א. כה אמר ה' מצא חן במדבר וגו'. יש לדקדק מה ענין דור המדבר לכאן. ואפשר במ"ש בזהר הקדוש דגאולת מצרים היתה הכנה לגאולה העתידה ב"ב והרחיב בזה הרב מהר"ש פרימו ז"ל. וז"ש מצא חן במדבר כי המה דור דעה ואומר הנביא בדבר ה' אהבת עולם אהבתיך. אותה האהבה שאהבתיך בצאת ממצרים היתה אהבת עולם על כן משכתיך חסד משוך מדאורייתא חסד גם לגאולה העתידה ומשם היתה הכנה עוד אבנך בית שלישי ב"ב כי הכל נמשך מגאולת מצרים. ואפשר לרמוז באופן אחר והכי פירושו עם שרידי חרב הלוך להרגיעו ישראל. כבר ידוע דגאולת מצרים היתה תכף אחר רד"ו שנה והטעם שאם היו שוהים עוד רגע היו נכנסים בש"ט ן'. ולא היה תקומה. לכן הקרים שאותו הרגע יהיו ישראל ברשות הגבוה וז"ש מצא חן במדבר עם שרידי שנפלטו ברדו שנה כמנין חר"ב. והטעם הלוך להרגיעו אותו הרגע אחר רד"ו ישראל שהיו ישראל ולא יכנסו בן' ש"ט. ואמר הנביא במאמר ה' אהבת עולם אהבתיך הענין במ"ש מז"ה חס"ל ז"ל כי באהבתו ובחמלתו כל שנה ושנה שלשים יום קודם הפסח הקב"ה מוציא נפשות ישראל מבין הקליפות לאט לאט בכל לילה חלק א' עד שבליל פסח יהיו כל נפשות ישראל חוץ ממקום הקליפות ע"ש באורך וז"ש מלבד שבו בפרק הוצאתים מהקליפות שבגמר רד"ו שנה שהיו מוטמעים במ"ט ש"ט. וברגע אח"כ התחלתי להוציאם בעבור שאמרו לקבל התורה ובאמירה זו לבד וזה רמז מצא חן במדב"ר כלומר באמירה ולכן נקט במדבר לרמוז באמירה שאמרו לקבל התורה ושקבלוה במדבר. ולכך הוצאתים מהקליפות שמענה ואתה דע לך כי אהבת עולם אהבתיך אהבה זו קדשה לשעתה וקדשה לעתיד על כן שבו בפרק היה כך משכתיך חסד תמיד שבכל שנה אני מוציא נפשות ישראל מהקליפות ל' יום קודם לפסח לאט לאט עד שבליל פסח יהיו בקדושה וזו הכנה לגאולה העתידה עוד אבנך ונבנית.
ב. עוד אבנך ונבנת בתולת ישראל וגו'. פירש"י בנינים שונים היו לך על ידי אדם לכך חרבו עוד אבנך אני בעצמי בנין שלישי ונבנית לעולם עכ"ד ויש לדקדק מה שדקדקנו בסמוך לזה אמאי פתח מצא חן במדבר. ועוד נדקדק להבין בעצם תואר זה כאן בתולת ישראל ואפשר במ"ש פ"ה דנדרים האמור קונם לביתך שאני נכנס מת או מכרו לאחר מותר קונם לבית זה שאני נכנס מת או מכרו לאחר אסור וכתב הר"ן והוי ידוע דכי היכי דבית זה חמור מביתך לענין מכרו לאחר הכי נמי ביתך חמור מבית זה לענין נפילה דאם אמר ביתך שאני נכנס ונפל ובנאו אסור ליכנס בו דכל שהוא ביתך משמע ואם אמר בית זה אם נפל מותר והרשב"א בחידושיו פ' המביא תניין סבא דאף באומר בית זה ונפל אסור והריטב"א דחה דברי הרשב"א וסבר דאם נפל מותר ליכנס והביא ראיה מהמדרש אם יבואון אל מנוחתי למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת ולדעת הריטב"א אפילו אמר קונם לביתך אם נפל ובנאו מותר ליכנס בו וכמ"ש הרב פרשת דרכים באורך. ודרך דרש אפשר לומר דלא תיקשי להרשב"א והר"ן מהמדרש שאמר למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת ולדעת הריטב"א אפילו אמר קונם לביתך אם נפל ובנאו תיקשי להרשב"א והר"ן מהמדרש שאמר למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת והוא דכתב מהרימ"ט ז"ל בדרשותיו פ' שמיני דהיה לנו דין ארוסין עם הקב"ה במשכן ובית א' ובית ב' וכשיבנה ב"ב בית ג' אז יהיה חצר דידיה דכתיב בונה ירושלם ה' ואני אהיה לה חומת אש ויהיו נשואין וכמ"ש ר' יוחנן פ' האשה תקראי לי אישי בכלה בבית חמיה זהת"ד. והשתא אפי' לדעת הרשב"א והר"ן דסברי דקונם לביתי אפי' נפל ובנאו אסור הכא דבית המקדש היה חצר דידה והוו כאירוסין ונשבע הקב"ה אם יבואון אל מנוחתי לעת"ל דבית ג' הוא מעשה ידיו והוא בנין רוחני ממסד עד הטפחות והוא חצר דידיה ואז הם נשואין אינו ענין לקונם לביתי דסברי הרשב"א והר"ן דנפל אסור איברא דאמר אל מנוחתי אבל היה חצר דידה כמו אירוסין ומהדמות יערוף לבית ג' מעשה ידיו יתברך כלו כהדר"ת נהד"ר בקדש וחצד דידיה ועתה דין נשואין ודאי בכה"ג מותרים דור המדבר לבא. אבל בעלמא האו' קונם לביתי ונפל אסור. ובזה נבא אל הביאור והיינו דפתח קרא מצא חן במדבר להורות על דור המדבר דור דעה. וכי תימא דור המדבר אין להם מקנה אשר נשבע אם יבואון אל מנוחתי לז"א עוד אבנך בית ג' מעשה ידיו כ"י כמו שפירש רש"י ואז מותרין דור המדבר וכי תימא דאומר קונם לביתי אפי' נפל אסור וכדעת הרשב"א לז"א בתולת ישראל כלומר בית א' וב' הוו ארוסין חצר דידה והיא בתולת ישראל אבל עתה נשואין וחצר דידיה ובהא ודאי שרו ונמצא דהוכרח לומר בתולת ישראל לומר דעד עתה ומשכן ובית ראשון וב' היו אירוסין וא"כ ודאי מותרין ובקונטריס אהבת דוד דרוש ט' הרחבתי הביאור יתר על כן ע"ש באורך.
ג. כה אמר ה' קול ברמה וגו' רחל מבכה על בניה. ר"ת מערב לרמוז כי שכינה שהיא רחל היא למערב כמשז"ל. כ"כ רבינו האר"י זצ"ל בשער הפסוקים ואפשר לרמוז כי ס"ת רחל מבכה על גימט' אדני.
ד. כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד. אפשר דדרך האוהב שמזכיר שמו תמיד והשונא אינו יכול להזכיר שמו כמ"ש במ"א דיש סמך גם ברז"ל והכא ז"ש כי בא הכות שאני מחבב אתכם שאני מדבר עמו ואני מזכיר שמו וזה מרוב האהבה וז"ש כי מידי דברי בו זכור אזכרנו אני זוכר ומזכיר שמו וזה מורה על חיבה יתירה נודעת ולכן רחם ארחמנו רח"ם רחמתי"ם.