(1) "שגם הם נגאלו" [רשב"ם שם]. וראה להלן הערה 4.
(2) "הלא פטורין מן המצות" [רשב"ם שם]. וראה להלן הערה 6.
(3) "קלי מחטים ישנים, דחדש אסור עדיין בלילה הראשון של פסח" [רשב"ם שם].
(4) ואע"פ שהרשב"ם פירש טעמא דתנא קמא משום "שגם הם נגאלו" [הובא בהערה 1], אך כבר דחה רבינו דוד [פסחים קח:] את דבריו, וז"ל: "ואינו נכון, שאע"פ שנגאלו מאי הוי חובה לדרדקי". ורבינו דוד [שם] המשיך לבאר: "והנכון שתנא קמא היה מצריך את התינוקות שישתו ארבע כוסות כדי לחנכן, כמו שמחנכין אותן בשאר מצות" [המשך דבריו יובא בסמוך הערה 6]. וכן עולה מתוספות [פסחים צט: ד"ה לא יפחתו (השני)] שאין לתת ד' כוסות לקטנים שלא הגיעו לחינוך. ובשו"ת הרא"ש [כלל יד תחילת סימן ו] כתב: "לא יפחתו מד' כוסות, אחד אנשים, ואחד נשים, ואחד תינוקות שהגיעו לחינוך צריך שיהיה כוס לפני כל אחד". והובא בב"י [או"ח סימן תעב סט"ו]. וכן המחבר [שם] כתב: "תינוקות שהגיעו לחינוך מצוה ליתן לכל אחד כוסו לפניו". והמהר"ל מבאר כדבריהם, שזהו טעמו של תנא קמא.
(5) לכאורה היה צריך לסיים במלים "דמה ישאל תינוק שלא הגיע לחינוך", ולא "מה ישיב לתינוק שלא הגיע לחינוך", כי הרי השאלה היא החסרה כאן ["דאם לא הגיע לחינוך אין בו דעת לשאול"]. ויש לומר, שהעדר שאלה אינו פוטר מחיוב ההגדה, שהרי אחד מארבעת הבנים הוא האינו יודע לשאול [רש"י שמות יג, ה], ועם כל זה אביו מצווה "שתפתח לו אתה בדברי אגדה המושכין את הלב" [רש"י שם]. לכך ההפקעה של קטן שלא הגיע לחינוך מד' כוסות אינה מחמת העדר שאלה, אלא מחמת ד"מה ישיב לתינוק שלא הגיע לחינוך", שהוא העדר הדעת להבין את התשובה. ומתבאר מדבריו שמצות חינוך תולה בדעת הקטן, וכפי דעתו כך היא מצות חינוכו. וכן המאירי [חגיגה ב.] כתב: "דרך כלל יראה שעיקר החנוך בבן ט' ובן י', לפום חורפיהו. אלא שדברים שידיעתם קלה ומצויה בפחות מכן, מחנכין אותם משיגיעו לידיעת אותו דבר". וכן המגן אברהם [סימן שמג סוף סק"ג] כתב: "החינוך כל חד לפום חורפיה; היודע להתעטף, חייב בציצית. לשמור תפילין, חייב בתפילין. היודע מענין שבת, חייב בקידוש, וכן כל כיוצא בזה". והמשנה ברורה [שם ס"ק ג] כתב: "ודע דשעור החינוך במ"ע הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי ענינו. כגון היודע מענין שבת, חייב להרגילו לשמוע קידוש והבדלה... בין במ"ע של תורה, בין בשל ד"ס. אבל החינוך בל"ת, בין של תורה בין של דבריהם, הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה, שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות או לאכול. אבל תינוק שאינו בר הבנה כלל, אין אביו מצווה למנעו בע"כ מלאכול מאכלות אסורות, או מלחלל שבת, אפילו באיסור של תורה, כיון שאינו מבין כלל הענין מה שמונעו ומפרישו". וכן הפרי מגדים [פתיחה כוללת ח"ב אות י] כתב שאם אין בו הבנה כלל אין בו חיוב חינוך. ובשו"ע הרב [או"ח סימן תעב סכ"ה] כתב: "אף הקטנים חייב אביהם לחנכם במצות להשקותם כוסות על הסדר שיתבאר, אם כבר הגיעו לחינוך, דהיינו שהגיעו לזמן שראוי לחנכם לשמוע הדברים שאומרים על הכוסות. כגון שהן יודעין מענין קדושת יום טוב, ולכן ראוי לחנכם לשמוע הקידוש שאומרים על כוס ראשון. וגם יש בהן דעת להבין מה שמספרים להם מיציאת מצרים באמירת ההגדה, ולכן ראוי לחנכם לשמוע ההגדה שאומרים על כוס שני. וכן חייב לחנכם לשמוע ברכת המזון שאומרים על כוס שלישי. וגמר ההלל והלל הגדול ונשמת שאומרים על כוס רביעי". והגו"א דברים פל"א אות ד [תעג.] ביאר שמה שנאמר במצות הקהל להביא את הקטנים [דברים לא, יב "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו'"] כדי לתת שכר למביאיהם [חגיגה ג.] "איירי בקטן שיכול ללמוד, דאי לאו הכי היכי נאמר 'ליתן שכר למביאים', מאי שכר למביאים יש כאן, דתינוק קטן שאינו יכול להבין מה יעשה שם. ואם כן איירי בקטן שיש לו דעת" [לשונו שם]. והרמב"ן [דברים לא, יג] כתב: "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו - הם הטף, כי ישמעו וישאלו, והאבות ירגילום ויחנכו אותם. כי אין הטף הזה יונקי שדים, אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך". ובהמשך דבריו הרמב"ן לומד מדברי הגמרא [חגיגה ג.] באופן אחר.
(6) כן כתבו הראשונים. וכגון, רבינו דוד [פסחים קח:] כתב: "ועל זה השיב רבי יהודה וכי מה תעלה לתינוקות ביין, שאין נהנין ושמחין בהן, ואינו להם דרך חירות. וכוונתו לומר שלא הגיעו לחינוך לכך, שכל המצות זמן חנוכן הוא כשהגיע שידע לעשותה כל אחת כמות שהיא" [ראה הערה הבאה]. וכן הר"ן בחידושיו [שם] כתב: "מה תעלה יש לתינוקות ביין. כלומר דבכי האי לא שייך לחנכן במצות, דכיון שאין נהנין ושמחין בו, אינו להם דרך חירות". והמהר"ם חלאווה [שם] כתב: "מה תועלת ומה הנאה, שאין הנאתן אלא במיני פירות. ולא כמו שפירש רבינו שמואל [הובא למעלה הערה 2] מה חיוב יש לתינוקות ביין, דפשיטא דאין חיוב לתינוקות, וליכא מאן דאמר". אמנם הקרבן נתנאל [פסחים פ"י סימן כא אות ד] כתב שמחלוקת ת"ק ורבי יהודה היא בקטנים שלא הגיעו לחינוך, אך כשהגיעו לחינוך גם לרבי יהודה צריך ליתן להם ד' כוסות. וכן המהרי"ל [הלכות סדר ההגדה עמוד צד] סובר שמשמע מהסוגיא שלא הגיעו לחינוך.
(7) ואם תאמר, לפי זה מהו טעמם של תנא קמא שמחייבים קטנים בד' כוסות מטעם חינוך, הרי עד כמה שנוגע לד' כוסות הוי כל קטן בעולם בגדר שלא הגיע לחינוך, וכמו שביאר רבינו דוד [הובא בהערה הקודמת]. והפרי חדש [או"ח סימן תעב ס"ק טו] עמד על זה, וכתב: "רבנן מחייבי לחנך לתינוקות ביין אע"פ שאין תועלת להם בזה, דכל תקון רבנן בקטן דומיא דגדול. דכי היכי בגדול אע"פ שמזיקין לו הד' כוסות חייב לשתותן, וכדלעיל בסעיף י ["מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות לקיים מצות ארבע כוסות" (לשון המחבר שם)], הוא הדין נמי לקטן שהגיע לחינוך, אע"פ שמזיק לו היין, מחייב מדרבנן". ודבריו צריכים ביאור, שהרי אף בציור שמזיקו או שונאו מ"מ כתב המשנה ברורה [שם ס"ק לה] "ואין בכלל זה כשיפול למשכב מזה". ובשער הציון שם [ס"ק נב] כתב: "כן נראה לי פשוט, דאין זה דרך חירות". ומדבריו אלו הסיק הגרי"ש אלישיב זצ"ל שמחוייב בד' כוסות דוקא באופן שנהנה קצת משתיית היין, אך אם הוא מאוס בעיניו ואינו יכול לשתותו כלל פטור, משום שאין בשתיה כזו דרך חירות כלל [הובא בסידור פסח כהלכתו ח"ב פ"ג (עמוד עב הערה 9)]. הרי שלעולם בעי מיהא שתיית ד' כוסות דרך חירות, וזה כאמור לא שייך בקטן, והדרא קושיא לדוכתא מהו טעמם של תנא קמא שמחייבים קטנים בד' כוסות משום חינוך, הרי אין בזה דרך חירות כלל. ואפשר לומר, שגדר מצות חינוך הוא שיש להרגיל את הקטן לעשות מעשים שכאשר יעשה את אותם מעשים לכשיגדיל יקיים בזה המצוה כדבעי [ריטב"א סוכה ב:, ור"ן יומא פב.]. והרי לכשיגדיל וישתה יין כפי ששתה בקטנותו יקיים בזה מצות ד' כוסות בשלימות ובדרך חירות, כי אצל הגדול שתיית יין היא דרך חירות. ונמצא שמה שעכשיו אין זה דרך חירות, קטנותו גרמה לו זאת, שקטנים "אינם רגילין ביין" [לשונו כאן], ומניעה זו כמובן לא תהיה בעולם לכשיגדיל. וכשם שמצות חינוך מעצם מהותה אינה מתחשבת בקטנותו של הקטן בנוגע לפוטרו מן המצות, כך היא לא תתחשב גם מדברים אחרים הנגרמים לו מחמת קטנותו. לכך ת"ק סוברים שמצות חינוך מחייבת את הקטן לשתות ד' כוסות, כי כאשר יגדיל וישתה באופן זהה לשתייתו כעת יקיים בזה מצות ד' כוסות בשלימות, אע"פ שבעודו קטן קטנותו עושה שאין זה דרך חירות. וסברה זו כתבה הטורי אבן [חגיגה ו.], והאריך בזה בדברים נפלאים, ובתוך דבריו כתב: "ותדע לך עוד דכל היכא שקטנותו גרם לו שגדול כיוצא בו פטור, בר חיוב הוא. דאי לא תימא הכי, לא משכחת ליה חינוך דקטן במצות כלל למאן דאמר בפרק ד' דר"ה [כט.] מצות צריכות כוונה, וכדסבירא ליה לריש לקיש בפסחים [קיד:]... ובלא כוונה אינו יוצא ידי חובה. הא ודאי קטן לאו בר כוונה הוא, וכדאמר בפ"ק דחולין [יב:] גבי קטן יש לו מחשבה, כדפירש רש"י ותוספות התם. וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שתיקנו לחנך את הקטן במצות, הא כיון דלאו בר כוונה הוא, לאו כלום הוא, וכאילו לא עשה דמי... אלא ודאי כיון דהא דלאו בר כוונה הוא קטנותו הוא דקא גרם לו, וכשיגדיל בר כוונה הוי, אין זה מפקיעו מחינוך בקטנותו כדי שלכשיגדיל ויהא בר כוונה יהא רגיל ומחונך במצות". וכן כתב האחיעזר ח"ג סימן פא, סוף אות א [בחיוב הפרשת קטן מאיסור מלאכה בשבת, אע"פ שצריך מחשבה]. ומעתה אדרבה, דברי רבי יהודה טעונים ביאור, מדוע מה שקטנים אינם מורגלים ביין [ולכך אין זה דרך חירות] פוטר אותם ממצות חינוך של ד' כוסות, והרי קטנותם גרמה להם מניעה זו. ובני הרה"ג רבי חנוך דב שליט"א תירץ, ששתיית ד' כוסות אינה מצות שתיה [ורק שצריכה להעשות דרך חירות], אלא שעצם התקנה הוא לשתות דרך חירות, וכאשר חסרה דרך חירות, שוב אין זו התקנה של ד' כוסות, כי אם שתיה בעלמא, כי העיקר חסר מן הספר. ואע"פ שלכשיגדיל יצא בשתייה זו, מ"מ כל עוד שהוא קטן אין שתייתו בכלל מעשה מצוה, ואינה שייכת למצות חינוך. והאמרי בינה [חלק או"ח סימן יד סוף אות א] הביא את קושית הטורי אבן הנ"ל [איך קטן מחוייב במצות משום חינוך למ"ד מצות צריכות כוונה], וכתב ליישב: "בקטן אתי שפיר החיוב לחנכו אף למ"ד מצות צריכות כונה, הא מ"מ עצם המצוה נצטוינו אף בהעדר הכונה, דבכל זאת פעולת המצוה בעצמה הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ויעקב חבל נחלתו, בפעולת המצוה אוחז בהחבל לעורר למעלה. רק נוסף על כל מצוה ומצוה בפרטות ציוה לנו השי"ת שיהיה בכונה הראוי לצאת ידי חובת המצוה, וא"כ אף קטן שאין לו מחשבה מחוייב אביו שפיר לחנכו, דגוף המצוה נתקיים אף בהעדר הכונה". וכל זה במצוה שהמעשה מצד עצמו יש לו חשיבות. מה שאין כן בתקנת ד' כוסות, דאם ניטל ממנה דרך חירות, לא נשאר בה אף מעשה מצוה.
(8) כן פסק המחבר [או"ח סימן תעב סט"ו], רא"ש [פסחים פ"י סימן כא], ומרדכי [פסחים אות תריא]. ולשונו כאן "ונראה דהלכה כתנא קמא" מבואר לפי מה שכתב למעלה פמ"ח [לאחר ציון 402] שכאשר תנא קמא חולקים על תנא אחד, זהו רבים נגד יחיד, ואין לפסוק כיחידאי במקום רבים.
(9) והברייתא כצורתה נוטה לדעת רבי יהודה משום שיש בה מעשה רב [רבי עקיבא (או רבי טרפון)] שנהג כרבי יהודה [ראה הערה הבאה].
(10) כן כתב הקרבן נתנאל [פסחים פ"י סימן כא סוף אות ד] על דברי הרא"ש [שם], שכתב: "בברייתא דמייתי בתר הכי משמע דצריך לכל אחד ואחד כוסו, דקתני [הכל חייבין בארבעה כוסות הללו], אחד נשים, ואחד אנשים, ואחד תינוקות. אמר רבי יהודה, מה תועלת יש לתינוקות ביין. משמע דלתנא קמא צריך כוס, ונהגו ליתן לפני כל אחד ואחד כוסו, וכן נכון לעשות. תנו רבנן, ד' כוסות הללו צריך שיהא בו כדי רביעית, אחד אנשים, ואחד נשים, ואחד תנוקות. אמר רבי יהודה, וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין, אלא מחלק להם קליות ואגוזים כדי שישאלו. ותניא, אמרו עליו על רבי טרפון [גרס רבי טרפון, ובגמרא איתא רבי עקיבא] שהיה מחלק לתינוקות קליות ואגוזים כדי שישאלו". וכתב על כך הקרבן נתנאל [שם]: "משמע שפוסק כרבי יהודה, דמעשה רב. וקשה דהא... משמע דרבינו קים ליה כת"ק... ויש לפרש שדרך רבינו כפירוש ר"ן שרבי יהודה פליג אפילו בתינוקות שהגיעו לחינוך, וקיימא לן כת"ק. אלא לענין חילוק קליות קיימא לן גם כן כרבי יהודה מדעבד רבי טרפון עובדא". וכן פסק המחבר [או"ח סימן תעב סעיפים טו-טז]; בסעיף טו כתב: "תינוקות שהגיעו לחינוך, מצוה ליתן לכל אחד כוסו לפניו". ובסעיף טז כתב: "מצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים, כדי שיראו שינוי וישאלו". וראה הערה הבאה.
(11) לשונו בהלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ז: "לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות. וכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים, חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין", ולא הזכיר תינוקות. וכן כתב הפרי חדש או"ח סימן תעב סט"ו, וז"ל: "הרמב"ם לא הזכיר חינוך בתינוקות ביין, אלא לענין מצה [הלכות חמץ ומצה פ"ו ה"י], משמע דפוסק כרבי יהודה. ונראה לי שטעמו מדמייתינן עלה 'אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות כו'', משמע דסבירא ליה כרבי יהודה, ולפיכך פסק כוותיה". וכן הרמב"ם [שם הלכה ג] כתב: "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו, ויאמרו 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות', עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע, וכך וכך היה. וכיצד משנה, מחלק להם קליות ואגוזים, ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו, וחוטפין מצה זה מיד זה, וכיוצא בדברים האלו". הרי שהזכיר חילוק קליות ואגוזים, שזהו דעת רבי יהודה. אך אין זו ראיה מכרעת, שגם המחבר הזכיר כן אף על פי שפסק כת"ק, וכמובא בהערה הקודמת. לכך נראה שכוונת המהר"ל להלכה ז, ולא להלכה ג. ובדפוס האניג ציינו את הלכה ג בתוך דברי המהר"ל, ואף בספר המפתח [החדש] של מהדורת שבתי פרנקל [בהלכה ג] נמשכו אחרי זה, שכתבו "מחלק להם קליות ואגוזים. פסק כרבי יהודה דאין קטנים חייבים בד' כוסות", וציינו את דברי המהר"ל שלפנינו. אך כאמור נראה יותר שכוונת המהר"ל היא להלכה ז, ולא להלכה ג, וכמו שכתב הפר"ח.
(12) לשון הטור [שם סעיפים יד-טז]: "אחד אנשים ואחד נשים חייבים בהם [בד' כוסות] ובכל מצות הנוהגות באותה לילה, כגון מצה ומרור. וגם התינוקות טוב ליתן לכל אחד כוסו לפניו. ומצוה לחלק להם קליות ואגוזים, כדי שיראו שינוי וישאלו". הרי שלא כתב שיש חיוב לתת לתינוקות ד' כוסות, אלא "טוב ליתן לכל אחד כוסו לפניו". ולכך כוונתו במה שכתב כאן "פירש הטור דמכל מקום טוב ונכון ליתן כוס בפני כל אחד ואחד, אף בפני תינוקות", שאף שיש אומרים שהלכה כרבי יהודה, מכל מקום טוב ונכון ליתן לתינוק כוס. וכן השו"ע [שם] כתב: "תינוקות שהגיעו לחינוך, מצוה ליתן לכל אחד כוסו לפניו", וכתב על כך המשנה ברורה שם ס"ק מו: "מצוה ליתן וכו'. אבל אינו מעכב". ובשער הציון שם אות ס כתב: "חוק יעקב [שם אות כח]. ומפני שלהרבה פוסקים לא נתקנו ארבע כוסות לקטנים, וכרבי יהודה, עיין רי"ץ גאות [שערי שמחה ח"ב הלכות פסחים (עמוד צט)], ורמב"ם [שהובא כאן], ורשב"ץ [יבין שמועה מאמר חמץ (ד"ה מה שאמרו השקה מהם), ובמהדורה החדשה ס"פ כ], ומהר"ם חלאוה [פסחים קט: (עמוד קנ.)]".
(13) "מי מתקני ארבע כוסות, שהן זוגות, דאתי בהו לידי סכנה" [רשב"ם שם].
(14) "תרי - זוגות, והוא הדין לארבעה" [רשב"ם שם].
(15) "ואין מצטרפין זה לזה" [רש"י ורשב"ם שם]. וראה להלן הערה 87.
(16) זה המשך דברי הרי"ף שם.
(17) חסר כאן המשך המשנה "חיה ועוף במקום אחד, כסוי אחד לכולן. רבי יהודה אומר וכו'".
(18) פירוש - רבי יהודה חולק על תנא קמא, וסובר שאם שחט חיה ועוף במקום אחד, יכסה תחילה את דם החיה, ואחר כך ישחט את העוף ויכסה את דמו. ובגמרא [חולין פו:] ביארו שרבי יהודה לומד את דינו מהפסוק [ויקרא יז, יג] "חיה או עוף", ש"הפסיק זה מזה להטעין כסוי לכל אחד ואחד" [רש"י שם].
(19) לפנינו בגמרא [חולין פו:] איתא "אמר רבי חנינא", ולהלן [לאחר ציון 231] כתב גם כן "אמר רבי חנינא". אך הרי"ף גרס "רבי יוחנן". וכן המשך הגמרא יביא כגירסת הרי"ף. ולהלן לאחר ציונים 62, 161, 231, יזכיר שוב מאמר זה.
(20) "לענין ברכה - על השחיטה אין צריך לברך לאחר כסוי" [רש"י שם, ויובא להלן הערות 232, 259].
(21) "משמש בסעודה היה" [רש"י שם].
(22) "הב ליברך - מזוג כוס לברכת המזון, וחזרו ונמלכו ואמרו מזוג לשתות" [רש"י שם].
(23) "כיון דאמר הב ליבריך - גליא בדעתיה דגמרה סעודתא, ואסור לשתות עד שיברך לפניו, שאין מצטרפת לסעודה ראשונה" [רש"י שם]. ומאמר זה נמצא גם בפסחים [קג:], ויובא להלן ציונים 63, 162, 231. והמשך לשון הגמרא [חולין שם] הוא "הכא נמי כיון דאיטפל ליה לכסוי, איחייב ליה לברכה", ופירש רש"י [שם] "כיון דאיטפל לכסוי - הפסקה היא מלשחוט, וכי הדר שחיט איחייב ליה בברכה". נמצא ששאלת הגמרא היא מדוע לרבי יהודה סגי בברכה אחת כאשר שחט חיה ועוף במקום אחד, הרי לשיטתו בין שתי השחיטות הללו יש לכסות דם החיה, ורק לאחר מכן יכול לשחוט את העוף, ומדוע אין כסוי הדם של החיה נחשב כהפסקה בין שתי השחיטות.
(24) "מישתא וברוכי בהדדי לא אפשר - הלכך כי אמר 'הב ליבריך' נתנו דעתם לפסוק מלשתות" [רש"י שם].
(25) "אבל זה אף על פי שיודע שיכסה דם ראשון, לא הסיח דעתו מן השחיטה, וכל שעתא זמן שחיטה היא לו, אפילו בשעת כיסוי אפשר דשחיט בחדא ידיה, ומכסי בחדא ידיה" [רש"י שם].
(26) לשון הרי"ף שלפנינו "הכי נמי כיון דלא אפשר ליה למיקרי ומשתי בהדי הדדי".
(27) לשון הרי"ף שלפנינו "צריך לחזור ולברך בתר דגמר הגדה ובתר דגמר הלילא 'בורא פרי הגפן'. וסברא מעליא הוא, והכין מיבעי למיעבד". וראה להלן הערה 186.
(28) נמצא שהרי"ף ביאר שני טעמים מדוע יש לברך "בורא פרי הגפן" על כל כוס וכוס; (א) כל כוס הוא מצוה בפני עצמו, ולחלק ביניהם עבדינן ברכה על כל כוס וכוס [כמו שכתב (להלן לאחר ציון 81) "כיון שהם מצות מחולקות, צריך לברך אכל אחד ואחד כדי לחלק אותם, כדלעיל"]. (ב) משום שאי אפשר בזמן ההגדה וההלל לשתות יין ["משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר"], לכך צריך לחזור ולברך לאחר שגמר ההגדה וההלל. ובתחילה המהר"ל יעסוק בקיצור בטעמו הראשון של הרי"ף, ובהרחבה בטעמו השני, ולאחר מכן [לאחר ציון 81] יחזור לטעמו הראשון. וראה להלן הערות 82, 106, 115, 183.
(29) לשון הרא"ש שם: "ולא נהירא לי מה שהביא ראיה משום דכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה הוא צריך לברך 'בורא פרי הגפן' אכל כוס וכוס, שהמצוה אינה מזקקת ברכה כל כמה דליכא היסח הדעת". וראה להלן הערות 105, 108.
(30) לשון הגמרא [שם]: "אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי בסעודה ["דחול" (רשב"ם שם)], וקאי עלייהו רב אחא בריה דרבא ["משמש עליהן" (רשב"ם שם)]. אמימר בריך על כל כסא וכסא. ומר זוטרא בריך אכסא קמא ואכסא בתרא. רב אשי בריך אכסא קמא, ותו לא בריך". וכתבו תוספות שם [ד"ה רב אשי]: "רב אשי בריך אכסא קמא ותו לא בריך - אע"ג דברכת המזון טעונה כוס, לא היה מברך".
(31) לשון הרא"ש [שם]: "כדחזינן לעיל רב אשי דבריך אכסא קמא, ותו לא בריך, אף על גב דברכת המזון טעונה כוס, לא בעי לברוכי, כיון דליכא היסח הדעת. הכא נמי, אע"ג דכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה היא, כיון דליכא היסח הדעת, לא בעי לברוכי אכל כסא וכסא". וראה להלן הערה 105.
(32) זהו המשך דברי הרא"ש [שם].
(33) להלן [לאחר ציון 84] דן המהר"ל אם ד' כוסות מעכבים זה את זה [כגון שיש לו יין רק לג' כוסות], ויסיק שהם מעכבים זה את זה. וצריך לומר דמה שכתב כאן שאינן מעכבים, הוא משום שהולך כאן בשיטת הרא"ש, שהשווה ד' כוסות לתפילין [ראה הערה הבאה].
(34) המשך לשון הרא"ש [שם]: "ואע"ג דלית הלכתא כרב אשי, היינו מטעמא אחרינא, משום דברכת המזון חשיב הפסק, ואיכא היסח הדעת. אבל לפום סברא דידיה דברכת המזון לא הוי הפסק, ליכא מאן דפליג עליה דההיא סברא, דברכת המזון, אע"ג שהיא טעונה כוס למצוה, אינה מזקקת ברכה לסברתו, דליכא הפסקה והיסח הדעת. וכן תפילין, שתי מצות הן, ואינם מעכבות זו את זו, ומברך ברכה אחת על שתיהן. אפילו מאן דבריך שתים, מ"מ ברכה ראשונה עולה גם לשל ראש, דאילו לא היה מניח אלא של ראש, היה מברך שתים [כן כתב בהלכות תפילין סימן יד]". וראה להלן הערות 86, 128, 279.
(35) המשך לשון הרא"ש [שם]: "ומה שהביא ראיה מ'הב לן ונבריך' דהוי הפסק, משום דמישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר, לאו ראיה היא, דשאני ברכת המזון דהוי היסח הדעת וסילוק על מה שאכל ושתה, הלכך צריך לברך לכתחילה אם רצה לאכול או לשתות... אבל אם עמד להתפלל באמצע הסעודה, אפילו הגיע זמן המנחה, ואין שהות לו לגמור סעודתו ולהתפלל, שחייב להפסיק, ואי אפשר לו לאכול עד שיתפלל, ואפילו הכי לא הוי הפסק כדאמרינן [פסחים קב.] גבי עקרו רגליהם לילך לבית הכנסת, דמיירי בכל ענין, אפילו אין שהות ביום, דחייב להפסיק, אפילו הכי לא הויא הפסקה. כל שכן בין כוס ראשון לכוס שני שאם ירצה לשתות דשותה, לא הוי היסח הדעת. וכן בין שלישי לרביעי, אע"ג דאסור לשתות, כיון שהכוס לפניו ודעתו לשתות, לא הויא הלילא הפסק והיסח הדעת. הלכך נראה שאין לברך כי אם על כוס ראשון ושלישי". ולהלן [לאחר ציונים 45, 118] יתייחס לדברים אלו. וראה להלן הערות 60, 120.
(36) כן פסקו רב שרירא ורב האי [הובאו במלחמות לרמב"ן פסחים פ"י (כד. בדפי הרי"ף)], רב נטרונאי ורב עמרם ואבי העזרי [הובאו בטור או"ח סימן תעד], רמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"י, תוספות פסחים קג: [ד"ה רב אשי], ומרדכי שם [אות תריא]. והרמ"א [או"ח סימן תעד] כתב: "והמנהג בין האשכנזים לברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס... וכן דעת רוב הגאונים". וראה להלן הערה 135.
(37) שהקשה על הרי"ף ב' קושיות; (א) רב אשי בסעודת חול רק בירך על כוס הראשון, ולא בירך על כוס ברכת המזון, אף על גב דברכת המזון טעון כוס [פסחים קג:]. (ב) דחה את ראיית הרי"ף מפרק כסוי הדם [חולין פו:, שהביא ראיה דמקרי ומשתי בהדדי אי אפשר], ששאני שם שמדובר בברכת המזון, שהוי היסח הדעת וסילוק ממה שאכל. אבל אם עומד להתפלל בתוך הסעודה, לא אמרינן משתי וצלויי בהדדי אי אפשר. וכך אין ההגדה והלל הפסק לחייב ברכת "בורא פרי הגפן" על כוס שני וכוס רביעי.
(38) פירוש - אין דין כוס בברכת המזון, אלא שיש דין שיברך על הכוס, אך לא דין כוס. דוגמה לדבר; בחידושי מרן רי"ז הלוי הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ט [סד"ה והנראה] כתב: "גבי קידוש שיעור הטעימה הוא מלא לוגמיו, וגבי ד' כוסות בעינן דוקא רובא דכסא. והפשוט בזה... דרק גבי קידוש ושאר כוסות של ברכה, דעיקר מילתייהו הוא הברכה שעל הכוס, אלא דדינא הוא דהמברך צריך שיטעום, בזה הוא דהוי שיעורא כמלא לוגמיו, דבהכי הויא טעימה. אבל גבי ארבע כוסות, דהמצוה היא שתיית הכוס, על כן צריך לשתותו כולו דוקא, ורק דברובא סגי משום דרובו ככולו. אבל שיעורא דמלא לוגמיו לא שייך הכא כלל, דזה הוא שיעור הנאמר בדין טעימה, ולא הכא דבעינן שתיית הכוס" [הובא למעלה פמ"ח הערה 304]. והפמ"ג סימן רעא [אשל אברהם אות יח] הביא משיירי כנסת הגדולה [הגהות הטור שם סוף אות ד] שהיה נוהג שמברך קידוש על הכוס, ואחר כך מברך על אותו כוס ברכת המזון, דמשום דהואיל ואיתעבד ביה מצוה חדא ליתעביד ביה מצוה אחרינא [שבת קיז:]. ומה שאמרו על כך בגמרא [פסחים קב:] שאין עושין מצות חבילות חבילות, זהו דוקא בזמן אחד, אך בזמנים מתחלפים לית לן בה, שהסעודה מפסקת. ולשון הכנסת הגדולה [שם] הוא: "אני נוהג לומר ברכת המזון באותה אשישה [כוס], מטעם דכיון דנעשה בה מצות קידוש, יעשה בה מצות ברכת המזון... דלא אמרו אין אומרים ב' קדושות על כוס אחד אלא כשאומרים בפעם אחת, אבל כשאומרים בשעות מחולקות, שהקידוש הוא קודם המזון, והברכת המזון הוא אחר המזון, יכול לאומרם על כוס אחד, כלומר על יין אחד, דכוס אחד לא מיקרי, אלא רצופות זה אחר זה". וראה בסמוך הערה 40.
(39) כפי שכתב למעלה פמ"ח [לאחר ציון 361] בביאור הגמרא [פסחים קח:] "שתאן בבת אחת", וז"ל: "שתאן בבת אחת... רב אמר ידי יין יצא, ידי ארבע כוסות לא יצא. פירוש דיצא ידי יין, דנחשב לו ככוס אחד, אבל למספר ארבע כוסות אין עולה לו, שצריך לשתות ארבע כוסות". וראה שם הערה 372 שזו שיטת המהר"ל לאורך פרק מח שתקנת ד' כוסות היא על הכוס, והמצות הקשורות לכוסות אלו [קידוש, הגדה, ברכת המזון, והלל] הן בנוסף לעצם התקנה של ד' כוסות. מה שאין כן בכוסות של ברכה, שם עיקר התקנה היא האמירה הנאמרת על הכוס. ואלו הם דבריו כאן. וראה בסמוך הערה 43.
(40) להלן [לאחר ציון 94] חזר על דבריו כאן. ולפי דבריו כאן תתיישב קושיה חמורה של הצל"ח [פסחים קט:], שהקשה: "ולא יפחתו לו מארבעה כוסות. היכי מתקני רבנן מידי דאתי בה לידי סכנה וכו'. ולכאורה יפלא, הלא בכל ליל שבת וליל יו"ט תיקנו רבנן כוס של קידוש, וגם ברכת המזון טעונה כוס... ולמה לא היה קשה לו היכי תיקנו רבנן זוגא". ולפי מה שמבאר כאן לא קשה, כי הרי "לא צריך כוס מחולק לברכת המזון, רק שיברך על כוס" [לשונו למעלה], ומצד הדין ניתן לעשות הקידוש וברכת המזון על כוס אחד [כמבואר בהערה 38], לכך אין כאן תקנה של ב' כוסות, אלא תקנה לקדש ולברך על הכוס, ואין בזה זוגות. מה שאין כן בד' כוסות, שהתקנה היא על מספר ארבע כוסות דייקא, שפיר הקשתה הגמרא שיש בזה סכנה של זוגות.
(41) פירוש - נהי שכוס של ברכת המזון אינו מחולק מכוס של קידוש [וכמו שביאר למעלה], אך מ"מ ברכת המזון מחולקת מקידוש, וחילוק זה יהיה דומה לחילוק הקיים בין ד' הכוסות. והואיל ורב אשי סובר שמברך פעם אחת על הקידוש, ואינו מברך על כוס של ברכת המזון, ה"ה לד' כוסות.
(42) ולא הכוס.
(43) אודות שרבוי ברכות "בורא פרי הגפן" נעשה כדי לחלק בין הכוסות, כן כתב להלן [לאחר ציון 82]: "כיון שהם מצות מחולקות, צריך לברך אכל אחד ואחד כדי לחלק אותם", וראה הערה 83. ואודות חילוקו בין ד' כוסות לכוס של קידוש וברכת המזון, כן כתב למעלה פמ"ח [לאחר ציון 265], וז"ל: "לא שייך שיהיה מוציא את אחרים בד' כוסות, דמאי שנא ממצה ומרור, דכמו שאין יכול האחד להוציא את האחר במצה ובמרור, כך אינו יכול להוציא בד' כוסות, דמצוה דרמיא עליה הוא. ומה שהביא [התוספות (פסחים צט:)] ראיה מן קידוש של כל השנה, התם עיקר מלתא לאו הכוס הוא, אלא עיקר מילתא הוא הקידוש, אלא שאין מקדשין אלא על הכוס. וכיון ששתה בעל הבית, שפיר דמי. אבל הכא עיקר מלתא הוא הכוס, ולא הקידוש, רק שתקנו שכל אחד ואחד מן הכוסות יעשה עליו מצוה, אבל הכוס הוא עיקר, ולא שייך בזה שהוא מוציא אחר" [ראה למעלה הערה 39].
(44) תמצית דבריו היא שבד' כוסות אין דעת המברך בברכתו הראשונה על שאר הכוסות, כי כל כוס וכוס הוא מצוה בפני עצמו, ומילתא באנפי נפשיה. והואיל והכוסות הם מחלוקים, מהיכי תיתי שדעתו תהיה על שאר הכוסות. מה שאין כן בדינו של רב אשי, "כיון דלא צריך כוס מחולק לברכת המזון, רק שיברך על כוס, ומסתמא כי ברך על כסא קמא היה דעתו על כל מה שישתה, אם כן למה יברך על כוס ברכת המזון" [לשונו למעלה לאחר ציון 37]. וראה להלן הערות 62, 109.
(45) הובא למעלה [לאחר ציון 34], ושם הערה 35.
(46) שעל כך אמרו בגמרא [פסחים קב.] שכאשר עקרו רגליהם לילך לבית הכנסת, כשחוזרים לשולחנם אינם צריכים לחזור ולברך.
(47) לשון הרמב"ן במלחמות [שם]: "אמר הכותב, הריני כמשיב על דברי רבינו הגדול. והתניא חברים שהיו מסובין, ועקרו רגליהם לצאת לבית הכנסת, כשהם יוצאין אינם טעונין ברכה למפרע, וכשהם חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה [פסחים קב.]. והא הכא דתפלה וקדיש ו'אמן יהא שמו הגדול מבורך' ומשתי בהדי הדדי לא אפשר, ואפילו הכי לא צריך לחזור ולברך... ואנו מקשים ועלינו לתרץ. והוי יודע שהפרש גדול בין הפסקת רשות להפסקת חובה. שמי שקבע סעודתו ובירך תחלה על היין, או על הפת, ואם רצה שלא לצאת לבהכ"נ אינו יוצא, שאין הדבר קבוע עליו חובה בתוך הסעודה, אין כאן הפסק, אלא שנוי מקום. אבל ד' כוסות, הדבר קבוע עליו חובה לאחר שבירך על הראשון שיפסיק מלשתות ויתחיל במצוה אחרת, הלכך משעה שנאסרה עליו שתיה הוי הפסק, וצריך לחזור ולברך".
(48) וכן כתב המהר"ם חלאווה [פסחים קט:], וז"ל: "דאינו מפסיק אלא דבר שקבוע עליו חובה להפסיק עליו עכשיו, וזמנו קבוע בתוך הסעודה. מה שא"כ תפלה, דמצי צלויה מקמי המוציא, ואינה חובה עליו לעשות כסדר הזה, והו"ל האי הפסק כהפסק דשיחה דרשות, שאינו הפסק בתוך סעודתו". וכן כתב רבינו דוד [פסחים קט:], וז"ל: "זה מתברר במה שאמרו בפרק כסוי הדם [חולין פז.] 'התם מישתא וברוכי בהדי הדדי לא איפשר, הכא איפשר דשחיט בחדא ידא, ומכסי בחדא ידא'. דמשמע דאע"ג דמכסי בתרי ידי, דאפסיק משחיטה, כיון דאיפשר לכסויי בחדא ידא, לא הוי הפסקה [ראה להלן הערה 256]... אף כאן הואיל ואין התפלה חובה עליו בתוך הסעודה, אע"פ שעקר רגליו והלך לבית הכנסת, אינו אלא כשיחה של רשות לענין הפסקה, שהסעודה מתחלה אחת היא, וקביעות אחד יש לה". וכן הים של שלמה [חולין פ"ו סימן י] כתב: "אף הרי"ף מודה הכא [בהפסיקו לתפילה שאינו חוזר ומברך]. בשלמא התם [בד' כוסות], א"א לו בענין אחר, אלא להפסיק באגדתא ובהלל, ומשום הכי חשיב ליה הפסק. אבל הכא אפשר לו שיפסוק ויברך ברכת המזון, ואחר כך יתפלל, וא"כ הוי כדבר הרשות... דכל דבר הרשות לא הוי הפסק בתוך הסעודה. ואף שיש מפרשים תפילת המנחה, מאחר שהוא חובה, הוי הפסק, לא מסתבר הכי, מאחר שאין חובה להתפלל בתוך הסעודה, כדפרישית". וראה להלן הערה 60.
(49) פירוש - המהר"ל יקשה מדברי רב אלפס עצמו [במקום אחר], לעומת מה ששאלו עד כה על רב אלפס מרב אשי בגמרא.
(51) לשון הרי"ף שם: "מעשה ברבן שמעון בן גמליאל ורבי יוסי ורבי יהודה שהיו מסובין בעכו, וקידש עליהם היום... ואמר רב יהודה אמר שמואל, אין הלכה כרבי יהודה, דאמר מפסיק את סעודתו ועוקר את השלחן ומקדש, ואחר כך גומר סעודתו. ולא כרבי יוסי, דאמר גומר סעודתו ואחר כך מקדש, אלא פורס מפה ומקדש [עד כאן לשון הגמרא (פסחים ק.)], ואחר כך שרי המוציא וגמר לסעודתיה, ומברך ברכת המזון". ויש לעיין בדברי המהר"ל, שהרי הרי"ף לא כתב "אבל 'בורא פרי הגפן' אינו צריך", והלא זו עיקר נקודתו של המהר"ל כאן. אמנם הרא"ש [פסחים פ"י סוף סימן ב] כך מבאר את הרי"ף, וראה הערה הבאה. וב"ביאורים למסכת פסחים" לרבי בצלאל [בנו של המהר"ל], הנדפס בקובץ "אור עולם, א" [עמוד 64], ובמאסף ישורון כרך י [עמוד צה], כתב שאלה זו ביתר בהירות, וכלשונו: "וא"א [ואדוני אבי] הקשה על הרי"ף, דהא מדברי הרי"ף יראה גם בני חבורה שקידש עליהם שפורס מפה ומקדש ושאר 'המוציא'. ומשמע מדבריו אבל 'בורא פרי הגפן' אין צריך, ולא הוי הקידוש הפסק, וכמו שפירש הרא"ש דברי הרי"ף, וכן מוכח מדברי הרי"ף". ולהלן [לאחר ציון 73, וציון 92] חזר להביא דברי הרי"ף האלו.
(52) כוונתו לדברי הרא"ש [פסחים פ"י סוף סימן ב], שכתב: "מיהו קשה לרב אלפס, מהא דאמרינן בירושלמי [פ"ק דברכות ה"ה] גבי הא דאמר ברכה הסמוכה לחבירתה אינה פותחת ב'ברוך', ופריך והרי קידוש, פירוש דסמוכה ל'בורא פרי הגפן', ופותחת ב'ברוך'. ומשני, שניא שאם היה אוכל מבעוד יום, ומשך סעודתו עד שיקדש היום, אינו אומר 'בורא פרי הגפן'. ואילו היה קידוש הפסק להצריך 'המוציא' משום דנאסרה עליו האכילה, הוא הדין דנאסרה עליו השתיה, וצריך לברך 'בורא פרי הגפן' קודם קידוש. ונראה לי דלא קשה, דודאי האיסור אכילה גורם לקידוש דהוי הפסק להצריך 'המוציא'. אבל 'בורא פרי הגפן', שהוא קודם הקידוש, בשביל איסור השתיה לא הוי הפסק". אך הרמב"ן במלחמות ה' [פסחים כד. בדפי הרי"ף] סובר שלפי הרי"ף צריך לברך "בורא פרי הגפן" [ראה להלן הערה 74].
(53) כפי שאין הקידוש הפסק כאשר ישבו בערב שבת, וקידש עליו היום.
(54) קושיתו צריכה ביאור, שהרי הרא"ש שמביא כאן [ולשונו הובא בהערה 52] כתב להדיא שאין הקידוש הפסק כלפי ברכת "בורא פרי הגפן" משום "שהוא [בפה"ג נאמר] קודם הקידוש", וכפי שביאר הקרבן נתנאל שם [אות כ], וז"ל: "רצונו דתרתי בעינן; מחמת הזמן שיש איסור לאכול, גם עביד מעשה הפסק באמירת קידוש. מה שא"כ גבי יין, עדיין לא הפסיק באמירת קידוש, על כן על אותו כוס שאומר עליו קידוש אין צריך לברך 'בורא פרי הגפן'. מה שא"כ בברכת הלחם, שזמנו אחר הקידוש". והקרבן נתנאל למד מכך גם נפק"מ לברכת "המוציא", וכהמשך לשונו [שם]: "נשמע מן דא כשמקדש על הפת, שהסדר הנכון לברך בתחלה 'המוציא' על הפת, ואחר כך אומר עליו הקידוש, כמו כן מהאי טעמא אין צריך לברך 'המוציא'. וכן כתב מגן אברהם סימן רע"א [ס"ק ט]". וכל זה בנוגע לקידוש. אך ההגדה נאמרת לפני ששותה את הכוס השני [פסחים קטז.], לכך ההגדה תהיה הפסק לחייב ברכת "בורא פרי הגפן" על הכוס השני, כי חובת אמירתה היא בין הכוסות, לעומת חובת אמירת קידוש שהיא אחר ברכת "בורא פרי הגפן" [כן ביאר להדיא להלן (לאחר ציון 112)]. ונמצא שיש הבדל גדול בין קידוש להגדה, ואילו כאן משוה ביניהם, שכתב: "ולמה יהיה הפסק מה שאמר הגדה, שהרי זה כמו קידוש". ויל"ע בזה. וראה להלן הערה 115.
(55) שחילק בין הפסקת רשות להפסקת חובה, והרי ההגדה והקידוש שניהם הפסקת חובה, ועם כל זה הקידוש אינו מחייב לומר ברכת "בורא פרי הגפן", ואילו ההגדה מחייבת לומר [על הכוס השני] "בורא פרי הגפן".
(56) יבאר טעם אחר לרי"ף [המחלק בין הגדה (שהוי הפסק) לתפילה וקידוש (שלא הוי הפסק)], ולא כחילוק הרמב"ן [שחילק בין הפסקת רשות להפסקת חובה], אלא יחלק בין הפסקה שחז"ל קבעוה בסעודה, להפסקה שלא הוקבעה בסעודה.
(57) פירוש - על כוס ראשון אומר קידוש [פסחים קיד.], על כוס שני אומר הגדה [פסחים קטז.], על כוס שלישי אומר ברכת המזון [פסחים קיז:], ועל כוס רביעי אומר הלל [שם].
(58) כי אמירת ההגדה היא סילוק מהכוס הראשון, ושוב אי אפשר שישתה יין לאחר שסילק עצמו מהיין.
(59) הלשון קצת מגומגם, אך כוונתו ברורה, שאין התפילה חייבת להיות בשעת המשתה.
(60) נראה שבא לאפוקי מדברי הרא"ש, שכתב [פסחים פ"י סימן כד]: "אבל אם עמד להתפלל באמצע הסעודה, אפילו הגיע זמן המנחה, ואין שהות לו לגמור סעודתו ולהתפלל, שחייב להפסיק, ואי אפשר לו לאכול עד שיתפלל, ואפילו הכי לא הוי הפסק כדאמרינן [פסחים קב.] גבי עקרו רגליהם לילך לבית הכנסת, דמיירי בכל ענין, אפילו אין שהות ביום, דחייב להפסיק, אפילו הכי לא הויא הפסקה. כל שכן בין כוס ראשון לכוס שני שאם ירצה לשתות דשותה, לא הוי היסח הדעת" [הובא למעלה הערה 35]. ובקרבן נתנאל שם [אות ח] כתב: "שחייב להפסיק ואי אפשר לאכול עד שיתפלל. כתב כן לסתור מליצת הרמב"ן על דברי הרי"ף, שאינו אומר דהוי הפסקה אלא בדבר שחובה עליו, כגון הגדה, אבל בדבר שאין קבוע עליו, לא. הלכך סתר רבינו דבריו, דהא הך ברייתא איירי בתפלה שקבוע עליו חובה, כגון שהגיע זמן תפלת מנחה, ואין לו שהות לגמור סעודתו ולהתפלל, שחייב להפסיק". ובדבריו כאן דוחה דברי הרא"ש והקרבן נתנאל, כי אע"פ שתפילה כזו היא חובה גמורה, מ"מ היא לא הפסק המחויב להיות בסעודה, כי היה יכול להתפלל בזמן אחר. מה שאין כן חובת אמירת הגדה והלל, הרי אלו הפסקות שנתקנו ונקבעו בסעודת ליל הסדר, ואי אפשר שתהיה סעודת ליל הסדר ללא הפסקות אלו. וכן פסק המחבר [או"ח סימן קעח ס"ו] "מי שנזכר בתוך הסעודה שלא התפלל ועמד והתפלל, אפילו אם אין שהות לגמור סעודתו ולהתפלל, שחייב להפסיק, ואי אפשר לו לאכול עד שיתפלל, עם כל זה לא הוי הפסק". וראה למעלה הערה 48.
(61) נראה שבא ליישב את קושית בעל המאור [פסחים כד. בדפי הרי"ף] על הרי"ף, שהקשה בזה"ל: "מדרש הגדה זו מנין לנו שהוא סלוק, והרי שלחן ערוך בסעודתו לפניו, ואין זה נראה סלוק. ומה דאמר הרב ז"ל דלא אפשר ליה למקרי ולמשתי בהדי הדדי, אנו אומרים כי אם רצה לשתות בתוך ההגדה, הרשות בידו, כדתנן [פסחים קיז:] 'בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה'. ואין הפרש בין שותה לפני ההגדה, לשותה בתוך ההגדה, ואין לנו למחות בידו אם בא לשתות בתוך ההגדה". ועל כך משיב, שאף שמותר לשתות, מכל מקום הרי מוטל עליו לומר ההגדה, ואי אפשר לקרות ולשתות בבת אחת. וזהו מתק לשונו כאן "הסדר מוטל עליו להפסיק השתיה ולומר הגדה". וכן כתב רבינו דוד [פסחים קט:] בתירוצו השלישי לשאלת בעל המאור, וז"ל: "שאין פירוש 'מישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר' מפני שאסור לו לשתות בתוך הברכה מפני ההפסקה... אלא פירוש 'מישתא וברוכי בהדדי הדדי לא אפשר', שאי אפשר לו לשתות בעוד שהוא מברך. ולשון 'אי אפשר' מוכיח כן". והמגיה שם [ציון 22] הביא שכן תירצו הראב"ד בהשגותיו לספר המאור [פסחים יט: בדפי הרי"ף, אות ג], ר"ן [פסחים כד. בדפי הרי"ף], המאירי [פסחים קט:], ועוד ראשונים. וראה להלן הערות 68, 76, 80, 94, 300.
(62) מעין כן כתב הט"ז [או"ח סימן תעד ס"ק א], וז"ל: "ונראה לי טעם הגאונים... צריך 'בורא פרי הגפן' לכל אחד, כיון דחכמים תקנו ד' כוסות, הוי כמתנה בפירוש בשעת ברכה שאין בדעתו לשתות מחמת ברכה זו אלא כוס זה, [ו]כיון שצריך לכוס אחר, חייב לברך עליו, כן נראה לי". ובתוספות שבמרדכי [פסחים קג: ד"ה רב אשי] כתב: "ואם תאמר, מאי טעמא דמה שמברכין בפסח 'בורא פרי הגפן' על הארבעה כוסות... דמי עדיף מברכת המזון דהכא דסבר רב אשי דלא הוי הפסק. ויש לומר, דשאני גבי סדר פסח, דכיון דכל חד וחד למילתיה איתקן, מסיח דעתו ממנו עד שיגיע זמנו, ולכך איתא היסח הדעת טפי מברכת המזון דהכא". נמצא שדברי המרדכי המהר"ל והט"ז הם בסגנון אחד [ראה להלן הערה 106]. וראה להלן הערה 68 בחידוש המיוחד שיש בדברי המהר"ל האלו.
(63) וכן הוא בחולין פו:, והובא למעלה לאחר ציון 20. וראה להלן הערה 162.
(64) ראשי תיבות: יין, קידוש, נר, הבדלה. והכוונה שבמוצאי שבת היה אומר על הכוס יקנ"ה, ונמצא שבין אמירת הקידוש לשתיית היין היה אומר נר והבדלה.
(65) לשון הגמרא [פסחים קג:]: "רב אשי אמר לית הילכתא כתלמידי דרב, דהא יום טוב שחל להיות אחר השבת, ואמר רב יקנ"ה". ופירש הרשב"ם [שם]: "ולא בעי לברוכי 'בורא פרי הגפן' תרי זימני, חד אקידוש וחד אהבדלה, והוא הדין לתרי כסי דקידוש היום וברכת המזון. וקשיא לרב ייבא סבא דאמר להו הכי אמר רב הב וניברך אסר לכו למישתי, דאם כן קשיא דרב אדרב".
(66) "הכא גבי יקנ"ה לא עקר דעתיה ממישתיא, שעדיין לא שתה, וכל דעתו לשתות" [רשב"ם שם]. נמצא שבהו"א סברנו שיש עקירת דעת ביקנ"ה, ולכך השוונו זאת לברכת המזון, ולמסקנה סברנו שאין עקירת דעת ביקנ"ה. וראה הערה הבאה שהראשונים נתקשו לומר שבהו"א סברנו שיש עקירת דעת ביקנ"ה.
(67) וקשה על הרי"ף שמחייב על כל כוס וכוס בד' כוסות ברכת "בורא פרי הגפן", הרי כששתה כוס ראשון לא עקר דעתו מלשתות שאר כוסות [והוי כמו יקנ"ה], ומדוע חייב לברך על שאר כוסות "בורא פרי הגפן". ודע, שהראשונים [רמב"ן במלחמות (פסחים כד.), רבינו דוד (פסחים קג:), ומהר"ם חלאווה (פסחים קט:)] הביאו מגמרא זו ראיה לרי"ף [ולא קושיא עליו], דמוכח מגמרא זו שברכת המזון היא הפסק לא משום שעקר דעתו, אלא שעצם אמירת ברכת המזון מונע שתיית היין ["משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר"]. שאם צריך עקירת הדעת, איך היתה לגמרא הו"א לדמות ברכת המזון ליקנ"ה, הרי ברי הוא שביקנ"ה לא עקר דעתו מלשתות, "וכל דעתו לשתות" [לשון הרשב"ם שם]. ואין לומר שזה גופא תשובת הגמרא ["ולא היא, התם עקר דעתיה ממשתיא, הכא לא עקר דעתיה ממשתיא"], דלא מסתבר שהמקשן טעה בדבר כל כך פשוט [שיש עקירת הדעת ביקנ"ה]. ומתוך ג' ראשונים אלו נביא כאן את דברי רבינו דוד [פסחים קג:, ובהערות 71, 78, דברי הרמב"ן ומהר"ם חלאווה], וז"ל: "דהא יום טוב שחל להיות אחר השבת ואמר רב יקנ"ה. גם זה מוכיח שהטעם לברכת המזון שהיא מפסקת אינו בשביל שהיא עקירת שתייה, שהרי הכוס מונח לפניו, ודעתו לשתותו לאחר שיברך עליו ברכת המזון. אלא ההפסק בשביל הברכה עצמה הוא, משום דמישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. ולפיכך הקשו מיקנ"ה, שהוא קודם סעודה, והכוס בידו, ואינו עוקר דעתו מן השתייה. שאם היה ההפסק של ברכת המזון בשביל עקירות, היאך עלה על דעת להקשות ממה שאינו עקירות לְמה שהוא עקירות. ואין לך לומר היא שאמרו 'ולא היא גבי ברכות המזון עקר דעתיה ממשתיא וכו'', שלא תמצא בתלמוד משא ומתן בענין זה שלא יהא ממש בדברי האחד, שכולם חכמים היו, ויודעין את התורה. ועוד, שאם היה טעם תלמידי דרב משום עקירות דעתיה, לא היה חולק עליהן רב אשי, שאין לך מי שהוא חולק בזה, שודאי עקירות דעת קובע הוא ברכה, כדין נמלך, שלא חלק בו אדם מעולם. אלא ודאי ההפסק של ברכת המזון הוא מפני הברכה עצמה, דמישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר". אך המהר"ל מבאר שמסקנת הגמרא היא שבברכת המזון יש עקירת הדעת, וביקנ"ה אין עקירת הדעת, לעומת ההו"א שסברה שגם ביקנ"ה יש עקירת הדעת. וראה הערה הבאה. ובסמוך יביא את דברי הרמב"ן כשיטתו שמיישב קושי על הרי"ף מגמרא זו. אך כאמור, ברמב"ן שלפנינו הביא ראיה מגמרא זו.
(68) חידוש גדול יש בביאור המהר"ל את דעת הרי"ף לעומת הראשונים; הראשונים [רמב"ן, רבינו דוד, ומהר"ם חלאווה (הוזכרו בהערה הקודמת)] מבארים את דעת הרי"ף שלעולם אין היסח הדעת וסילוק משתיית יין בד' כוסות, ומה שבכל זאת צריך לברך "בורא פרי הגפן" על שאר הכוסות הוא משום שבעודו אומר את ההגדה [או את ההלל] אינו יכול אז לשתות יין, כי "משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר" [כמבואר למעלה הערה 61]. לכך הגם שאין מסתלק משתיית יין, בכל זאת מברך על שאר הכוסות "בורא פרי הגפן", כי בפועל נמנעה ממנו שתיית היין בעודו אומר את ההגדה. [ובנקודה זו חלקו על הרי"ף הבעל המאור (פסחים כד. בדפי הרי"ף) והרא"ש (פסחים פ"י סימן כד), ואמרו שבעי סילוק או עקירת הדעת מהשתייה כדי להתחייב ב"בורא פרי הגפן", ובד' כוסות אין סילוק או עקירת הדעת]. אך המהר"ל מבאר את הרי"ף שאכן כדי להתחייב ב"בורא פרי הגפן" צריך סילוק או עקירת הדעת משתיית יין [ומהבחינה הזאת הרי"ף אינו חולק על הבעל המאור והרא"ש], אך הואיל ו"משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר", לכך אמירת ההגדה היא עצמה נחשבת למעשה סילוק משתיית היין, וכלשונו למעלה [לאחר ציון 56]: "דעת רב אלפס דגבי ארבע כוסות, כיון שכך סדרו חכמים לחלק שתיית הכוס הראשון, ולומר ההגדה, ההגדה שהוא אומר הוא סילוק [הכוס] הראשון גם כן... דכך הוא סדר הכוסות, שיפסיק מן השתיה ויאמר הגדה, נמצא כי הגדה היא סילוק ועקירה לשתיה שהוא לפני זה. וכך הסדר מוטל עליו להפסיק השתיה ולומר הגדה, לכך הוי הגדה הפסק". וכן כתב כאן "כיון דסדר הגדה אחר כוס ראשון שצריך להפסיק, הוי זה סילוק לכוס ראשון, והוי הפסק". לכך המהר"ל לשיטתו לא היה יכול לבאר את הגמרא [פסחים קג:] כפי שהראשונים ביארו [הובא בהערה הקודמת], כי הראשונים ביארו את ההו"א של הגמרא שעצם האמירה [של ברכת המזון ויקנ"ה] הוא ההפסק, והמסקנה מחדשת שאמירת יקנ"ה נחשבת לברכה אריכתא, ואינה הפסק [כמבואר ברבינו דוד שם]. מה שאין כן למהר"ל, מעולם לא סברנו שעצם האמירה נחשב להפסק, אלא יש צורך בעקירת הדעת או מעשה סילוק. לכך בהכרח שההו"א סברה שיש עקירת הדעת ביקנ"ה, והמסקנה היא שאין עקירת הדעת ביקנ"ה. ונראה שלשון הגמרא נוח יותר למהר"ל, שאמרו "ולא היא, התם עקר דעתיה ממשתיא, הכא לא עקר דעתיה ממשתיא". ולפי הראשונים פירוש הגמרא הוא שהואיל וברכת המזון בעצמה היא המפסקת, נמצא שמחמת כן לאחר ברכת המזון יצטרך לברך לפניו, לכך חזר הדין שהוא עוקר דעתו משתיה משעה שקיבל עליו לברך. וא"כ הגמרא נקטה במסובב ["התם עקר דעתיה ממשתיא"], ולא בסבה ["משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר"], וזהו דוחק מבואר. אך לפי המהר"ל הגמרא נקטה בסבה, שברכת המזון היא עקירת הדעת מהשתיה, ולא רק שגורמת לעקירת הדעת. וראה להלן הערה 168.
(69) על השאלה שמשמע מהגמרא [פסחים קג:] ש"היכא דלא עקר דעתיה ממשתיא, לא הוי הפסק, ואין צריך לחזור ולברך" [לשונו לפני ציון 67], ומדוע בד' כוסות צריך לחזור ולברך, הרי לא עקר דעתו מלשתות. וכאמור למעלה [הערה 67] הרמב"ן שלפנינו הביא ראיה מגמרא זו [ולא קושיא], ויובא בהערה 71.
(70) ואין נר והבדלה נחשבים מצוה אחרת, אלא כולהו חדא ברכתא [מבואר ברמב"ן, ויובא בהערה הבאה].
(71) לשון הרמב"ן [שם]: "והריני מוסיף לו ראיה, מהא דאמרינן לעיל [פסחים קג:] לית הלכתא כתלמידי דרב, דהא יו"ט שחל להיות אחר השבת, ואמר רב יקנ"ה. ולא היא, גבי ברכת המזון עקר דעתיה ממשתיא, הכא לא עקר דעתיה ממשתיא, כולה כחדא ברכתא נינהו. מדקא מקשינן איקנ"ה, ולא מקשינן מכל קידוש והבדלה דעלמא, דתנן [ברכות נא:] 'מברך על היין, ואחר כך מברך על היום', שמעינן מינה דהכי אקשינן; ברכת המזון לתלמידי דרב מאי טעמא מפסיק, כיון דאיתה לכסא בידיה ודעתיה עילויה, ודאי משום דמכיון דאיתסר עליה שתיה לאחר ברכת היין מחמת מצוה אחרת שהוקבעה לו, נפסקה שתייתו, וצריך לחזור ולברך. אם כן אף ביקנ"ה נמי, כיון דנאסרה עליו שתיה לאחר ברכת היין מחמת מצוה אחרת, הוי הפסק, דהבדלה מצות כוס אחר הוא, וצריך לחזור ולברך. ומהדרינן, לא היא; גבי ברכת המזון מכיון דאמר 'הב ונבריך', עקר דעתיה ממשתיא עד שיברך, שהרי נתן דעתו לברך, ומשתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. הילכך אף על גב דכסא בידיה ודעתיה עילויה, הא איכא הפסק. אבל הכא לא עקר דעתיה ממשתיא עד שיעשה מצוה אחרת, דכולהו כחדא ברכתא נינהו, ויין גורם לברכות הללו שיסדרם עליו".
(72) פירוש - הרמב"ן ביאר שבברכת המזון צריך לברך [אם משנה דעתו לחזור ולשתות], כיון שעקר דעתו מלשתות. אך ביקנ"ה אינו צריך לברך, כיון שלא עקר דעתו מלשתות, וגם אינו עסוק במצוה אחרת ["דכולהו כחדא ברכתא נינהו"]. ומשמע מכך שאם יהיה עסוק במצוה אחרת, אע"פ שלא עקר דעתו מלשתות, יחוייב בברכה, וזהו הציור של ד' כוסות.
(73) ששאל למעלה [לאחר ציון 48]: "אלא קשיא לי דברי רב אלפס בעצמו, דהא מדברי רב אלפס [פסחים יט: בדפי הרי"ף] יראה גבי בני חבורה שקידש עליהם היום, דפורס מפה ומקדש, ושארי 'המוציא', אבל 'בורא פרי הגפן' אינו צריך, ולא הוי קידוש הפסק, וכמו שפירש הרא"ש דברי רב אלפס. והשתא קשיא, הרי אף על גב דקידוש חובה עליו, וצריך להפסיק בקידוש, אפילו הכי אין הקידוש הפסק. ולמה יהיה הפסק מה שאמר הגדה, שהרי זה כמו קידוש". ולהלן [לאחר ציון 92] חזר והביא דברי הרי"ף האלו.
(74) דע שלרמב"ן גופיה לא קשה קושיא זו, שבמלחמות [שם] ביאר שלפי תלמידי רב [פסחים קג., והרי"ף פסק כמותם] צריך לברך "בורא פרי הגפן". הרי שלא ביאר כרא"ש [פסחים פ"י סימן ב (שהובא למעלה ציון 52)] שלא צריך לברך "בורא פרי הגפן". וכן רבינו דוד [פסחים קט: (עמוד שפ)] כתב כרמב"ן, שצריך לברך "בורא פרי הגפן". והמגיה שם [ציון 75] כתב: "סבירא להו להרמב"ן ורבינו שצריך לחזור ולברך 'בורא פרי הגפן' בכוס של קידוש... אבל הרא"ש שם הסיק שאין צריך לברך". ושתי דעות אלו הובאו בטור [או"ח סימן רעא ס"ד], וז"ל: "אסור לטעום כלום, בין מים ובין יין משתחשך, עד שיקדש. ואפילו התחיל לאכול מבעוד יום, צריך להפסיק. ומיהו אין צריך להפסיק בעקירת השלחן, אלא פורס מפה ומקדש. ויש אומרים שמקדש כמו בשאר פעמים, שמברך על היין, ואחר כך קידוש".
(75) לאחר ציון 55.
(76) כי ההגדה היא סילוק כוס ראשון, אך אין הקידוש סילוק מה שהיה לפניו.
(77) כן הביא הרשב"ם [פסחים קג: ד"ה הכא], וז"ל: "הכא - גבי יקנ"ה לא עקר דעתיה ממישתיא, שעדיין לא שתה, וכל דעתו לשתות. ונראה לי דלא גרסינן 'כולהו חדא ברכתא אריכתא נינהו', שריבוי לשון שלא לצורך הוא, שכבר פירש טעמו יפה משום דלא עקר דעתו ממישתיא, שעדיין לא שתה, וכל דעתו לשתות". אך רבינו דוד [שם] גרס כן, עיי"ש. וכן המהר"ם חלאווה [שם] ביאר גירסא זאת היטב, ויובא בהערה הבאה.
(78) זה לשונו של המהר"ם חלאווה [פסחים קג:]: "הכא לא עקר דעתיה ממשתיא, כולהו כחדא ברכתא היא. וא"ת, ודקארי לה מאי קארי לה, מאי קא מדמי קידוש לברכת המזון, דברכת המזון הוי גמר סעודה ועקירת דעת, ודין הוא שתפסוק... מה שא"כ בקידוש, דאע"ג דמשתי וקדושי בהדי הדדי לא אפשר, מ"מ לא הוי גמר וסילוק. ועוד, מאי קא מקשה מיקנ"ה, ליקשי מכל קידוש דעלמא דאינו מפסיק לברכת היין... ועוד, דא"כ למה ליה לארוכי 'וכולהו כחדא ברכתא נינהו', דהא קא שני להו שפיר. ובכל הספרים גרסינן לה, אעפ"י שרבינו שמואל ז"ל לא גריס ליה אלא 'עקר דעתיה', ותו לא. משום הכי יש לפרש דהפסק ברכת המזון לאו משום גמר הוא, אלא משום דאחייב ליה להפסיק, שנאסר באכילה ושתיה כל דמברך, משום ד'משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר' [חולין פז.]. והיינו דמדמי לה איקנ"ה, ומשום הפסק הבדלה קא נגע בה, ולא משום קידוש. ומשום הכי לא מקשה מקידוש דעלמא, דשאני קידוש דאע"ג ד'משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר', מ"מ דעתיה למשתי, וכסא בידיה, וכבד קדם ברכת היין לקידוש היום, וכברכה אחת אריכתא דמיא. אבל הבדלה שהיא ברכה אחרת, ומחוייב להפסיק בה, ומשתא והבדלה בהדי הדדי לא אפשר, דמי שפיר לברכת המזון. וכי היכי דהבדלה אינה מפסקת, הכי נמי ברכת המזון. ושנינן, דלא דמי, דברכת המזון עקר דעתיה ממישתא, כלומר על כרחיה, ואפילו מברך אכוס, משום דמשתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. מה שא"כ בקידוש, דלא עקר דעתיה ממשתי כדפרישית. ואי משום הבדלה, כלהו כחדא ברכתא נינהו, דאי לאו אפוקי, ליכא עיולי. ועל דרך זו פירשה הרמב"ן ז"ל. ונמצינו למדין דלא הוי הפסק אלא הפסק מחוייב, דזמנו עכשיו בתוך הסעודה, ודלא אפשר למעבד תרוויהו כבת אחת, בין הוי גמר, בין לא הוי גמר".
(79) ולכאורה יקשה, הרי בציור זה לא שייך לומר "ברכתא אריכתא", ומדוע הקידוש לא נחשב להפסק, כפי שההגדה נחשבת להפסק.
(80) כי "אפשר שתיית סעודה בלא קידוש, ולכך אף על גב שיש שם קידוש, לא הוי הקידוש הפסק. אבל בארבע כוסות, דכך הוא סדר הכוסות, שיפסיק מן השתיה ויאמר הגדה, נמצא כי הגדה היא סילוק ועקירה לשתיה שהוא לפני זה. וכך הסדר מוטל עליו להפסיק השתיה ולומר הגדה, לכך הוי הגדה הפסק" [לשונו למעלה לאחר ציון 60]. וראה להלן הערה 94.
(81) נמצינו למדים שהובאו כאן ג' הסברים לבאר את שיטת הרי"ף מדוע בד' כוסות צריך לברך "בורא פרי הגפן" על כל כוס וכוס; (א) ביאור הרמב"ן שהואיל וכל כוס היא מצוה אחרת בפני עצמה, לכך הוי הפסק. (ב) לפי גירסה "כולהו חדא ברכתא", הרי שאין ד' כוסות חדא ברכתא אריכתא, כיון שחייב לפסוק מלשתות ולומר הגדה. (ג) ביאור המהר"ל שאמירת ההגדה היא מעשה סילוק מהכוס הראשון.
(82) כוונתו לטעם הראשון שכתב הרי"ף [פסחים כד. בדפי הרי"ף] שיש לברך "בורא פרי הגפן" על כל כוס, כי הם מצות מחולקות. ועד כה ביאר את טעמו השני של הרי"ף, שאמירת ההגדה היא מעשה סילוק לכוס הראשון ["משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר"], ומשום הפסק נגעו בה [ראה למעלה הערה 28, ולהלן הערות 106, 115].
(83) אודות שרבוי ברכות "בורא פרי הגפן" נעשה כדי לחלק בין הכוסות, כן כתב למעלה [לפני ציון 43]: "כאן לענין ארבע כוסות, צריך שיהיה כל שתיה ושתיה בפני עצמו, לכך צריך לברך על כל שתיה ושתיה, כדי שיהיו מחולקים הכוסות". וכך היא הבנתו במשפט הפתיחה של הרי"ף [פסחים כד. בדפי הרי"ף] "רבינא אמר כל אחד ואחד מצוה בפני עצמו הוא. ואמרי רבואתה, הואיל וכל אחד ואחד מצוה בפני עצמו הוא, צרכינן לברוכי 'בורא פרי הגפן' אכל כסא וכסא".
(84) הובא למעלה [לאחר ציון 15].
(85) אין כוונתו ממה שכתב הרי"ף, אלא ממה שאמרו בגמרא שיביא מיד [שד' כוסות "כל חד וחד מצוה באפי נפשיה הוא"].
(86) לכך אין הכוסות מעכבים זה את זה. וכן כתב הרש"ש [פסחים קט:]: "ארבעה כסי תקינו רבנן, כל חד וחד מצוה באפי נפשיה הוא. מכאן נראה לי דד' כוסות אין מעכבין זה את זה, ואם אין לו אלא שלש, ישתה כולן". וכן מצינו בתפילין שאמרו במשנה [מנחות לח.] "תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש, ושל ראש אינה מעכבת את של יד". והרמב"ם [הלכות תפילין פ"ד ה"ד] כתב: "תפלה של ראש אינה מעכבת של יד, ושל יד אינה מעכבת של ראש, מפני שהן שתי מצות, זו לעצמה וזו לעצמה". וכן הטושו"ע [או"ח סימן כו ס"א] כתב: "אם אין לו אלא תפלה אחת, מניח אותה שיש לו ומברך עליה, שכל אחת מצוה בפני עצמה". וכן הרא"ש [פסחים פ"י סימן כד] השווה ד' כוסות לתפילין, וכתב בתוך דבריו "וכן תפילין, שתי מצות הן, ואינם מעכבות זו את זו" [ראה למעלה הערות 33, 34, ולהלן הערה 125]. ומאידך גיסא כתב הרמב"ם [הלכות לולב פ"ז ה"ה]: "ארבעה מינין אלו [בלולב] מצוה אחת הן, ומעכבין זה את זה". והמג"א [בפתיחה לסימן תפג] כתב: "נראה לי דמי שאין לו אלא כוס אחד, יקח אותו לקידוש, דהא יש אומרים דברכת המזון אינה טעונה כוס. ואם יש לו שנים, יקח לקידוש ולברכת המזון. ואם יש לו ג', יקח לקידוש, ועל כוס שני יאמר ההגדה עד גאל ישראל, ועל השלישי יברך ברכת המזון, ואחר כך יאמר חצי הלל בלא כוס".
(87) כי הגמרא אמרה זאת [שכל כוס הוא מצוה בפני עצמו] כתשובה לשאלה [פסחים קט:] "היכי מתקני רבנן מידי דאתי בה לידי סכנה, והתניא, לא יאכל אדם תרי, ולא ישתה תרי". ועל כך תירץ רבינא "ארבעה כסי תקינו רבנן דרך חירות, כל חד וחד מצוה באפי נפשה הוא", ופירשו רש"י ורשב"ם שם "מצוה באנפי נפשה היא - ואין מצטרפין זה לזה" [הובא למעלה לאחר ציון 12].
(88) "דאף על גב שאמרנו שכל כוס וכוס מצוה בפני עצמו, אינם לגמרי מצות מחולקות. דאין לומר כלל שאם אין לו רק שנים או שלשה כוסות, שצריך לשתות ג' כוסות" [לשונו להלן לאחר ציון 123]. וכן כתב רבינו דוד [פסחים קט:], וביאר את ההכרח לומר כן, וז"ל: "רבינא אמר כל חד וחד מצוה באפיה נפשיה. תימה הוא זה, שהרי ארבע כוסות הן, שתקנו לו שתיה של ארבע כוסות דרך חירות, שאם שתה כוס אחד או שתים לא עשה ולא כלום. ויש לומר, שהכונה היא למה שאמרו לפנינו 'ארבע כסי תקנו רבנן דרך חירות', והואיל ואיכא כל חד וחד נעביד ביה מצוה, וכיון שתקנו כל חד למצותו; זה לקידוש, וזה לספור ההגדה, וזה לברכת המזון, וזה להלל, כל אחד הוא נחשב לעצמו, ואין מצטרפין זה עם זה לענין זוגות". ובגליוני הש"ס לגר"י ענגיל [פסחים קח:] כתב: "ועיין סדר רב עמרם גאון בסדר הגדה [עמוד קכד בהוצאת מוה"ק], דכתב וז"ל: והכי אמר נטרונאי גאון ארבעה כוסות שבפסח חובה הן, ואי אפשר שלא לשתותם. ואם לא שתה, לא יצא ידי חובתו, וחייב מלקות מדרבנן, עכ"ל. ומשמע דאם לא שתה כל הד' לא יצא כלל, דמעכבות זו את זו. דאילו היתה כוונתו רק דאותו כוס שלא שתאו לא יצא ידי חובת אותו הכוס, פשיטא, ומה משמיענו". והמרומי שדה [פסחים קט:] כתב: "דכך תיקנו רבנן שיהא דרך חירות, והיינו דוקא במפוזרות. ומשום הכי הוי כל אחד מצוה בפני עצמה. אבל אין הכוונה שהן ד' מצות ולא מצוה אחת, אלא עיקר הכוונה שכך היא המצוה, שיהא דוקא דרך חירות, והיינו כל אחד בפני עצמו, ולא מצטרפין".
(89) שיש צורך בברכת "בורא פרי הגפן" על כוס שני.
(90) מה שתולה דין זה ב"כיון דכל ארבע כוסות כל אחד ואחד מצוה בפני עצמו", כי אם ד' כוסות היו מצוה אחת, אם היה מפסיק בהגדה לא היה צריך לחזור ולברך. וכן כתב המהר"ם חלאווה [פסחים קט:], וז"ל: "תפלה דמצי צלויה מקמי 'המוציא', ואינה חובה עליו לעשות כסדר הזה, והוה ליה האי הפסק כהפסק דשיחה דרשות, שאינו הפסק בתוך סעודתו. וכי תימא והיא גופה שיחה דרשות אמאי לא, מאי שנא מתפילין דקיימא לן סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך [מנחות לו.]. אפשר לומר דשאני התם שהן שתי מצות, דזו אינה מעכבת את זו, ומשום הכי כשסח בין זו לזו הוה ליה סח בין ברכה למצוה קודם שיתחיל בה, וצריך לחזור לברך. אבל סעודה קביעות אחד יש לה, וכמצוה אחת דמיא, ומכיון שהתחיל במצוה, אין שיחה דרשות מפסיק בה. כענין שאמרו בקריאת שמע [ברכות יג.] ובהלל [ברכות יד.] דבין פרק לפרק פוסק לשאילת שלום, ואפילו באמצע נמי, ואין צריך לחזור ולברך. אלא דהתם שלא לצורך אסור לשוח, כיון שכל עסקו במצוה. והכא כיון דמ"מ קא עסיק במילי דרשות, באכילה ושתיה, מותר נמי לשוח" [ויסוד הדברים מבואר באריכות בריטב"א ר"ה לד. גבי תקיעות, בטור או"ח סימן תלב, ועיין משנ"ב סימן תקצב ס"ק יג]. ולפי זה יוצא שאם סח שיחת רשות בין הכוסות יצטרך לחזור ולברך, וכמו בסח בין תפילין לתפילין. ואכן כך סובר המהר"ל כאן, שכתב "אם הפסיק בדבור צריך לחזור ולברך", ומוכיח כן משחט מאה עופות. אך המהר"ם חלאווה כתב לא כן, וכהמשך דבריו [שם]: "ואם תאמר, השתא דאתית להכא, ד' כוסות, שהן ד' מצות, נמי תהי שיחה קלה מפסקת בה לכולי עלמא, דומיא דתפילין. הא ליתא, דכיון שהם בקביעות אחת, הרי הן כמצוה אחת, שאין שיחה דרשות מפסקת בה, אלא אם כן שיחה דמצוה הקבועה עליו חובה בתוך הסעודה, כדאמרן. ומעתה תפלה אינה מפסקת". וכן כתב רבינו דוד [פסחים קט:], וז"ל: "ואין לך לומר בארבע כוסות, שהן מצוות חלוקות, ששיחה קלה מפסיקתן... שאחר שהן בקביעות אחד, אין להפסיקן אלא במה שקבעו ביניהן דבר המפסיקו משתייה... שאין דמיונן יפה לשח בין תפלה לתפלה". וכן כתב הרמב"ן במלחמות ה' [פסחים כד. בדפי הרי"ף], והר"ן [שם, ובחידושיו לפסחים קט:]. וראה בסמוך הערות 96, 99.
(91) כי ברי הוא שכל עוף ועוף הוא מצוה בפני עצמו, "דודאי כל שחיטה בפני עצמה" [לשונו להלן לאחר ציון 97]. ואע"פ שבשו"ע שם הובאה דעה שניה "ויש אומרים דשיחה בין שחיטה לשחיטה לא הוי הפסק", מ"מ כתב שם הש"ך [ס"ק ז] "דהסכמת הפוסקים דהוי הפסק, וצריך לחזור ולברך". והט"ז שם [ס"ק ט] כתב "כיון שלא הכריע בשו"ע קיימא לן כיש אומרים אלו, דספק ברכות להקל". אך כתב עליו הש"ך בנקודות הכסף [שם] "זה אינו, דהסכמת הפוסקים כסברא ראשונה, וכן פסקו כל האחרונים".
(92) נראה שמוסיף דוגמה זו [של הפסקת תפילה בנוסף להפסקת דיבור] כדי להשוות הפסקה זו להפסקת הגדה, ששתיהן הן הפסקות לדבר מצוה. ומה שכתב "ובודאי אם התפלל בין עוף לעוף צריך לחזור ולברך", כי הפסקת תפילה חמורה יותר מהפסקת דיבורי רשות, שעוסק במצוה, ולא בדבר רשות. אמנם מאידך גיסא מצינו שהפסקת רשות חמורה יותר מהפסקת מצוה, וכגון המחבר [שו"ע או"ח סימן קעח ס"ב] כתב: "חברים שהיו יושבים לאכול ויצאו לקראת חתן או לקראת כלה... אם לא הניחו שם אדם, כשהם יוצאים צריכים ברכה למפרע, וכשהם חוזרים צריכים ברכה לכתחילה". וכתב המשנ"ב שם [ס"ק יג] "לקראת חתן וכו'. והוא הדין כשיצא לדבר הרשות. והא דנקט 'לקראת חתן', לרבותא, דבלא הניחו שם אדם צריך לברך ברכת המזון מקודם שיצאו, אף שיוצאין לדבר מצוה", ובשער הציון שם [אות יא] כתב כן בשם אחרונים [ראה להלן הערה 185]. הרי שהפסקת מצוה היא קלה יותר מהפסקת רשות, עד שהיה צורך לומר שעם כל זה היא נחשבת להפסקה. ויש לחלק, כי שם הנידון הוא לגבי היציאה מהסעודה, וכלפי זה יש סברה לומר שהואיל והיה מחויב לצאת [כדי לקיים מצוה], והוה כאילו היה אנוס בדבר, ולכך לא תהיה יציאה זו נחשבת כיציאה, כי הוכרח לעשות כן. אך לגבי עצם ההפסקה, ברי הוא שהפסקה לדבר מצוה היא יותר מהפסקה למילי דעלמא, כי עוסק בדבר חשוב. ודייק לה, שהמשנ"ב שם ביאר שהחידוש של דבר מצוה הוא רק בנוגע לחיוב ברכת המזון כשיוצא, ולא בנוגע לברכה לכתחילה כשחוזר. ודו"ק.
(93) כפי שהביא למעלה [לאחר ציון 49, ולאחר ציון 73].
(94) הנה מטבע הלשון "כוסות מחולקים" הזכיר למעלה [לאחר ציון 37], בקשר לדברי רב אשי [פסחים קג:], שסבר שברכת "בורא פרי הגפן" בקידוש פוטרת את הכוס של ברכת המזון, משום שאין כוס ברכת המזון מחולק מכוס של קידוש, לעומת ד' כוסות, שהם מחולקים זה מזה [ויובא שוב להלן הערה 109]. ולכאורה אין לזה שייכות לדינו של הרי"ף כאן שכאשר אכל מבעוד יום [בערב שבת או עיו"ט], וקידש עליו היום, שצריך לקדש על הכוס, ואינו צריך לומר שוב "בורא פרי הגפן", שאין הקידוש הפסק מהיין ששתה קודם לכן. לכך נראה שכוונתו לדבריו למעלה [לאחר ציון 56] שביאר דאמירת ההגדה היא מעשה סילוק הכוס הראשון, לעומת הקידוש, וכלשונו [למעלה לאחר ציון 60]: "וכן אפשר שתיית סעודה בלא קידוש, ולכך אף על גב שיש שם קידוש, לא הוי הקידוש הפסק. אבל בארבע כוסות, דכך הוא סדר הכוסות, שיפסיק מן השתיה ויאמר הגדה, נמצא כי הגדה היא סילוק ועקירה לשתיה שהוא לפני זה. וכך הסדר מוטל עליו להפסיק השתיה ולומר הגדה, לכך הוי הגדה הפסק". וכן ביאר את הרי"ף שוב [למעלה לאחר ציון 73], וכלשונו: "דסבירא ליה לרב אלפס בעצמו דלא הוי הפסק קידוש, אף על גב דהיא מצוה אחרת, אפילו הכי לא הוי הפסק למה ששתה... כמו שאמרנו למעלה משום דהוי הגדה סלוק כוס ראשון... ולא קשיא מדברי רב אלפס עצמו מה שסובר שאם היה יושב ושותה וקידש עליו היום, שאין צריך לברך 'בורא פרי הגפן' על כוס ראשון, ואין הקידוש הפסק כמו שאמרנו. דהתם כיון דאפשר בסעודה בלא קידוש, אף על גב דהוי הקידוש השתא חובה, אין הקידוש מפסיק. לאפוקי ארבע כוסות, כיון שכך הוא הסדר להפסיק בשתיה ולומר הגדה, הוי ההגדה הפסק. כך יראה דעת רב אלפס".
(95) כששוחט עופות נוספים.
(96) כאמור דעת המהר"ל היא שאף דיבור רשות יהיה הפסקה בין הכוסות, שהרי משווה דין ד' כוסות לשח בין עוף לעוף. אך הראשונים [רמב"ן (פסחים מלחמות ה' כד. בדפי הרי"ף, ובחידושיו לחולין פו:), ר"ן (פסחים קט:, ועל הרי"ף שם), רבינו דוד (פסחים קט:), ומהר"ם חלאווה (שם)] כתבו לא כך, והסכימו שאין דיבור רשות מפסיק בין הכוסות [הובא למעלה הערה 90].
(97) שח בין הכוסות.
(98) פירוש - שתה ד' כוסות יין בסעודת חולין, וסח שיחת רשות בין כוס לכוס, אך לא הסיח דעתו מהכוסות שיבואו.
(99) כי שיחת רשות אינה הפסקה בסעודה, וכמבואר למעלה הערה 90.
(100) אלא ברכת הנהנין ["בורא פרי הגפן"].
(101) "השוחט צריך שיברך קודם 'אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה'" [שו"ע יו"ד סימן יט ס"א]. וראה בנתיב התורה פט"ו [תקצט:] בביאור הברכה של שחיטה, ושם הערה 94.
(102) אך אם הפסיק בדבור לפני שהתחיל לשתות כוס ראשון, חייב לחזור ולברך [ברכות מ.]. וכן פסק המחבר [או"ח סימן קסז ס"ו] "יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה, ואם שח, צריך לחזור ולברך". ובנוגע לדבריו כאן [שברכת "בורא פרי הגפן" היא ברכת הנהנין, ולא ברכת המצות], הקשה בני האברך כמדרשו הרה"ג רבי חנוך דב שליט"א, שבגמרא [ר"ה כט.] אמרו שברכת "בורא פרי הגפן" של קידוש אינה נחשבת כברכת הנהנין [שיצא אינו מוציא], אלא כברכת המצות [שיצא מוציא]. וכאן הרי מדבר על כוס ראשון, שרוצה לומר שברכה ראשונה של "בורא פרי הגפן" הנאמרת על כוס ראשון תועיל לשלש הכוסות הבאים [מחמת שהיא ברכת הנהנין]. והרי כוס ראשון הוא כוס של קידוש [פסחים קיד.], ובגמרא בר"ה אמרו שברכת "בורא פרי הגפן" של קידוש נידונת כברכת המצות, ולא כברכת הנהנין. וזו לכאורה הערה אלימתא. אך נראה לומר, שאין הפירוש בגמרא שברכת "בורא פרי הגפן" תיחשב לברכת המצות, דודאי היא ברכת הנהנין [שהרי מטבע הברכה הוא של ברכת הנהנין, ולא של ברכת המצות ("אשר קדשנו במצותיו וציונו")]. אלא לגבי סברת "יצא מוציא" חילקה הגמרא [ר"ה כט.] ואמרה "כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא, מוציא, ואם יצא, אינו מוציא". ופירש רש"י [שם] "חוץ מברכת הלחם והיין - ושאר ברכת פירות וריחני, שאינן חובה, אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה [ברכות לה.], ובזו אין כאן ערבות, שאינו חובה על האדם, לא ליתהני ולא ליבריך". ועל כך מביאה הגמרא [שם] "בעי רבא, ברכת הלחם של מצה, וברכת היין של קידוש היום ["שמברכין לפני קידוש" (רש"י שם)], מהו. כיון דחובה הוא, מפיק ["ברכת היין מיבעיא לן... מאי כיון דחובה היא... ואי אפשר שלא בהנאה, והנאה אי אפשר בלא ברכה, נמצאת המצוה תלויה בברכת הנאה, ומפיק" (רש"י שם)]. או דלמא, ברכה לאו חובה היא ["בברכת ההנאה לאו חובה למצוה אתיא, שאף בכל ההניות היא נוהגת" (רש"י שם)]". והגמרא פשטה דחובה היא ומפיק. אך אין זה משום שברכת "בורא פרי הגפן" נהפכה לברכת המצות, אלא שבברכת הנהנין כהאי גונא [שהיא חובה] יש דיני ערבות, שיצא מוציא. וכן לשון רש"י [שם] הוא "נמצאת המצוה תלויה בברכת הנאה, ומפיק". הרי שגם לצד שיצא מוציא, מכלל "ברכת הנאה" לא יצאנו. ודו"ק. הדברים האלו מבוארים בדברי הריטב"א ראש השנה [שם] וז"ל: "מיבעיא לן הכא בהני מהו, מי דיינינן להו כדעבדינן בעלמא, ואם יצא אינו מוציא, דהא ברכה גופה בעלמא לאו חובה היא. או דילמא, כיון דהשתא חובה היא, דלא סגי דלא אכיל מצה ולא מקדש, וכל דמקדש אי אכיל לא סגיא דלא לבריך, ונעשית כל אחת מהן כברכת המצות שהיא עמה, שהיא חובה".
(103) יש להבין, מדוע כשלא הסיח דעתו מן הכוסות שיבואו, אף שסח בין כוס לכוס, מברך ברכה אחת לכל הכוסות [כי זו ברכת הנהנין], ואילו גם כשלא הסיח דעתו מן העופות שיבואו, אך סח בין עוף לעוף, מחוייב לברך על כל עוף ועוף [כי זו ברכת המצות]. ונראה, שברכת הנהנין היא על הנאת הגברא, וכמו שאמרו חכמים [ברכות לה.] "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל". אך ברכת המצות היא על החפצא של המצוה שנזדמנה לפניו, וכמו שאמרו [ירושלמי ברכות פ"ו ה"א] "מה תורה טעונה ברכה, אף מצות טעונות ברכה". וצרף לכאן את שיטת התוספות רא"ש [ברכות טו.] שאילו ברכת המצות היתה מדאורייתא, היא היתה מעכבת את המצוה. וזה מורה באצבע שברכת המצות היא חלק מהמצוה, עד שהעדרותה מעכבת את המצוה. ובמדרש תנחומא [במדבר אות כב] אמרו "'אל תגזל דל כי דל הוא' [משלי כב, כב], זה התורמוס שנכנס עם הפרפרת, לא יאמר אדם יש לפני אגוזים ותמרים עליהם אני אומר הברכה תחילה, ואניח את התורמוס. אמר הקב"ה, 'אל תגזל דל כי דל הוא'". לכך בברכת הנהנין, הקובע הוא דעתו של הגברא, דכל עוד שלא הסיח דעתו מלשתות עוד, אף שסח בין כוס לכוס, מ"מ ברכתו הראשונה תועיל גם להנאה שתהיה לו מהכוסות הבאים, כיון שכבר בירך על הנאתו, ויצא מגדר "נהנה מן העולם הזה בלא ברכה". אך בברכת המצות, הקובע הוא החפצא של המצוה שנזדמנה לפניו, לכך כאשר יש לפניו עופות מחולקים, יש לפניו מצות מחולקות. ומעיקר הדין היה צריך לברך על כל עוף ועוף [כי כל עוף הוא מצוה בפני עצמו], אלא שכל עוד שלא סח בין עוף לעוף נחשבים כל העופות שלפניו לחפצא אחת. אך כאשר סח בין עוף לעוף, נתפרדה החבילה שאיחדה את העופות המחולקים, ושוב מחוייב על כל עוף בברכת המצות, ולא אכפת לן שהגברא לא הסיח דעתו מהעופות.
(105) אודות שרבוי המצות אינו צריך לחייב ברכה, כן העיר הרא"ש [פסחים פ"י סימן כד] על הרי"ף, וז"ל: "ולא נהירא לי מה שהביא ראיה משום דכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה הוא צריך לברך 'בורא פרי הגפן' אכל כוס וכוס, שהמצוה אינה מזקקת ברכה כל כמה דליכא היסח הדעת, כדחזינן לעיל רב אשי דבריך אכסא קמא, ותו לא בריך, אף על גב דברכת המזון טעונה כוס, לא בעי לברוכי, כיון דליכא היסח הדעת. הכא נמי, אע"ג דכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה היא, כיון דליכא היסח הדעת, לא בעי לברוכי אכל כסא וכסא" [הובא למעלה הערות 29, 31]. אך המהר"ל מקשה כן מזוית אחרת; הואיל ואיירי בברכת הנהנין ["בורא פרי הגפן"], ולא בברכת המצות, מדוע שברכה זו תהיה תלויה ברבוי מצות.
(106) לשון הט"ז [או"ח סימן תעד ס"ק א]: "ונראה לי טעם הגאונים... צריך 'בורא פרי הגפן' לכל אחד, כיון דחכמים תקנו ד' כוסות, הוי כמתנה בפירוש בשעת ברכה שאין בדעתו לשתות מחמת ברכה זו אלא כוס זה, [ו]כיון שצריך לכוס אחר, חייב לברך עליו, כן נראה לי". ובתוספות שבמרדכי [פסחים קג: ד"ה רב אשי] כתב: "ואם תאמר, מאי טעמא דמה שמברכין בפסח 'בורא פרי הגפן' על הארבעה כוסות... דמי עדיף מברכת המזון דהכא דסבר רב אשי דלא הוי הפסק. ויש לומר, דשאני גבי סדר פסח, דכיון דכל חד וחד למילתיה איתקן, מסיח דעתו ממנו עד שיגיע זמנו, ולכך איתא היסח הדעת טפי מברכת המזון דהכא". נמצא שדברי המרדכי המהר"ל והט"ז הם בסגנון אחד [הובא למעלה הערה 62]. אך מ"מ יש חדוש בדבריו כאן שלא הזכיר למעלה; כי עד כה ביאר שהרי"ף אומר שני טעמים נפרדים לחיוב ברכת "בורא פרי הגפן" על כל כוס וכוס; (א) כל כוס הוא מצוה בפני עצמו, ולחלק ביניהם יש לברך "בורא פרי הגפן" על כל כוס. (ב) אמירת ההגדה היא מעשה סילוק לכוס הראשון ["משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר"], ומשום הפסק נגעו בה [ראה למעלה הערות 28, 82, ולהלן הערה 115]. אך כאן מבאר גם את הטעם הראשון [כל כוס הוא מצוה בפני עצמו] מצד הפסק והיסח הדעת ["דהא כל אחד ואחד מצוה בפני עצמו, ולא היה דעתו על שתיה אחת ארוכה, ולפיכך צריך לברך על כל כוס וכוס"]. ודו"ק. ולהלן [לאחר ציון 121] ישוב ויקשה על הרי"ף כשאלתו כאן, ומחמת כן ידחה את דברי הרי"ף. וכנראה שלא כ"כ ניחא ליה בתשובתו כאן [ראה להלן הערות 122, 133].
(107) כי הברכה על כוס הקידוש פוטרת את הכוס של ברכת המזון.
(109) לשונו למעלה [לאחר ציון 37]: "מצאנו לסלק קושיות הרא"ש ז"ל. וזה כי מה שהקשה מרב אשי [פסחים קג:] שלא היה מברך אכסא דברכתא, אף על גב דברכת המזון טעון כוס. יש לחלק, גבי ברכת המזון היה סובר רב אשי כיון דלא צריך כוס מחולק לברכת המזון, רק שיברך על כוס, ומסתמא כי ברך על כסא קמא, היה דעתו על כל מה שישתה, אם כן למה יברך על כוס ברכת המזון. אבל בד' כוסות, שתיית כוס זה מחולק משתיית כוס הראשון, שכל שתיה ושתיה מחולק לעצמו. ואם יהיה הכל שתיה אחת, אין כאן ארבע כוסות מחולקים, לכך צריך לברך אכל אחד ואחד... אבל הכוסות [של קידוש וברכת המזון] בעצמם אינם מחולקים, רק שיברך על כוס, ויקדש על כוס, ועיקר המצוה הוא הקידוש וברכת המזון. אבל אין צריך שיהיה כוס מחולק מן כוס הקידוש, שהכוסות נחשבים כאחד, כי אין צריך יותר רק שיקדש על הכוס, ויברך על הכוס, ולא איכפת בכוסות מחולקים. אבל כאן לענין ארבע כוסות, צריך שיהיה כל שתיה ושתיה בפני עצמו, לכך* צריך לברך על כל שתיה ושתיה, כדי שיהיו מחולקים הכוסות, וזה נראה נכון".
(110) דבריו הבאים יובנו על פי מה שאמרו בגמרא [פסחים קב:] "אין אומרים שתי קדושות על כוס אחד", ושם הכוונה לקידוש ולברכת המזון, "כלומר שתי מצות" [רשב"ם שם]. ועל כך כתבו תוספות שם [ד"ה שאין], וז"ל: "שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד - ויש נוהגין בחופה מטעם זה שלא לומר שבע ברכות על כוס ברכת המזון, אלא מביאין כוס אחר, ואין מברכין על השני 'בורא פרי הגפן', כיון שכבר בירך על כוס ברכת המזון, כי אין נכון לברך פעמים". והמהר"ל יסכים למנהג זה, אך לא מחמת ש"אין נכון לברך פעמים", אלא שאין חילוק בכוסות [אע"פ שיש חילוק במצות].
(111) נשואין וברכת המזון.
(112) כמו שרב אשי סבר [פסחים קג:] שברכת "בורא פרי הגפן" של קידוש אהני לכוס של ברכת המזון, כך ברכת "בורא פרי הגפן" של ברכת המזון אהני לכוס של ברכות נשואין. וראה במהרש"א שם.
(113) יאמר תחילה ברכת המזון, ואחר כך יברך "בורא פרי הגפן".
(114) יאמר תחילה הלל, ואחר כך יברך "בורא פרי הגפן".
(115) פירוש - הואיל וכל כוס וכוס עומד בפני עצמו, לכך כל הברכות הנאמרות עליו אינן המשך לברכות שנאמרו על הכוס שלפניו, אלא הן התחלה חדשה בכל כוס וכוס. לכך היה ראוי להקדים בכל כוס וכוס ברכת "בורא פרי הגפן", כי זהו סדר הדברים, וכמו שאמרו חכמים [פסחים קו.] "מכדי כל הברכות כולן 'בורא פרי הגפן' אמרי ברישא". ומעין שאלה זו הקשו התוספות [פסחים קב: ד"ה יקנ"ה] על כוס של ברכת המזון, וכלשונם: "ואם תאמר, אמאי לא תקינו נמי בברכת המזון יין ברישא, כמו בכל מקום". והריטב"א בהלכות סדר ההגדה [בסוף מסכת פסחים עמוד יא] מחמת שאלה זו דחה את שיטת הרי"ף, וז"ל: "הגאונים ז"ל אומרים שמברך עליו 'בורא פרי הגפן' [על כוס שני]. ואעפ"י שכבר בירך על כוס ראשון, והיה דעתו לשתות, כיון דמצוה באפי נפשה הוא, הוי כאילו הוא עכשיו ראשון לעצמו. וכן המנהג. אבל אין כן הלכה מחוורת, ואילו היה כן היה ראוי לומר 'בורא פרי הגפן' קודם ברכת 'אשר גאלנו', שבכל מקום דהוי ברכת 'בורא פרי הגפן', איהו הוי ברישא, חוץ מברכת המזון. הלכך אין אומרים 'בורא פרי הגפן' אלא על כוס ראשון של קידוש, ועל כוס של ברכת המזון, אבל לא על כוס שני ולא על כוס רביעי". והארחות חיים [הלכות ליל הפסח סכ"ב] כתב: "וברכה זו של 'אשר גאלנו' [לפני שתיית כוס שני], לא נתקנה על הכוס, אלא ברכה בפני עצמה היא על שהארכנו בסיפור הנסים וענין הגאולה. שאם נתקנה על הכוס, היו מקדימין לברך 'בורא פרי הגפן', כמשפט כל הברכות הערוכות על הכוס". והכלבו [הלכות ליל הסדר סימן נ] והמאמר מרדכי [או"ח סימן תפג ס"ק ו] הביאו. ונראה שהמהר"ל מעיר כן לפי טעמו הראשון של הרי"ף, שחיוב ברכת "בורא פרי הגפן" הוא מחמת שכל כוס הוא מצוה בפני עצמו [ראה למעלה הערות 28, 82, 106]. אך לפי טעמו השני של הרי"ף חיוב ברכת "בורא פרי הגפן" הוא משום שאמירת ההגדה היא מעשה סילוק של הכוס הראשון, ולכאורה לפי זה אין מקום לומר "בורא פרי הגפן" לפני אמירת ההגדה, שכל עוד שלא נאמרה ההגדה, ברכת "בורא פרי הגפן" של הכוס ראשון במקומה עומדת, ולא נסתלקה כלל. וראה למעלה הערה 54.
(116) "וזה אינו" - שאין זו ברכה שניה על כוס ראשון, אלא ברכה ראשונה על כוס שני, וכמו שמבאר. וסברה זו [שמאחרין ברכת "בורא פרי הגפן" כדי להפריד בין שתי ברכות סמוכות של "בורא פרי הגפן"] כתב הראבי"ה [הובא במרדכי כתובות אות קלב ובדרכי משה אבן העזר סימן סב ס"ק ב] שאצל החופה מברכים "בורא פרי הגפן" אחר שש הברכות [דלא כמנהגנו (דרכי משה שם)], משום שמברכים "בורא פרי הגפן" על הכוס של ברכת ארוסין, וכדי שיהיה הפסק בין ב' הכוסות, ושלא לברך ב' פעמים בזה אחר זה "בורא פרי הגפן", קבעוה אחר שש ברכות.
(117) מעין סברה זו [שמאחרין ברכת "בורא פרי הגפן" כדי שתהיה נראית שמוסבת על לאחריה ולא על לפניה] כתב הבית שמואל [אבן העזר סימן סב ס"ק ב], וז"ל: "כשמברכים [בשבע ברכות] ברכת המזון, מברכים שש ברכות, ואחר כך 'בורא פרי הגפן'... הטעם שאל יהיה נראה דמברכים 'בורא פרי הגפן' לצורך ברכת המזון, ולא משום שבע ברכות, לכן מאחרין 'בורא פרי הגפן'".
(118) שהביא הרי"ף [פסחים כד. בדפי הרי"ף], והן; (א) הואיל וכל כוס הוא מצוה בפני עצמו, לכך יש לברך על כל כוס "בורא פרי הגפן". (ב) מדברי הגמרא [חולין פז.] "משתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר", והוא הדין לד' כוסות, וכלשון הרי"ף [שם]: "הכי נמי, כיון דלא אפשר ליה למיקרי ומשתי בהדי הדדי, צריך לחזור ולברך בתר דגמר הגדה ובתר דגמר הלילא 'בורא פרי הגפן'" [הובא למעלה לאחר ציון 15].
(119) הובא למעלה [לאחר ציון 28]. וכאן יביא שוב את דברי הרא"ש.
(120) לשון הרא"ש [שם]: "ומה שהביא ראיה מ'הב לן ונבריך' דהוי הפסק, משום דמישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר, לאו ראיה היא, דשאני ברכת המזון דהוי היסח הדעת וסילוק על מה שאכל ושתה, הלכך צריך לברך לכתחילה אם רצה לאכול או לשתות... אבל אם עמד להתפלל באמצע הסעודה, אפילו הגיע זמן המנחה, ואין שהות לו לגמור סעודתו ולהתפלל, שחייב להפסיק, ואי אפשר לו לאכול עד שיתפלל, ואפילו הכי לא הוי הפסק כדאמרינן [פסחים קב.] גבי עקרו רגליהם לילך לבית הכנסת, דמיירי בכל ענין, אפילו אין שהות ביום, דחייב להפסיק, אפילו הכי לא הויא הפסקה. כל שכן בין כוס ראשון לכוס שני שאם ירצה לשתות דשותה, לא הוי היסח הדעת. וכן בין שלישי לרביעי, אע"ג דאסור לשתות, כיון שהכוס לפניו ודעתו לשתות, לא הויא הלילא הפסק והיסח הדעת. הלכך נראה שאין לברך כי אם על כוס ראשון ושלישי" [הובא למעלה הערה 35].
(121) דבריו הבאים אינם דברי הרא"ש [שם], אלא דברי עצמו. דחית הרא"ש הובאה למעלה [לאחר ציון 29].
(122) כפי שהקשה למעלה [לאחר ציון 104]. ואע"פ שלמעלה [לאחר ציון 105] יישב שאלה זו [דמה שכל כוס הוא מצוה בפני עצמו גורם שד' כוסות אינם נחשבים לשתיה אחת ארוכה], כנראה שלא ניחא ליה לגמרי תשובה זו.
(123) לאחר ציון 86 [אודות שד' כוסות מעכבין זה את זה].
(124) "דלא אמרינן שכל אחד ואחד מצוה בפני עצמו רק לענין זה דאין הארבע כוסות שתיה אחת, ויהיה בהם זוגות, אלא לכל אחד ואחד טעם בפני עצמו, ואין בהם זוגות, ומכל מקום מעכבין זה את זה" [לשונו למעלה לאחר ציון 86].
(125) לשון המשנה [שם] "תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש, ושל ראש אינה מעכבת את של יד". והרמב"ם [הלכות תפילין פ"ד ה"ד] כתב: "תפלה של ראש אינה מעכבת של יד, ושל יד אינה מעכבת של ראש, מפני שהן שתי מצות, זו לעצמה וזו לעצמה". וכן הטושו"ע או"ח סימן כו ס"א כתב: "אם אין לו אלא תפלה אחת, מניח אותה שיש לו ומברך עליה, שכל אחת מצוה בפני עצמה" [ראה למעלה הערות 33, 34, 86].
(126) "להניח תפילין" [כן כתב הרי"ף בהלכות קטנות בסוף מנחות, דף ח.]. ולמעלה [פל"ט הערה 12] נתבאר שדעת המהר"ל היא כאותן דעות שמברך ברכה אחת ["להניח"] על תש"י ותש"ר. וכן כתב הדרישה [או"ח סימן כה אות א] בשם המהר"ל, וז"ל: "ובשם מהר"ל ראיתי כתוב, וז"ל: לפירוש רש"י [מנחות לו.] ורי"ף [בהלכות קטנות הלכות תפילין (ח.)] ורמב"ם [הלכות תפילין פ"ד ה"ה] ניחא מאוד למה תיקנו על של ראש 'על מצות' [כשסח בין תפילה לתפילה], ועל של יד 'להניח' [מנחות לו.]. משום דבשל יד כתיב [דברים ו, ח] 'וקשרתם לאות על ידך', וקשירה והנחה חדא היא, לכן מברכין 'להניח'. אבל בשל ראש כתיב [שם] 'והיו לטוטפות', הרי שלא נזכר בה אלא לשון הויה, לפיכך שייך בה 'על מצות תפילין'... דברכת 'להניח' שייך גם כן בשל ראש, דגם בה שייך לשון הנחה. ולהכי כשלא סח למה יברך יותר מברכה אחת, כיון שאפשר ליה לכללן בברכה אחת. מה שאין כן כשסח, דעל כרחו צריך לחזור ולברך ברכה אחרת, עדיף טפי לברך 'על מצות', כדי להבדיל בין זה לזה. ולשון 'על מצות' שייך יותר בשל ראש מלשון 'להניח'" [ראה למעלה פל"ט הערה 12, ופמ"ד הערה 110].
(127) ותפילין עדיפים מארבע כוסות בנקודה זו [שמספיקה ברכה אחת], כי בתפילין שנינו להדיא במשנה [מנחות לח.] שאין תש"י ותש"ר מעכבים אלו לאלו, בעוד שבארבע כוסות דעת המהר"ל היא שהם מעכבים זה את זה. ואם מצאנו בתפילין שברכה אחת מספיקה לתש"י ותש"ר, ק"ו שברכה אחת תספיק לד' כוסות, השייכים זה לזה יותר מתפילין.
(128) הרא"ש עצמו [פסחים פ"י סכ"ד] השוה בין ד' כוסות ותפילין, ואחר שדן בענין ברכת הכוסות, כתב: "וכן תפילין, שתי מצות הן, ואינם מעכבות זו את זו, ומברך ברכה אחת על שתיהן. אפילו מאן דבריך שתים, מ"מ ברכה ראשונה עולה גם לשל ראש, דאילו לא היה מניח אלא של ראש, היה מברך שתים" [הובא למעלה הערה 34].
(129) כפי שביאר למעלה [מציון 55 ואילך] את שיטת הרי"ף, שאמירת ההגדה היא מעשה סילוק מהכוס הראשון. וכן למעלה [לאחר ציון 88] ביאר שדיבור בין הכוסות הוא הפסק כמו בדיבור בין שחיטת עופות.
(130) <>לשון הגמרא שלפנינו "רבא אמר, כוס של ברכה מצטרף לטובה, ואינו מצטרף לרעה", ופירש הרשב"ם [שם] "רבא אמר כוס של ברכת המזון, שהוא שלישי, אינו מצטרף להשלים זוגות לסכנה, אם שותה רביעית אחריו".
(131) פירוש - מקשה שבלאו הכי הכוסות לא יצטרפו זה לזה, כי ההגדה הבדילה ביניהם.
(132) פירוש - ההגדה מפסיקה בין כוס ראשון לשני, ומחמת כן גופא ההלל מפסיק בין כוס שלישי לרביעי [כפי שהרי"ף השוה בין ההגדה להלל (הובא למעלה לאחר ציון 26)], ובודאי שכולי עלמא מודו שברכת המזון מבדילה בין כוס שני לשלישי [רא"ש פסחים פ"י סימן כד, ולכך כו"ע מודו שיש לברך על הכוס השלישי מחמת ברכת המזון שקדמה לו (שו"ע או"ח סימן תעד)], ואין כאן זוגות מעיקרא.
(133) מה שעדיף לתרץ שההגדה והלל מפסיקים [יותר מ"כוס של ברכה אינו מצטרף לרעה"], נראה כי ההגדה והלל שוללים את ההצטרפות מעיקרא, לעומת התירוץ של אי ההצטרפות כוס של ברכה לרעה, שמורה שיש מקום להצטרפות, אלא שאין כוס של ברכה מצטרף לרעה. ולכאורה היה כבר יכול להקשות כן על קושית הגמרא בתחילת הסוגיא, שהגמרא [פסחים קט:] הקשתה על תקנת ד' כוסות "היכי מתקני רבנן מידי דאתי בה לידי סכנה", וביאר הרשב"ם [שם] "מי מתקני ארבע כוסות שהן זוגות, דאתי בהו לידי סכנה". וכבר כאן יש להקשות, איך לרי"ף יש בזה זוגות, הרי מתוך שחייב לברך "בורא פרי הגפן" על כוסות שני ורביעי, זה מורה שההגדה וההלל מפסיקים בין הכוסות, ומאי שייכא כאן זוגות, ומדוע מכוון את קושיתו דוקא אל תשובתו של רבא. ויש לומר, שלולא רבא היינו אומרים שאף שהכוסות אינם מצטרפים להדדי, אך הואיל וסוף סוף יש כאן ד' כוסות, שהם זוגות, עדיין יש בזה סכנה. אך לאחר שרבא תירץ שכאשר הכוסות אינם מצטרפים להדדי אין בזה סכנה של זוגות, כאן מתעוררת הקושיא מדוע תלה אי הצטרפות זו בכוס של ברכה שאינו מצטרף לרעה, ולא במה שכל כוס עומד לעצמו מחמת ההבדלה של ההגדה והלל. ועדיין יש להקשות, מדוע לא הקשה כן על תשובת רבינא [שהובאה בפרקנו הרבה פעמים], שהשיב "ד' כסי תקינו רבנן... כל חד וחד מצוה באנפי נפשה", ופירש הרשב"ם [שם] "ואין מצטרפין זה לזה", ושיקשה תיפו"ל מחמת שההגדה וההלל מפסיקים. ויש לומר, שההפסקה שעושים ההגדה וההלל נובעת משום שכל כוס הוא מצוה בפני עצמו, וכמו שביאר למעלה לרי"ף [לאחר ציון 105, וראה למעלה הערה 106]. לכך יש הכרח לומר את תשובתו של רבינא. ועוד יש לומר, כי אין עדיפות לתשובה זו [ההגדה וההלל מפסיקים] על פני תשובת רבינא, דבשתיהן נשללה ההצטרפות מעיקרא. לעומת תשובת רבא, שהיה מקום להצטרפות, אך אין כוס של ברכה מצטרף לרעה.
(134) ההגדה והלל [ראה להלן הערות 173, 186].
(136) כן פסק המחבר [או"ח סימן תעד], וז"ל: "שותה כוס שני ואין מברך עליו... ברכה ראשונה... שאין מברכין 'בורא פרי הגפן' כי אם על כוס של קידוש, ועל כוס של ברכת המזון". אך הרמ"א [שם] פסק כרי"ף, וז"ל: "והמנהג בין האשכנזים לברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס... וכן דעת רוב הגאונים". והמהר"ל עצמו כתב למעלה [לאחר ציון 35] "והעולם נוהגים אחר דברי רב אלפס לברך על כל אחד ואחד". ולהלן [לפני ציון 183] כתב: "אם אנו פוסקין כרב אלפס דכל כוס וכוס צריך ברכה ראשונה, דהגדה הוי הפסק". מתוך חביבות לתורת המהר"ל, נצרף לכאן את מה שבנו רבי בצלאל כתב בשמו אודות שאין ההגדה נחשבת הפסק [(נדפס בישורון כרך י עמוד צה, וקובץ אור עולם, ב, עמוד 64)], וז"ל: "רבי זרחיה הלוי [פסחים כד. בדפי הרי"ף] הקשה [על הרי"ף], למה הוא צריך לברך על כוס שני, שהרי מקרא ההגדה אינו מפסיקו משתיה. ואדוני אבי הסכים לר"ז הלוי, והביא כמה וכמה ראיות, ואין לי להאריך, ועיין בספר גבורות ה' שחיבר. ואני בצלאל הבאתי ראיה לאדוני אבי [שאין ההגדה נחשבת הפסק] מהא דאמרינן [פסחים קטו:] אדבריה ["הנהיגו, ומטייל עמו במבואות העיר" (רש"י ביצה כט.)] רב חסדא לרבנא עוקבא, ודרש, נטל ידיו בטיבול ראשון, צריך שיטול ידיו בטיבול שני. ופריך הגמרא, למה לי נטילת ידים תרי זימני, הא משא ליה חדא זימנא. ומשני, כיון דבעי למימר אגדתא והלילא, דלמא אסחי דעתיה ונגע במידי דמטונף. והא בלאו הכי, כיון דהגדה והלולא הוי הפסק, לכך צריך לטבול ידיו לטיבול השני. אלא ודאי דהגדה אינה הפסק. והשיב לי אדוני אבי הגאון דזה אינו ראיה כלל, דבנטילת ידים לא שייך הפסק כלל, כיון שדעתו לאכול עוד, אע"ג שהפסיק, אין בכך כלום. דהא רב פפא במסכת ברכות אמר [לפנינו רב אמר כן במסכת חולין (קו:), וכן מובא בברכות בדפי הרי"ף (מא:)], נוטל ידיו שחרית, ומתנה עליהם כל היום ["ואינו צריך ליטול את ידיו לכל אכילה ואכילה" (לשון הרמב"ם בהלכות ברכות פ"ו הי"ז)], רק שנטר ידיו מלטנפן, אבל הפסק אינו אסור בנטילת ידים".
(137) לשון הרי"ף [שם]: "אבל 'על הגפן ועל פרי הגפן', איכא מאן דאמר לא מברכינן אלא בסוף. ואיכא מאן דאמר מברכינן לבתר תרי דמיקמי סעודה, ולבתר תרי דבתר סעודה. והדֵין טעמא בתרא טעמא דמסתבר הוא, ושפיר דמי למיעבד הכין" [ראה להלן הערה 187].
(139) לשון בעל המאור [שם]: "ולענין ברכה אחרונה כתב הרי"ף ז"ל מברך בתר תרי דמקמי סעודה, ובתר תרי דבתר סעודה, ושפיר דמי למעבד הכי. ויש מחכמי מקומותינו מי שסבר למצוא עליו קושיא לומר היאך יברך בתר כסא דאגדתא, והלא יש לפניו כמה כוסות שהוא שותה בתוך סעודתו, ויין שלפני המזון פוטר יין שבתוך המזון".
(140) לשון בעל המאור [שם כד:]: "וזה החכם חמר מדינתו אטעיה, שהיה סבור שיש בכל המדינות יין כמדינתו. ולא ידע כי הרי"ף ז"ל סמך על מה שכתב על משנתנו, שהיא שנויה בעני שבישראל, שלא יפחתו לו מד' כוסות, ולא הוסיפו לו. ובזה נראין דבריו, הואיל ושתה שני כוסות קודם הסעודה, ואין לו יין לשתות בתוך הסעודה, השתא מיהת עקר דעתיה מלמשתי. וכן הדין בכל מקום שלא נהגו לשתות יין בתוך הסעודה, כגון מקצת מדינות שבאספמיא. אבל מי שיש לו יין הרבה לשתות בתוך סעודתו, כיון שיש לו לברך ברכת המזון, פטור".
(141) "על הגפן" על היין ששתה לפני הסעודה.
(142) לשון הרא"ש [שם]: "ולא נהירא לי... דאם איתא דיין שלפני המזון טעון ברכה לאחריו כשאין לו יין בתוך המזון, אם כן כשיש לו יין נמי בתוך המזון יצטרך לברך אחר יין שלפני המזון קודם ברכת המזון, דיין ששתה בתוך המזון אין טעון ברכה לאחריו, דהוי דברים הבאים מחמת סעודה בתוך הסעודה. ואיך יתכן שיהו נפטרין בברכה ראשונה אחת, כיון שאין נזקקין ברכה אחת באחרונה. הלא מיד אחר ששתה היין שלפני המזון, נזקק לברך אחריו ברכה שאינה צריכה ליין שבתוך המזון. הלכך אין מצטרפין כלל ליפטר 'בורא פרי הגפן'". ופירושו, שהרא"ש מקשה, שהואיל ולרי"ף יש על היין שלפני הסעודה חיוב ברכה אחרונה, וחיוב זה אינו נמצא ביין שבא בתוך הסעודה, הרי שחיוב זה גופא [של ברכה אחרונה ליין שלפני הסעודה] עושה הפסק והפרדה בין שני היינות האלו [שלפני הסעודה ושבתוך הסעודה]. וכיון שהדין הוא שיין שקודם המזון פוטר יין שבמזון מברכה ראשונה, מוכח מכך שאין הפסק בין שני היינות האלו, ובהכרח שאין ליין שקודם הסעודה חיוב ברכה אחרונה בפני עצמו. [ומה שכתב הרא"ש ש"מיד אחר ששתה היין שלפני המזון נזקק לברך אחריו ברכה שאינה צריכה ליין שבתוך המזון", אין כוונתו ל"מיד" כפשוטו, שהרי הרא"ש שם ביאר שגם אילו היה מתחייב בברכה אחרונה, היה יכול להמתין לסוף ד' כוסות. אלא כוונתו לומר שמיד חל עליו חיוב ברכה אחרונה שאינו נמצא על יין שבתוך הסעודה, ועצם החיוב הזה יוצר הפסק]. נמצא שאין שאלת הרא"ש כיצד יתכן שברכה ראשונה אחת תועיל לשני היינות האלו בעוד שברכה אחרונה לא תועיל לשני היינות האלו. אלא ששאלתו היא שהואיל ויש חיוב ברכה אחרונה ביין שקודם הסעודה [שאינו בנמצא אצל יין שבסעודה], הרי הבדלי החיוב האלו גופא יוצרים הפסק בין היינות, ותו אינם יכולים להצטרף בברכה ראשונה. ולהלן [לאחר ציון 188] יחזור ויביא דברי הרא"ש האלו.
(143) המשך לשון הרא"ש [שם]: "הלכך צריך לומר דיין שלפני המזון, כיון שבא לפתוח בני מעיים ולהמשיך אדם לתאות אכילה, ברכת המזון פוטרתו, ואין צריך לברך אחריו אף כשאין לו יין בתוך המזון... [כי] דברים הבאים לפני הסעודה, כגון פרפראות ויין, שבא לגרר ולהמשיך לסעודה, בכלל הסעודה הן, ונפטרין בברכת המזון". וראה להלן הערה 152, ופ"נ הערה 155.
(144) כן פסק המחבר [או"ח סימן קעד ס"ו], וז"ל: "אין לברך אחר היין שבסעודה, דברכת המזון פוטרתו. וכן פוטרת יין שלפני המזון, ואפילו לא היה לו יין בתוך המזון".
(145) מה שהקשה הרא"ש על הרי"ף שהבדלי חיוב של ברכה אחרונה יגרמו להפסק והבדל בין היינות גם לגבי ברכה ראשונה [כמבואר בהערה 142].
(146) פירוש - ליין שבתוך הסעודה יש שתי זהויות שונות; מחד גיסא הוא חייב בברכה ראשונה ["יין שבתוך הסעודה מברך עליו 'בורא פרי הגפן', ואין הפת פוטרו" (שו"ע או"ח סימן קעד ס"א)], ומבחינה זו אין הוא משתייך לסעודה שנמצא בה, והוא כמו יין שקדם לסעודה. ומאידך גיסא הוא פטור מברכה אחרונה ["אין לברך אחר היין שבסעודה, דברכת המזון פוטרתו" (שם ס"ו)], ומבחינה זו הוא משתייך לסעודה שנמצא בה, ונפטר על ידי ברכת המזון. לכך בנוגע לברכה ראשונה הוא מצטרף ליין שלפני הסעודה, אע"פ שבנוגע לברכה אחרונה אין הוא מצטרף ליין שלפני הסעודה, וכמו שמבאר.
(147) נקודה זו צריכה ביאור, דמדוע יין שבתוך הסעודה "לענין ברכה ראשונה אינו נחשב כמו דברים הבאים מחמת הסעודה", אך "לענין ברכה אחרונה נחשב כמו דברים הבאים מחמת הסעודה", דמאי שנא בין ברכה ראשונה לברכה אחרונה. ויש לומר, דביחס לברכה ראשונה הקובע הוא יחס המאכל לפת; האם יהיה טפל או לא יהיה טפל לפת, וכמו שכתב המחבר [או"ח סימן קעז ס"א]: "דברים הבאים בתוך הסעודה, אם הם דברים הבאים מחמת הסעודה דהיינו דברים שדרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון: בשר, ודגים, וביצים, וירקות, וגבינה, ודייסא ומיני מלוחים, אפילו אוכלם בלא פת, אין טעונין ברכה לפניהם, דברכת המוציא פוטרתן". וכל עוד שאינו טפל לפת, אין הוא נחשב ל"דברים הבאים מחמת הסעודה". והמשנ"ב [סימן קעד ס"ק א] כתב: "[יין שבתוך הסעודה מברך עליו בפה"ג] ואין הפת פוטרו - היינו אע"פ ששותה לשרות האכילה שבמעיו, והרי זה כדברים הבאים מחמת הסעודה תוך הסעודה, שנפטרים בברכת הפת... מכל מקום הואיל והיין הוא חשוב, אינו נחשב טפל לפת להפטר בברכתו". וכפי שהפת עצמו אינו נחשב ל"דברים הבאים מחמת הסעודה" מחמת חשיבותו, הוא הדין ליין מחמת חשיבותו. אך בנוגע לברכה אחרונה, בזה הקובע הוא האם המאכל בא בתוך הסעודה או לא, ולא אכפת לן מהו יחסו לפת, וכמו שהמשיך המחבר [שם] וכתב: "ואם הם דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, דהיינו שאין דרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון: תאנים וענבים וכל מיני פירות. אם אוכל אותם בלא פת, טעונין ברכה לפניהם, דברכת המוציא אינה פוטרתן, דלאו מעיקר סעודה הם. ואינם טעונים ברכה לאחריהם, דכיון שבאו בתוך הסעודה ברכת המזון פוטרתם". וכתב המשנ"ב שם [ס"ק ז]: "דלענין ברכת המזון נטפלים הם לסעודה, דכיון שעתיד לברך על כל מה שאכל, גם זה נכלל עמו". הרי שביחס לברכת המזון הקובע הוא "שבאו בתוך הסעודה", ולא יחסם לפת.
(148) תמצית נקודתו היא שאין הבדלי חיוב של ברכה אחרונה יוצרים הפסק והבדל בין המאכלים גם בנוגע לברכה ראשונה [כפי שטען הרא"ש], כי דיני ברכה אחרונה לחוד, ודיני ברכה ראשונה לחוד. לכך, אע"פ שלפי הרי"ף יש על היין שלפני הסעודה חיוב ברכה אחרונה שאינו נמצא ביין שבתוך הסעודה, מ"מ בנוגע לברכה ראשונה שני היינות שוים בזה שאינם נחשבים כמו דברים הבאים מחמת הסעודה.
(149) שדיני ברכה ראשונה לחוד, ודיני ברכה שניה לחוד, ואע"פ שאין שני היינות האלו [שלפני הסעודה ותוך הסעודה] מצטרפים בברכה אחרונה, מ"מ הם מצטרפים בברכה ראשונה.
(150) לא רק כשחשב שיאכל סעודה לאחר שתיית היין הראשונה, אלא גם כשלא חשב שיאכל סעודה לאחר שתיית היין הראשונה, וכמו שמבאר והולך.
(151) כנראה שזה ט"ס, וצ"ל "היין שלפני המזון פוטר היין שבתוך המזון". ויש להבין, שנוקט כדבר פשוט שבציור זה [שלא חשב לאכול יותר בסעודה, ונמלך והביאו לפניו לאכול] ההלכה היא שיין שקודם הסעודה פוטר יין שבתוך הסעודה, והרי מצינו שאף באותה סעודה עצמה ההלכה היא שכל יין ששותה בתוך הסעודה יוצא בברכה אחת. אך אם בשעה שבירך על היין הראשון היתה דעתו שלא לשתות רק אותו הכוס בלבד, ונמלך אחר כך לשתות עוד, שצריך לברך עליו שוב [פסחים קג:]. ולשון המחבר [או"ח סימן קעד ס"ה] הוא "כל מה ששותה בתוך הסעודה די לו בברכה אחת, אלא א"כ כשבירך לא היה דעתו לשתות אלא אותו הכוס, ונמלך לשתות אחר". וק"ו אם דעתו היתה כך ביין ששותה לפני הסעודה, ונמלך לשתות יין בתוך הסעודה, שצריך לברך שוב ברכה ראשונה על יין שבתוך הסעודה. ויש לומר, שאין כוונתו שנמלך לשתות עוד יין, אלא שנמלך לאכול סעודה, דכאשר שתה יין בתחילה לא היתה דעתו לאכול סעודה, אלא רק לשתות עוד יין ללא אכילת סעודה, ונמלך לאכול סעודה [בנוסף ליין שמעיקרא חשב לשתות], שאז אינו צריך שוב לברך ברכה ראשונה על היין שבתוך הסעודה, אע"פ שמעתה הוא גם אוכל סעודה שלא חשב עליה מתחילה. ובציור זה אי אפשר לומר שהיין הראשון ששתה נועד "לפתוח בני מעיים ולהמשיך אדם לתאות אכילה" [לשון הרא"ש], שהרי באותה שעה לא היה בדעתו לאכול כלל, אלא רק לשתות. ונמצא שאז חייב לברך ברכה אחרונה על היין ששתה לפני הסעודה, ואינו נפטר בברכת המזון [גם לדעת הרא"ש], אע"פ שיין זה פוטר מברכה ראשונה את היין שבתוך הסעודה. ולשונו הזהב מורה שכוונתו לציור זה.
(152) ש"יין שלפני המזון, כיון שבא לפתוח בני מעיים ולהמשיך אדם לתאות אכילה... בכלל הסעודה הן" [הובא למעלה הערה 143].
(153) גם לשיטת הרא"ש, כי א"א לומר על שתיה זו שהיא באה "לפתוח בני מעיים" בשביל הסעודה שתבוא, כי אז לא חשב לאכול סעודה לאחר שתיית יין.
(154) אלא ודאי מוכח שאין תלות בין צירוף בברכה ראשונה לצירוף בברכה אחרונה, ואע"פ שאין צירוף בברכה אחרונה, יש צירוף בברכה ראשונה, וכשיטת הרי"ף.
(155) בא להודיעך כוחו של הרי"ף, שאינו מדבר רק בציור שהעמידו בעל המאור [כשאין לו יין בתוך הסעודה]. וראה הערה הבאה.
(156) הרבותא בציור זה היא, שאף שהיין שקודם הסעודה פטר את היין שבתוך הסעודה מברכה ראשונה [ויש הצטרפות בין שני היינות האלו בנוגע לברכה ראשונה], מ"מ בנוגע לברכה אחרונה עומד היין שלפני הסעודה לכשעצמו, ודלא כקושית הרא"ש שטען שזה מן הנמנע שיצטרפו בברכה ראשונה כשמתפצלים בברכה אחרונה.
(157) לפני שהתחילה הסעודה. ואם לכך היתה כוונת הרי"ף, אזי לא היה מדובר בציור שיין שקודם המזון פוטר יין שבתוך המזון, כי ברי הוא שאם שתה יין לפני המזון וברך עליו מיד ברכה אחרונה, ואחר כך התחיל סעודה עם יין, בודאי היה צריך לברך ברכה ראשונה על היין שבתוך הסעודה, כי היין שקודם הסעודה כבר הלך לו.
(158) קושית הרא"ש, שהקשה דבציור זה יין שלפני הסעודה פוטר יין שבתוך הסעודה מברכה ראשונה, ועם כל זה שני יינות אלו נפרדים זה מזה בברכה אחרונה. וכבר נתבאר שאין תלות בזה בין ברכה ראשונה לברכה אחרונה.
(159) פירוש - כן הוא דעת הרמב"ן בביאור שיטת הרי"ף [שאין לחלק בין אם יש לו יין בסעודה, לבין אם אין לו יין בסעודה (ודלא כבעל המאור)]. וכן יביא דבריו להלן פ"נ [ציון 162]. ודע שהרמב"ן עצמו בהמשך דבריו מקשה על הרי"ף [כפי שהמהר"ל הקשה בסמוך], ומתוך כך יסיק דלא כרי"ף, אלא דצריך ברכה אחרונה רק בסוף ד' כוסות.
(160) שברכת המזון פוטרם מברכה אחרונה.
(161) פירוש - אם חשב לברך ברכת המזון, ונמלך ורצה להמשיך לשתות יין.
(162) לשון הגמרא [פסחים קג., ובשנויים קלים בחולין פו:] הוא: "רב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא, קאי עלייהו רב ייבא סבא ["משמש בסעודה היה" (רש"י חולין פו:)]. אמרו ליה, הב לן וניבריך ["מזוג כוס לברכת המזון" (רש"י חולין שם)]. לסוף אמרו ליה, הב לן ונישתי ["וחזרו ונמלכו ואמרו מזוג לשתות" (רש"י חולין שם)]. אמר להו, הכי אמר רב, כיון דאמריתו 'הב לן וניבריך' איתסרא לכו למישתי, מאי טעמא, דאסחיתו דעתייכו" ["כיון דאמר 'הב ליבריך' גליא אדעתיה דגמרה סעודתא, ואסור לשתות עד שיברך לפניו, שאין מצטרפת לסעודה ראשונה" (רש"י חולין שם)]. וגמרא זו הובאה למעלה לאחר ציונים 20, 62, ולהלן לאחר ציון 193. ולשון הרי"ף [פסחים כא. בדפי הרי"ף] הוא: "דרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו... אמר להו, הכי אמר רב, כיון דאמריתו 'הב וניבריך', איתסר לכו למישתי. פירוש, משום דקא עקרי דעתיהו ממשתיא, הילכך אי בעי למהדר ומשתי צריכי לברוכי 'בורא פרי הגפן'". ולא כתב שלפני שמתחילים לשתות מחדש צריכים הם לברך ברכת המזון על הסעודה שסיימו, אלא רק כתב שצריכים לברך "בורא פרי הגפן" על היין שיביאו מכאן ולהבא. הרי שאע"פ שהולכים להתחיל משתה חדש המנותק מהסעודה שאכלו מקודם [והראיה שלכך צריכים לברך שוב "בורא פרי הגפן"], מ"מ אינם צריכים לברך ברכת המזון קודם השתיה, אלא ברכת המזון שתהיה לבסוף [לאחר המשתה הנוסף] תועיל לכל מה שאכלו עד אז, ואין המשתה החדש מפסיק ומונע מברכת המזון שתהיה לבסוף שתועיל לכל מה שאכלו עד אז [בבחינת "מקרא (ברכה אחרונה) נדרש לפניו ולפני פניו" (שבת לב:)]. ומדוע שברכה אחרונה שלאחר כוס רביעי ["על הגפן"] לא תועיל לכל הכוסות שהיו לפניו, אע"פ ששני הכוסות האחרונים הם משתה חדש לעומת שני הכוסות הראשונים [כי ברכת המזון הפרידה ביניהם]. וראה הערה הבאה ביתר ביאור הקושיא מנמלך על דינו של הרי"ף.
(163) לשון רבינו דוד [פסחים קט: (עמוד שפב)]: "דעת הרב אלפסי ז"ל שאע"פ שהוא צריך לברך 'על הגפן' אחר כוס רביעי, צריך לברך לפני ברכת המזון, שברכת המזון היא מפסקת ביניהם. ובזה נראין יותר דברי רבנו האיי ז"ל, שאמר שאינו צריך לברך 'על הגפן' אלא בתר כלהו כסי. שאין לנו לומר שיהא ברכת המזון מפסקת, שאין לנו הפסק בעולם שיהא קובע ברכה לאחריו. שהרי גדול שבכלן הוא שנוי דעת, והוא הנמלך, ואינו קובע ברכה לאחריו... לפיכך כשהוא מברך אחר כוס רביעי, עולה [על] כל מה ששתה, בין לפני המזון בין לאחר המזון". וקודם לכן [פסחים ק.] כתב רבינו דוד: "נמלך הוא מברך על כל כוס וכוס לפניו, ואינו מברך לאחריו אלא ברכה אחת. וכן אמרו בפרק כל הבשר [חולין קז:] שהשמש מברך על כל פרוסה ופרוסה [לפי שאין קבע לאכילת השמש, שאינו יודע אם יתנו לו עוד, הלכך מסיח דעתו מן האכילה (עפ"י רש"י שם)], וודאי שאינו מברך אלא ברכה אחת באחרונה. והטעם, שאין לנו עקירות שהוא קובע ברכה באחרונה". וכן הקשה הרמב"ן במלחמות ה' [פסחים כד: בדפי הרי"ף], וכפי שהביאו המהר"ם חלאווה [פסחים קט:], שכתב: "עוד כתב הרב אלפסי ז"ל דאיכא מאן דאמר דמברכין 'על הגפן' בתר תרי מקמי סעודה, ובתר תרי דלאחר סעודה... ולא הודה לו בזה הרמב"ן ז"ל, שלא מצינו שום הפסק מטעינו ברכה אלא לפניו, אבל לא לאחריו. כדאמרינן בנמלך ושמש [חולין קז:]... הלכך 'על הגפן' דבתר כוס רביעי סגי". וכן הביא ראיה זו מהשמש להלן [לאחר ציון 224]. והטעם שאין עקירה מסעודה שהיתה מחייבת ברכה אחרונה לפני שיתחיל משתה חדש [ולא אמרינן שהמשתה החדש יחצוץ בין ברכה האחרונה שתהיה לאחריו לבין הסעודה שהיתה לפניו], ביאר הרא"ש [חולין פ"ו סימן ה], וז"ל: "אמר להו רב ייבא סבא, הכי אמר רב, כיון דאמר הב לן וניבריך, איתסר לכו למשתי. פירש רש"י, עד שיברך לפניו... ויש מפרשים 'אסור למישתי' עד דמברכיתו ברכת המזון [ראה להלן הערה 181]. ולא נהירא... [ד]היסח הדעת זוקקו לברכה ראשונה אם רוצה לאכול או לשתות, לפי שכבר נסתלקה ברכה ראשונה כשהסיח דעתו מלאכול או לשתות. אבל אין היסח הדעת מזקיקו לברך על מה שאכל ושתה קודם שיאכל וישתה פעם אחרת. דמאי נפקא מינה בזה אם יאכל פעם אחרת, ויברך ברכת המזון על שתי סעודות. דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה אחרונה, רק בין הברכה ראשונה למעשה חשו להפסק. כגון בין נטילת ידים וברכת המוציא לאכילה. אבל אחר אכילה, כל זמן שאין רעב מאותה אכילה, מצי לברך". וראה להלן הערה 291.
(164) "למפרע" - לשעבר [על הסעודה שנסתיימה], כי הברכה האחרונה שתהיה לאחר השתיה שעומד להחל בה תועיל למפרע, וכמו שהתבאר.
(165) והוא הציור שקיים לאחר ששתה את הכוס השני, וכמו שיבאר.
(166) פירוש - הסוגיא של "נמלך" מורה שכאשר כבר עומד להתחיל באכילה או שתיה חדשה, אין לנו לעכבו קודם לכן שיברך ברכה אחרונה [על מה שסיים לאכול או לשתות עתה], כי אין לנו סבה להקדים לכאן את הברכה האחרונה שתהיה לבסוף לאחר מה שהולך עתה לאכול או לשתות [וכמו שנתבאר]. אך כאשר עכשיו סיים לאכול או לשתות, ואינו רוצה בשלב זה להתחיל מחדש בשתיה ואכילה, בזה סובר הרי"ף שמוטל עליו לברך עתה את הברכה האחרונה על הלשעבר.
(167) פירוש - עצם גמר שתיית כוס ראשון אינו סילוק הכוס, כי דעתו לשתות עוד יין.
(168) כפי שביאר למעלה [לאחר ציון 56] שלרי"ף אמירת ההגדה היא מעשה סילוק של הכוס הראשון [ראה למעלה הערה 68].
(169) פירוש - הוא בדרך לברך "בורא פרי הגפן" על הכוס השני, ודעתו על כך, ומצב זה מקביל לציור של נמלך ורוצה לשתות שוב.
(170) על כוס ראשון, כי כשגמר לשתות כוס ראשון עדיין לא היה שום סילוק לכוס ראשון [שיחייב אז ברכה אחרונה], ורק כשהתחיל לומר את ההגדה יש סילוק לכוס הראשון, אך גם אז אין זו השעה המתאימה לברך ברכה אחרונה על כוס ראשון, כי הוא מתעתד לשתיית כוס שני, וזה כבר הוכח מנמלך שכאשר עומד לשתות יין חדש, אין צריך לברך אז ברכה אחרונה למפרע, וכמו שנתבאר.
(171) כי לאחר ששתה כוס שני יש הפסק גדול עד שימזוג כוס שלישי [כי עד אז עליו לעשות את סימני הסדר הבאים: רחצה, מוציא, מצה, מרור, כורך, שלחן עורך, צפון]. לכך באותו רגע נסתלקו שני כוסות ראשונים, וכוס שלישי עדיין לא התחיל ["העבר אין והעתיד עדיין"], לכך זו השעה לברכה אחרונה.
(172) לכאורה מתחייב ברכה אחרונה גם בעבור כוס ראשון, כי אמירת ההגדה היא סילוק כוס ראשון. ונקט "כוס שני", כי החיוב של ברכה אחרונה בא לעולם לאחר כוס שני.
(173) כי סילוק כוס שלישי מתחיל רק באמירת הלל [כפי שסילוק כוס ראשון מתחיל רק באמירת ההגדה (כמבואר להלן הערה 186)], ואז כבר מזוג לפניו כוס רביעי [פסחים קיז:].
(174) הלשון קצת מגומגם, אך כוונתו לומר דרק לאחר שתיית כוס שני נמצא הציור של "נמלך ואין רוצה לשתות כוס אחר", כי אחר ששתה כוס שני יש עקירת דעת מלשתות עוד [כוס שלישי] עד שירצה לברך ברכת המזון, שאז מוזגין לו כוס שלישי. נמצא שמשעה שגמר לשתות כוס שני עד מזיגת כוס שלישי הסיח דעתו מלשתות ד' כוסות.
(175) של הרי"ף, או דעתו של השותה.
(176) עד שתבוא גם כן לחייב ברכה אחרונה אחרי שתיית כוס ראשון וכוס שלישי.
(177) פירוש - מה שלא שתה יין לאחר ששתה כוס ראשון וכוס שלישי לא היה משום שעקר דעתו מהיין, אלא משום שהיה אז עסוק באמירת ההגדה והלל, וא"א לברך ולשתות בו זמנית.
(179) וכן לגבי כוס שלישי, מיד לאחר ששתה אותו, כבר נמצא בידו כוס רביעי, וכמו שנתבאר למעלה.
(180) וכמובן גם לאחר כוס רביעי, ובזה כו"ע מודו.
(181) רש"י וראב"ד [ראה הערה הבאה].
(182) אודות שיטת הרשב"ם, כן כתב הרא"ש [פסחים פ"י סימן י], וז"ל: "רשב"ם פירש 'איתסר לכו למישתי' עד דברכיתו ברכת המזון". וכן בתוספות רא"ש [פסחים קג:] כתב: "איתסר לכו למישתי. פירש רשב"ם עד דמברכיתו ברכת המזון". אך תוספות [פסחים קב.] כתבו: "פירש רשב"ם ור"ח לקמן 'איתסר לכו למישתי' עד דברכיתו 'בורא פרי הגפן'". והמהרש"א [שם] כתב על כך: "הרא"ש כתב בשם רשב"ם להיפך, אבל בפירוש רשב"ם שלפנינו לא ידעתי להכריע". וברשב"ם [פסחים קג: ד"ה לית הלכתא] מתבאר כמו שכתב הרא"ש בשמו, שכתב: "כיון דאמר 'הב וניבריך' אסור למשתי עד לאחר ברכת המזון". והרש"ש [שם] כתב: "רשב"ם... מבואר להדיא כמו שכתב הרא"ש בשמו סימן י, ודלא כמו שכתבו התוספות בשמו... ודבר זה נעלם ממהרש"א שם". והקרבן נתנאל [ברא"ש שם אות פ] שיש טעות סופר בתוספות, ובמקום "רשב"ם" יש לגרוס "רשב"א". וכן נקט הב''י [טור או''ח ריש סימן קעט] בדעת רשב"ם. והמאירי [פסחים קג.] והמכתם [שם] הביא שיטה זו בשם הראב"ד. וכן הוא גם במהר"ם חלאוה [פסחים קג: (עמוד קלט.)], והרשב"א [ברכות מב. ד"ה ולית הלכתא]. וכן כתב רש"י [פסחים קג: ד"ה כיון] "אסור למשתי עד לאחר ברכת המזון". והטור או"ח סימן קעט כתב: "גמר סעודתו ונטל ידיו מים אחרונים אסור לאכול. פירש רש"י עד שיברך ברכת המזון". אמנם רש"י בחולין [פו:] כתב: "אסור לשתות עד שיברך לפניו, שאין מצטרפת לסעודה ראשונה". והרא"ש [חולין פ"ו סימן ה] כתב: "אמר להו רב ייבא סבא, הכי אמר רב, כיון דאמר הב לן וניבריך, איתסר לכו למשתי. פירש רש"י, עד שיברך לפניו... ויש מפרשים 'אסור למישתי' עד דמברכיתו ברכת המזון" [הובא למעלה הערה 163]. והב"י [או"ח סימן קעט] והדרישה [שם ס"ק א] עמדו על סתירת דברי רש"י. ורש"י [ברכות מב.] כתב: "גמר אסור מלאכול - עד שיברך ברכת המזון". והרא"ש [ברכות פ"ו סימן לא] כתב: "לפירוש רש"י ולפירוש רשב"ם ז"ל שפירשו 'כיון דאמריתו הב לן ונבריך אסור לכו למשתי עד דמברכיתו' ברכת המזון". נמצא שה"עומדים בשיטתו" של הרשב"ם הם ראב"ד, ורש"י [כפי שהבינוהו הרא"ש והטור]. וראה להלן הערות 281, 286.
(183) כמו שהביא בתחילת הפרק [לאחר ציון 15]. והרי"ף ביאר שני טעמים מדוע יברך ברכה ראשונה לפני כל כוס וכוס; (א) כל כוס הוא מצוה בפני עצמו, ולחלק ביניהם עבדינן ברכה על כל כוס וכוס [כמו שכתב (למעלה לאחר ציון 81) "כיון שהם מצות מחולקות, צריך לברך אכל אחד ואחד כדי לחלק אותם, כדלעיל"]. (ב) משום שאי אפשר בזמן ההגדה וההלל לשתות יין ["משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר"], לכך ההגדה וההלל הם הפסק, וצריך לחזור ולברך לאחר שגמרם [ראה למעלה הערה 28]. ונוקט כאן בטעמו השני של הרי"ף, כי לכאורה לפי טעמו הראשון [דכל כוס הוא מצוה בפנ"ע] אין לזה שייכות לחיוב ברכה אחרונה. אמנם האבי העזרי חייב ברכה אחרונה משום דכל כוס הוא מצוה בפנ"ע [הובא להלן הערה 190]. ומה שכתב כאן ספק "אם אנו פוסקין כרב אלפס", כי אע"פ שכתב למעלה [לאחר ציון 35] "והעולם נוהגים אחר דברי רב אלפס לברך על כל אחד ואחד", מ"מ למעלה [מציון 118 ואילך] האריך לדחות את שיטת הרי"ף, וראה בסמוך הערה 192.
(184) לכך בעי ברכה אחרונה אחרי כוס ראשון ושלישי "כיון שהם עוקרים דעתן להפסיק בהגדה ובהלל" [לשונו בסמוך].
(185) לשון הגמרא שם "בני חבורה שהיו מסובין לשתות, ועקרו רגליהן לצאת לקראת חתן או לקראת כלה, כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע ["כלומר לברך ברכה שלאחריה, הואיל ועתידין לחזור" (רש"י ורשב"ם שם)], כשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה. במה דברים אמורים, שהניחו שם זקן או חולה. אבל לא הניחו שם לא זקן ולא חולה, כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע, כשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה" [הובא גם להלן לאחר ציון 205]. הרי "דבלא הניחו שם אדם צריך לברך ברכת המזון מקודם, אף שיוצאין לדבר מצוה" [משנ"ב סימן קעח ס"ק יג, והובא למעלה הערה 92]. ובציור שלנו שכל המסובים מפסיקין לומר הגדה והלל, הרי זה דומה ל"לא הניחו שם לא זקן ולא חולה".
(186) מכאן מוכח שאע"פ שבפרק זה עד כה הזכיר רק הפסק ההגדה, כוונתו גם להפסק הלל [ראה למעלה הערות 134, 173]. והרי"ף הזכיר להדיא הלל גם כן [לשונו הובא למעלה לאחר ציון 26, ושם הערה 27].
(187) וכוס שני ורביעי הרי"ף עצמו כבר חייבם בברכה אחרונה [כמובא למעלה הערה 137].
(188) כן כתבו תוספות מעצמם [פסחים קג: ד"ה רב אשי], וז"ל: "ולמאי דפרישית דהויא הגדה הפסק, צריך לברך... אחר כל ארבע כוסות 'על הגפן', חוץ מכוס שני הסמוך לסעודה".
(189) אחרונה. ודברי הרא"ש הובאו למעלה [לאחר ציון 140], ועיקר נקודתו הוא שלא יתכן ששני היינות הללו [שלפני המזון ותוך המזון] יצטרפו בברכה ראשונה, ויתפצלו בברכה אחרונה, שהואיל ויש חיוב ברכה אחרונה ביין שקודם הסעודה [שאינו בנמצא אצל יין שבסעודה], הרי הבדלי החיוב האלו גופא יוצרים הפסק בין היינות, ותו אינם יכולים להצטרף בברכה ראשונה [ראה למעלה הערה 142].
(190) לשון הראבי"ה [ח"ב סימן תקכה, עמוד 155]: "ואחר ששתה כוס ראשון מברך 'על הגפן ועל פרי הגפן וכו'', וכן לשלישי, וכן לרביעי, דכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה הוא. אלא על כוס שני אין מברך אחריו, כי בברכת המזון יפטרנו", והמהר"ל מבארו שהוא על פי הרא"ש. וכן הב"י [או"ח סימן תעד בביאור שיטת האבי העזרי] כתב כן, וז"ל: "טעמו שכיון שמפסיק בין כוס לכוס שלא בעניני אכילה ושתייה, צריך לברך אחריו [קצ"ע שהראבי"ה עצמו ביאר משום "דכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה הוא"]. מה שאין כן בין שני לשלישי, שאין מפסיק ביניהם אלא בסעודה, וברכת כוס שני פוטר יין שבתוך הסעודה, הלכך אין לברך אחריו".
(191) למעלה [מציון 144 ואילך], שהאריך לבאר שדיני הצטרפות בברכה ראשונה לחוד, ודיני הצטרפות בברכה אחרונה לחוד, "ולפיכך יין שלפני המזון פוטר יין שבתוך המזון מברכה ראשונה, אף על גב דלענין ברכה אחרונה אינם נפטרים בברכה אחת" [לשונו למעלה לפני ציון 148].
(192) יש להעיר, שלמעלה [מציון 118 ואילך] האריך לדחות את דברי הרי"ף, ובתוך דבריו כתב [לאחר ציון 133]: "על כרחך לא הוי [ההגדה והלל] הפסק, ודבר זה ראיה ברורה, ואין ספק בה כלל. וכן הלכתא שאין לברך על כוס שני 'בורא פרי הגפן', ולא על כוס רביעית 'בורא פרי הגפן', כי אם אכסא דברכת המזון, וכן ראוי לנהוג". והואיל ויסוד דברי אבי העזרי בנוי על דברי הרי"ף [כמו שכתב למעלה לפני ציון 183], ולמעלה דחה את דברי הרי"ף, מדוע כאן נוטה להסכים עם דברי אבי העזרי, הרי "אם אין יסוד אין בנין" [רשב"א ור"ן (ב"ב ו:), ורא"ש ב"ב פ"א סוף סימן יז, והובא למעלה הקדמה שניה הערה 109, ופ"מ הערה 259]. ויש לומר, דכך המהר"ל מבאר את שיטת אבי העזרי, שהוא סובר כרי"ף שיש ברכה ראשונה לכל כוס [ח"ב סימן תקכה (עמוד 164)], וממילא כך עולה לשיטה זו, אך לא שהמהר"ל עצמו מסכים לכך. וראה הערה הבאה.
(193) דיוק לשונו מורה שאינו מסכים לאבי העזרי בנוגע לד' כוסות [שיברך אחר כל כוס ברכה אחרונה], דזה אינו, וכמבואר בהערה הקודמת שדעת המהר"ל היא שאין ההגדה וההלל הפסק. אלא שמסכים לאבי העזרי שהיסח הדעת מחייב ברכה אחרונה. וראה להלן הערה 299.
(194) גמרא זו הובאה למעלה לאחר ציונים 20, 62, 162.
(195) בגמרא לא נאמר "ברכה אחרונה", וכן לא כתב כן בפעמים הקודמות שהביא מאמר זה [ציונים 23, 63, 162], ורק נאמר "איתסרא לכו למישתי". אך כוונתו היא שדברי הגמרא האלו מתפרשים ברווחה בברכה אחרונה יותר מברכה ראשונה, וכפי שהעירו תוספות [חולין פו: ד"ה אסור], וז"ל: "והא דאמר להו רב ייבא אסור לכו למישתי, אע"פ שלא היה יודע אם רוצים לברך 'בורא פרי הגפן' תחלה". וכן תוספות [פסחים ריש קב.] כתבו: "אף על פי שלא היה יודע אם רוצים לשתות בלא ברכה". ופירשו, דאם מדובר בברכה ראשונה שצריכה להאמר על היין שיבוא, מנין ידע רב ייבא סבא שתלמידי רב מעצמם לא יברכו ברכה ראשונה [עד שהוצרך לומר להם לברך]. דבשלמא אם מדובר בברכת המזון, ניחא, שראה שתלמידי רב עומדים לשתות יין נוסף, וגם ראה שהם לא ברכו ברכת המזון על הסעודה שהיתה, לכך העיר להם שאסור להם לשתות יין נוסף לפני שיברכו ברכת המזון. אך אם מדובר בברכה ראשונה, מהיכי תיתי שתלמידי רב מעצמם לא יתנהגו כרבם. וכן הוכיח להלן [לאחר ציון 239] מכיוון אחר שסוגיא זו איירי בברכה אחרונה, ולא בברכה ראשונה.
(196) לשון תוספות [שם]: "מכל מקום היה מורה להם שלא יטעו וישתו בלא ברכה". וכן כתבו תוספות [פסחים ריש קב.]: "מכל מקום היה מורה להם שלא ישתו בלא ברכה".
(197) "בורא פרי הגפן" על היין הנוסף.
(198) לפנינו בגמרא איתא "רבה ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא", והכוונה שרבה ורבי זירא אכלו על שולחנו של ריש גלותא.
(199) תרגום: סילקו השולחן מלפניהם.
(200) לפנינו בגמרא איתא "ריסתנא". ובמסורת הש"ס [שם] ציין שבשאר מקומות איתא "דיסתנא". וזהו "מנה של בשר מבושל" [רש"י ברכות נ:].
(201) רבי זירא לרבה.
(202) "אסור מלאכול - עד שיברך ברכת המזון, ויחזור ויברך על הבא לפניו, דכיון דגמר, אסח דעתיה מברכה ראשונה ומסעודתיה" [רש"י שם].
(203) רבי זירא.
(204) כן הקשו תוספות [ברכות מב.], תוספות פסחים [קא:], ותוספות חולין [פו:]. ותוספות [ברכות שם] תירצו "ושמא היה תבשיל שהיה בו פת, והיה צריך ברכת 'המוציא' ונטילת ידים, וטורח היה לעשות כל כך". וכן תירצו בשאר המקומות הנ"ל.
(205) ואין להקשות גם כן מדוע רבי זירא לא יברך מיד ברכת המזון ויאכל, כי יש הכנות מסוימות שצריכות להעשות לפני ברכת המזון, וכגון מים אחרונים, דיני זימון, וכיו"ב, ולא תמיד אפשר להתחיל מיד ולברך ברכת המזון. אך ברכה ראשונה אינה מזקיקה הכנות כאלה. ועוד, שרבה ורבי זירא היו סמוכים על שולחנו של ריש גלותא, וברכת המזון תלויה בבעל הבית [או"ח סימן קעט ס"ב].
(206) הובא למעלה לאחר ציון 184, ובהערה 185.
(207) כן כתבו תוספות [פסחים קא:], וז"ל: "כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע כו' - משמע היכא דאיכא היסח הדעת לא סגי שיברך ברכת 'המוציא', אלא צריך שיברך ברכת המזון. ואם כן הא דאמר לקמן [פסחים קג:] כיון דאמר הב וניבריך איתסר לכו למישתי, היינו עד שיברך ברכת המזון". וכן כתבו תוספות [חולין פו:]. ואודות דשנוי מקום הוא כמו היסח הדעת [כמו שכתב כאן ולהלן ציון 220], הנה הר"ן [פסחים יט: בדפי הרי"ף] חילק ביניהם, וכתב דרק שינוי מקום מחייב ברכה אחרונה, ולא היסח הדעת. וכן פסק המחבר [או"ח סימן קעח ס"א (שינוי מקום), וסימן קעט ס"א (היסח הדעת)], ושער הציון סימן קעח אות ד כתב: "[שינוי מקום] גרע מהיסח הדעת, דאינו מצריך רק ברכה לכתחילה, דהתם מ"מ סעודה אחת היא. אבל ע"י שינוי מקום חשיב כסעודה אחרת לגמרי". אך מהתוספות הנ"ל משמע ששינוי מקום הוא כהיסח הדעת, שהרי השווה ביניהם. והרא"ש [פסחים פ"י סימן ד] כתב: "שינוי מקום חשוב כהיסח הדעת". וכן כתב הרשב"ם [פסחים סוף קא:]. ובירושלמי ברכות [פ"ו ה"ח] אמרו "הסיע דעתו כמי שהוא שינוי מקום" [הובא בתוספות פסחים קא. ד"ה שינוי]. והדרכי משה [או"ח סימן קעח אות ג] תמה על הב"י שמחלק בין שינוי מקום להיסח הדעת.
(208) לשון הרא"ש שם: "ומה שאמרו בערבי פסחים [קא:] כשלא הניחו שם זקן או חולה, כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה. לא בשביל שהיסח הדעת זוקק לברכה אחרונה, אלא עצה טובה קא משמע לן, שמא ישהה כל כך שיהא רעב מחמת סעודה, ולא יעלה לו ברכת המזון על מה שאכל, כדאמרינן בברכות [נא:]". וכן תירצו תוספות [פסחים קא:, וחולין פו:].
(209) לשון הגמרא [פסחים קא:] "בני חבורה שהיו מסובין לשתות, ועקרו רגליהן לצאת לקראת חתן או לקראת כלה, כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע, כשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה. במה דברים אמורים, שהניחו שם זקן או חולה. אבל לא הניחו שם לא זקן ולא חולה, כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע, כשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה".
(210) פירוש - עדיין יש לחשוש שמא ישכחו מלחזור, והזקן שהניחו לא ימנע מהם שכחה זו. ובספר נר דוד [פסחים קא:] שאל כשאלת המהר"ל, וכתב: "או שמא יש לומר שאני הניחו זקן, דליכא למיחש לשהייה כל כך". והביאור הלכה [סימן קעח ס"ב ד"ה בלא ברכה] כתב גם כן "דאפשר דהטעם הוא דכיון דהניח שם זקן או חולה, לא ישהא כל כך, אבל כשלא הניח חיישינן לזה".
(211) כמו שמצינו בכמה מקומות שחז"ל חששו מחשד שיאמרו על אדם שאינו מקיים את המצוה. וכגון, אמרו [עירובין יח:] שאסור לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללים, אף על פי שכבר התפלל, לפי שיחשדוהו שפורק עול תפילה מעליו, כיון שהציבור מתפללים והוא אינו נכנס, ונראה ככופר [רש"י שם, מאירי ברכות ח:]. וכן בהדלקת נר חנכה אמרו [שבת כג.] שחצר שיש לה שני פתחים בשתי רוחות צריכה שני נרות, נר לכל פתח, מפני החשד, שאם לא ידליק אלא בפתח אחד, יאמרו העוברים ברוח האחרת, שכשם שלא הדליק בפתח שברוח ההיא, כן לא הדליק בפתח האחר. ובהלכות סעודה מצינו, שאם היו מסובים בסעודה, ויצא אחד מהם להטיל מים, כשהוא נוטל לא יטול בחוץ וייכנס, מפני החשד שלא יאמרו עליו שלא נטל ידיו, אלא נכנס ויושב במקומו ונוטל שתי ידיו [יומא ל.].
(212) בלשון המהר"ל "רק" הוא כמו "אלא".
(213) לשון תוספות [פסחים סוף קא:]: "ותדע, דאם לעולם טעונין ברכה למפרע, אמאי איטריך לאשמעינן כשהן חוזרין דמברכין ברכה לכתחילה, פשיטא, כיון דלעולם מברכין למפרע". וכן כתבו תוספות [חולין פו:]. וראה בסמוך הערה 216.
(214) לשון הרא"ש [חולין פ"ו סימן ה] הוא: "תדע לך, דאי בכל שעה צריכין ברכה למפרע, מה צריך לומר היכא שבירכו למפרע דאם באו אחרי כן לאכול שצריכין ברכה לכתחלה. אלא ודאי הא דקאמר ''טעונין ברכה למפרע' אינה חובה, אלא עצה טובה קא משמע לן. ולהכי קאמר אם לא ברכו למפרע כשיצאו, כשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה משום היסח הדעת, אבל אין טעונין ברכה למפרע". וראה בסמוך הערה 216.
(215) על פי מאמרם [מדרש תהלים סה, ד] "שערי תשובה אינן ננעלים לעולם... התשובה בכל שעה שאדם רוצה לעשות תשובה, עושה, והקב"ה מקבלו". ומצוי מאוד אצל האחרונים להשתמש בתיבת "תשובה" גם מלשון שאלה ותשובה, שלעולם ניתן לענות תשובה על כל שאלה. וכגון, המאמר מרדכי [או"ח סימן מז ס"א] כתב: "אף שהרב פרי חדש ז"ל האריך להשיג עליו, מ"מ שערי תשובה לא ננעלו, ודבריו אינם מוכרחים". ובשו"ת מהר"ם חביב [סימן רפג] כתב: "שערי תשובה לא ננעלו, ויש לתרץ על פי החילוקים הנזכרים". וכאן כתב "וכי שערי התירוצים ננעלו", וגם זה בטוי נפוץ מאוד. וכגון, בשו"ת הב"ח החדשות שאלה פג כתב: "שתמה בדבר, אבל שערי התירוצים לא ננעלו". ובשו"ת הרמ"א [סימן סט וסוף סימן קכז] כתב: "כי שערי התירוצים לא ננעלו". ובחות יאיר [סימנים טו, קלד] כתב: "כי שערי תירוצים לא ננעלו". וכן כתב הט"ז יו"ד סימן קעג ס"ק יח, של"ה תורה שבעל פה [א, כלל מדות, לח], נודע ביהודה [מהדו"ת יו"ד סוף סימן לח], חת"ס [חלק או"ח תשובה קפב (ד"ה והא דהשמיט)], שו"ת רעק"א תנינא תשובה עג [ד"ה אולם מכל מקום], מנחת חינוך מצוה לח אות ג [ועוד פעמים רבות בספר], ועוד.
(217) לעומת לשון הרא"ש שכתב "דאי בכל שעה צריכין ברכה למפרע" [הובא למעלה הערה 214], ולשון התוספות [פסחים סוף קא:] שכתבו "דאם לעולם טעונין ברכה למפרע" [הובא למעלה הערה 213].
(218) אדרבה - שלא רק שהמשפט "כשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה" מורה ש"כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע" הוי רק עצה טובה [כפי שטען הרא"ש], אלא אדרבה, הוא מורה לאידך גיסא, שהוי מצד הדין, וכמו שמבאר.
(219) וממילא ברכה ראשונה כשהוא חוזר, וזו היא העצה טובה שהזכיר הרא"ש.
(220) פירוש - אם היו רק אומרים "כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע", היה מקום לומר שעצה טובה קמ"ל, דחיישינן שמא ישכח מלברך, וברי הוא שלאחר שבירכו ברכת המזון ביציאתם יברכו ברכה ראשונה כשיחזרו. אך עכשיו שעיקר ההתייחסות היא לברכה ראשונה כשיחזרו, שהרי נקטו את הדין "כשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה", זה מורה שאין משפט זה רק תולדה מהמשפט "כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע" [דא"כ לא היה צריך לאומרו]. אלא זה מורה שבעצם מצד עצמו "כשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה" מחמת ששנוי את מקומם, ולא רק מחמת שברכו ברכת המזון ביציאתם. ומיד יבאר את הנפק"מ בין אם "כשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה" הוא בעצם, או תולדה מ"כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע". ואודות ששינוי מקום נדון כהיסח הדעת, ראה למעלה הערה 207.
(221) פירוש - יצא ממקומו בלא שיברך ברכת המזון, וזהו בדיעבד, כי לכתחילה היה לו לברך ברכת המזון ביציאתו.
(222) ברכה ראשונה, אע"פ שביציאתו לא בירך ברכת המזון. מה שאין כן אם "כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע" הוי רק עצה טובה שלא ישכח מלברך ברכת המזון, אז אם בדיעבד יצא בלא לברך, וחזר למקומו, לא יצטרך לברך ברכה ראשונה בחזרתו, כי אין עליו חיוב בעצם לברך ברכה ראשונה, ורק יברך כן אם ביציאתו ברך ברכת המזון [כמו שהרא"ש עצמו אמר (הובא למעלה הערה 214)].
(223) פירוש - מתוך ששני המשפטים האלו ["כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע", "כשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה"] נאמרו כאחת, זה מורה שאין היחס ביניהם יחס של אב ותולדה וסבה ומסובב [שא"כ היה נאמר רק המשפט הראשון, ומעצמנו נסיק את המשפט השני], אלא שגם המשפט השני עומד מצד עצמו, ואינו מותנה במשפט הראשון. והביאור הוא משום שהיציאה מן המקום נחשבת להיסח הדעת, לכך גם אם לא קיים את המשפט הראשון ["כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע"], המשפט השני עדיין קיים ["כשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה"].
(224) יש להבין, דנהי שאי אפשר לומר שמה שמברכים בחזרתם ברכה ראשונה הוא תולדה ממה שברכו ביציאתם ברכת המזון, וכמו שביאר, מ"מ אין זה מחייב ששתי הברכות האלו הן משום היסח הדעת; דניתן לומר שברכה אחרונה ביציאתם היא משום שמא ישכח, וברכה ראשונה בחזרתם היא משום היסח הדעת, שהרי בברכה ראשונה פשיטא דהיסח הדעת מפסיק, וכמו שנתבאר למעלה בפרק זה כמה פעמים [קושית הוצאת מכון מהר"ל, כאן הערה 50]. ונראה ליישב, שהואיל והברייתא מורה ש"יציאתן גורם ברכה אחרונה על מה שאכלו וברכה ראשונה כשחוזרים" [לשונו כאן], לכך דחוק לחלק בין שתי התוצאות האלו, ולומר ש"יציאתן גורם ברכה אחרונה על מה שאכלו" הוא רק עצה טובה, ולא מעיקר הדין, ואילו "ברכה ראשונה כשחוזרים" יהיה מעיקר הדין.
(225) "השמש מברך על כל כוס וכוס - לפי שאין קבע לשתיית השמש, שאינו יודע אם יתנו לו עוד, הלכך אסח דעתיה מן השתיה" [רש"י שם]. וראה להלן הערה 292.
(226) ראיה זו הביאו תוספות [פסחים קב., חולין פו:], והרא"ש [חולין פ"ו סימן ה]. ורבינו דוד [פסחים ק.] כתב: "נמלך הוא מברך על כל כוס וכוס לפניו, ואינו מברך לאחריו אלא ברכה אחת. וכן אמרו בפרק כל הבשר [חולין קז:] שהשמש מברך על כל פרוסה ופרוסה, וודאי שאינו מברך אלא ברכה אחת באחרונה. והטעם, שאין לנו עקירות שהוא קובע ברכה באחרונה". וכן הקשה הרמב"ן במלחמות ה' [פסחים כד: בדפי הרי"ף], וכפי שהביאו המהר"ם חלאווה [פסחים קט:], שכתב: "עוד כתב הרב אלפסי ז"ל דאיכא מאן דאמר דמברכין 'על הגפן' בתר תרי מקמי סעודה, ובתר תרי דלאחר סעודה... ולא הודה לו בזה הרמב"ן ז"ל, שלא מצינו שום הפסק מטעינו ברכה אלא לפניו, אבל לא לאחריו. כדאמרינן בנמלך ושמש [חולין קז:]... הלכך 'על הגפן' דבתר כוס רביעי סגי" [הובא למעלה הערה 163].
(227) "שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן... והשמש שאכל כזית" [ברכות מה.], ו"שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק" [ברכות נ.], "דאיתחייבו להו בזמון" [רש"י שם]. והמחבר [או"ח סימן קצט ס"א] כתב: "השמש שאכל כזית מזמנין עליו". וכתב המשנ"ב שם [ס"ק א]: "מזמנין עליו - שאף שלא קבע עצמו בשלחן עמהם, שאוכל מעומד, וגם הולך ובא באמצע אכילתו, ואין לו קביעות כלל עמהם, אפילו הכי מצטרף, שכיון שדרך אכילתו בכך, זו היא קביעתו, מה שא"כ באיש אחר".
(228) פירוש - כיון שנזקקו לאכילת זימון, אינם רשאים ליחלק, כיון שקיבלו עליהם לעשות מצוה, ויש להם לקיימה. ולכן אף על פי שאכלו אחר כך כל אחד ואחד בפני עצמו, אינם רשאים ליחלק ולברך כל אחד ברכת המזון לעצמו, אלא חייבים לברך ביחד בזימון, כדי שיפטרו עצמם מהמצוה שקיבלו עליהם [תלמידי רבינו יונה ברכות לו: בדפי הרי"ף]. לכך ברי הוא שהשמש אינו יכול להתנתק מהזימון הראשון שהצטרף אליו. ובספר ברכת אברהם [לגר"א ברוכמן, ברכות סימן כא] הקשה על המהר"ל בזה"ל: "ואינו מובן, דאדרבא, כיון דנתחייב בזימון, אם איתא דצריך לברך בהמ"ז על הפרוסה הראשונה קודם שיאכל את השניה, לא יאכל את השניה עד שיזמן עמהם". ויל"ע בזה. וראה להלן הערה 293.
(229) כי הקושיות על הרי"ף [למעלה מציון 140 ואילך, ומציון 161 ואילך] נתיישבו [למעלה מציון 144 ואילך, ומציון 163 ואילך], והראיות כנגדו נדחו [למעלה מציון 212 ואילך].
(230) למעלה [לאחר ציון 193], שמוכח משם שהפסק מחייב ברכה אחרונה. ולמעלה [לאחר ציון 197] הביא עוד שתי ראיות [מברכות ופסחים] שהפסק מחייב ברכת המזון.
(231) אשר כבר הובאה למעלה בתחילת הפרק [לאחר ציון 16] על ידי הרי"ף, להוכיח ממנה שיש לברך "בורא פרי הגפן" על ד' כוסות. ועתה חוזר ומביא סוגיא זו כדי לדון בהיסח הדעת לענין שחיטה וסעודה.
(232) "לענין ברכה - על השחיטה אין צריך לברך לאחר כסוי" [רש"י שם], והובא למעלה הערה 20. ולהלן הערה 259.
(233) "משמש בסעודה היה" [רש"י שם].
(234) "הב ליברך - מזוג כוס לברכת המזון, וחזרו ונמלכו ואמרו מזוג לשתות" [רש"י שם].
(235) "כיון דאמר הב ליבריך - גליא בדעתיה דגמרה סעודתא, ואסור לשתות עד שיברך לפניו, שאין מצטרפת לסעודה ראשונה" [רש"י שם].
(236) "כיון דאיטפל לכסוי - הפסקה היא מלשחוט, וכי הדר שחיט איחייב ליה בברכה" [רש"י שם]. נמצא ששאלת הגמרא היא מדוע לרבי יהודה סגי בברכה אחת כאשר שחט חיה ועוף במקום אחד, הרי לשיטתו בין שתי השחיטות הללו יש לכסות דם החיה, ורק לאחר מכן יכול לשחוט את העוף, ומדוע אין כסוי הדם של החיה נחשב כהפסקה בין שתי השחיטות.
(237) "מישתא וברוכי בהדדי לא אפשר - הלכך כי אמר 'הב ליבריך' נתנו דעתם לפסוק מלשתות" [רש"י שם].
(238) "אבל זה אף על פי שיודע שיכסה דם ראשון, לא הסיח דעתו מן השחיטה, וכל שעתא זמן שחיטה היא לו, אפילו בשעת כיסוי אפשר דשחיט בחדא ידיה, ומכסי בחדא ידיה" [רש"י שם].
(239) פירוש - כאשר כיסה את הדם של הראשון לא הסיח דעתו מלשחוט את השני.
(240) קושיתו צריכה ביאור, דהא המקשה לא העלה בדעתו את התשובה "הכא אפשר דשחיט בחדא וכסי בחדא", אלא סבר שכאשר מכסה דם של הראשון אינו יכול אז לשחוט את השני, ולפי זה בשעת כסוי דם של הראשון בהכרח שהסיח דעת מהשחיטה של השני [כי נמנע ממנו לשחוט אז], כמו שיש היסח הדעת באמרו "הב לן ונברך", שמסיח דעתו מלאכול. וכן מבואר ברש"י [חולין ריש פז., והובא בהערה 238]. ויש לומר, שרק בתשובת הגמרא נתחדש שב"הב לן ונברך" ההיסח הדעת הוא משום "משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר" [אך כסוי ושחיטה כן אפשר]. אך המקשן לא תלה את ההפסק בכך, אלא שתלה את ההפסק באמירת "הב לן ונברך", שיש באמירה זו גלוי דעת לברך ברכת המזון ולא לאכול יותר. אך בכסוי דם של הראשון אין גלוי דעת מקביל לזה, וא"כ איך השוה ביניהם. וכן הקשה המהר"ם שיף [חולין פו:], וז"ל: "מאי שנא מתלמידי דרב כו'. קשה, מאי פריך מרב ייבא כו' הב ליברך, דהתם לא הוי דעתו לשתות, והוי נמלך, לכן צריך לברך 'בורא פרי הגפן'. אבל הכא היה דעתו לשחוט יותר, אלא משום גזירה לכסות לחיה בפני עצמה [הוצרך לכסות החיה], ודו"ק". והמהר"ם שי"ף נשאר בשאלה. וכן הקשה התפארת יעקב [שם], וז"ל: "דפשיטא דלא דמי כלל, דהתם אמירה 'הב לן ונברך' גלי דעתו שאינו רוצה לאכול ולשתות עוד, וכבר גמר הסעודה. אבל הכא לרבי יהודה כיון שאי אפשר לו לשחוט באותו מקום מבלי שיכסה קודם, ממילא אין הכסוי ראיה כלל שכבר גמר מלשחוט, והרי יש לפניו עוד לשחוט".
(241) פירוש - הואיל והתחיל לטפל בברכה אחרונה [שאמר "הב לן וניברך" לברכת המזון], לכך חייב לברך את הברכה האחרונה שהחל לטפל בה.
(242) "אשר קדשנו במצותיו וציונו על כיסוי הדם" [ירושלמי ברכות פ"ט ה"ג, רמב"ם הלכות שחיטה פי"ד ה"א, וטושו"ע יו"ד סימן כח ס"ב]. וראה בסמוך הערה 247.
(243) על כסוי דם של השני.
(244) נמצא לפי זה שכאשר הגמרא אמרה "מודה היה רבי יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת", לא מדובר על ברכת "על השחיטה" [כפי שכתב רש"י (שם) "לענין ברכה - 'על השחיטה' אין צריך לברך לאחר כסוי"], אלא על הברכה של הכיסוי, שהברכה שנאמרה על כיסוי דם של הראשון תועיל לכיסוי דם של השני. ועל כך שאלה הגמרא שחזינן מ"הב לן ונברך" שחייב לברך לאחר כסוי הדם של הראשון, וברכה זו אינה יכולה שתועיל לכיסוי דם של השני, כי דמו של השני לא היה בעולם בזמן שברך על כסוי דם של הראשון, וכיצד אמרו "שאינו מברך אלא ברכה אחת". והריטב"א [חולין פו:] כתב סברה זו אף למסקנת הגמרא, וכלשונו: "ויש שסבורין לדקדק בדעת רש"י ז"ל כי על הכיסוי האחרון חוזר ומברך. ומחוור שבטעמים שנתנו לסברא זו, דבשלמא בברכת שחיטה, כיון דכששחט ראשון גם אחרון היה לפניו, וחל ברכה של ראשון על שניהם, ואין הכיסוי שביניהם הפסק, כיון דאפשר דשחט בחדא ידא ומכסה בחדא כדמפרש ואזיל. אבל לענין ברכת כיסוי, כיון דכי כיסה דם הראשון ומברך עליו עדיין אין דמו של אחרון בעולם, לא חיילה עליה ברכה דראשון, והוי שחיטה דבנתיים הפסקה, אע"ג דאפשר דשחיט בחד ידו, ומכסה בחד ידו". וכן באור זרוע [ח"א סימן שפז] כתב: "מודה שאינו חוזר ומברך 'על השחיטה' כששוחט העוף, דכיסוי דם דחיה שבאמצע לא הוה הפסק, כדמפרש טעמא בסמוך משום דאפשר דשחט בחדא ומכסי בחדא. אלמא ברכת כיסוי ודאי חוזר ומברך, דאע"ג שבירך בשעת כיסוי דחיה כדאמר בירושלמי [ברכות פ"ט ה"ג] המכסה את הדם אומר אקב"ו על מצות כיסוי הדם, אעפ"כ כשיחזור וישחוט את העוף, ויבוא לכסות את דמו, חוזר ומברך על מצות כיסוי הדם. דבשלמא 'על השחיטה' אינו חוזר ומברך כששוחט את העוף, משום שבשעה שבירך על החיה כבר היה העוף בעין, ובירך על שניהם. אבל הכא כשבירך על מצות כיסוי הדם דחיה, אכתי אין דם עוף בעולם שיפטר בזו הברכה".
(245) פירוש - לכך "הב לן ונברך" הוא סילוק מהאכילה שהיתה עד כה, כי אי אפשר לברך ולהמשיך לאכול בו זמנית.
(246) "מיד" - לפני שהתחיל לכסות.
(247) משפט תמוה הוא זה, כי כו"ע מודו שמברך ברכת המצות על הכיסוי [כמובא בהערה 242]. והמהר"ל גופיה כתב למעלה "איחייב ליה לברכה על כסוי הראשון", וכן יחזור ויכתוב בסמוך. לכך נראה שכוונתו היא שאין מצות כיסוי הדם מחייבת לברך עליה מיד [קודם שיכסה הדם], אלא מברך עליה לאחר שכיסה הדם. וזה כדעת הבה"ג [הלכות כיסוי הדם סימן סט], והרמב"ן [חולין סוף פו:] הביא את הבה"ג, ולא חלק עליו. והרא"ש [חולין פ"ו סימן ו] כתב: "כתב בעל הלכות שמכסה תחלה ואח"כ מברך. ואע"ג דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן [פסחים ז:], הני מילי בתחלת המצוה. אבל זו סיום מצוה היא, ובאמצע מצוה אינו ראוי לברך. הילכך מברך על השחיטה קודם התחלת המצוה, ועל כסוי אחר גמר המצוה". אך הרא"ש הוסיף שם "והעולם לא נהגו כך, משום דחשיבי כסוי מצוה בפני עצמה". וכן יש עוד ראשונים שסוברים שצריך לברך לפני כיסוי הדם [רמב"ם הלכות שחיטה פי"ד ה"א, תורת הבית לרשב"א בית א שער ה, ריטב"א חולין פז., טושו"ע יו"ד סימן כח ס"ב, ועוד]. אך המהר"ל כנראה סובר כבה"ג. וכן להלן כתב: "ומתרץ דהתם שייך לומר דאטפל ליה לברכת המזון, משום ד'משתי וברוכי בהדדי אי אפשר', ולפיכך כיון דאמר 'הב לן ונברך' חייב לברך ברכת המזון. אבל זה, אף על גב דאטפל ליה לכסוי, אינו צריך לברך על הכסוי, רק מכסה בלא ברכה, והברכה אינו מברך עד סוף הכסוי. שהרי אפשר דשחיט בחד ידא, ומכסה בחד ידא, ולכך אין הכסוי הזה מחייב ליה לברכה, ותכף בגמר הכסוי אפשר שיש כאן כסוי אחר זה... [ד]אינו צריך לברך ברכת כסוי, ומברך אכסוי לבסוף". וראה להלן הערה 266.
(248) בנוגע לברכה על הכיסוי, דלשניהם מברך ברכה אחת לבסוף על כל הכסויים שעשה, וכמו שמבאר.
(249) פירוש - ההבדל בין רבנן לרבי יהודה הוא בנוגע לכיסוי עצמו כששוחט חיה ועוף [שלרבנן כסוי אחד לכולן, ולרבי יהודה יכסה חיה ואחר כך ישחוט העוף], אך אין הבדל ביניהם בנוגע לברכה על הכיסוי, שהיא לעולם נאמרת לבסוף על כל הכיסוים שנעשו לפניה.
(250) פירוש - רבי חנינא מחדש ש"אפשר דשחיט בחדא ומכסי בחדא", לכך כשעוסק בכסוי דם החיה [שנשחטה ראשונה], יכול אז לשחוט את העוף, ואז תזדמן לו מצות כסוי שניה בטרם גמר לכסות דם החיה. והואיל והברכה על כיסוי הדם לא נעשית לפני הכיסוי, אלא לאחריו, לכך ימתין לברך עד שיגמור כיסוי דם העוף, ואז יברך על שני הכיסויים כאחד.
(251) חוזר לבאר את קושית הגמרא ותירוצה.
(252) פירוש - זו היא שאלת הגמרא [חולין פו:] על דברי רבי חנינא שאמר "מודה היה רבי יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת", דקשה על כך שהואיל ושחט חיה ועוף צריך לכסות חיה לחוד ועוף לחוד, א"כ כיצד סגי בברכה אחת לשני הכיסויים האלו, וכמו שמבאר.
(253) פירוש - עוד לא החל להתעסק במצות כיסוי, כי רק לבסוף יכסה על שני המינים האלו כאחת.
(254) בשחט חיה ועוף.
(255) של דם החיה [שנשחטה ראשונה].
(256) פירוש - אף אם לא שחט את העוף ביד אחת בשעה שכיסה דם החיה ביד שניה בהדדי, אלא כיסה את דם החיה עם שתי ידים, ושחט את העוף לאחר שכיסה דם החיה בזה אחר זה.
(257) כי היה יכול לשחוט ביד אחת ולכסות ביד שניה, אף שבפועל לא עשה כן. וכן כתב רבינו דוד [פסחים קט: (עמוד שעז)], וז"ל: "הכא אפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא, דמשמע אע"ג דמכסי בתרי ידי, דאיפסק משחיטה, כיון דאפשר לכסויי בחדא ידא לא הוי הפסקה" [הובא למעלה הערה 48]. ומקור סברה זו הוא הרמב"ן במלחמות [פסחים כד. בדפי הרי"ף] שכתב: "דאפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא, וכיון דאפשר, אע"פ שהפסיק הוא מדעת עצמו וכסה בשנים, ואח"כ שוחט, אינו צריך לחזור ולברך".
(258) דע, שהתפארת יעקב [חולין פו:] הקשה הרבה קושיות על הסוגיא, וגם כן הכריע שמדובר בברכה על הכיסוי, ולא ברכה על השחיטה. ובסוף דבריו כתב: "ומצאתי און לי לפירוש זה מדברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה [חולין פ"ו מ"ד], שכתב וזה לשונו: 'הכל מודים שאינו מברך רק ברכה אחת על דם החיה והעוף'. וכל מי שיש לו מוח בקדקדו יראה שאי אפשר לפרש לשון זה על ברכת השחיטה, כיון שאמר 'על דם החיה והעוף', ועל כרחך דלענין ברכת כסוי מפרש לה, כמו שפירשתי". וכן למעלה [ציון 195] ביאר שסוגיא זו איירי בברכה אחרונה, ולא בברכה ראשונה.
(259) לשון רש"י [שם]: "לענין ברכה - על השחיטה אין צריך לברך לאחר כסוי" [הובא למעלה הערות 20, 232]. וכן כתבו תוספות שם ד"ה אסור.
(260) כמו רש"י ותוספות שמדובר על ברכת המצות דשחיטה.
(261) פירוש - המחלוקת של רבי יהודה עם רבנן היא בדיני כיסוי ["שחט חיה ועוף במקום אחד, כסוי אחד לכולן. רבי יהודה אומר, שחט חיה יכסנה, ואח"כ ישחוט את העוף" (משנה חולין פו:)], לכך הלשון "מודה היה רבי יהודה לענין ברכה" צריך להיות מוסב על ברכת המצות של כיסוי, ולא של שחיטה.
(262) לפי מה שביארו רש"י ותוספות את שאלת הגמרא.
(263) שהרי רשאי השוחט למנות שליח או לכבד אדם אחר בכיסוי הדם בדרך כבוד למי שמהדר אחר המצוה לקיימה [שמלה חדשה סימן כח ס"ט, תבואות שור שם ס"ק יד, פמ"ג שם מ"ז ס"ק ח, שערי דורא שם ס"ק יד, וקצה"ח סימן שפב ס"ק ח], ודוקא לתת לאחר שלא בדרך כיבוד, שנראה שאינו רוצה לטרוח בעצמו, בזה אמרו שאין לשוחט ליתן לאחר [תו"כ ויקרא יז, יג]. אמנם התפארת יעקב [חולין פז. (ד"ה וראיתי להרב בעל תב"ש)] סובר שכיון שהמצוה לכסות את הדם מוטלת על השוחט ["מי ששפך יכסה" (חולין פז.)], לכך אין לשוחט לכבד אחרים בכיסוי.
(264) מ"הב לן ונברך".
(265) לשון הגמרא שם "אמר רב, טול ברוך, טול ברוך, אינו צריך לברך ["הבוצע קודם שטעם מן הפרוסה, בצע ממנה והושיט למי שאצלו, ואמר לו טול מפרוסת הברכה, אף על פי שסח בינתים אין צריך לחזור לברך... הך שיחה צורך ברכה, ולא מפסקא" (רש"י שם)]... גביל לתורי גביל לתורי ["גביל את המורסן במים לצורך השוורים" (רש"י שם)], צריך לברך. ורב ששת אמר, אפילו גביל לתורי נמי אינו צריך לברך, דאמר רב יהודה אמר רב, אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר [דברים יא, טו] 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך', והדר [שם] 'ואכלת ושבעת'". וההלכה היא כרב ששת [שו"ע או"ח סימן קסז ס"ו].
(266) כן כתב להדיא הרא"ש [חולין פ"ו סימן ו], וז"ל: "צריך לגמור מצות שחיטה ראשונה קודם שיתחיל אחרת... מעשה הכסוי היא גמר מעשה השחיטה, וכיון שנסתלקה שחיטה ראשונה, צריך לגומרה, קודם שיתחיל שחיטה אחרת". והרשב"א [חולין פו:] כתב: "כיסוי וברכת כיסוי לא הוי הפסק לעולם לשחיטה, משום דהו"ל כטול ברוך, טול כרוך. אי נמי, גביל תורי, דלא הוי הפסק, דצורך המצוה הוא". והר"ן [חולין כח. בדפי הרי"ף] כתב: "אין הכסוי מפסיק בין שחיטה לשחיטה... שהכסוי מצרכי שחיטה הוא, וברכה דידיה הוה ליה כטול ברוך טול ברוך, דלא הוי הפסק, ושחיטה אריכתא היא". ואמרו בגמרא [חולין פד:] "דרש רב עינא... השוחט לחולה בשבת, חייב לכסות", ופירש רש"י [שם] "דכיון דניתנה שבת לידחות אצל שחיטה זו, נדחית לכל מצותה של שחיטה זו". והחת"ס [שם] כתב על דברי רש"י : "סבירא ליה אפילו במלאכה דאורייתא, כגון כתישה, נמי ניתן לדחות. וסבירא ליה כבה"ג [הלכות כיסוי הדם סימן סט, והובא למעלה הערה 247] דלכן אין מברכין על הכיסוי עובר לעשייתן, שהוא באמצע המצוה, שהוא גמר מצות שחיטה... שהיא גמרה של שחיטה". והקובץ שעורים [פסחים אות קצד] כתב: "השוחט לחולה בשבת מותר לכסות, כיון שכבר ניתנה שבת לדחות אצל שחיטה, וכיסוי הוא כמו גמר שחיטה... והטעם הזה מפורש בירושלמי פ"ק דביצה [סוף הלכה ג], למ"ד אין עשה דוחה לא תעשה אלא א"כ כתובה בצידה, מ"מ שרי לכסות, דהמתחיל במצוה אומרים לו מרוק". והמאירי [ביצה ז.] כתב [לסוברים שהקלו בכמה דברים בכיסוי ביום טוב]: "מאחר שהשחיטה הותרה, הקלו במכשיריה".
(267) מה שכתב כאן "דשחיט בחד ידא ומכסה בחד ידא" טעון ביאור, שהרי למעלה [לאחר ציון 263] כתב: "ואפילו... לא היה אפשר לשחוט בחד ידא ולכסות בחד ידא, לא היה ראיה שיהיה הכסוי הפסק, שהרי הכסוי צורך שחיטה הוא, ולמה יהיה הפסק דבר זה". ומדוע כאן תולה את העדר ההפסק משום "אפשר דשחיט בחד ידא ומכסה בחד ידא". ובעל כרחך לומר שהפסק והיסח הדעת הם שני עניינים שונים; הכיסוי אינו הפסק בין השחיטות, כי הוא גמר השחיטה. והכיסוי אינו היסח הדעת בין השחיטות כי "אפשר דשחיט בחד ידא ומכסה בחד ידא". וכעין מה שכתב המג"א [סימן קעח ס"ק יג] לענין מה שכתב השו"ע [שם סעיף ו] "מי שנזכר בתוך הסעודה שלא התפלל, ועמד והתפלל, אפילו אם אין שהות לגמור סעודתו ולהתפלל, שחייב להפסיק, ואי אפשר לו לאכול עד שיתפלל, עם כל זה לא הוי הפסק". וכתב על זה המג"א דאף שלא הוי הפסק, מכל מקום "נטילת ידים בעי, דהוי היסח הדעת". חזינן מדבריו שהפסק לענין ברכת המוציא והיסח הדעת של נט"י, הם שני עניינים שונים, וגם כשאין הפסק, מ"מ יש היסח הדעת. וראה בסמוך הערה 271.
(268) פירוש - דוקא משום שכיסוי הדם הוא גמר שחיטה, ובזה הוא חותם את השחיטה שנעשתה, לכך הכיסוי גורם שהשחיטה השניה היא "פנים חדשות", ומנותקת מהשחיטה שכבר היתה ונגמרה, ולכך יש חיוב ברכה ראשונה על השחיטה השניה.
(269) שו"ע יו"ד סימן רסה ס"ה "מי שיש לו שני תינוקות למול, יברך ברכה אחת לשניהם". ומקורו בראשונים שיובאו בהערה הבאה.
(270) והראשונים השוו בין שתי בריתות מילה להלכות שחיטה. וכגון, בשו"ת הרשב"א [ח"א סימן שפב] כתב: "שאלת, היאך אנו נוהגין בב' תאומים שנולדו ביום אחד, ונמולים ביום אחד. אם ברכה אחת לשניהם בין לאב בין למוהל, או אם ברכה לכל אחד ואחד. תשובה, לא בא מעשה לידינו בדבר זה שאגיד לך מה אנו נוהגין בו. ומכל מקום כך יראה לי שהמוהל אינו מברך אלא אחת, כשוחט בהמות או עופות הרבה, שברכה אחת לכולן". ובשו"ת הרא"ש [כלל כו סימן ד] כתב: "וששאלת מי שיש לו שני בנים למול, ומל אותם בשעה אחת זה אחר זה, אם יברך ברכה אחת לשניהם. למה נסתפקת בזה יותר מהשוחט כמה עופות זה אחר זה, שמברך תחלה וסוף ברכה אחת לכלן. ומאי שנא שני בנים למול". ובשו"ת התשב"ץ [ח"ב סימן מב] כתב: "נראה דברכה אחת פוטרתם, בין היו תאומים, בין לא היו תאומים, ודומה לשוחט מאה בהמות, שברכה אחת לכולן".
(271) משום "דשחיט בחד ידא ומכסה בחד ידא" [כמבואר בהערה 267].
(272) פירוש - הוא עדיין מעוניין להמשיך לשתות יין [כוס של ברכה], וא"כ אינו מסולק לגמרי מהמשך המשתה.
(273) כמו שכתב: אך הואיל וברכת המזון.
(274) מהשחיטה.
(275) האכילה.
(276) השחיטה.
(277) פירוש - אין הדעת מתיישבת בהסבר זה.
(278) בגמרא [ברכות נא:-נב.] דנו אם ברכת המזון טעונה כוס לפי ב"ש. ובדעת בית הלל, נחלקו ראשונים; רש"י [ברכות נג:] סובר שלדעתם ברכת המזון טעונה כוס, ויש שסוברים שלדעתם ברכת המזון אינה טעונה כוס [רמב"ן במלחמות (ברכות לט: בדפי הרי"ף), ורבנו דוד (פסחים קה:)]. להלכה תוספות [פסחים קה:] כתבו שברכת המזון טעונה כוס. והמחבר [או"ח סימן קפב ס"א] הביא בזה ג' דעות שונות, והרמ"א [שם] כתב "ומכל מקום מצוה מן המובחר לברך על הכוס". ובמשנ"ב שם [ס"ק ד] כתב ש"כולי עלמא מודים דמצוה מן המובחר לברך על הכוס אם יש לו יין בביתו". והמשנ"ב [שם סק"א] כתב בשם הלבוש: "טעונה כוס - שברוב הברכות שתקנו חז"ל תקנום לסדר על הכוס, מפני שכן הוא דרך כבוד ושבח נאה להקב"ה לסדר שבחו וברכתו יתברך על הכוס, וכמו שכתוב [תהלים קטז, יג] 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא'".
(279) לשונו למעלה [לאחר ציון 32 (בשם הרא"ש)]: "ברכת המזון הוי הפסק והסח הדעת, אבל אי לא הוי ברכת המזון הפסק, לא היה מברך אברכת המזון, אף על גב דברכת המזון טעונה כוס", ושם הערה 34.
(280) שהגמרא בחולין [פו:] ב"הב לן ונברך" איירי אודות ברכה אחרונה, ולא אודות ברכה ראשונה [כפי שביאר למעלה (מציון 240 ואילך)].
(284) לעזוב, ולא לאחוז.
(285) על פי הפסוק [תהלים קיח, כב] "אבן מאסו הבונים". ומכנה את הראשונים בשם "הבונים", וכמו שאמרו חכמים [שבת קיד.] "מאי 'בנאין', אמר רבי יוחנן, אלו תלמידי חכמים שעוסקין בבנינו של עולם כל ימיהן". ובדרוש על המצות [נו.] כתב על חז"ל: "אלפים ורבבות הבונים, חכמים נפלאים ונבונים". וכן [ברכות סד.] "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר [ישעיה נד, יג] 'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך', אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'".
(286) מכנה את הראשונים בשם "מאורות העולם". וכאשר הורדוס הרג את החכמים, אמרו על כך בגמרא [ב"ב ד.] "הוא כבה אורו של עולם, דכתיב [משלי ו, כג] 'כי נר מצוה ותורה אור'". ובנר מצוה [צד.] כתב: "אמרו בפרק קמא דבתרא על הורדוס 'כבה אורו של עולם', שהרג אלה החכמים, שהם אורו של עולם". והאור מורה על שני דברים; (א) "האור הוא המציאות" [לשונו בדר"ח פ"ה מ"ה (קס.)]. (ב) "האור אינו גשמי, רק מסולק מן הגשמי" [לשונו בנר מצוה (צד.)]. וראה למעלה פ"ח הערות 243, 315, ופמ"א הערות 28, 38. ומסתלק מפירושו ומניחו, כי הראשונים הנ"ל לא אמרו כן. ואמרו במשנה [אבות פ"א מ"ו] "עשה לך רב", ופירש רש"י [שם]: "שלא תהא למד לעצמך מסברא, אלא מן הרב ומן השמועה". ובדר"ח פ"ג מי"ג [רצה.] כתב: "כי הקבלה מן הרב הוא גוף התורה שבעל פה, שאין התורה שבעל פה זולת הקבלה מפי רב". ובהקדמה לבאר הגולה [י.] כתב: "המושכלות והחכמות אשר הם עמוקות, אי אפשר שישיג אותם האדם בעצמו, כי אם מרבו, אשר רבו גם כן קבלם". ובדרוש על התורה [לו:] כתב: "חכמת התורה, אמרו בה שלא ילמדנה האדם מעצמו, כי אם בקבלה". ובדרשת שבת הגדול [רכז.] כתב: "וכבר שמעתי בקבלה מרבותי". ובנתיב התשובה פ"ו [קג.] הוכיח מהגמרא שהתחלת י"ג מדות היא מ"אל רחום וחנון" [שמות לד, ו], ולא מג' השמות הקדושים ["ה' ה' אל" (שם)]. אך בהמשך [קה:] כתב: "אך כל אבות העולם, גאונים ראשונים ואחרונים, כולם מפרשים כי ג' שמות הקדושים הם בכלל י"ג מדות... אך מצאתי לי רב בספר הזוהר, דמשמע בשני מקומות כדברי... ואחר שמצאתי שני עדים בספר הזוהר, נהגתי לומר י"ג מדות וכו'". הרי שלולא שמצא סיוע מהזוה"ק, היה מבטל דעתו לאבות העולם, וכדבריו כאן. ולאידך גיסא כתב בתפארת ישראל פס"ו [תתרלב.]: "הנה שאין ללמוד מפירושו, כמו שכתב כי לא באו לו דבריו בקבלה". ולמעלה פמ"ד [לאחר ציון 73] כתב: "ולא אקבל דברי מקצת אחרונים שאמרו מדעתם ומסברתם", ושם הערה 75. וראה הערה הבאה. אך יש להעיר מדבריו הידועים בנתיב התורה פט"ו [תרמב.], שכתב: "כי יותר ראוי ויותר נכון שיהיה פוסק מתוך התלמוד. ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת, ולא יפסוק הדין לאמיתו, שתהיה ההוראה לפי האמת, מכל מקום אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד. וכאשר תבונתו וחכמתו תטעה אותו, עם כל זה הוא אהוב אל השם יתברך כאשר הוא מורה כפי מה שמתחייב מן שכלו. ואין לדיין רק מה שעיניו רואות [סנהדרין ו:], והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חבור אחד, ולא ידע טעם הדבר כלל, שהולך כמו עיור בדרך". ואיך דברים אלו עולים בקנה אחד עם דבריו כאן, שהואיל והראשונים לא אמרו כפי פירושו, לכך הוא מסתלק ומניח פירושו. ויל"ע בזה. וחכ"א כתב לי ליישב כי החילוק הוא, שגם כשמקבל מרבותיו, ודאי צריך לעשות כן מתוך הבנת דבריהם, ואז יש לו להעדיף סברתם מסברתו. אך בנתיב התורה מדבר על הפוסק מתוך חיבור אחד כעיור, ואינו יודע כלל טעם הדבר. וברי הוא שהמבטל דעתו לרבותיו אינו "כמו עיור בדרך".
(287) שסובר שנמלך בעי ברכה אחרונה, שתלמידי רב איירי אודות ברכה אחרונה [פסחים קג: ד"ה לית הלכתא], והובא למעלה ["רשב"ם ועומדים בשטתו" (לשונו למעלה ציון 181)]. ואם תאמר, מדוע מניח ומסתלק מפירושו אם הרשב"ם וה"עומדים בשטתו" סוברים כמוהו. ויש לומר, שהרשב"ם ביאר שתלמידי רב איירי בברכה אחרונה, אך לא ביאר את השקלא וטריא בגמרא כפי שהמהר"ל ביארו [למעלה מציון 240 ואילך]. והראשונים שנקט למעלה [רש"י תוספות ורא"ש] ביארו את השקלא וטריא אודות ברכה ראשונה, ולא ברכה אחרונה.
(288) מציון 259 ואילך, שהקשה שתי קושיות על שיטת רש"י ותוספות.
(289) פירוש - אע"פ שהרשב"ם וסייעתו סוברים שתלמידי רב עסקו בברכת המזון [ולכך נמלך בעי ברכה אחרונה], מ"מ אי אפשר ללמוד מכך לד' כוסות [שכל כוס יצריך לאחריו ברכה אחרונה], וכמו שמבאר.
(290) פירוש - אין ה"נמלך" מחייב ברכה אחרונה מיד, אלא כאן שכבר נתחייב בברכת המזון, אסור לדחות קיום המצוה, כי "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה" [מכילתא שמות יב, יז]. וכן כתב רבינו מנוח [הלכות ברכות פ"ד ה"ח] שכאשר אמרו "הב לן ונברך" נאסר להם לשתות עד שיברכו "לפי שאין מעבירין על המצות, וכיון דמטא זמן ברכת המזון אסור לו לעכבא".
(291) פירוש - נמלך אמנם מחייב מיידית ברכה ראשונה, אך אינו מחייב מיידית ברכה אחרונה, כי אפשרי שברכה אחרונה תהיה רק לבסוף, ומשם היא תועיל לכל מה שאכלו עד אז. והטעם שאין היסח הדעת מחייב ברכה אחרונה כפי שהוא מחייב ברכה ראשונה, ביאר הרא"ש [חולין פ"ו סימן ה], וז"ל: "אמר להו רב ייבא סבא, הכי אמר רב, כיון דאמר הב לן וניבריך, איתסר לכו למשתי. פירש רש"י, עד שיברך לפניו... ויש מפרשים 'אסור למישתי' עד דמברכיתו ברכת המזון. ולא נהירא... [ד]היסח הדעת זוקקו לברכה ראשונה אם רוצה לאכול או לשתות, לפי שכבר נסתלקה ברכה ראשונה כשהסיח דעתו מלאכול או לשתות. אבל אין היסח הדעת מזקיקו לברך על מה שאכל ושתה קודם שיאכל וישתה פעם אחרת. דמאי נפקא מינה בזה אם יאכל פעם אחרת, ויברך ברכת המזון על שתי סעודות. דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה אחרונה, רק בין הברכה ראשונה למעשה חשו להפסק. כגון בין נטילת ידים וברכת המוציא לאכילה. אבל אחר אכילה, כל זמן שאין רעב מאותה אכילה, מצי לברך" [הובא למעלה הערה 163].
(292) כפי שהביא למעלה [ציון 225].
(293) ניתן לבאר דבריו בשני אופנים; (א) הואיל ואחרים עדיין אוכלים, לכך השמש משועבד להם, ואין בידו לברך ברכת המזון בעוד שהאחרים אוכלים, וזה לא נקרא "עכוב מצוה", כי "עכוב מצוה" הוא כשבידו לקיים את המצוה מיד, והוא משתהה ומתמהמה מלקיימה. אך השמש הוא משועבד לאוכלים, ואין בהמתנה מעין זו משום "עכוב מצוה". דוגמה לדבר; נאמר על לוט [בראשית יט, טז] "ויתמהמה ויחזיקו האנשים בידו וגו'", ופירש רש"י [שם] "ויתמהמה - כדי להציל את ממונו". ובגו"א שם אות כ [שכו:] כתב: "דאין לומר להציל בנותיו הנשואות, והעכוב היה בשביל שהיה משתדל עמהם שיצאו, זה לא נקרא 'עכוב', שלא נקרא 'עכוב' אלא שהיה מעכב בשביל דבר שאין לו להציל". (ב) הואיל ואחרים עדיין אוכלים, אז השמש עדיין באמצע הסעודה, ולכך אע"פ שהסיח דעתו מלאכול ולשתות, מ"מ הוא חלק מהסועדים שם, והם עדיין אוכלים. וכהבנה זאת בדברי המהר"ל כתב הגבורת יצחק [ברכות ב, עמוד קג:], וז"ל: "מעתה מבואר היטב הא דאמרינן גבי שמש שמברך על כל פרוסה ופרוסה לפניה, וא"צ לברך ברכה אחרונה על כל פרוסה. ולא תקשי דכיון דהסיח דעתו מאכילה ראשונה, הו"ל לברך ברכה אחרונה ג"כ. אולם להמבואר היסח הדעת גרידא אינו זוקק ברכה אחרונה, ורק היכא דהסיח דעתו לגמרי, וקבע עצמו לברכת המזון, אסור לאכול. ובשמש, אע"ג שמסיח דעת מלאכול, מ"מ כל שמשמש את הסעודה, נחשב שהשמש באמצע סעודתו, שלא חשיב שקבע עצמו לברכת המזון, לכך מותר לאכול מבלי ברכה אחרונה. שוב מצאתי במהר"ל בגבורת ה' פמ"ט שכתב שבהב לן ונברך צריך לברך ברכה אחרונה, דכיון שחל עליו מצות ברכת המזון אסור להחמיצה, וחייב לברך... ומשו"ה גבי שמש לא הוי מצוה שבאה לידך שאסור להחמיצה, דלא נקרא זה עיכוב מצוה, כיון שאחרים עדיין אוכלים, וזהו כעין מה שכתבתי". [וראה למעלה (הערה 228) מה שהוקשה שם, ואשר לכאורה יתיישב על פי דברים אלו].
(294) "בורא פרי הגפן".
(295) כמו שביאר למעלה [מציון 56 ואילך] שאמירת ההגדה היא סילוקו של הכוס הראשון.
(296) ואף אם נאמר דברכה מעין שלש היא מדרבנן [רמב"ם הלכות ברכות פ"ח הי"ב, ושו"ע או"ח סימן רט ס"ג, ודלא כטור (שם) הסובר שהיא מדאורייתא], מ"מ זריזות למצוה היא גם בתקנת חכמים, כמו שאמרו בגמרא [פסחים ד.] לגבי בדיקת חמץ, שהיא מדרבנן [פסחים ד:]. ויש לדחות ראיה זו, דמשכח"ל דהוי דאורייתא, וכמו שכתב בספר דברי ירמיהו פ"ב מהלכות קריאת שמע, וז"ל: "הנה מצינו זריזות וכו' בבדיקת חמץ דהוי מדרבנן, ע"ז י"ל כמ"ש הר"ן [ר"פ פסחים] בלא ביטל הוי הבדיקה דאורייתא, והבדיקה קודם הביטול... אבל צ"ע להחליט בזה ולומר דמדרבנן לא שייך זריזין וכו'".
(297) לכך אין זה נקרא "עכוב מצוה", כי כבר עסוק במצוה אחרת המונעת ממנו לברך אז ברכה אחרונה.
(298) כי אמירת "הב לן ונברך" מוסבת על כוס של יין דברכת המזון ["מזוג כוס לברכת המזון" (רש"י חולין פו:)], ואמירה זו לא שייכת בברכה מעין שלש, שאין בה כוס של ברכה, ש"אם כן לא יפטר לעולם... דלא תקנו כוס אלא לאחר סעודת לחם" [תוספות פסחים קה:, ד"ה שמע מינה ברכה].
(299) נראה שכוונתו לומר שלא צריך לברך ברכה אחרונה גם אחר כוס שני [לעומת הרי"ף שסובר שחייב (למעלה ציון 180)]. וכן פסק הרמ"א [או"ח סימן תעד], וז"ל: "ברכה אחרונה אין מברכין רק אחר האחרון לבד, וכן דעת רב הגאונים". וראה למעלה הערה 193.
(300) "בין הכוסות הללו - בין שנים הראשונים לשנים האחרונים אם רצה לשתות, ישתה" [רשב"ם שם]. ובהמשך הגמרא [שם] כתב: "ואם רצה לשתות בין ראשון לשני ישתה, דהא לא ממעט תנא אלא בין ג' לד'". וראה למעלה הערה 61.
(301) מה שכתב "והגדה" הוא אגב גררא, שהרי ההגדה כבר נאמרה לפני הכוס השני, ורק ההלל צריכה להאמר לאחר כוס שלישי. וכן תוספות ורשב"ם [שם] הזכירו רק הלל, ולא הגדה. ובעל המאור [פסחים כו: בדפי הרי"ף] כתב: "אמרו בירושלמי בין ג' לד' לא ישתה, למה, בשביל שלא ישתכר. דוקא בין ג' לד', שלא יפסיד קריית ההלל, אבל אחר כוס רביעי, שכבר גמר ההלל, אם נשתכר לא הפסיד ולא נשכר". והמהר"ם חלאווה [פסחים קיח.] כתב: "מה טעם אמרו בין שלישי לרביעי לא ישתה, למה, משום שמא ישתכר, כדאיתא בירושלמי, בין שלישי לרביעי לא ישתה, בשביל שלא ישתכר. מה בין יין שבתוך המזון ליין שלאחר המזון, שבתוך המזון אינו משתכר, לאחר המזון משתכר. כלומר ושמא ישתכר וישכח מלגמור את ההלל על כוס רביעי". ובירושלמי [פסחים פ"י ה"ו] אמרו "למה, בשביל שלא ישתכר", והקרבן העדה [שם] כתב: "ותו לא מצי למימר הלל". והפני משה [שם על המשנה] כתב: "בין שלישי לרביעי לא ישתה. שמא ישתכר ולא יהא גומר את הלל".
(302) תוספות [פסחים קיז:] לא הוסיפו שיין בתוך הסעודה אינו משכר, אך הרשב"ם [שם] כתב כן, וז"ל: "בין ג' לד' לא ישתה. מצאתי בגמרת ירושלמי למה לא ישתה, כדי שלא ישתכר, דתו לא מצי למימר הלל. ופריך התם, והלא כבר משוכר הוא, ששתה כבר הרבה בסעודתו. ומשני, יין שבתוך המזון אינו משכר, שלאחר המזון משכר".
(304) כן כתב הכל בו [סימן נ], וז"ל: "ואפשר לומר שאף בין ראשון לשני לא ישתה, כדי שלא ישתכר וימנע מעשות הסדר ומקריאת ההגדה. והאי דנקט 'בין שלישי לרביעי', ולא ביאר בין ראשון לשני, משום דמלתא דלא שכיחא הוא להיות אדם שותה כל כך קודם אכילה". וכן כתב הגר"א [או"ח סימן תעג ס"ק ח], והוכיח כן מהירושלמי הנ"ל. וראה הערה הבאה.
(305) לשון רש"י [פרדס הגדול סימן קלב]: "בין כוס א' לשני התירו לשתות אם רצה, דלא אתי לידי שכרות, דאין אדם יכול לשתות כדי שכרות קודם אכילה... ובתוך הסעודה לא חשו לאסור משום שכרות, דכל זמן שאדם שותה בתוך הסעודה, אינו משתכר. אבל בין שלישי לרביעי לא ישתה פן ישתכר ולא יגמור ההלל". הרי שביאר שאין אדם יכול להשתכר קודם אכילה. אך מלשון המהר"ל משמע שיכול להשתכר, רק שאין זה הדרך, וכמו שכתבו הכל בו והגר"א.
(306) מדוע אין לשתות בין כוס שלישי ורביעי [ולא משום חשש שכרות], אך מותר לשתות בין כוס ראשון ושני. וראה בסמוך הערה 310 בביאור מדוע הגמרא לא הזכירה טעם זה.
(307) הגמרא שם דנה בחיוב הסבה בשתיית ד' כוסות, ואמרו שם לחד גיסא "תרי כסי בתראי בעו הסיבה, ההיא שעתא דקא הויא חירות. תרי כסאי קמאי לא בעו הסיבה, דאכתי עבדים היינו".
(308) על ידי שתיית יין ביניהם.
(309) מה שהחירות מצרפת, והשיעבוד אינו מצרף, כי החירות היא לרוחני, והשעבוד הוא לחומרי, וכפי שכתב למעלה פמ"ה [לאחר ציון 9], וז"ל: "כי כבר אמרנו כי היציאה מבית עבדים הוא מורה על הפרישה ועל ההבדלה מן דבר הגשמי. כי העבד, כמו שידעת פעמים הרבה מאוד, הוא ענין חמרי, שאין משועבד ומתפעל רק החומר, כמו שנתבאר פעמים הרבה. והפרישן מן החמרי מה שהיו עבדים, וזה מורה על מעלה נבדלת מן הגשמית", ושם הערה 11. ובדר"ח פ"ו מ"ג [צ.] כתב: "דבר זה בארנו פעמים הרבה, כי השעבוד הוא מצד החומר, כי מצד הצורה אין שעבוד. ודבר זה רמזו ז"ל [יבמות סב.] על עבד כנעני 'שבו לכם פה עם החמור' [בראשית כב, ה], עם הדומה לחמור. כי מצד השעבוד שבו הוא דומה לחומר, כי המשועבד מתפעל מאחר. ודבר זה ענין החומר, שהוא מתפעל. אבל בצורה, כיון שאין בצורה התפעלות כלל, לא שייך לומר על הצורה שעבוד, רק חירות, ודבר זה מבואר... שלא יקרא בן חורין רק כאשר לא ימצא בו צד אפשרות שעבוד" [הובא למעלה פל"ו הערה 32]. ואין חילוק והפרד ברוחני, אך יש חילוק והפרד בחומרי, וכפי שכתב למעלה פמ"ג [לאחר ציון 74]: "כבר התבאר פעמים הרבה בזה הספר כי החילוק הוא דבר גשמי, והאחדות הוא ענין אלקי, כי אחדות הוא שייך אל ענין נבדל מגשם, והחילוק והפירוד תמיד לגשמי", ושם הערה 75. וראה למעלה הקדמה שניה הערות 328, 331, ופמ"ז הערות 298, 577, 578.
(310) יסוד גדול כתב כאן, והוא שניתן ללמוד משתיקת הגמרא בדברים נגלים שהגמרא לא סוברת ענין זה. אך לא ניתן ללמוד כן משתיקת הגמרא בדברים נסתרים, כי דרך הגמרא להעלים דברים אלו. לכך אם הגמרא היתה מסכימה לטעם של הירושלמי שאין לשתות בין כוס שלישי לכוס רביעי "משום שלא ישתכר", והרי הוא טעם נגלה, הגמרא היתה אומרת זאת. ומתוך שהגמרא שתקה ולא אמרה כן, מוכח שהיא לא סוברת סברה זו, "מדשתיק... אשגוחי לא אשגח ביה" [ב"ק כ:]. אך שתיקה בדבר שהוא "טעם מופלא" אינה משום אי הסכמה, אלא משום [משלי כה, ב] "כבוד אלקים הסתר דבר". ובבאר הגולה באר הרביעי [תקכו:] כתב: "שמרנו דרך חכמים להסתיר ולהעלים מה שאפשר באלו דברים". וראה למעלה פ"ט הערות 314, 315, ופמ"א הערה 138. וצריך לומר לפי זה, שגם טעמו הקודם [שבשני הכוסות האחרונים יש חירות] הוא טעם מופלא, ולכך הגמרא לא הזכירה אותו. ואכן למעלה [לפני ציון 306] כתב שגם הוא "טעם נפלא".
(311) וזה לשונו להלן פ"ס: "ומפני שארבע כוסות תקנו נגד ארבע לשונות של גאולה, ולשון שלישי [שמות ו, ו] 'וגאלתי אתכם בזרוע נטויה', והרביעי [שם פסוק ז] 'ולקחתי אתכם לי לעם', אמרו בין שלישי לרביעי לא ישתה. והטעם כי אלו שני דברים אין הפסק ביניהם, כי לכך גאל השם יתברך את ישראל להיות להם לאלקים והם יהיו עמו. ודבר זה מבואר בכתוב בכל מקום אשר מזכיר יציאת מצרים, יאמר [במדבר טו, מא] 'אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים', הרי יאמר בפירוש כי עצם ההוצאה להיות ישראל לו לעם, והוא יהיה להם לאלקים... ואי אפשר שיהיה פירוד והבדל ביניהם, למי שמבין סודי התורה. ולכך בין שלישי לרביעי לא ישתה, שלא יעשה הפסק. ודברים אלו הם דברים יקרים ונכבדים מאוד, ודבר זה מבאר לך גם כן סוד תפילין שפרשה רביעית סתומה עם השלישית [שו"ע או"ח סימן לב סל"ו (ראה למעלה פל"ט הערה 54, ופמ"ד הערה 181)], כי לעולם אין הפסק בין שלישי לרביעי. וראוי לך להבין זה, ואז דעת קדושים תמצא, ותעמוד על דבריהם". ובהערות שם יתבאר שאין להפריד בין המשפיע למקבל, ומספר שלש מורה על המשפיע, ומספר ארבע מורה על המקבל.