שאלה
מזה חצי שנה אני מונעת היריון באמצעות שיטת המודעות לפוריות. לפי תאריך הביוץ, אני יודעת בוודאות מתי יתחיל המחזור, וכן קרה כבר יותר משלוש פעמים. האם אפשר להחשיב זאת כקביעת וסת? הדבר יחסוך לנו יומיים מיותרים של פרישה.
תשובה
על פי המתואר, קבעת וסת הגוף על ידי ראיית דם בשלושה חודשים רצופים בהפלגה קבועה לאחר הביוץ. כבכל וסת קבוע, עליך לבצע בדיקה באותו יום שבו צפוי המחזור להגיע. אינך צריכה לפרוש במועדים אחרים.
הרחבה
׳שיטת המודעות לפוריות׳ (שמ״פ)1להסבר מפורט על המודעות לפוריות, ראו Taking Charge of Your Fertility מאת טוני ושלי, הוצאת Harper Collins. בשיטת המודעות לפוריות, לומדת האישה דרך קורס הדרכה לזהות את מועד הביוץ לפי השינויים הגופניים המתרחשים בעקבותיו. כך יודע הזוג מתי עליהם להימנע מיחסי אישות ע״מ לא להיפקד, או לחילופין, אם מניעת היריון פעילה מותרת להם - להשתמש באמצעי מניעה חציצתיים בדיאפרגמה או בנרות קוטלי זרע. ללא תוספת אמצעים חציצתיים, השיטה מצמצמת את הימים שבהם בני הזוג מותרים באישות. עוקבת אחר השינויים ההורמונליים הבאים לידי ביטוי בחום הגוף, בסמיכות ההפרשות מצוואר הרחם, ובשינויים במנח צוואר הרחם עצמו, על מנת לזהות את המועד המתאים להרות, או לחילופין להימנע בו מקיום יחסים על מנת למנוע היריון. בדרך זו ניתן גם לחזות מתי יחול הווסת.2המשתמשת בשמ״פ עוקבות אחרי חום הגוף בימים הסמוכים לביוץ. עלייה בחום הגוף מופיעה בדרך כלל לאחר התרחשות הביוץ. אישה המזהה עלייה זו שלוש פעמים ברציפות תקבע וסת הגוף ותפרוש לאחר מכן לפי הסימן של עלייה בחום הגוף וההפלגה הקבועה ממנו עד להופעת המחזור. בדומה לווסת הגוף, על האישה להיות קשובה לשינויי הגוף ע״מ להתחקות אחר המחזור ההורמונלי ולחזות את המועד הצפוי לקבלת הווסת.
וסת הגוף הינו תופעה גופנית הבאה בסמוך למחזור ומסמנת את בואו.3ייתכן גם דימום לאחר פעולות יזומות כגון קפיצה שבהן הווסת נגרם ע״י הפעולה. השאלה הנוכחית דנה בווסת מסוג וסת הפיהוק (בניגוד לווסת הקפיצה שבה דימום מגיע לאחר פעולה יזומה, כגון קפיצה; והווסת נגרם ע״י הפעולה.), כאשר התחושה הגופנית היא אינדיקציה ולא גורם להגעת המחזור, וראו להלן. המשנה קובעת: ״מפהקת ומעטשת וחוששת בפי כריסה ובשפולי מעיה וכמין צמרמוריות אוחזין אותה, וכן כיוצא בהן, וכל שקבעה לה ג׳ פעמים, הרי זה וסת״.4נדה פרק ט משנה ח. בגמרא מפורש כי הביטוי ״וכן כיוצא בהן״ בא להוסיף ״אשה שראשה כבד עליה, ואבריה כבדים עליה, ורותתת וגוסה״.5נדה סג ע״ב.
האם תחושות אלה הנמנות במשנה ובגמרא - הן ורק הן דינן כווסת הגוף? רוב ראשונים העתיקו את לשון המשנה והגמרא בלבד, ויש מי שהסיק מסתימת לשונם שבאו למעט תחושות נוספות,6שו״ת דברי יציב ליקוטים והשמטות סי׳ פ וכן יו״ד סי׳ פ, אך לא הזכיר דברי הרמב״ם וצ״ע. אבל הרמב״ם סיים דבריו ״וכיוצא במאורעות אלו״,7הל׳ איסורי ביאה פ״ח ה״ב, הל׳ משכב ומושב פ״ג ה״ו. ובפירוש המשניות כלל אף רגשות של דיכאון, נמנום וכאבי ראש.8בפירוש המשנה לרמב״ם נדה פרק ט׳ משנה ח׳. וראו מאמר מקיף של יועצות הלכה ד״ר דינה צימרמן וד״ר טובה גנזל, ״וסת הגוף - היבט הלכתי ורפואי״ תחומין כ עמ׳ 363 ואילך. הרא״ש כתב ש״כל חוש שינוי הגוף כיון שהוחזקה בו הוא סימן להתעוררות עקירת הדם״,9נדה פרק ט סי׳ א (השני). וכן הובא בטור.10טיו״ד סי׳ קפט. ובאגרות משה (יו״ד ח״א סי׳ פד) כלל גם ׳כאב חזה׳ ואולי מתכוון לרגישות בשד. וראו גם אורות הטהרה פ״ח סע׳ כד. ד״ר צימרמן וד״ר גנזל דייקו בדברי הרז״ה בבעלי הנפש שיש לכלול אכילת דברים חריפים בווסתות הגוף משום השינויים הגופניים המקדימים את הווסת, אשר גורמים לרצון לאכול דברים חריפים, וראו במאמר הנ״ל עמ׳ 366-365.
אך עדיין יש לברר: האם ישנו פרק זמן מקסימלי שבו אמורה האישה לראות דם לאחר הרגשה גופנית על מנת להגדירה כווסת הגוף? בגמרא דנו אם קפיצה יכולה לבשר על הופעת דם למחרת:
אמר רב אשי: כגון דקפיץ בחד בשבת וחזאי, וקפיץ בחד בשבת וחזאי, [ובשבת קפצה ולא חזאי], ולחד בשבת חזאי בלא קפיצה, מהו דתימא: איגלאי מילתא למפרע דיומא הוא דקגרים ולא קפיצה? קמ״ל דקפיצה נמי דאתמול גרמא, והאי דלא חזאי - משום דאכתי לא מטא זמן קפיצה.11נדה יא ע״א.
על פי גמרא זו נפסק בשלחן ערוך שמירווח של יום בין הקפיצה לראיית הדם אינו יכול להיחשב לווסת, משום שאי אפשר לקשר בין הקפיצה לראייה שלמחרתה.12יו״ד סי׳ קפט סע׳ יז. אולם בש״ך מביא שיש הסוברים כי קפיצה של אתמול יכולה לגרום לראייה של היום.13יו״ד סי׳ קפט ס״ק מ״ט. הנודע ביהודה מדייק בש״ך שניתן לחבר בין השתיים בהפרש של יום אחד.14מ״ת יו״ד סי׳ צג. ובשבט הלוי כתב כי בשונה מקפיצה, שהיא מעשה הגורם לתחילת המחזור, אפשר לקשור פיהוק, שהוא תגובה גופנית או ׳סימן׳ לתחילת המחזור, לראייה אף בהפרש של מעל ליומיים.15שיעורי שבט הלוי סי׳ קפט יט י, ושו״ת שבט הלוי חלק ג סימן קכד ד״ה ״וע״פ הנ״ל״. אמנם, הוא מוסיף ״ומיהו אם הוא מופלג ביותר צ״ע בזה אין מילוי הרחם בדם הוסת ימים טובא לפני זה״. וכן סי׳ קיז.
הפרש הזמן שבין סוף הסימנים להופעת הדם, קובע את מועד עונת הפרישה. כך כתב בשו״ע, שאם אישה רגילה לראות בסוף הסימן, אינה נאסרת עד לסוף הסימן.16יו״ד סי׳ קפט סעיף כד. ובאגרות משה כתב בדבר אישה שאין לה וסת ימים אבל באופן קבוע מופיע אצלה כאב חזה שבוע לפני המחזור, ואותו כאב מתרפה, ורק לאחר דעיכתו מופיע המחזור, שעליה לחוש רק עם דעיכת הכאב.17אג״מ יו״ד חלק א סי׳ פד. ובשבט הלוי כתב לגבי אישה שרואה דם שלושה ימים לאחר פיהוק, שאינה נאסרת ביום הראשון או בשני.18שו״ת שבט הלוי חלק ג סי׳ קיז. ובשיעוריו כתב בעניין ריחוק יותר מופלג שלא לאסור מכוח וסת הגוף אישה שסימני הגוף שלה באים י׳ או י״ב ימים קודם ביאת הווסת. וסיים ״והאשה צריכה לדעת כמה ימים יש בין הופעת הסימנים לביאת הוסת... וחוששת אחר מנין הימים הפחות ביותר שרגילה לראות אחריו״.19שיעורי שבט הלוי נדה סי׳ קפט יט אות י ד״ה ״ובזה נפ״מ״. ואף אם לא נקבל את התיאורים הפיזיולוגיים שבדבריו, נלמד ממנו שאפשר לווסת הגוף להקדים את הדימום אף בימים מרובים.
סימני הביוץ מקדימים את המחזור בדרך כלל ב-12 עד 16 יום, טווח המשתנה מאישה לאישה וייתכן אף מחודש לחודש. בגופי הלכות20הל׳ נדה סי׳ קפט במשנת סופרים אות יב. כתב להקל בנשים שמזהות את מועד הביוץ לפי מדידת חום במדחום ביוץ, שאם אירע להן עונת פרישה באותם ימים שבהם בוודאי לא תראה דם, אין צורך לפרוש. והביא משרת ריב״א שעדיין נקרא וסת הגוף אם מרגישה בסימן הגופני כמה ימים לפני ראייתה ומפסיקה להרגיש, והדימום מגיע רק כעבור כמה ימים.21שם אות טז. ובגופי הלכות כתב עוד שסימני הביוץ נחשבים וסת הגוף גמור גם אם תקבע לראות י״ד יום אחריהם, אך השאיר זאת בצריך עיון היות שאין מידת חום אחידה בכל ביוץ כי אם עקומת חום המעידה על הביוץ. ועוד, הביוץ אינו קשור באופן מובהק דיו למחזור, ולעתים חל מחזור ללא ביוץ, או ביוץ ללא מחזור.22שם חלק א סי׳ קפט במשנת סופרים אות יב.
אמנם לפי שיטת המודעות לפוריות, האישה מזהה את מועד הביוץ על פי שלושה סימנים ולא פי סימן אחד: מדידת חום, מנח צוואר הרחם, ומרקם ההפרשות. לכן במקרה שזוהו כל שלושת הסימנים נראה שניתן לדון שינויים אלה כווסת הגוף גמור המבשר את הופעת המחזור בעוד כ-12 עד 16 יום, בהפלגה קבועה, בהתאם לניסיונה של האישה, וכן הסכימו הר״י ורהפטיג והרי״ה הנקין.
הרמב״ן כתב שבעלת וסת גוף קבוע עדיין חייבת לחשוש לעונה בינונית.23הלכות נדה ה, ו ״שאי אפשר שלא תראה לעולם״. ואולם, בשלחן ערוך24יו״ד סי׳ קפט סע׳ א. פסק כדעת הרשב״א שבעלת וסת קבוע אינה חוששת לעונה בינונית,25בתורת הבית בית שביעי שער שני בדיני הפרישה. וכך ניתן להבין גם בט״ז.26יו״ד סי׳ קפט ס״ק א. לכן לאחר שקובעת וסת הגוף על פי סימני פוריות, על האישה לחשוש למועד שנקבע בלבד ולא לשאר עונות, כולל עונה בינונית.27להרחבה בנושא ראו מאמרו של הר״י ורהפטיג ״עונה בינונית בימינו״, תחומין כ״ד תשס״ד עמ׳ 235-242.
ש.כ. והצוות