שלש הנה העתים העוברות בנוהג הסדר הטבעי על כל אומה קדמונית מעת היתה לגוי עד שחלפה ואבדה לה.
א זמן ראשית צמיחתה והולר בה הרוחני שזכרנוהו, היותו מהווה חומרי חלקיה לאברים נערכים מכל מיני ערך וסדר, ומאמצם בקשר כאיש אחד, מוכן לקבל כל עילוי ושלמות. והנה נקרא זה הזמן מועד הצמיחה והגדול לאומה.
ב אחר יצאו לפעל שלם, וישלמו ויתעלו כל אותן הסדרים הטובים והמנות הרוחניות, שרמזנו עליהם מקודם, ותגדל האומה בכולם לשם ולתפארת משך זמן רב או מעט, ויקרא: מועד העוז והמפעל.
ג אולם כמו שמכל חיות טבעי כבר טמן בחובו סבת הבלות והמות, כן עוד במשך המועד השני יתחדשו סבות השחתה והפסד באומה; אחר יצמחו וירבו ויגדלו להתיר כל קשר, ולהפסיד כל נמוס טוב, עד שידל כבוד האומה מעט מעט יותר, ותשפל ותתמעט עד כלותה; וזה זמן יקרא לנו, מועד ההתוך והכליון. – כך הוא הענין בכל האומות שהרוחני שבהם פרטי, ועי"כ בעל תכלית ומעותד לכליון. אולם באומתנו, הגם שביחס אל החומרי וחיצונות החושיות, נכנענו גם אנו לסדרי הטבע הנזכרים, עם זאת, הדבר כמאמרם ז"ל: גלו לבבל שכינה עמהם, גלו לעילם שכינה עמהם וכו'; היינו שהרוחני הכללי שבתוכנו, יגן עלינו ויצילנו מדין כל בני חלוף. וכל זה נמשך בנקל מן האמור למעלה. – אכן ראינו להזכיר העתים שעברו עלינו, מעת צמיחת האומה עד היום הזה, בכדי להראות בבירור איך נשנו ונשלשו בנו סדרי שלשת המועדים שזכרנו, ואיך במלאת הימים לבלייה התוך והפסד, נתחדש בנו תמיד רוח חדש ומחיה; ואם נפלנו, קמנו ונתעורר ולא עזבנו ה' אלהינו. ונזכיר הכל קצור להיודע ומבין בספרים, ועפ"י דרכנו בזה המאמר, היינו בציורי התבונה לפעמים במקום ומסופר בקורותינו בלשון ציורים מחשביים, וכבר הכפלנו, שזה תואר השגה המיוחד לציורי התורה והאמונה, שהם ליחידים ולהמון בשוה, ושלא יפחות זה מעלתם חלילה, לפי שהשתנות איננה רק בתואר המושג, לא בעצמותו, שהוא רוחני אחד ואמת ופעולתו רוחנית אחת ואמת. וזכור זאת תמיד הקורא הנעים, לא תזיקני, תחת רצותי להועילך כדרך שבקש הרב מאת קוראיו.
בפנימיות האסיאה, בגלילות שהם מזרחיות צפונות לא"י, היו שם מקדם אומות שהגיעו לשלימות מה, ואשר נשאר אצלם ג"כ איזה מושגי אמונה נקיים, שנתקבלו אליהם מן שם, אבי וראש יחס כל האומות ההם. – בנסוע העמים מקדם, ונפוצו בארצות יותר מערביות, נתיחדו מהאומות הנזכרים בני עבר, והם משפחות שנסעו בחלק היותר מערבי דרומי של אסיאה, ונתיישבו שם. רובם נשארו יושבי אהל ומקנה אך בגבולות נצבות, ונוסעים בתוך גבולם ממקום למקום לבקש מרעה, וקצתם נושבו בקבוצים קטנים וגדולים, עושים בעבודת האדמה ובכל מלאכה וקנין (וזהו הנקרא אחוזה והאחז בארץ בלשון נפעל, כאלו העם נאחז מן האדמה לבל יעתקו ממנה כיושבי אהלים). והלשון והנמוס הם העד הברור על היות שורש אחד למשפחות שם, וקורבה יתירה לבני עבר. וכמו שנבאר עוד בשערי מעשה בראשית. אחד היה אברהם ראש יחוסנו, שנסע גם הוא עם משפחות אבותיו באחרית ימות הנסיעה הגדולה הנזכרת ממדינות צפוניות מזרחיות (מזופוטמיא וחברותיה כדבר המדרש: כותא מחוז בצפון פרס לדרעת סופרי ערב ועמהם הרב, ומארץ מרחק יותר לדעת אחרים). ובא אחר כן בגלילות שכבר נאחזו בם עם כנען למשפחותיו, ועם פלשתים, וכולם אינם מיחס העברים כ"א מבני חם, שהגיעו לשם ממדינות דרומיות מערביות' לא"י בחלק אפריקא. וכבר נשחתו הרבה בע"ז ובמעשים ואמונות רעים, עד שבזמן בלתי מאוחר הרבה הגיעו לתועבות (היינו שנשחת המוסר כל כך, עד שעשו מעשים שהנפש מתעבת אותם ונרתעה לאחור מהם, כזביחת הבנים, ובתי הקדשים, וענוי האורחים) וקבלו חכמינו ע"ה, שאברהם הכיר מתחלה את בוראו מעצמו, ומאס בעבודת הצלמים והטלסמאות והרוחניות, שהחלו כבר לשבש את קבלת המושגים הנקיים מנח שם ועבר, ובכן נגלה אליו השם, ובחר בו לשומו לאב המון גוים בערבית דרומית אסיאה, וגם לזרעו ההוא נשארו תמיד, עוד יותר מלשאר העברים, מושני אמונה נקיים, ורחוקים מעט או הרבה מע"ז גמורה, כמו שמצינו לישמעאלים שספרו לנו סופריהם, שגם קודם בוא מחמד נביאם, נשארה עבודה נקיה מצלמים אצל שבט אחר שמו קוראיש שבו נולד מחמד, והקוראשיים שמרו משמרת היכל קעבה שבמיקה, עד שסמוך לזמן מחמד הועמד בו צלם. – אמנם האמונה הטהורה לגמרי, לא נשרשה כ"א ביצחק. וגם מזרעו נפרדה משפחה אחת שלא היתה עבודתה נקיה, הגם שהטיבה דרכיה משאר משפחות זרע אברהם, הוא עם אדום שהגיע לסדרים ונמוסי ההנהגה בארץ אחוזה איזה זמן קודם לאומתנו, והוא לבד נקרא בכתובים, אחינו, וכנראה מן הכתובים, לא היו להם אלילים גמורים ולא שם אלוה אחר, וכששלח משה אליהם, אמר: ונצעק אל ה', בלא קשור אלהי אבותינו, וזה מה שיורה שהיה זה השם ידוע להם מזמן האבות. וכן נראה שאמר דרך ענוה ופיוס: וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. קרוב למה שאמר אברהם לאבימלך: ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי. ובזמן מאוחר היו בעם הזה חכמים גדולים כמוזכר הדבר בכתובים. ונראה עוד שדברו בלה"ק בנטות השפה מעט לערבית ששכנו בגבולה. ויש ראיות גדולות שספר איוב שנתקבל בין כתבי קדשנו, עיקרו לאחד מחכמיהם הנזכרים. ובזמן מאוחר יותר נדבקו רובם בנו, וקצתם נטמעו, בפרט סמוך לחרבן בית שני, ברומיים האומה המושלת. ונשוב לענין, שמכל זרע אברהם ויצחק נתיחדה ונבחרה משפחה אחת לבד, שנחלקה בזמן היותר קודם לי"ב שבטים למספר בני יעקב ושמותם. רק הם שמרו מצות אבותיהם אברהם יצחק ויעקב, שצוו עליהם מלהיות נטמעים ואפילו לשוב לגוי אחד עם הכנעני אוחז הארץ הנשחת באמונתו ובמעשיו, היינו שלא רצו אפילו להטמיע אחרים בעצמם כדרך שיעשו בני עשו עם החורי יושב הארץ שהיו עמהם לעם אחד. וכנראה עשו כן גם שאר זרע אברהם ומשפחות לוט. ומטעם זה לא רצו. אבותינו להאחז בתוך העמים כלל, כ"א נשארו יושבי אהל ומקנה בערבות הארץ, ובקרב הככרים רחבי ידים שבין יושבי הכנעני. והגם שהוצרכו לקנות שדה אחוזה לקבר בכסף מלא, בטחו בה' והאמינו, שלהם תהיה הארץ באחרית, כשיהיו לאומה שלמה ומסודרת, וכשלא יטמעו או יהיו לגוי אחד עם אוחזי הארץ לפניהם. המחוזות הללו שהם מתגוררים בם בעת, יהיו להם לאחוזת נחלה. (והבן שתמור אבי שכם בדברו אל בני יעקב, לא הזכיר היותם לעם אחד, אולם כמחניף להם אמר: והארץ תהיה לפניכם שבו וסחרוה והאחזו בה. היינו שיסבבו כרועים, או שיאחזו בארץ כרצונם. ולבני עירם הזכירו ההיות לעם אחד, והעלימו דבר האחוזה, ואמרו: ישבו בארץ ויסחרו אותה, והארץ הנה רחבת ידים לפניהם). והנה קראו בשם ה' במקומות מיוחדים, גלגל, שכם, בית אל, מוריה, חברון, באר שבע, ונטעו בהם אשלים, והקימו מצבות שהיו אהובים לפני המקום בזמן הקדום הזה כמאמרם ז"ל. ועל כן נמסרו המקומות ההם למקודשים בזמנים מאוחרים, והיה בהם המוסר הגדול, ככתוב: כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. וה' אל דעות ולו נתכנו עלילות, להנהיג ולנהל הקורות אל מחוז חפץ הרוחני. וההנהגה ההיא סבבה וצותה שתרד המשפחה הקדושה למצרים, ולהתגורר שם זמן בגבולותיה, לפי שזה העם כבר היה אז יותר נשחת ברוחו באמונות ומעשים מן הכנעני, שכתוב בו: כי לא שלם עון האמורי עד הנה, וע"כ היה השם בטוח, שלא יטמעו ישראל בהם, ומי יודע אם היה כן, אילו היו נשארים בין הכנענים משך הזמן הארוך ההוא, זה האחד, וטעם שני לפי שעם כל תועבותיה היתה מצרים עשירה בבנינים במלאכות ואומנות המועילות וההדר, ורבתי בידיעות, והיה מחפץ ההנהגה העליונה, שתתגורר אומתנו בתוכם, בכדי להיות כפי ההבטחה לגוי גדול, היינו לאומה שלמה מלאה קנינים וכשרונות, אשר לא עלתה להם, אם נתעכבה בארצות כנען, שלא נמצא בה בשעת הכניסה לארץ אף לאלילים היכל בנוי. – ולזה רוח ה' שהיה בתוך המשפחה, ואשר דבר לאבינו הראשון ונהל אותו מארצות רחוקות עד הארץ הנבחרת, הוא המושך ליעקב במקל נעם למצרים. כאמרם ז"ל: ראוי היה יעקב וכו' והוא האומר לו עתה: אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם, אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה. הכוונה על פי דרכנו שלא יירא, שיטמע שם זרעו בין אומה גדולה ומסודרת, והבטחה שיהיה זרעו בעצמו שם לגוי גדול, ושהרוחני הכללי שבקרבו יצילהו מדין החלוף והכליון. וזהו בעיני הסוד, שרמז עליו במקום הזה, על פי דרכו ולשונו בעמוקות הללו, האדם היקר הרמב"ן ז"ל, וכן היה הדבר, שעם היותם גרים במלכות ההיא זמן רב (לפי דעת הברייתא דרבי יוסי שדרכה תמיד לתפוס את המועט במספר השנים, ר"י שנה) – הנה נשארו רועי מקנה ביחד במחוז אחד על הגבול. ואף שנסעו איזה שבטים עם מקניהם למדבר הקרוב כנראה מן הכתוב, חזרו תמיד למצרים ארץ מגורתם. ולפי עדות פשט המקרא החזיקו בברית המילה, ונראה עוד בבירור איך נשארו ביחוד בשבט לוי מושגים נקיים מאד באמונה, ואנשים ראוים להיות ראשים על העם, ואשר כח בהם לעמוד בהיכל מלך. גם נראה שהיה טבעם חזק ובריא, ככל קבוץ שלא נחלש עדיין בתפנוקי המותרות, ועל כן פרו ורבו והיו לעם עצום במשך זמן, שהוא על כל הפנים בלתי ארוך בערך הרבוי ההוא, וכמו שאמרו המילדות: כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה. קצרו של דבר, שבכל התחלת כל שלמות הצריכה לאומה ולקשר חלקיה, הרויחו במצרים הרבה. ומה היתה הסבה שלא נתפרדה חבילתם בממלכה גדולה ומאושרת, שהציקה מאד להגרים שבאו בתוכה? אין זה, כי אם הזכרון ממולדתם ואב אחד, והקבלה שהיתה בידם מן האבות, והדרכים הטובים שהורישו להם, היא המקשרת אגודתם, ומהווה אותם לעם גדול, מוכן לקבל גם סדרים נעלים וטובים כשלא ימשול בם עם נכרי, ויהיה הספוק בידם לסדר הנהגתם. ומה נעים המשל שהמשיל הנביא (יחזקאל ט"ז ז') על מעמדי האומה בזמן ההוא: שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה, ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים; הֶכוונה, שכבר נשלם ויצא לפעל חומריות האומה, אולם הרוחניות שבה, הגם שהיה בכח והיא המעמדת אותם, עדיין לא יצא לאור שלם. ובכן בהגיע עת דודים, היתה עצת ההנהגה העליונה, יציאתם לחירות בכח פלאים רבים ככתוב בתורה, וכל זה לאמת ולהורות, שלכל מקרי העם הזה, לעמידתו והצלחתו, כמו לירידתו ומפלתו סבה רוחנית כוללת, היינו כח אלהי השוכן בקרבנו, וטובתנו לא גבורת החרב לבד ולא פתויי ערמה והתחברות לעם נכרי, אף לא החריצות במלאכה וכשרון ידים לבד, ולא בכללות בקשת חשבונות הרבה בדברים גשמיים ומדע אנושיי לבד, שכל אלה כחם ורוחניותם פרטי וחולף במה שהוא פרטי, והטבע כרוך בעקבי ההפסד וההשחתה. והפלא הגדול הוא לבד הרוחני באמתתו, לפי שהיא למעלה מן הטבע, הנמצא בעולם החומרים (ועוד יבואר אי"ה בבאור ענין נסים נגלים ונסים נסתרים), וכמו כן חזק ואמץ השם יתעלה קשר האומה, בתתו להם בדרך נפלא ונעלה מאד תורות חקים ומשפטים צדיקים וכוללים, משלימים לפרטי ולקבוץ באופן היותר שלם שאפשר. והבטיחם שבשמירתם על אמתתם תעמוד האומה ולא תכלה ותאבד; כי הוא חייך וארך ימיך לשבת על האדמה וגו'. והיתה האמונה הזאת חיה וחזקה באומה בכל הזמנים ונודע לה תמיד הרוחני המוחלט שבתוכה. כי זה הוא העיקר הגדול, שמלבר שיתהוה איזה רוחניות באומה מן האומות, אין בזה די עד שיודע לה במדע מבורר, שזה ההוה בקרבה הוא ענין רוחני, ושהוא המעמידה ומקיימה, וזהו בדרך ציור תחלת המחשבה עבודת האלהית שלה כמבואר למעלה. וכן אצלנו בני ישראל זה היה העיקר שאנחנו תמיד דבקים בה', כלל ואמתת הרוחניות כולם. והודיעה לנו תורתנו זאת כמו שאמר: כי שאל נא לימים ראשונים וגו' הנהיה כדבר הגדול הזה וגו'; השמע עם קול אלהים. ובענין החקים הודיעתנו: כי מי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו וגו'; ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים וגו'. ועוד יתבאר עומק המאמר: חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה. – ונשוב לענין הספור, כי אחר שבצע ה' כל מעשיו אלה, היינו אחר שהכתירם בתורה, וקשרם בחקה אחת ומשפט אחד, ונסדרו השבטים לרגליהם, ונקשרו גם המה ושבו לאחרים בהנהגה הרוחנית שבאהל מועד השוכן בתוך המחנות, וקשר הכל כבוד ה' החופף עליהם ושוכן בין רבבות אלפי ישראל. ואחר שהיה עוד מחכמת השם יתעלה, לסבב גם את הרע הבחיריי של דור המדבר ונאצם את ה' לטוב, ולעכבם במדבר בכדי שיתמו הדור היוצא ממצרים שלא הועלו כל הצורך משפל מצבם, ולא טהרו מעכירת רוחם מעבודת מצרים – ואחר שגדל הדור השני בחירות, גבורים ומהירים כגורי אריות וכצבאים על ההרים – אחר כל זו ההנהגה האלהית הרוחנית שגדלה אותנו כאומן את היונק, ושהשתומם עליה, בראותו אותה הנביא הגדול לגוים, עד שנחה עליו הרוח ונשא עליה משליו הנשגבים; אז נשלם זמן הראשון לאומתנו. ומשך מועד הצמיחה והגדול הזה, לפי חשבון המועט התפוס לברייתא הנזכרת תס"ה שנה, משנגלה השם על אברהם עד מות משה רועה נאמן ע"ה.
משנכנסו ישראל לארץ החל זמן השני מועד המפעל והשלימות. כבשו רוב הארץ וחלקוה כלה בגורל לפני ה' במקום העבודה. קצת השבטים נשארו רועי מקנה בכר נרחב מסומן בגבוליו, ורובם בנו ערי חומה ויזרעו שדות ויטעו כרמים. הנהגת כל שבט היתה לבד ובפני עצמו על ידי נשים וזקנים, והקשר שבין השבטים כולם היה תמיד המקום הנבחר לעבודה הכללית – האהל ומשכן הקרשים שעשה משה במדבר הוכן תחלה בגלגל, ואחר כן עוד בימי יהושע נתיסד המקדש בשילה, בית של אבנים ומסוכך ביריעות מלמעלה, והיה שם חלקה גדולה בין שילה, שכם ובית־אל, ושם נועדו כל השבטים וזקני האבות לישראל, בקדימת מעלה ליהודה ואחריו לאפרים, להמתיק סוד על כל הנוגע לכלל האומה ככתוב: עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים. – אולם מה שעכב הרבה את אשר האומה, היה החטא הגדול של העבודות הפרטיות שהיה בידם ברוב זה הזמן השני. וזה שלא היה אפשר להוציא מדעתם, מה שנראה בעיניהם לצדק רב, שראוי להיות כפי היותר שאפשר לכל פרט ופרט, לשבט ולמשפחה לביה אב, מקום וסדר עבודה אלהית מיוחדת; ולזה מי שהיה ביכלתו הקימו להם מקומות עבודה נקראים במות, והיה בהם מקרש ומזבח, וכהנו בהם בכורים או מי מהעם, הבא למלאות ידו להקדיש עצמו לעבודות אלו, והאמת כמו שספרו לנו נביאי האמת שזוהי הצרעת הרעה, שאכלו בישראל בימים ההם עד החורבן, והתירה כל קשר טוב שבין הפרטים והכלל. ולא היו ימים טובים לישראל כי אם בימי דוד ושלמה, שנתמעטו העבודות הפרטיות עד שפסקו בבנין הבית לגמרי. – הגדולה שבעבודות אלו נראה שהיתה בעיר דן, בחלק היותר רחוק ונפרד משאר הארץ, ואין ספק אצלנו שהיתה העבודה לשם, אך בלתי נקיה מע"ז או אבק ע"ז. והכהנים היו משבט לוי ומזרע משה (וכעדות הכתוב גם מבני דוד היו כהנים בעבודות פרטיות שלא ידענו מהם), ונראה שלא פסקו לגמרי. ואחר שחזקה ירבעם בן נבט עמדה עד גלות השבט לאשור. – ואל יפלא בעיניך איך לא היה אפשר לנביאים ומורי התורה הכהנים האמתיים מזרע אהרן להוציא מלבם מחשבה זו, שהיתה להם טובה וחסודה, ועוד נהפך שלפי הפשט ולפי קבלת חז"ל (יעויין כולה סוף זבחים, וגם מגלה דף י' ע"ב), הוכרחו להתיר הבמות ליחיד ולצבור, והקריבו זרים בהיתר בבמת יחיד, ובפרט לראשים נראה שהיה תמיד רשות להקריב בהם, ולפי הפשט הקריבו שמואל גם שאול גם דוד ושלמה, כל זה לא יפלא בעיני המתבונן, שהרי בטענה זו בקש סנחריב הלוכד, להניא את לבב העם מאחרי חזקיהו המלך הצדיק: הלא הוא אשר הסיר חזקיהו את במותיו, ויאמר לפני מזבח הזה תשתחוו. ועוד יותר נפלא שאף בזמן מאוחר הרבה, וכבר נעקרה ע"ז ונשתרשה לגמרי מבינינו, נבנה במצרים בית מקדש חוניו לה' אלהי ישראל עם קרבנות וקטרת וכהנים מזרע אהרן; הגם שהיו צדיקים וכרוכים אחר המקדש בירושלים ושולחים לשם שקליהם ונדרים ונדבות, וכמו שנזכור להלן. ונשוב לענין ולזמן שאנחנו בו, ימי שפוט השופטים, ונאמר: הגם שהיו גם הם רובם ככולם כרוכים אחר המקדש שבשילה, הנה הסב להם חטא העבודות הפרטיות, שניתר אחת אחת הקשר האמיץ שבין השבטים. ורע מזה, שבאין תורה וכהן מורה ממקום אחד נבחר לבד, זנו מעט מעט יותר בעבודות נכריות לאלהי הנכר, עד כי באו עליהם אויבים קרובים ורחוקים, והציקום בשעריהם זמן רב או מועט. אולם בכל פעם הקים להם השם בחסדו מצילים שופטים. (ועיקר פירוש שם זה בכאן, מנהיג כולל, מאחד לכל השבטים, ומתווך בין דברי ריבותם). – והנה מצינו בשיר נצחון הנשגב הנשאר לנו הוא לבדו מזמן קדום זה, התלונה על פירוד השבטים, והתרחקם מהמלחמה והתשועה הכוללת. וגם בנצחון גרעון מצינו קנאת השבטים זה נגד זה, ומלחמת אחים הנוראה, לסבת פלגש בגבעה, ידועה. – ועם כל הפגעים האלה ראינו, כי גבר הרוחני באומה, ונתאמץ קשורה לטובה אחת אחת. ובזמן ההוא הוחל להוסד אסיפה ראשונה משירי קודש נקראת בשם "ספר הישר". ומובא ממנו בכתוב שיר על נצחון יהושע, תחלתו: שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון וגו' עד יקום גוי אויביו. ושיר אחר שהתחיל: ללמד בני יהודה קשת. ונזכר בשירת דבורה שהיו בזבולן מושכים בשבט סופר. וכבר אז היו לכל שבט מגלות יוחסין, שרשמו אותם השוטרים הלוים, והונחו עם שאר בריתות וכתבים יקרים לפני ה' בשילה, באופן שנראה מן הכתובים המעטים שנשארו לנו בחסד גדול מזמן הרחוק ההוא, איך הוסיפה האומה מעט מעט יותר בהצלחות מדיניות וטובת רוחניות (ודע שברכת יעקב לבניו כל עיקרה על זמן זה נתנבאה) עד בוא זמן שמואל הרמתי. הוא הגדיל לעשות טובה עם ישראל בכל צד וענין, עד שהשוהו הכתוב בשני מקומות למשה. ועם היות שמעת שנחרב בית שילה, ונעזב בחטאת כהניה, והארון עם הלוחות התהלכו מעיר לעיר בערי יהודה, ורבו מאד העבודות הפרטיות, הוקמו במות גדולות וקטנות ליחיד ולצבור בכל מקום, כלשון הכתוב: ממגדל מצרים עד עיר מבצר, ובכולם זבחו זבחי הימים וזבחי משפחה (ולפי הפשט לא אכלו עדיין בשר תאוה באותן הימים), והיה ראוי שיותר לגמרי הקשר שבין השבטים, הנה עם זאת איש אחד שמואל נביא נאמן לה' מלט את הכל בגודל צדקתו ורוב חכמתו בימיו, ועל ידו עזבו על כל פנים את אלהי הנכר, וינהו כל בית ישראל אחרי ה'. הכהנים בני אהרן, שתי המשפחות אלעזר ואיתמר, שנדלדלו מאד על ידי כהונת הבמות, שעל הרוב לא היתה מזרע אהרן, שנתיחדו אז בשם מיוחד הכהנים הלוים (הגם שגם הם לא נשמרו מחטאת העבודות הפרטיות, ורק שלשלת זרע פנחס וצדוק נשארו נקיים אצל העבודה הכללית כמבואר ביחזקאל); הנה נראה שיסד שמואל מושב כהנים בעיר נוב מזרע איתמר, מאותן ששמשו בשילה, הגם רק במקדש שלחן ומזבח, בלא ארון העדות, שנשאר בקרית יערים. וכמו כן קבץ את הלוים, וגם הם מורי התורה ותופשי כל מדע בעם, ויחלקם במחלוקות עוד לפני זמן דוד, ככתוב המה יסד דוד ושמואל הרואה – לפניו – באמונתם. וכמו כן התאמץ הרואה ברוח ה', ויסד ברמה עיר מושבו את הניות, מדרש לבני הנביאים ללמדם ולהכינם, בכדי שיהיו מוכשרים, שתשרה עליהם הרוח ברצות ה', וכמו שספר הכתוב: וירא את להקת הנביאים נבאים, ושמואל עומד נצב עליהם. וקודם זמנו כתוב: ודבר ה' היה יקר בימים ההם, אין חזון נפרץ, ועל ידי שני התיקונים הגדולים הללו ירה יסוד ואבן פנה לאשר האומה בזמן החשוב הקרוב לבוא. – ועדיין בלא מלך אחד ומקדש אחד לבד היה הקשר שבין השבטים מרופה, ביחוד אחר שהזקין השופט הרואה, ובניו לא הלכו בדרכיו, כנראה ממעשה של אנשי יבש גלעד, שבאו במצוקה גדולה ואיש לא בא לעזרתם ומה נזכר בכתוב? וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל, והיה ביום מלחמה ולא ימצא חרב וחנית בידר כל העם (היינו בחלק הדרומי מהארץ שלכדוה הפלשתים וישימו שם נציב בגבעה שהרגו יהונתן), ועל כן נתקבצו אליו זקני ישראל הרמתה, והקים להם מלך גבור. והנה כל הענין איך בחרו והמליכו, ואיך חדש את המלוכה אחר נצחונו הראשון על בני עמון, כקבוצים גדולים במצפה וגלגל, מקומות מפורסמים לקדושה, ויכתוב דברי ברית המלוכה בספר, וינח לפני ה', ואיך הציע לפניהם חשבונו היפה ממעשי ימי חייו. נודע וכתוב בספר, הנקרא על שמו, החל בו הוא בעצמו והשלימוהו נביאים אחריו. – המלך דוד ע"ה היה גבור ואיש מלחמה מנעוריו; ועם זאת הנהיג ממשלתו על פי הנביאים הטובים, ולא מרה את פיהם כשאול, ותכון ממלכתו. האויב החזק והיותר תמידי בימים ההם הפלשתים נכנעו, אחר שהכה בהם שלש פעמים. גם אדום, מואב ועמון וארם ודמשק הקרובה לכד, וישם בהם נציבים להנהגה ולקחת המס. גם מלכי ארם הרחוקים שקנאו בהצלחתו, ועוררו עליו מלחמות כבדות נצח פעמים, עד כי הניח לו ה' מכל אויביו מסביב. ומתחלה מלך בחברון עיר הקדמונה של שבטו ועליה לבד, ובתוך זמן נצחונותיו הנזכרים באו אליו כל שבטי ישראל, וכרת שם ברית לזקניהם לפני ה' (בבמה), וימשחו אותו למלך על כל ישראל, ולו כמו גם לשאול היה חיל מיוחד נצב תמיד מוכן, שלשים אלף איש בחור, וכאשר לכד את המצודה אשר בירושלים מיד היבוסי יושב העיר ביחד עם ישראל, אמר להכין שם עיר הממלכה לכל ישראל, לבעבור תהיה גם היא סבת קשר להשבטים כלם. ולאחר שהציב בהר המוריה מזבח לה' והקריב עליו עולות ושלמים בדבר גד חוזה המלך, גמר בדעתו, לבנות שם בית מקדש עולמים, אחר שהיה המקום מפורסם למקודש בדבר העקידה. וכוונתו שעל ידי ההיכל הקודש והנכבד, ישבתו מכל וכל העבודות הפרטיות, שהיו צורי מכשול לישראל ימים רבים; אלא שמנעהו נתן הנביא בדבר ה' לסבה הנגלית בכתוב: כי איש דמים אתה וגו', ולסבה שזכר שלמה לחירם, כי לא יכול לבנות בית לשם ה' אלהיו מפני המלחמות אשר סבבוהו. ואולי גם לסבת הפחד שלא הגיע עדיין העת, שיעזבו ברצונם העבודות הפרטיות האהובות להם, ומה גם אותן המקומות הנזכרים למעלה המקובלים למקודשים מימי האבות, והנה תהיה המניעה על דרך: כי אמר אלהים פן ינחם העם, וברוך הבוחן לבות. – בימי שלמה בנו היתה הלבנה במלואה (על פי מליצה היפה שבמדרש, וממנו ברמזי הזוהר); היינו שהגיעה טובתן של ישראל הזמנית והרוחנית עד הראש. בידו הצליח ה' לקשור את השבטים גם על ידי עבודה כללית ביד הכהנים בני אהרן והלוים במקום אחד אשר בהר ה', כמו שנקשרו כבר על ידי ממשלה כללית לסבת המנוחה והנחלה הרחבה מורשת דוד. וירבו הבנינים והמלאכות והידיעות והמסחר ביבשה ובים רחוקים, במלך ובעם, גם נצני המשל, השיר, החכמה והמדע הנעלים שהחלו לפרוח עוד בימי שמואל ואחריו בימי דוד, הגיעו לשלמות בימי הטובה האלה, וזה הכל מפורש ונראה בכתובים ובקבלה, אין צורך להרחיב הדבור בו, ובזה שלמו ימי הזמן השני לאומה אשר יעדנוהו למועד "העוז והמפעל". וזמן המשכו, מן הכניסה לארץ עד מות שלמה, כפי המבואר בכתוב תע"ז שנה.
ג אחר מות שלמה החלה הירידה, כלות והתוך כל קשר טוב ואמיץ. וזה כי עוד בחיי המלך לא סרה קנאת השבטים, ונשארה ביחוד הפלוגה הגדולה, יהודה ובנימין מזה, ואפרים ועמו יתר השבטים מזה, וכש"ה בהבטחה לעתיד: אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור (מלשון וכעסתה צרתה) את אפרים. והקנאה הולידה השנאה והתלונות, גם בעבור החיל הנצב מוכן אצל המלך, גם בעבור ההוצאה לצרכי המלך, שחלה על השבטים יתר על תוצאותיהם להנהגת עצמם, ותתגבר בימי שלמה ע"י נציבים מיוחדים במחוזות ובערים. והיה המס עליהם למשא, וחשבוהו לעול קשה, כדרך כל המון שאינם משיגים תכלית המלכות הכללי בפרט בימי שלום ארוך. אולם עיקר הקנאה היתה בלי ספק השבתת העבודות וקבוצי המועדות במקומות המקודשים מקדם ומפוזרים בינות השבטים, ובפרט אחר שהתחתן שלמה עם מלכי העמים מסביב, והניח לבנותיהן עבודות אלהי הנכר שלהן. ולזה עוד בחייו החל ה' לקצות בנחלת דוד אביו, מחוז ארם דמשק ומחוז אדום. והיה עוד בקום אחריו בן לא חכם הותר הקשר קל מהרה, וסר אפרים מעל יהודה, ויחצו לשתי ממלכות. והיה זה פרץ נופל נבעה בחומת ישראל. הבנין הטוב שעמלו בו הבונים שמואל ודוד באמונתם, ומקור נפתח לכל רעה, בטול סדר האומה, והשחתת רוחניותיה שבארנוהו בקודם. כי הגם שהקים ירבעם תחת העבודות הפרטיות בכל עיר שתי עבודות לבד, "בבית־אל", מקום המקודש הרבה מימות יעקב, ו"בדן", מקום עבודה ישנה ומפורסם ע"י נצחונו של אברהם, הנה להיות שנשארו הכהנים זרע אהרן נאמנים לבית עולמים שבירושלים, וכן הלוים המורים בעם ותופשי כל מדע עזבו את מגרשיהם ואחוזתם, וילכו ליהודה; הוכרח ירבעם לכהן כהנים מהעם, וכמו שהתלוצץ עליהם אביה מלך יהודה: כל הבא למלא ידו בפר בן בקר ואילים שבעה, היה כהן ללא אלהים. ואעפ"י כן נקל זאת לירבעם להיות שגם בזמן בלתי קודם מזה הרבה, כהנו בבמות זרים לוים וישראלים. ולא זו בלבד, אלא לפי שהיו חקרי לבו רק לפלגות, שנה גם את סדר חשבון העתים הנהוג בירושלים, כנראה ממה שספר הכתוב שעשה את החג בחדש השמיני תחת החדש השביעי, ושינה גם בפנימיות היכליו, וספרו לנו הכתובים, שעשה עגלים (אולי תמורת הכרובים שבמשכן ובבית עולמים), הכלל, שהכין העבודות לה' אלהי ישראל, אכן על דרך מינות ויציאה מן הכלל לא כתורה המסורה בידינו. ויתכן מאד, שזייף אותה, ולא קבלה בכללותה. וכמו שחרפו חז"ל בצדק במקומות הרבה את הכותים (שהם בלי ספק כלל נצר נתעב משרש נחש של חטאת ירבעם), נומיתי לסופרי כותיים זייפתם תורתכם וכו' ובכן לא עמדה בעינה החטאת הגדולה שזמם ירבעם, כי אם הקרה רעתה בזמן קצר, ולא נשארה העבודה בשתי המקומות לבדו, כי אם בימים מועטים חזרו הבמות למקומן, ורבו העבודות, ופרצו בעם גם עבודות אלהי הנכר ואמונת כל שוא ותפל, שהכבידו תמיד יותר על עשרת השבטים מאשר על יהודה. ואנחנו רואים בעין, איך בהשחת רוח האמונה, נשחת גם המוסר, ורבו המרידות, והריגת המושלים עם זרעם. ואיך כבה לגמרי כל שביב אש ידיעה כשרון ומלאכת חושב וסופר העתים, וכל קשר לטובה בממלכת אפרים. גם הנביאים הגדולים אליהו ואלישע, הושע ועמוס שעמדו בהם, ולא עזבום כלל, ורוב נבואתם אליהם, הנה ברוב מופתיהם ואש תוכחתם, לא צלחה בידם, מה שהצליח ה' בידי שמואל הרמתי. גם ארבעת מלכי בית יהוא שהבריחו עכ"פ עבודת אלהי הנכר כפי כחם, ודבקו בהעבודה כמו שיסדה ירבעם, ונראה שעמלו לעמוד בפרצות, והצליחו מעט ביחוד בזמן השלישי מהם; הנה גם הם לא עצרו כח נגד ההשחתה הכוללת וההתוך של כל יסוד טוב, שגבר בהם מזמן החלוקה הכפולה לאמונה ולמלכות והלאה, עד כי גלו השבטים אחד אחד ע"י מלכי אשור לצפונית מזרחית האסיאה, ולא נשאר לנו מהם בעצמם ובכלותם שום דברי זכרון לשון וספר, זולת מה שהודיעונו מהם הכהנים והנביאים אשר ביהודה; וכמו שבא (מלכים ב' י"ז) הספור המעורר הלב לעצבון על אבדן החלק הגדול מאומה שלמה בלי חמלה. ועד היום הזה לא ידענו מה היה להם, אם עלו בתהו ואבדו ונטמעו בין העמים, או אם נלקטו לאחד אחד בימים מאוחרים, וחזרו ונדבקו באומה. – אמנם במלכות יהודה ובנימין לא נפל הדבר כל כך רע ומר, ולא אבד לגמרי פרי הטוב של מעשי שמואל דוד ושלמה, ונשמר רוח האמונה ע"י הכהנים מזרע אהרן וצדוק הורי התורה ותופשי עבודת המקדש בטהרתה. ונשמר זרע המוסר ודעת אלהים בעם ע"י הלוים, שעברו באלו הזמנים כעניים וגרים בארץ, ללמד מוסר ודעת (הגם שהרשעים וביחוד משאר השבטים היו משחיקים עליהם ומלעיבים בם, ככתוב וכנמצא להם בתהלים הרבה מזמורים, ששפכו שיחם על ענים ובזיונם). וע"י הנביאים נשמר כלל רוחניותם, וכתבו הם או תלמידיהם נבואתם על ספר, וחברו קורות האומה וקורות מלכים יחידים, או קצרו אותם מספרים רחבים כאלה הדברים, שכנראה הונחו בבית ה' ונשרפו עמו, והקצורים באו בידי העם, וקראום וידעו פועל ה', וכש"ה: אשר שמענו ונדעם וגו'. והיו גם קצת העתים טובים וחשובים, כמו ימי יהושפט וביחוד דורו של חזקיהו היה דור דעה, לתורה ולדעה והעתקת הספרים, ולכל הנהגה טובה בתיקון המדיני, כשנחו ממלכי אשור והיה להם הרוחה זמן מועט, וכן בתחלת ימי יאשיהו, כנראה הכל מן הכתובים ומן הבא בקבלה. ולא נוכל להאריך אך סמוכים על היודע ומבין, נקצר ונעלה לעניננו. אך בכל אלה לא עצרו כח לגדור פרצה שעשתה החלוקה, או לסכור מעינות ההשחתה, שנבעו מכל צד בשטף מים כבירים. – המעמד הטוב בימי שלמה ורפיונו מיד אחר מותו, העיר תחלה קנאת מצרים, ולא בלבד שלקחו הרבה וידל ישראל, כי אם גלו גם ערות הארץ וחולשתה לבאים אחריהם. ומני אז אחר שנשמדו או נשפלו השונאים הקטנים שכני א"י הרעים, קמו נצבו שני שונאים גדולים ונוראים, מצד צפונית מזרחית אשור ואחריו בבל, ומצד דרומית מערבית מצרים. – הגם שעבודת אלהי הנכר לא גבר ביהודה כבעשרת השבטים, למדו מהם עבודות הפרטיות, וחזרו הבמות גם בהם. איזה מלכים רשעים כאחז מנשה ויהויקים, חשבו להיטיב ענינם ומצבם, בהתדמות אל העמים בעבודות אלוהות הרבה, ולא השכילו כי אין מפלט ותשועה לישראל, זולתי בהדבקם בה' אלהיהם ובשמרם פנת היחוד, כמו שהיא מסורה להם, טהורה מכל ע"ז ואבק ע"ז. והיות הפנה ההיא קשורה ומקושרת עם קיום האומה אשרה וטובה, והיא המרחקת אותנו מלכת בחקות העמים, ומהשפיק בילדי נכרים, הרעה הצומחת תמיד בפרוע פרעות באומה. ולא הבינו המלכים הטפשים ההם, מה שהבין מרוחניות אומה זו המקיימה, נביא הגוים באמרו: הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב. – והנה הדברים והקורות איך נהרס כל הבנין אחת אחת, היינו איך בהשחת האמונה נפסד גם המוסר, ונשפך לרוב דם נפשות נקיים המחזיקים בה' אלהיהם, ושאר מוסדות הטוב והישר, ואיך גם רוח הדעת נשחת, ופנו ערף לעצת נביאי האמת ויועצי תושיה, שלא אבו להחניף להם, כמעשה מורי שקר המחניפים תמיד לעם, ואיך נבקה רוחם והכניסו תמיד ראשם בין שני הרים גדולים בבל ומצרים, עד שרצצו את גלגלתם; ואיך נתפזרו והרחיקו מעל גבולם ברצונם ובעל כרחם, עד כי מעטו וישוחו מאד; ואיך אף שאבד הכל, לא יכלו להם קצת הסגלות שבהם, שבקשו לאסוף נדחים מסביבות וליסד חברה מדינית חדשה במצפה מקום מפורסם צפוני וקרוב יותר לבבל, תחת הראש גדליהו בן אחיקם אהוב לכשדים, אך גבר רוח העועים בקרב העם ושריהם, שלא להשאיר פליטה, אך להרבות נדחים כמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו, ולעשות הגלות שלמה. כל הדברים והאמת האלה הנם בספר המלכים הקצר שבידינו, ובכל ספרי הנביאים ובמגלת הקינות כתובים ברוח אלהים, ומצוירים לעינינו בדרך נשגב ונעלה, להיות לעדות ולמורה לדור אחרון בנים יולדו עד אחרית הימים, כמש"ה: שמע עצה וקבל מוסר למען החכם באחריתך.
***
ונשלם הזמן השלישי לאומה, מועד הירידה והכליון אחרי שנמשך מן מות שלמה עד שנהרג גדליהו, לפי חשבון הברייתא, שע"ה שנה. –