איתא במדרש ששים המה מלכות אלו ששים מסכתות. ושמונים פילגשים אלו פתחיהן. כי התחלות האותיות של הששה סדרים עולה בגימ' שמונים. זרעים. מאימתי. מועד. יציאות השבת. נשים. חמש עשרה נשים. נזיקין. ארבעה אבות נזיקין. קדשים. כל הזבחים. טהרות. אבות הטומאות. וז"א ושמונים פילגשים אלו פתחיהן היינו התחלות האותיות:
ה' שפתי תפתח וגו'. כי מה שדור המדבר מיאנו לעלות מצד שאמרו פה במדבר עינינו אל המן כי לא ידעו מה הוא ובחי' ומדריגת מה אנחנו. אשר הוא למעלה ממדריגת המלאכים. ואיך נעלה לאכול מעבור הארץ. ופן ואולי נתגשם ח"ו מצד האכילה לזה אמר משה רבינו וראיתם את הארץ מה היא כלומר כי גם אוירא דא"י מחכים. ובבחי' מה הוא. מה הוא דייקא:
טובים מאורות שברא אלהינו. רומז על הצדיקים שהקב"ה נותן בהם כח ועוז להיות מושלים בהם בעצמם. וזהו אמרו בהם להיות מושלים ותיבת בהם נמשך למטה לתיבת להיות מושלים. ואלו השלשה תיבות בהם להיות מושלים דבוק. ויחדיו נגשים. ואח"כ יש להם כח למשול גם בקרב תבל:
נ"א טובים מאורות היינו החכמים שמחה ואור בלבותם כי טובים מלשון בהטיבו את הנרות וזה בא מחמת שברא אלהים ויצרם בדעת בבינה ובהשכל. וכח וגבורה נתן בהם להיות מושלים תחלה על עצמותם. ואח"כ בקרב והם מלאים זיו כי הם הם הממשיכים חסד בעולם ע"ד משוך חסדך ליודעיך כי ה' חסדים יש כנודע. והנה חסד בריבועיהן בגימ' מ"ש"ך עד"ז ה"פ ח' עולה מ'. ה"פ ס'. עולה ש' ה"פ ד' עולה כ' והבן:
איתא במדרש שלעת תחיית המתים יקראו אותם על שמם. ע"פ אלפא ביתא. אברהם בנימין. ועוד איתא שמי שיש בו מדת ענוה יעמוד תחלה בתחיית המתים. ועפ"ז יבואר התרגום יהונתן. כד חמא משה ענוותנותי' קרא להושע בן נון יהושע. פי' כי כשרצה לקראו יהושע. אמר פן יתרעם יהושע על דבר זה כי יאמר שגרמתי לו בזה שיתאחר לעמוד בתח"ה כי מתחלה היה התחלת שמו בה"א ועתה ביו"ד. אמנם כשראה בו מדת עניות נמצא הוא יעמוד בתחלה לתחייה ואז קרא אותו יהושע. והבן:
במדרש הנפטר מחבירו אל יפטר אלא מתוך דבר הלכה. ומאי הלכה יחיד ורבים הלכה כרבים. עכ"ל המדרש. פי' כי שם של שמירת הדרך הוא יוה"ך היוצא מן ס"ת מפסוק כי מלאכיו יצוה לך. והם ר"ת של י"חיד ו"רבים ה"לכה כ"רבים שהוא ג"כ שם זה:
קול ה' יחיל מדבר יחיל ה' מדבר קדש. דהנה הדיבור של מילי דעלמא נקרא קול. והדבור שמדברין דברי תורה נקרא קול ה'. והפי' הוא כך. קול ה' היינו התורה. יחיל לשון המתן. כמו ויחל עוד שבעת ימים. דהיינו התורה המתן על המדבר אותה. יחיל ה' מדבר קדש. כלומר המתן ה' מדבר קדש על המדבר את התורה שיהיה דיבורו קדוש:
בגמ' אמר ר' אלעזר בן עזריה יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין וכו'. דכתיב עני' ושכורת ולא מיין. מיתיבי שכור מקחו מקח וכו' כללו של דבר וכו' אלא שפטור מן התפלה. מאי יכול אני לפטור דקאמר נמי מדין תפילה. עכ"ל הגמ'. וקשה על לשון ראב"ע דהוה ליה למימר אנא מדי"ן תפילה קא אמינא מאי לשון נמי דקאמר. ועוד קשה שאם היה סברת ראב"ע לפטור את העולם מן הדין מחמת שכרות לא היה ליה למימר אלא סוף הפסוק שכורת ולא מיין. אמאי מייתי תחלת הכתוב. עניה. וי"ל ע"פ דאי' בגמ' שלשה מעבירין ע"ד ועל דעת קונו וחד מינייהו עניות למאי נ"מ למיבעי רחמי. נמצא מ"ש ראב"ע יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין דכתיב עניה ושכורת ולא מיין כוונתו היה למיפטר מכל המצות מחמת עניות. ומן התפילה מחמת שכרות. אבל המקשה לא הבין כוונתו. וסברת המקשה היה שכוונת ראב"ע לדייק מן שכורת ולא מיין שכל העולם פטורין מן הדין ומשום זה הקשה הלא שיכור חייב בכל המצות חוץ מן התפלה. ותירץ ראב"ע מאי יכילנא לפטור דקאמר נמי מדין תפלה. פי' מה שאני מייתי סוף הפסוק שכורת וגו'. כוונתי ג"כ לפטרו מדין תפילה כי מכל המצות המה פטורין מן הדין מחמת עניה. והבן:
בגמ' לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב שבהם בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולות שלא לבייש את מי שאין לו. ואיתא עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים. והוא יושב ביניהם. וכ"א מראה באצבעו. שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה וגו'. ועוד איתא בגמ' עתיד הקב"ה לעשות לכל צדיק וצדיק מדור בפני עצמו כדי שלא יהא אחד נכווה מחופתו של חבירו. ולכאורה שני המאמרים סתרי אהדדי. ותירץ מ"ש הגמ' עתיד הקב"ה לעשות מדור וכו' קאי על עוה"ב עולם הנשמות שהשכר טוב שנותן השי"ת לכל צדיק בג"ע הוא רק לפי מעשיו בעוה"ז. ולפיכך עשה הקב"ה לכל צדיק מדור בפ"ע זו למעלה מזו לפי מעשיו בעוה"ז אחד גדול מחבירו. כן השגת כל צדיק בעוה"ב אחד גדול מחבירו במדור אחד. ואם יהיו כולן במדור אחד ויראה הצדיק אשר השגות השני יותר גדול ממנו יקנא אותו. היינו אע"פ שאין שם שום קנאה ותחרות. לא שיקנא אותו על גודל השגתו רק שיקנא אותו מפני מה לא עבד הוא את השי"ת בעוה"ז בעבודה כזאת. אבל לימי המשיח יהיה לכ"א השגה גדולה לא מצד עצמו ומעשיו ואפילו מי שיהי' ראוי מצד מעשיו להשגה זו יסיר ממנו השי"ת השגתו שיש לו מצד מעשיו. וכל השגתו יהי' רק מחסדי האל אשר כ"א בשוה מראה באצבעו. הנה אלהינו זה וזהו שאמרה הגמ' עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם. כי מחול הוא בעיגול. כלומר שכולם יעמדו בעיגול וקוב"ה כביכול נקודה האמצעית של העיגול. וכ"א מראה באצבעו הנה אלהינו זה כלומר שיהיה לכ"א השגה גדולה בשוה וההשגה ההוא תהיה מחסדי האל ית' לא לפי מעשיהם. וזהו כוונת הגמרא לא היו ימים טובים לישראל. כט"ו בא"ב ר"ת באלפא ביתא ואות ט"ו שבא"ב הוא אות סמ"ך שהוא עגול רמז שיעמדו כולם בהשגה אחת שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולות. ר"ל שכולם יהי' להם השגה אחת. לא לפי מעשיהם רק מחסדי האל. כדי שלא לבייש את מי שאין לו. ואע"פ שהגמרא כוונה אל דבר אחר. אבל התורה כפטיש יפוצץ. ואולי גם לזה רמזה הגמרא:
ואכלו בשעריך ושבעו. וקשה האי בשעריך מיותר. אכן הענין הוא כי הנה עיקר נתינת הצדקה לעניים אין הכוונה שיתן להעני כ"כ שישבע העני מנתינתו. כי הוא מן הנמנע רק השביעה לעני הוא מאת השי"ת לבדו. רק בכל דבר צריך להיות מקודם אתערותא דלתתא והשי"ת ברחמיו רצונו תמיד להשפיע לברואיו כל טוב. ובעבור זה צריך אתערותא דלתתא לפתוח השער של השפע. וז"פ הפסוק ואכלו בשעריך אם כוונתך עם הצדקה מה שאתה נותן להם. לאכול בשעריך. דהיינו שתפתח את השער של השפע. ושבעו אז יהי' לעניים שביעה מרחמי השי"ת כנ"ל. וזהו פתוח תפתח וגו' האי את הוא מלשון עם כלו' עם פתיחת ידיך שאתה פותח לצדקה לעניים תפתח אתה שער ההשפעה שישפיע להם השי"ת כפי צרכם. וכבר דברנו מזה בפ' תרומה ע"פ ויקחו לי תרומה כו' ע"ש:
חכמים המה להרע. ולהיטב לא ידעו. דהנה איתא ע"פ להרע או להיטב. אוכל להטיב לא אוכל להרע. וזהו כוונת הנביא. חכמים המה להרע. פי' שרצונם לקנות שלימות עם מדת להרע. היינו שלא יאכלו וע"י התעניות והסיגופים המה רוצים לקנות השלימות. ולהטיב לא ידעו. פי' להטיב שיאכלו ועי"ז יקנו שלימות זה לא ידעו והבן:
כה אמר ה' אלהי ישראל שימו איש חרבו על יריכו וגו'. פירש"י והיכן אמר זובח לאלהים יחרם. כך שנוי במכילתא. ע"כ פירש"י. והנה מה הי' קשה לרש"י והיכן אמר הלא משה רבינו אדון כל הנביאים אמר כה אמר ה' ובודאי כן שמע מפי הגבורה. ותו קשה הלא במכילתא איתא להיפוך ע"פ זה. וז"ל לא היו דברים מעולם ומשה בדה מלבו. והענין הוא. כי אי' בכמה מקומות החילוק שבין משה רבינו ע"ה לשאר נביאים שכל הנביאים נבאו בכה. ומשה ניבא בזה הדבר. ולהבין החילוק שבין הלשון כה. לזה הדבר. כי משה רבע"ה העיד הכתוב עליו פא"פ אדבר בו שראה נבואתו באספקלריא המאירה. ולא הי שום דמיון בנבואתו. רק דיבר עם השי"ת כביכול כאשר ידבר איש אל רעהו. ולכן אמר נבואתו בלשון זה הדבר. כי אותו הדבר אמר לו הקב"ה בפירוש אבל כל הנביאים דברו באספקלריא שאינה מאירה רק כמו דמיון פי' שהי' מדמה מילתא למילתא. וע"ז הי' קשה לרש"י ז"ל כאן ע"פ כה אמר ה' דהיינו שלא שמע נבואתו בפירוש. רק שהיה מדמה מילתא למילתא. והיכן אמר. פירוש לאיזה דבר היה מדמה משה. ואמר רש"י ז"ל לדיבור זובח לאלהים יחרם. לכן שפיר הביא פירוש המכילתא כי זה גם כן היה קשה להמכילתא שכאן אמר משה בלשון כה ולא בלשון זה הדבר אלא לא היו דברים מעולם דהיינו שלא הי' הדיבור כאן בפירוש. אלא משה בדה מלבו. פי' שהי' מדמה מילתא למילתא כנ"ל והבן:
במדרש וישתחו ארצה שבע פעמים. למה שבע ע"ש כי שבע יפול צדיק וקם. ד"א למה שבע אמר לו הוי רואה א"ע כאלו את נתון לפנים משבעה קונקלין ויושב ודן ואני נידון לפניך ואת מתמלא עלי רחמים. א"ר חנינא בר' יצחק לא זז משתטח והולך משתטח והולך עד שהכניס מדה"ד למדה"ר. עכ"ל המדרש. כי כל אדם מחויב לעבוד את השי"ת באלו השבעה מדות. א' אהבה לאהוב את הש"י ואת תורתו ומצותיו בכל נפשו ולעשות צדקה וג"ח. ב' יראה. ליראה ממנו ית'. ג' תענוג היינו שיהיה מכל עבודתו תמיד תענוג לו ית'. ד' ניצוח. ה' הודיה. היינו שיודה להשי"ת תמיד על כל ניסיו וישועותיו. ו' חי עולמים. היינו לקשר כל העולמות להש"י שיתן להם חיות ובעבור זה נקרא הקב"ה חי עולמים שהוא מחיה את כל העולמות. ז' מלכות. פי' שיראה תמיד בעצמו אם עשה איזה עבודה ולא ירגיש בעצמו שהמליך עליו השי"ת בכל גופו ובכל איבריו וגידיו אין עבודתו נחשבת לכלום. רק יראה כ"א שיעשה עבודתו בהתלהבות והתחזקות גדול. ושירגיש שהמליך עליו ממה"מ הקב"ה על כל גופו וכל איבריו. וכל עבודתו לא יהיה רק לה' לבדו. אבל מי שממליך ח"ו עליו הַמְלָכָה חיצונית ר"ל אזי נפלו ח"ו השבעה מדות אלו בהשבירה ר"ל. והחכם במוחין גדלות שלו מעלה אלו הז' מדות מהשבירה לשמי רום. וזהו למה שבע ע"ש כי שבע יפול צדיק וקם פי' החכם בנפילתו למוחין דקטנות עבור זה בהתחזקות למוחין דגדלות הוא מקים השבעה נפילות למעלה לשמי רום. ד"א הוי רואה א"ע כאלו את נתון לפנים משבעה קינקולין וכו'. פי' שיעקב עלה למעלה לפנים מז' קינקילין היינו לעולם החירות ושם לא היה לעשו הרשע שליטה עליו. א"ר חנינא בר' יצחק לא זז משתטח והולך משתטח והולך עד שהכניס מדת הדין למדה"ר פי' שר"ח בר"י אמר שעוד גדול מזה היה עבודת הקודש של יעקב אע"ה. שאברהם הי' מדת החסד ויצחק היה בחי' דין ויעקב בחיר שבאבות היה לו אלו השני מדות של אברהם ויצחק. היינו חסד וגבורה. ולפיכך צורתו של יעקב חקוקה תחת כסא הכבוד. והכניס מדה"ד למדה"ר פי' שהיפך הדינים לרחמים גמורים:
כל דבר הבאה לידי חימוץ אדם יוצא בה ידי חובת מצה וכל דבר שאין בא לידי חמוץ אין אדם יוצא ידי חובת מצה. כי העיקר העבודה החשובה באדם הוא כשעובד את השי"ת רק אפי' בדברי ארציו' ומעלה אותם לה' אבל מי שאינו עובד להקב"ה רק בדברי תורה ותפילה לחוד אין עבודתו כ"כ חשובה לפני המקום. וזהו כ"ד הבאה לידי חימוץ שיכול אדם לעשותה בשביל תאוות הגשמיות או תאוות עולם אדם יוצא בה ידי חובת מצה כשעושה הדבר ההוא ואין מחשבתו נוטה בזה לתאוות העולם רק לה' לבדו יוצא בה ידי חובת מצה. וכ"ד שאין בא לידי חימוץ היינו שעבודתו הוא רק בתורה ובתפלה לחוד וכיוצא בהם אין יוצא בה ידי חובת מצה והבן:
ואבוא היום אל העין פירש"י היום יצאתי והיום באתי מכאן שקפצה לו הדרך. ולכאורה מנין לרש"י שקפצה לו הדרך היכי מוכח מהקרא זאת. שמא יצא אליעזר זה כמה ימים. וי"ל דהנה איתא בס' קבלה שהשם של קפיצת הארץ הוא אהו"ה והוא ר"ת של "את "השמים "ואת "הארץ והר"ת של "ואבוא "היום "אל "העין הוא ג"כ שם הנ"ל. אך עדיין צריכים למודעי אם קפצה לו הדרך. או אם הוא קפץ להדרך. אך שהשם של קפיצת הדרך הוא בישר אהו"ה היוצא מר"ת א"ת ה"שמים ו"את ה"ארץ. וכאן השם של ו"אבוא ה"יום א"ל ה"עין הוא להיפך והא"ה. מכאן מוכיח רש"י שקפצה לו הארץ. פי' שהארץ קפצה אליו:
כאשר דבר ה' ביד משה לו. הנה להבין הלשון ביד משה. היה לו לכתוב כאשר דבר ה' אל משה. ואי' בתקוני הזוה"ק שרטוטי דידין על הידים נרשם כל מעשה איש ותחבולותיו. ומשה רבע"ה היה לו כ"כ הזדככות הגוף עד שכל התורה היה רשום בשתי ידיו תורה שבכתב ותורה שבע"פ. ואם לא היו בני ישראל חוטאים בעגל לא היה צריך משה רבינו לקבל הלוחות כי על שני ידיו היה נרשם כל התורה כולה. וזהו פי' הפסוק כאשר דבר ה' ביד משה. שכל דבורי ה' היה נרשמים על יד משה. ואם היה נרשם התורה על ב' ידיו של משה לא היה כח להס"א לעולם. אך מחמת חטאת ישראל. היו ידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו. פי' היה צריך ליקח אבן היינו הלוחות תחתיו פי' תחת הידים. ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד. פי' שהיו צדיקים גדולים ורצו בהזדככותם לסמוך ידי משה מזה אחד ומזה אחד פי' שיהיה נרשם על שתי ידיו שתי תורות תורה שבכתב ותורה שבע"פ. אך מחמת התגברות החטא היה צריך לקבל הלוחות. והיו ידיו אמונה עד בוא השמש. פי' עד שיבוא הגואל ב"ב כמאמר הכתוב לפני שמש ינון שמו ואז כל התורה יהיה נרשם ע"י משה. ויעביר ה' את רוח הטומאה מן הארץ ומלאה כל הארץ דעה. וזהו כשחלה ר' אליעזר אמר אוי לכם שתי זרועותי שהם כשני תורות. שהיה לר' אליעזר כ"כ הזדככות הגוף עד שהיה שני זרועותיו שני תורות כנ"ל. והבן:
אתם נצבים היום כולכם גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך. הנה מה ענין שני המדריגות שדיבר עמהם משה מי הוא בין שניהם הדרגה היותר חשובה. אך הענין הוא חוטב עץ הוא העובד את ה' בסיגופים גדולים בחי' חוטב עץ דרגא התחתונה. ושואב מים הוא בחי' העובד השואב מיין עילאין בשכלו בחי' היותר גדולה ועם אלו שני המדריגות דבר משה:
אי' בזוה"ק פ' נח. אמר ר' אחא כד חטא אדם קדמאה היה כל העולם בסכנתא עד דהקריב נח קרבן לה'. וכן איתא בזוה"ק לקמן ע"פ וירח ה' את ריח הניחוח עיי"ש. וקשה מדוע לא הקריב נח קרבנות קודם המבול והיה מכפר על בני דורו. וכן הקשה רב אחא בעצמו שם. וכי נח שהיה צדיק מדוע לא הציל ממיתה את כל בני דורו ותירץ כי לא היו אז בני דורו מקושר באילנא דחיי ע"ש וא"כ קשה קושיא הנ"ל הלא ע"י קרבנות היה ביכולת ביד נח להציל את כל בני דורו ממיתה. אכן הענין הוא. דהנה כתיב בפסוק כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ ודרשו חז"ל אף בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן א"כ לא היה ידיעה לנח איזה בהמה כשרה להקרבה כי כן פסק הרמב"ם ז"ל אם יתערב רובע א' אפי' בתוך אלף לא בטל ופוסל את כולן מלהקרבה ולפ"ז היו אז כל הבהמות פסולין מלהקריב א' מהן קרבן כי התערובות היה בכל העולם אמנם כשבאו מעצמם אל התיבה וכל שהתיבה קולטתו המה היו מהכשרים ולכן מהם לקח נח אחר המבול להקריב קרבן לה' אבל קודם המבול היו כולן פסולין להקרבה מפני התערובות האיסור כנ"ל. ולפ"ז נוכל לפרש דברי הזוה"ק שלא יהיה סותרים דחז"ל ע"פ כי מלאה הארץ חמס ודרשו חז"ל לא נחתם גז"ד כ"א בשביל הגזל ובזוה"ק מבואר להיפך במה דאי' שם כי לא נחתם גז"ד רק בשביל זנות ולפי דברינו הנ"ל אפשר לומר שזה כוונת הזוה"ק דהנה באמת לא נחתם גז"ד אלא מחמת החמס אשר בכפיהם כדברי חז"ל. אך אם היה אז נמצא לנח בהמה כשרה. להקרבה היה מכפר עליהם לקרוע מהם הגז"ד ולקשר אותם באילנא דחיי אך מחמת הזנות שהיה תערובות בעולם ולא היה ידוע לנח איזה בהמה כשרה להקרבה לזה לא הקריב קרבן קודם המבול וזה כוונת הזוה"ק שלא נחתם גז"ד אלא בשביל זנות כנ"ל ושניהם לדבר אחד נתכוונו. והבן:
מה שהקשו הקדמונים מ"מ לא מל אאע"ה א"ע טרם שנצטוה מפי הגבורה הלא אמרו חז"ל שקיים אברהם אבינו את כל מצות התורה ואפילו דקדוקי סופרים וא"כ מדוע לא עשה המצוה הזאת בעצמו מבלי צוות ה' עכ"ל. והנה צריך לדעת מנין בא לו הידיעה לאאע"ה להבין את התוה"ק טרם שניתנה. כי לא היה בשני האלפים הראשונים שום התגלות התורה רק סודות ויחודים עליונים ואח"כ כאשר נמסר לנו התוה"ק ע"י משה רבינו במעמד הר סיני הנק' תורה שבכתב. אז נתגלה לנו דקדוקי מצות ע"י לבושי התורה הנק' פרד"ס וע"י י"ג מדות אשר נמסר לנו בע"פ וזהו נק' תורה שבע"פ. אכן שורש הדבר כי אאע"ה מאז הכיר את הבורא ב"ה וב"ש שיעבד נפשו ורוחו ונשמתו לעבודתו ית"ש שלא לעשות שום תנועה קלה באחד מאבריו להנאת עצמו וכל כוונתו היה לעשות נ"ר ליוצרו. ועי"ז נתקשרו כל הרמ"ח איבריו בשורש העליון להיות מרכבה לשכינה הק' וע"י האיברים השיג את כל מצות התורה כי רמ"ח איברים של אדם הם רמ"ח מ"ע ושס"ה גידיו הם מצות ל"ת. וע"י כל אבר ואבר נגלה לו שורש המצוה השייך לאותו אבר ולזה קודם שמל א"ע לא נתגלה לו שורש מצות מילה כי עדיין היה אז האבר מכוסה. ואח"כ כאשר חתך את הערלה אז ראו עיניו שורש המצוה הזאת ע"י אבר השלם והבן. ועפ"ז נוכל לפרש הפסוק. וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו. ולכאורה תי' וישלח אברהם את ידו הוא למותר ולא היה צריך לכתוב רק ויקח את המאכלת. ועוד איך שייך ענין שליחות אצל יד הלא הדבר תלוי ברצון אדם לעשות עם איבריו כרצונו. אך הפי' הוא כאשר אמרנו כי כל עשיות של אאע"ה לא היה להנאת עצמו בלתי לה' לבדו. ובזה נתקשרו כל רמ"ח איבריו לעבודתו ית' והנה כאשר רצה אאע"ה להעלות את יצחק בנו עולה לה' וזה לא היה רצון הבורא רק להעלותו ולא לשוחטו לכך היה צריך אאע"ה לכוף את ידו לעשות שליחותו וזהו וישלח והבן:
אעשה לו עזר כנגדו. הענין הוא כמבואר בזוה"ק כאשר עלה ברצונו הקדום לברוא את העולם היה בשביל שיהיה לו תואר מלך כו' וכבר ביארנו מזה ע"פ ה' מלך גאות לבש עיי"ש. לפיכך צריך כ"א לשעבד כל הרמ"ח איבריו לעבודתו ית"ש להמליך עליהם ממה"מ הקב"ה וזהו ענין מרכבה של מטה כי עי"ז יהיה אדם מרכבה לשכינתא קדישא ובעשייתו איזה מצוה בדו"ר בשם כל ישראל. אז הוא מעורר ג"כ לבבות ישראל לעבודתו ית"ש כי הרמ"ח איבריו הם מקושרים ברמ"ח מ"ע כ"א בשורש שלו כנודע. אמנם צריך כל האדם להתבונן בנפשו אם עבודתו היא תמה מבלי הסתת היצר חלילה לבל יפול מן הדביקות ע"י טירדת וסיבת הזמן כי אז בניקל יגיע אליו עצת היצר חלילה להכשילו וכמאמר חז"ל עבירה גוררת עבירה. וגם אמרו עבר עבירה ושנה נעשה לו כהיתר. והוא לא יבין כל זאת כמ"ש כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. והעצה היעוצה לזה להסתכל במי שכנגדו היינו אם יראה באדם אחר שעושה איזה דבר שלא כהוגן יחשוב גם הוא בדעתו מ"מ הזמין ה' לפני לראות הדבר הזה אם לא כי הנגע הזה נוגע בקירות הבית שלי. ומחמת הסתת היצר טח עיני מראות. וישוב אל ה' וירחמהו ובזה יגרום הפעולה להשני היינו כנגדו לעורר לב השני בתשובה כי עיקר הפעולה של התשובה שלו היה ע"י כנגדו והבן. ועפ"ז י"ל הפסוק כי תראה שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו דהיינו כשתראה נפש הבהמיות של אויבך תועה מדרך האמת אז ישוב הוא בעצמו אל ה' כנ"ל ויצמח מזה טובה גם להשני לעורר לבבו בתשובה וזה השב תשיבנו לו. והבן:
אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל. דקשה להבין על חוזק הבטחון הזה של האויב אשר בוודאי יצליח במלחמה. הלא פן יתחזק הצד שכנגדו. אבל תוכן הענין הוא דהנה כתיב ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ודרשו חז"ל שריפו ידיהם מד"ת ועי"ז הי' בכח קליפת עמלק להרע להם. וקשה מדוע תפסו חז"ל עזיבת התורה בלשון רפיון ידים הלא עיקר קיום התורה והמצות הוא בלב כמ"ש והיו הדברים האלה על לבבך. ולהיפך ח"ו מקונן עליהם הנביא השמן לב העם הזה. אבל שורש הדבר הוא דהנה כתיב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ דאית בהון כ"ח אותיות אשר בהם ברא הקב"ה את השמים ואת הארץ והמה מספר שני פעמי' י"ד דהיינו יד הגדולה ויד החזקה. ואי' בזוה"ק אסתכל באורייתא וברא עלמא וכן דרשו חז"ל ע"פ יום הששי כי נתחזקו שמים וארץ בעת קבלת התורה ביום הששי בסיון במעמד ה"ס וגם אמחז"ל בראשית בשביל ראשית וכו'. ועפ"ז יבואר הפסוק כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים כי ע"י שנתן להם התוה"ק נתחזקו שמים וארץ. אשר נבראו באותיות מספר כ"ח כנ"ל ובשביל זה חיזק ידי עמו. דהיינו יד הגדולה ויד החזקה לתת להם נחלת גוים. אמנם ח"ו כאשר יעזבו את התורה. אז נאמר וילכו בלא כ"ח לפני רודף ופגע בהם קליפת עמלק הנק' ג"כ ראשית שנ' ראשית גוים עמלק. וזהו כוונת חז"ל שריפו ידיהם מד"ת דהיינו השני ידים יד הגדולה ויד החזקה מספר כ"ח אותיות הנ"ל אז ויבוא עמלק והנה כתיב כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור. כבר פירשנו בכמה מקומות סוד מלחמת עמלק כי כל איש הישראלי צריך ללחום מלחמה זו ולמחות שורש הרע ומר קליפת עמלק הטמון בקרבו מיום הוולדו כמ"ש כי רע ומר עזבך את ה' מ"ר הוא מספר עמלק וזהו הקליפה המטמא בלילות ר"ל אשר שרשו הוא רל"י ויעקב אבינו ע"ה הי' בכחו לבטל קליפה זו. כמחז"ל ע"פ כחי וראשית אוני ולכן ר"ת רל"י הוא "רחל "לאה "יעקב ולעתיד לבוא כאשר יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה אז יתבטל קליפת עמלק ויתהפכו מן מ"ר לר"ם וע"ז נאמר רם על כל גוים ה'. וזהו ג"כ כוונת המקוה דהיינו שיעור המקוה מ"ם סאה והסאה ששה קבים ס"ה מספר ר"ם כנ"ל. וע"פ הכוונה הזאת יטהר נפשו מטומאתו כאשר יבוא אל תוך המים דהיינו חסדים עליונים ואז יתהפך מ"ר לר"ם כנ"ל. והנה עיקר מחיית עמלק אשר יהיה לעתיד ב"ב ויתגלה מלכותו לעין כל ויתרומם קרן ישראל יהי' ע"י יד השלישי הנק' יד הרמה כידוע לי"ח. ויהי' הצירוף מן ג' פעמים יד מספר מ"ב סוד שם מ"ב הקדוש אשר ע"י יוריד השי"ת טל של תחי' ויחי' בו את המתים. אבל לע"ע אין בכחנו להשתמש בשם זה כ"א לעתים וזמנים ידועים. וכאשר עשה ה' נסים לישראל בהוציאם מארץ מצרים כמ"ש וב"י יוצאים ביד רמה היינו על ידי יד השלישי הנק' רמה כן מסר ה' סודו ליריאיו ונתן כח להשתמש בשם זה לעתים וזמנים ידועים כמו אליהו ואלישע אשר עשו נסים לשנות הטבע ולהחיות מתים. ולעשות נסים למעלה מהטבע. ועפ"ז נוכל לפרש דברי הגמ' ר' יוחנן חלש על לגבי' ר' חנינא לבקרו א"ל חביבין עליך יסורים. א"ל לא הן ולא שכרן. א"ל הב לי ידך ויהב לי' ידי' ואוקמי' ומקשי הש"ס וליקום ר' יוחנן לנפשי' ומשני אין חבוש מתיר עצמו כו' עכ"ל הגמ'. והנה הדברים סתומין מאוד להבינם כפשוטו. השאלה והתשובה. וגם למה דווקא א"ל הב לי ידך וכי ע"י אחיזת היד תמשוך אליו הרפואה מן השמים. אם לא ע"י תפלה ותחנונים. אבל שורש הדברים כאשר ביארנו לעיל. אך נקדים עוד לבאר ענין יסורים של אהבה כי יש בזה שני דרכים א' אשר צריך כל איש הישראלי לדבק נפשו באהבת הש"י ובתורתו הק' כמ"ש חז"ל איזהו יסורים של אהבה כל שאין בו ביטול תורה וביטול תפלה וזה יהיה שכרו בעוה"ז לעבוד את ה' מתוך הרחבה גדולה כמחז"ל כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. והנה עניות ר"ל נק' יסורים גדולים כדאמרינן בגמ' כל יסורים ולא יסורי עניות וגם אמרינן גדול נסיוני עושר מנסיוני עוני כמש"ה עושר שמור לבעליו לרעתו דהיינו לנטותו מדרך התורה והמצות ח"ו כי ע"י עשירות יכול האדם בנקל למלאות תאוותו מתענוגי העוה"ז אבל כשהצדיק עמד בנסיון לקבל היסורים באהבה והוא לקיים את התורה מעוני לבל יהיה בו ביטול תורה ותפלה ח"ו אז יהיה שכרו בעוה"ז לעמוד ג"כ בנסיוני עושר ולקיים את התורה מתוך הרחבה גדולה. ועפ"ז יש לפרש דברי חז"ל שכר מצוה מצוה והלא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ולפי דברינו הנ"ל ניחא. וזהו מ"ש חז"ל אצל הצדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה דהיינו נסיוני עושר כנ"ל:
עוד יש דרך גבוה מאוד בעניני יסורים של אהבה אצל המקבלים עליהם יסורים מתוך אהבת ישראל ועי"ז מקשרים אהבת ישראל לאביהם שבשמים ביחוד גמור ואז נתבטלו כל הדינים קשים ע"י יסורים הנ"ל כי הוא מעורר בחי' השלישית הנק' יד הרמה כנ"ל וזהו ששאל ר' חנינא את ר' יוחנן על איזה דרך הוא קבלת היסורים שלו אם לקבל שכרם דהיינו שכר מצוה כנ"ל או בשביל טובת ישראל להמתיק הדינים בשרשם ולהמשיך על כנ"י שפע וברכה וחיים ממקור העליון ע"י יד השלישי כנ"ל. וע"ז השיב ר' יוחנן לא הן ולא שכרן רק גודל כוונתי לחבר ולייחד אהבת ישראל לאהבת הבוב"ה וכנ"ל. ולזה נתחכם ר' חנינא ועשה היחוד הגדול והנורא ע"י אשר קבל לעצמו היד של ר' יוחנן להיות אצלו ג' ידים. דהיינו יחוד של שם מ"ב הק' כנ"ל ואז יהיה כח בידו לשנות הטבע מדין לרחמים גמורים ואשר אמרו אין חבוש וכו' כמאמרם ז"ל ע"פ ויעזור לו אבישי בן צרויה עזרו בתפילה ולא היה כח ביד דוד לבדו ללחום נגד הפלשתים כי אין חבוש וכו' ומעתה נחזור לענין הראשון כי כל איש הישראלי צריך ללחום מלחמת ה' צבאות ולמחות שורש עמלק הטמון בקרבו וכאשר ידבק נפשו בדרכי התורה והמצות אז ישמור אותו ה' מכל דבר טמא ר"ל כמאמר חז"ל תורה אגינא מגנא והשמירה הוא ע"י אותיות השניות מן השורש דהיינו עיקר שורש עמלק המטמא ר"ל הוא רל"י והשמירה הוא האותיות הסמוכה להם דהיינו שמ"ך וזהו כוונת הפייטן שמך מעולם עובר על פשע דהאותיות שמ"ך חופף כל היום על האותיות רל"י לבל יקרב אל האדם להפשיע אותו בטומאת קרי ח"ו וזהו שתיקנו חז"ל לומר בזמירות בליל שבת מש"ך חסדך ליודעיך אל קנא ונוקם כבר פירשנו בזה מדוע לא כתיב אל רב חסד. עיי"ש. אמנם גם לפי דברינו הנ"ל מתורץ שפיר דהיינו אותיות שמ"ך השומרים את ישראל ברוב חסדי ה' לבל יזיק אותם הקליפה רל"י השוכן בקרבך כנ"ל ולכן תקנו חז"ל להניח אצבעו הנק' אמה על מזוזות הבית בעת בואו הביתה ובעת צאתו מביתו החוצה וגם בלילה קודם השינה יניח אצבעו על השם שד"י הנרשם על המזוזה ויאמר שדי ישמרני מכל דבר רע כ"ז הוא ע"פ הכוונה הנ"ל כי כאשר יחבר מספ"ר אמ"ה אל השם שד"י יהיה בין הכל מספר שמ"ך כנ"ל. ועי"ז ישמר ה' אותו מכל מכשול וזהו פי' הפסוק אמר אויב ארדוף וכו' אחלק שלל כי האויב הוא היצה"ר שם בטחונו כאשר יחלק שלל הוא גי' שמ"ך פי' שיסיר השמירה ממנו ויהיה נשאר השורש שלו רל"י הוא קליפת עמלק. ואז ישיג ויטמא ח"ו את כולם ויתגבר על בני אדם להכשילם ח"ו וה' ברחמיו ישמרנו ויצילנו מכל דבר רע ומפחד לילה מעתה ועד עולם וכיה"ר אמן:
אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים ויכלת עמוד. ופירש"י ז"ל. המלך בגבורה אם מצוה אותך לעשות כך תוכל עמוד ואם יעכב על ידך לא תוכל לעמוד. והנה קשה להבין מ"ש רש"י ז"ל ואם לאו לא תוכל לעמוד הלא הקב"ה נתן כח ביד משה לעשות את הנסים האלה כן יוסיף ה' כח ביד משה לעשות גם את הדבר הזה שלא ע"פ הטבע. אך הענין הוא כי יש שני מיני מורי ישראל א' הוא אשר יורה לעדת ב"י דרכי התורה והמצות כל חוקותיו ודקדוקיו ודיני איסור והיתר. וכולם סרים למשמעתו בדיני ממונות לשפוט בין איש ובין רעהו. ועוד יש המייחד ומקשר לבבות ישראל לאביהן שבשמים. וע"י תוכחתו מעלה את ישראל לקשר אותם בקשר עליון ולהוריד להם שפע וברכה וחיים ממקור הברכות. והנה הצדיק הזה צריך להיות תמיד בדביקות גדול בל יטרדנו בני אדם. אף כי לפעמים הוא מחבר א"ע באחב"י ללמדם דברי אלהים חיים ועי"ז מעורר את לבבם לשוב אל ה'. אמנם אח"כ ע"י התעוררת בנ"י לבו בוער בקרבו כאש מתלקחת מגודל אהבת ישראל. ואז הוא מחבר ומייחד אהבת ישראל לאהבת הבורא ב"ה. וכל התחברותו עם בנ"א הוא רק לעבודתו ית"ש. ולא כצדיק הא' המתחבר עם ב"א בכל עת לדין ולהורות לכל מי שיצטרך. ומעתה נבוא לבאר דברי הכתובים הנ"ל והנה בהשאלה אשר שאל יתרו למשה. הכפיל את דבריו. כי אמר מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם. מדוע אתה יושב לבדך וכו'. וגם משה בתשובתו הכפיל את דבריו. אשר אמר כי יבוא אלי העם לדרוש את אלהים. וכי יהי' להם דבר בא אלי. ושפטתי וכו' והודעתי וכו'. כי המה מדברים מענין שני הצדיקים הנ"ל. ולכן שאל יתרו את משה מה זה אתה עושה לעם. דהיינו איזה צדיק אתה. אם לדין ולהורות. או לקשר ולייחד אהבת ישראל לאביהם שבשמים. והשיב משה כי הוא עוסק בשני דרכים. ולכן אמר בכפל לשון. כי יבוא אלי העם לדרוש את אלהים דהיינו לעורר את לבבם בתשובה. ועוד אמר כי יהי' להם דבר בא אלי ושפטתי וגו' והודעתי וגו'. דהיינו כי הדבר מוטל עלי ג"כ לדין ולהורות ועי"ז אמר יתרו לא טוב הדבר אשר אתה עושה דהיינו כי הצדיק המעלה נשמות ישראל צריך להיות תמיד בדביקות כנ"ל. ולכן אמר לו יתרו איעצך וגו'. היה אתה לעם מול האלהים כאשר אמרת. ואתה תחזה דהיינו לדין ולהורות תבחר אנשים אחרים תחתיך. וז"ש יתרו בסוף הפ' אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים ויכלת עמוד. ופרש"י ז"ל המלך בגבורה כי זה כלל גדול אשר אדם א' אין ביכלתו לעשות שני דרכים הנ"ל ולכן מסר לו סימן. אם יסכים ה' על ידו לבחור אנשים אחרים לדין ולהורות אז הוא יהיה נשאר צדיק הדור מול האלהים כאשר אמר. ואם יעכב על ידו אזי לא יכול לעמוד דהיינו שהוא לא יהא נשאר צדיק הדור כנ"ל רק יבחור לו השי"ת צדיק אחר במקומו והבן:
ע"פ אשכילה בדרך תמים מתי תבוא אלי אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי. יש לפרש ע"פ מה דאי' בגמ' ברכות כשעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל ואמרו אדונינו המלך עמך ישראל צריכין פרנסה. ואמר לכו והתפרנסו זה מזה. ואמרו אין הקומץ משביע את הארי. ואמר להם לכו ופשטו ידיכם בגדוד. וכו' עיי"ש. וקשה מאוד להבין דבריהם הקדושים. וכי לא ידע דוד המע"ה שאין הקומץ משביע את הארי. ותו קשה מדברי הש"ס משמע שבכל יום השיב להם כך. והלא כבר שמע ביום אתמול שאין ביכולתם להשיג פרנסתם זה מזה ועוד הרי גם הוא עשה כן בברחו מפני שאול והתפרנס הוא ואנשיו במה שהלכו לשלול שלל והענין הוא כי עיקר דרך האמת להשיג די מחיית ביתו הוא הבטחון בה' המחיה את כל ויקוים בו מקרא שכתוב והבוטח בה' חסד יסובבנו ובלבד כאשר יפרנס א"ע בהיתר ונסתפק במיעוט ושמח בחלקו ואז טוב לו וה' ייטיב לו באחריתו אבל מי שאין לבבו חזק באמונת ה' כ"כ אשר ישיג די פרנסתו בקרב ביתו בלי רוב טירחא ויגיעה אזי צריך האיש הזה לעשות תחבולות כ"א לפי ערכו והנה אף זה האיש כשיעסוק במלאכתו או במו"מ באמונה בלי שום רמיה גם הוא בכלל עובד את ה' באמונה. כמ"ש חז"ל ע"פ עושה צדקה בכל עת זה המפרנס אשתו ובניו אבל העיקר דרך הבטחון הוא לבטוח בה' באמת ולהסתפק במיעוט כנ"ל וכן מבואר בס' חובת הלבבות ע"פ מעש' שהיה פרוש א' נוסע למרחקים למצוא שמה די מחיית ביתו ופגע באדם א' מן עכו"ם ואמר לו הפרוש. הבט נא וראה איך אתם משתגעים לעבוד למי אשר אין בו כח להושיע אתכם. ואמר לו העכו"ם ואתה למי תעבוד ואמר לו הפרוש עבד אלהים אנכי הוא האל המחיה את כל ומפרנס לכל אמר לו העכו"ם הלא מעשיך יכחישו את דבריך אם אתה עובד ה' באמת מדוע הרחקת נדוד לחפש טרף ביתך הלא אלהיך אשר בטחת בו יש בו כח לפרנס אותך בביתך מיד הלך אותו פרוש לביתו עכ"ל. הרי מבואר דעיקר דרך בטחון הוא להסתפק במיעוט בלב שמח ואז יקוים בו והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד. ולפ"ז יבואר ע"נ דחז"ל שבאו לפני דוד המע"ה בכל יום כשהגיע זמן תפלת שחרית ואמרו לו עמך ישראל צריכים פרנסה היינו לעורר עליהם שפע וברכה ע"י תפלתו והשיב להם לכו והתפרנסו זה מזה דהיינו שיסתפקו במיעוט כנ"ל ואז ייטיב להם באחריתם והשיבו כי יש ביניהם שאין לבבם חזק באמונה והבטחון ושיסתפקו בהמיעוט ולזה השכילו באמרם אין הקומץ משביע את הארי כנ"ל ולזה השיב להם לכו ופשטו ידיכם וכו'. וזה הוא פי' הפסוק אשכילה בדרך היינו דרך פרנסה תמים היינו אם איש כזה הוא הולך בדרך תמים. מתי תבוא אלי דהיינו מתי יגיע הפרנסה אלי בלי שום טרחה אתהלך בתם לבבי. פי' שחיזק את לבבו באמונת ה' באמת כנ"ל. בקרב ביתי דהיינו ע"י חוזק הבטחון מצוא די פרנסתי בקרב ביתי:
וימת שם משה עבד ה'. ופירש"י אפשר משה מת וכתב וימת שם משה אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע. ר"מ אומר ספר התורה חסר כלום והוא אומר לקוח את ספר התורה הזה אלא הקב"ה אומר ומשה כתב בדמע עכ"ל רש"י ז"ל. ולכאורה שני הפירושים אינם מובנים. דהיינו לפי' הראשון קשה הלא כתיב לקוח את ספר התורה הזה. ולפירוש הב' קשה הלשון. ומשה כתב בדמע מהו הלשון בדמע. והענין הוא כי התורה הקדושה קודם נתינתה על הארץ לא היה בה רק יחודים וצרופי שמות. וכאשר כתב משה אח"כ את התורה כתבה ע"פ פרד"ס וקיפל בה כל המעשים מן בריאת שמים וארץ ע"פ צרופי אותיות עד וימת שם משה. ומכאן ואילך לא כתב משה רק מה ששמע מפי הקב"ה דהיינו רק האותיות הצרופי שמות והיו כתובים בערבוביא דהיינו שלא ע"פ הפשט וכאשר בא יהושע וראה את היוצא מהצרופים והיחודים אלו בירר כל תיבה בפ"ע ועכשיו ניחא. דהנה לפי' הא' שאמר יהושע כתבו היינו שבירר האותיות אחת לאחת כנ"ל ור"מ בא לפרש שלא תאמר שיהושע כתב מעצמו האותיות. אלא הקב"ה אומר ומשה כתב בדמע דמע לשון ערבוביא היינו שהיו מעורבים. עד שבא יהושע וכתבן כנ"ל והבן:
מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו. ואמרינן בגמ' קינה לדוד מבעיא ליה אלא כאשר נאמר לו הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך. אמר דלמא עבד או ממזר. אבל כיון שברח מפני אבשלום בנו אמר כלום בן מרחם על אבא ולכך אמר בלשון מזמור. ולכאורה תמי' דהנה אם היה דוד מזמר קודם בריחתו מפני אבשלום רק שהיה נגלה אליו מן השמים אשר בנו יהיה רודף אחריו. אז נוכל לפרש כדבריהם שאמר כלום בן מרחם על אבא. והיה ניחא מ"ש מזמור לדוד. אבל כאן המזמור הזה אמר דוד בברחו מפני אבשלום והיה עיניו רואות שהוא רודף אחריו להרגו לולי ה' מגן בעדו להצילו וקבל תפלתו ברחמים לסכל עצת אחיתופל. הנה את כל אלה ראו עיניו מה שעשה בנו מעשה אכזריות והיאך יוכל לומר עליו כלום בן מרחם. אך הענין הוא דהנה כאשר נאמר לדוד הנני מקים עליך רעה כו' לא היה יודע על איזה דרך יהיה הרדיפה והירידה שלו. אם הרדיפה יהיה ע"פ דרך נסיון עד אשר ישוב אל ה' וירחמהו להשיבו על כנו ויהיה מלך ישראל כבראשונה או שהרדיפה יהיה ע"פ מזל וע"פ דרך הטבע ולא ישוב עוד לשבת על כסא ממלכתו לעולם. ועל זה השכיל דוד ועשה סימן לעצמו. היינו אם הרדיפה יהיה ע"י עבד או ממזר וזה הוא ע"פ דרך הטבע כי הרבה עבדים פורצים באדוניהם. אז ידאג בנפשו פן נפסק המזל. ואם יהיה הרדיפה שלא כדרך הטבע אז ידע גם הוא שרק לנסותו בא אליו הדבר הזה וזהו כוונת חז"ל באמרם כלום בן מרחם על אבא. כי קודם שברח היה דואג בלבו דלמא הרדיפה יהיה ע"י עבד או ממזר. אבל כאשר ברח מפני אבשלום בנו. אז אמר דוד כלום בן מרחם על אבא. וכאן בשבילי נשתנה הטבע ונהפך לאכזר. בודאי הגיע אלי הדבר הזה רק לנסותי. ולהיטב באחריתי כאשר אשוב אל ה' באמת. ולכן אמר בלשון מזמור:
טעם על מה שאמרו חז"ל מה דאסיר לן רחמנא שרי לן כוותיה וכו' וגם שם בגמ' שאמרה ילתא לר' נחמן להאכילנה בשר בחלב. ורבי צוה לתת לה כחל כי בזה תמצא טעם בשר בחלב הלא כל דברי חז"ל נאמרים בהשכל ללמד לאדם דעת. אמנם גם בזה הענין נוכל להבין דרך האמת לקיים מצות השי"ת בלי שום טעם בדבר רק לקיים מצות הבורא ב"ה כגזירת מלך על עבדיו ופן יעלה על לב אדם לאמר על מצות ל"ת שבתורה כמו לבישת שעטנז ואכילת חזיר ובשר בחלב שהמה אסורים לנו על פי חכמות הרפואות. אבל באמת המה נקראים חוקת התורה. ולכן אמרו חז"ל כל מה דאסיר לן רחמנא שרי לן כוותיה לדעת כי אין שום סכנה באכילתם. או בעשייתם אחרי אשר טעמו טעם איסור ולא הגיעו מזה שום נזק. ועי"ז נוכל להבין כמארז"ל שהמה נקראים חוקת וחובה עלינו לקיים גזרותיו וכפי מה דאמרינן בגמרא גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד וכו' מאי דתימא חוב הוא לו אצל עכו"ם וכדאמרינן עבדא בהפקירא ניחא ליה קמ"ל ה"מ בגדול דטעם טעם אסורא אבל בקטן דלא טעם טעם אסורא זכות הוא לו עכ"ל והנה לזה כיוון רב נחמן להראות כחל אשר נמצא בו טעם בב"ח. רק אנחנו מחויבים לקבל עלינו באהבה לקיים מצותיו וחוקותיו כגזירת מלך על עבדיו:
ויאמר ה' אל משה רד העד בעם וגו' ויאמר משה גו' אתה העדותה בנו גו' ויאמר ה' אל משה לך רד ועלית אתה ואהרן גו'. לכאורה אינו מובן התשובה שהשיב ה' למשה במ"ש לא יוכל העם לעלות. ורש"י ז"ל פי' מ"ש הקב"ה עוד לך רד. כי הי' צריך התראה בשעת מעשה אבל לא נודע לנו מזה תשובה למשה על דבריו. ונקדים מה דאיתא במדרש וז"ל. כשעלה משה למרום ראה שהקב"ה יושב וקושר כתרים לאותיות אמר משה מי מעכב על ידך. אמר לו הקב"ה חזור לאחורך. והראה לו את עקיבא בן יוסף שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילי הלכות עכ"ל המדרש. והנה ידוע אשר הכתרי האותיות הם התגין על האותיות שעטנ"ז ג"ץ. והם נקראים כתר בעלי תשובה וכמחז"ל במקום שבע"ת עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד שם וכל זה הוא טובה גדולה מאתו ית"ש שגומל חסד עם הבע"ת למשוך להם חיות מעולם העליון אשר אין שם אחיזת החיצונים כלל. כי עד הנה הי' נמשך חיותם ממקור הטומאה ר"ל וכמבואר ברמב"ם ז"ל שהקשה מניין נמשך חיות לאדם שעבר עבירה שיש בו כרת ר"ל עיי"ש אבל כשעלה בלבו לעשות תשובה באמת ובמס"נ מיד נפרד החיות שלו מן הקליפות ובשביל זה הכין השי"ת עולמות עליונים המה התגין הנ"ל למשוך להם חיותם משם. והנה משה רבינו הוא הי' במדריגה גבוה מאוד עד שהי' השכינה מדברת מתוך גרונו. וכאשר עלה למרום וראה את הכתרים מן בעלי תשובות אמר מי מעכב על ידך. היינו היאך יעלה על דעת לב אחד מישראל לעשות נגד רצונך חלילה וחשב בלבו כיון שיקבלו ישראל את התורה אזי יהי' גם המה במדריגה הזאת. והשיב לו הקב"ה חזור לאחורך. היינו שאמר לו הבט וראה במדריגה התחתונה. ואז תראה בני אדם המשוקעים בין הקליפות ר"ל מפני הסתת היצר. וכאשר יתחרטו על עונותיהם וישובו אלי במס"נ בשבילם אני קושר הכתרים הנ"ל. ולזה הראה לו את עקיבא בן יוסף שהיה ממשפחת גרים. וגם הוא בעצמו לא היה ת"ח מנעוריו כמ"ש ר"ע בעצמו כשהייתי ע"ה. ואח"כ זכה להוסיף חידושים רבים בתוה"ק ונזדכך גופו עד שיצאה נשמתו באחד. בשביל אנשים כיוצא בו הכינותי הכתרים איש איש לפי מדריגתו להמשיך לו חיותו. וזהו שאמר משה להקב"ה כי אתה העדותה בנו כו' ומי יעבור חלילה נגד רצונך. ע"ז השיב לו הקב"ה לך רד כלומר הסתכל במדריגה התחתונה כנ"ל. ואז תבין שבהכרח להתרות פעם שנית וכפרש"י ז"ל. רק ועלית אתה ואהרן:
מגילת אסתר ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו. והנה רבו הדקדוקים בזה. א' מ"ש היהודים בתוס' ה' הידוע. ב' תיבת אם דמשמע כאלו היו מסופק אם הוא מזרע היהודים. הלא כבר נאמר לעיל. כי הגידו לו את עם מרדכי. וגם שמרדכי בעצמו אמר להם שהוא יהודי. ג' מ"ש החילות לנפול לפניו וכי הנפילה תליא בהתחלה. ד' מ"ש בכפל לשון לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו. אך הענין הוא דהנה כתיב ויבוא עמלק וגו' ויאמר משה אל יהושע גו' עד סוף הענין ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע גו' וקשה מדוע משה בעצמו לא נלחם בעמלק. ואצל סיחון ועוג נלחם משה בעצמו. גם מ"ש הקב"ה ושים באזני יהושע. וכי יהושע נצטוה על מלחמת עמלק. והלא הצווי הי' לשאול המלך הראשון. ורש"י פי' ושים באזני יהושע המכניס את ישראל לארץ כו' ומה זה תלוי במחיית עמלק. אכן הענין הוא דהנה מבואר בכהאריז"ל דעיקר מחיית עמלק הוא ע"י בחי' צדיק אשר יהי' מזרע רחל כנודע לי"ח. ולזה שלח משה את יהושע דווקא שהוא הי' מזרע רחל. אבל מחמת שהמלחמה הי' קודם קבלת התורה וקודם שנכנסו לארץ הקדושה להעביר משם הז' עממין הטמאים שהם ז' מדות דקליפה. לכן כתיב ושים באזני יהושע וכפרש"י ז"ל שהוא המכניס את ישראל לארץ. וכאשר נתרשל יהושע במלחמות ז' עממין נתעכב הדבר עד אשר הגיע ימי שאול מלך ישראל שהי' ג"כ מזרע רחל. ועפ"ז יבואר הפסוק הנ"ל מ"ש אם מזרע היהודים. היינו שהמה חקרו על משפחתו אם הוא ממשפחת רחל אשר מלחמת עמלק תהי' על ידו. וגם אמרו החילות לנפול לפניו. דהיינו שהי' הנפילה ראשונה ע"י יהושע. והנפילה שני' ע"י שאול שהמה היו מזרע רחל לא תוכל לו לכבוש אותו תחת ידך כי נפול תפול לפניו כי סוף כל הימים שתהי' נפילתך ע"י משפחה זו. והבן:
ותען אסתר גו' תנתן לי נפשי גו' כי נמכרנו גו' להשמיד גו' ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי גו' ויאמר המלך אחשורוש גו' מי הוא זה גו' אשר מלאו לבו לעשות כן. והנה קשה הל' נמכרנו שאמרה אסתר. כי היאך שייך לשון מכירה אצל הריגה. והי' צ"ל כי נגזר עלינו. ועוד למה הוסיפה אסתר לאמר ואלו לעבדים גו' נמכרנו החרשתי אשר לא נאמר עד הנה שום זכר מן מכירות לעבדים. ועוד מה אמר אחשורוש מי הוא זה וגו' הלא הוא בעצמו חתם א"ע על הגזירה כמו שאמר הכתוב ויכתוב בשם המלך וגו' כן הקשה אדומ"ר הרב הקדוש. ותירץ ע"ז ע"פ מה ששמע בשם הר"ר שרירא גאון זצ"ל ע"פ מעשה שהי' אז בימיו עושר מופלג והיה לו ס"ת שהיה כתב ידו של עזרא הסופר. ולהעושר הזה היו לו שני בנים. ולאחר פטירתו היה מחלוקת גדול בין הבנים היורשים מחמת שכל אחד מהם חפץ לקחת את הס"ת הזה מלקחת כל כסף וזהב שבעולם. והציעו טענותיהם לפני יודעי דת ויצא הפס"ד שהחלוקה תהיה ביניהם ע"פ הגורל ומי שיזכה ע"פ הגורל בהס"ת שייך לו הס"ת הזה. והטילו גורל ביניהם וזכה האחד בהס"ת הנ"ל ושמח מאוד שמחה גדולה. והיה בעיניו כמוצא שלל רב. ולהשני היה לו יסורים גדולים כי אף שלקח כנגדו הרבה כסף וזהב כ"ז אינו שוה לו מגודל תשוקתו להס"ת הזה. והיה שם בהעיר הנ"ל מומר אחד ובראותו כל זאת מאוד חרה אפו על היורש הזה שאיבד הון רב בעד ס"ת אחד. ועשה ברשע להחליף את מלבושיו כדי שלא יכירוהו. והלך להבית הכנסת אשר היה שם הס"ת הזה. והתחבא שמה באיזה זוית עד הערב וכאשר הלכו כל האנשים לביתם לקח המומר הזה את הס"ת מנרתיקו ומצא כתוב ועבדתם את ה' אלהיכם ובירך את לחמך וגו' ועשה הרשע הזה ברשעתו ומחק את הע' מן ועבדתם וכתב א' במקומו ופיסל את הס"ת בחירוף וגידוף גדול ר"ל. ודבר זה לא נתוודע לשום אדם. ולאחר כמה ימים נודע הדבר שיש טעות כזה בהס"ת הזה. והנה היורש הזה שהס"ת נפל בגורלו היה לו צער גדול בשמעו מזה. ומגודל היסורים ודאגה נחלה מאוד כי אמר אף שיכולין לתקן הטעות הזה אבל לא יהיה נקרא ס"ת של עזרא הסופר. ובא אליו אביו בחלום הלילה וסיפר לו את כל המאורע וצוה לחפש תחת השולחן ושם נמצא עין של המומר אשר יקוים בו עין תחת עין ועוד אמר לו אביו אשר הס"ת לא יתקן שום אדם. כי כן יצא הפסק מהב"ד של מעלה אשר עזרא הסופר בעצמו יתקן את הס"ת שלו וכן היה כאשר אמר אביו. וכאשר שמע הגאון הנ"ל המעשה הזאת אמר שעפ"ז נוכל לתרץ הפסוקים הנ"ל. כי המן הרשע עשה ג"כ כדבר הזה. היינו מתחילה כאשר בא לפני המלך לא גילה לו תוכן כוונתו הרע רק אמר שרצונו לקנות את היהודים לעבוד בהם. ונותן בעד זה עשרת אלפים ככר כסף. וכתב השטר מכירה על לה"ק לעבדם. והמלך אחשורש חתם א"ע על זה. ואח"כ עשה המן הרשע ברשעתו ומחק את הע' וכתב א' במקומו בלשון לאבדם. ואח"כ כאשר ראו סופרי המלך את השטר מכירה שהיה נכתב לאבדם. אז כתבו הם פי' הדבר להשמיד להרוג ולאבד. וזהו שאמרה אסתר. ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו. היינו כאשר אמר לפניך בתחילה. החרשתי. ולכן כעס המלך אחשורוש ואמר מי הוא זה ואי זו הוא אשר מלאו לבו לעשות כן. פי' כי אני לא מכרתי אותם אלא לעבדים. ועל ידי זה עשה לנו השי"ת נסים ונפלאות על ידי מרדכי ואסתר. וכיה"ר שירומם קרן ישראל ב"ב אמן. ודפח"ח: