אנחנו רואים שהיתה עצת ההנהגה האלהית, שלא להפיץ את המין האנושי הפרדה מוחלטת, כיתר הב"ח שהבדידות עצמית להם, וחבורם מקרי, לבד, כ"א לחברות, לאגודות קטנות וגדולות ראשיתן בתי אבות, ומהן למשפחות, ומהן לקבוצי עיר ומדינה, עד האגודה הגדולה של אומה שלמה מסודרת בהנהגתה, ותקרא אז גוי ולאום. וכמש"ה: בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם. – והיה עוד מחוקי ההנהגה ההיא האלהית, שאחת אחת יולדו בין האגודות הללו, סדרים טובים ונעלים משלימים לקבוצם. לדוגמא, העבודות והעסקים צרכי החיים יתחלקו בין בעלי הקבוץ, לפי נטות והרגל כל אחד ואחד, ועי"ז יגיע לאיזה שלימות רב או מעט, ויצמחו מנהגי משפט וצדק, מתחלה בפרט ומעוט, ולפי מה שהם נטועים בלב, עד שיתהוה מהם קצת חוקי משפט מונחים כוללים. – מעט מעט יפרחו איזה נטעי אהבה, חנינה וחמלה, במשפחה, בקהל ובאומה, ועמהם הכבוד, הענוה והצניעות ושאר המוסרים הטובים הנכנסים לפנים משורת הדין. – ועוד יעלו המלאכות מן הצורך לבד אל המועיל ונהדר, ועמהם ירבו חושבי מחשבות בכל יופי ונאה למיניהם, עד כי יתנו קול בזמרת פה וכלי, ובשירים מעוררים הנפשות, וכיוצא באלו המלאכות שהם קרובות לחכמות. והנה כבר עוד בתחלת, גם במשך זמן הארוך ההוא, התנוצצו בקרב העם כמו כן קצת שביבי אש דת, בכח דעת אלהים ועבודת אלהים, שנתבאר בקודם, היותן נטועות בעומק נפש האדם.
והיה אחרי כן, בהניח לאומה מן העבודה הקשה והעצבונות שבתחלת יסודתה והאחזה בארץ נושבת, או אז תתרבה גם עשיית המושגים הכוללים שבארנו בקודם, ותתעשר הלשון במלות ודבורים, ותתעלה למליצה וצחות, ויורשמו העתים והקורות, ויתיסדו בתי ספר ומדרש לקטנים ולגדולים, ויבואו החשבונות והחקירות, וידוקדקו הנימוס והמשפט, ויתעלו המוסרים אל יושר המחשבה וטהרת הכוונה, ואז באורח ההוא בעצמו ובהדרגתו תתנקה ותזדכך גם הידיעה באלהית, גם העבודה הנערכת תמיד אל הידיעה, שהיו באומה עוד מתחלת צמיחתה, אך בגסות החומריות וערבוב החושיות.
ודע שכל אלו המחשבות כלם, והדינים והמסורים ומושגי לשון וספר וחכמה וציורי האלהית, שזכרנו היותם מתפשטים באומה אומה ברוב או מעוט השלימות, הם כלם נחלות ומנות וחויות שנתחוו לקנין אליה בכללה, היו בכח נפשות הפרטים, ויצאו לאור עולם אחת אחת, באמצעות זמן ארוך והמון רב, מקושרים בקשר אמיץ, ועוזרים איש אחיו, דור אחר דור, והנחלות הטובות האלו, יולדו לפעמים בין כלל אנשי האומה ובאורך הימים לבד, ולפעמים בעזר שבט אחד ממנה, שהגיע בסבת מה למעלה יתרה, ולפעמים בעזר קבוצים או יחידים שבאו בתוכה מארץ אחרת ולמדום, והיו בה לנשיאי אלהים ושרי קדש. כא"א ע"ה ומלכי צדק.
ודע עוד שכל המנות והנחלות הללו, שנאצרות בכללותן לאוצר קדש רוחני באומה אומה, הם בכמותן בלתי שוות זו לזו, היינו שיוכל להיות בהם ענין אחד, במדרגה יתרה מהשלימות מענין זולתו. אולם להיות עיקר ושרש אחד לכולם, והיא הרוחניות שבאומה, היוצאת מן הכח אל הפועל על התארים שמנינו למעלה, הנה יהיה גם איכותן של הנחלות שוה ונאחד, וד"מ בערך ציורי הנאה והמגונה והיופי והתפארת שיתפשטו באומה, והיותם חושיים, או תבוניים או מעורביים, יהיו לפיהם גם ציורי יסודות המשפט ועיקרי המוסר, ובערך אלו, יהיה כמו כן מדעה בטבע המציאות וציוריה באלהית, מוגבלים על דרך מיוחד ושונה מאשר באומה זולתה.
והנה יקראו בכתובים המנות הללו בשם רוח: רוח חן ותפארת, רוח משפט וצדק, רוח אומץ וגבורה, רוח טוב, רוח חכמה ובינה, רוח יראת ה', ובכולם יסמך התואר אלהים להורות בביאור על רוחניות הענינים האלה (אלהים יבוא לרוב ע"ד תואר לא ע"ד שם, וכמו שנאמר אנחנו היום אלהיי לסמן את הרוחני בעצמותו. ודע זה). ועל כל אחד מהם יאמרו נמלא פלוני רוח אלהים, או נתן אלהים את רוחו עליו, או נחה עליו הרוח, או לבשה אותו. – והנה יקרא על דרך זה אצל אחרוני החכמים, כלל האוצר הרוחני ההוא, המיוחד באיכותו, ומשונה בעם ועם, רוח האומה ההיא בכללה. וכטבע רוח האדם הפרטי שבארנו בקודם (שער ו'), כן רוח האומה, הנהו מפתח פתוחי עצמותו בשינוי והבדל הניכר למתבונן, על כל אומה שלמה ומסודרת, באופן שהן במחשבת כל מלאכה יקרה, הן בנמוסים וחוקים, והן בחנוך ולמוד הבנים וכדומה, והן בעבודת וידיעת אלהית שבה, הכלל בכל מעשי שלומה ומלחמתה, עתיה וקורותיה תבדל ותוכר אומה מחברתה. הגם שקשה הוא ויצלח רק לפעמים למבינים, להבין הערך שבין הענינים הרוחניים הללו זה מול זה, ויסודתם זה בזה.
אולם כמו שישלם ויתעלה רוח האומה על הדרך שזכרנו, בבוקרה של אומה ובזמניה החשובים, כן יתמעט וישוח בנטות צללי ערבה, עד כי ירד פלאים, ויופסדו סגולות האומה אחת אחת ותשפל ותרד מכבודה, עד אם תכלה ותאבד. וזה כי ברבות ההדר והסלסול באומה, תרב אהבת התענוגים, והמחשבה המלאכית תשתעבד לחושים ולהנאותיהם. והנה יושחת רוח החן והתפארת שזכרנו, ברבות הקנינים והבצע, ירב גם גאה וגאון ומשרה מן קצת אנשי הקבוץ על זולתם, ויפרח ריב וחמס ושוד בארץ, ועי"ז יתעוותו הדינים, ותאבד החנינה וכבוד הזקנים ויתר המוסרים הטובים. הכלל, יושחת רוח המשפט ורוח הטוב שזכרנו. בהפרד הלבבות יפרדו גם הדעות, והן מתחדשות ובאות, בילדי נכרים המשפיקים ומתפשטים בעם בימי הרעה האלה, ובנְמוסים זרים לאומה ולרוח הטוב שבה, ובימי אשרה, ובספות הרוח את הצמאה, היינו בהתגבר התאוות בטבעיות כבלתי טבעיות, ירכו הלבבות, ונשתה גבורת הנפשות מהתענג ומרוך, ויפחדו מקרוב ומרחוק, וירעדו על הבאות, והפרטי והקבוץ ידרשו על עתידותם בקוסמים ובבדים, ויתהוללו בכל אמונת שוא ומדוחים. הכלל, רוח הדעת ורוח הגבורה והאומץ שזכרנו, יושחתו עד להפליא. וכתב הרב באחת מאגרותיו וז"ל: וזאת היא שאבדה מלכותנו, והאריכה גלותנו והגיעתנו עד הלום, שאבותינו חטאו ואינם, ולפי שמצאו ספרים רבים באלה הדברים של דברי החוזים בכוכבים, שדברים אלו הם עיקר ע"ז כמו שבארנו, טעו ונהו אחריהם, ודמו שהם חכמות מפוארות, ויש בהן תועלת גדולה, ולא התעסקו בלמידת מלחמה, ולא בכבוש ארצות, אלא דמו שאותן יועילו להם. ולפיכך קראו אותם הנביאים ע"ה: סכלים ואוילים, ודאי סכלים ואוילים היו. עכ"ל השייך לעניננו. – ולרגל כל אלה ההשחתות וביתר עוו, תחשך והתבלבל הידיעה והעבודה באלהיות, ותתהווה לאמונות טפלות בשדים ואמים ואלילים לא אלוה. וכבר פשה הנגע לכל המחלקות שמנינו בזה, גם בראשי האומה, שופטיה יועציה וכהניה, או אז יבוא ההפסד והרקבון בכל, וכל יסוד סדר ונמוס טוב בראשיתו, יתהפך לרע ומזיק, וכמו שציירו לעינינו נביאי האמת, בעברת קנאתם ואש תוכחתם, ההפסדים הללו והגמול האחוז בעקבם, שחלו באומתנו, ומקצת האומות הקרובות אלינו ביחס או במקום. כללו של דבר, תענוג, גאון ומשרה ואמונת שוא, המה ארבעת שפטים הרעים משחיתי רוח האומה, עד אם תכלה מנפש עד בשר – פנימיותה וחיצונה – ותשבות מהיות עוד לגוי. – והנה מן האָמור נתבונן, שעם אמרנו כי הענין הרוחני יולד באומה במיצוע הקשר האמיץ שבין חלקיה, במקום ובזמן דור אחר דור, והנה רק הרוחני ההוא בעצמו, ולבדו, הוא המוליד ומקיים הקשר ההוא כל ימי היות האומה, ולפי האמת אין עצמות האומה, במה שיא אומה, כ"א עצמות הרוחני שבה (וכל רוחני מוליד עצמו היינו שפעולתו הוא עצמותו), ולזה אם נדמה האסף והעדר כל המנות הרוחניות הנזכרת, מן איזה קבוץ שיהיה מכל וכל, לא תקום שום אגודה וחברה אנושית, כי תתפרד החבילה כרגע, אך זה באמת מה שלא יצויר, להיות האדם נברא בצלם, היינו שהויתו רוחני, עד שגם אצל פראי המדבר, כבר החלו לצמוח איזה פרחי רוחניות, כאגודות בית אב וקבוצים קטנים שלהם, והיא סבת חבורם, – ונתבונן עוד כי הגם שאמרנו, שאין אומה אובדת וכלה לגמרי עד שיכלה ויעדר הרוח, שבארנוהו היותו כולל לה ומעמידה, עם כל זאת לא יסתור זה המונח הגדול אצלנו, שיש לכל רוחני טבע מציאות קיים ובלתי בעל תכלית, וזה לפי שלא יפסק ויתבטל הרוח הנזכר אלא במה שהוא דבוק בזמן ובמקום, היינו היותו מיוחד לארץ ודור פרטי, וביחס זה גם הרוחני ההוא בעל תכלית ואובד בלי ספק, אולם במה שהוא רוחני בעצמותו, בלי ספק יהיה נשאר חלק ומנה לאומה אחרת שכנתה, הקרובה אליה במקום או בזמן, אך בהבדל, שבגוי קטן באבדן מציאותו, לא תוכר לבחינתנו, הרוחניות שהיתה בו, הגם שבאמת לא יאבד לגמרי, ורק באומה גדולה רבת פעלים ישארו הרבה רשמי רוחניותה ויוכרו היטב לדור אחרון במלאכת מחשבת, בשירים, וספרים, ובחוקי משפט אשר לה, הבאים עי"ז לנחלה לכל המין האנושי, ולרוחניותו הכוללת, שתצא בו לפועל ולאורה במשך כל ימי עולם; וזה מה שיבואר מאתנו ביחוד. מעתה בהגיעך עמנו אל מקום מצב שכלי הלזה, תדע ותשכיל שמה שקראנוהו רוח הכולל לאומה אומה, הוא מה שיקרא בתורה ובנביאים הראשונים, בלשון תחלת המחשבה (שהוא כמו שידעת, לשון כל הציורים התוריים מבלי שיפחות מעלתם חלילה כמבואר בקודם) אלהי האומה, ובדברי בעלי החזיון והחכמים שבאו אחריהם שר האומה, היינו שלקחו כלל הרוחניות המתפשט וגובר באומה אומה, ושמו אותו לעצם ודבר מיוחד בשם ותארים מיוחסים לו, וראו שכמו שמלך האומה, הוא המקשר ומיחד אותה בחיצוני ולעינים, כן אלהות שלה, הוא המיחד ומקשר אותה בפנימיותה גם במקום גם בזמן מדור לדור. וזהו ציור התבוני של הענין המחשביי הנזכרים. ועפ"י דרכינו להאריך מעט בענינים ולקצר ברמזים לחכם ומבין מדעתו, נזכיר איזה דבורים שבאו במקראות ובדברי חז"ל: אלהי הארץ, אלהי נכר העם, משפם אלהי הארץ, אשר חלק ה' אלהיך, אשר לא חלק להם, ההימיר גוי אלהים, כי כל העמים ילכו וגו', מקלל במלכו ובאלהיו, ודבורים הרבה דומים לאלה, לא זכרנום בפירוש. – ובזה תבין כוונת המקרא, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, ופקדתי על אמון מנא ועל אלהיה, ויצא כמוש בגולה, ויצא מלכם בגולה, וכוונת עומק המאמר לחכמים, אין הקב"ה נפרע מן אומה עד שנפרע מאלהיה תחלה.
והנה להיות על הרוב אחת המנות הרוחניות הללו שהזכרנו, היא הגוברת באומה אומה, והאחרות נערכות אליה ומוגבלות על ידה, הנה יהיה גם האלהים או השר שלה, מתואר ביחוד בתואר רוחני זה, ועד"מ באומה המושלת בחרבה יהיה השר רוח הגבורה, ואליו תכונן עבודתה, ועד"ז ברוח מחשבת המלאכה וחריצות ידים, ברוח החן, המשפט, הערמה, והידיעה; וכמו כן יתכן להם ליחד לכל אחת מהמנות הללו ולעשות להם לסימן, איזה מהברואים הנכבדים בעולם, וביותר הכוכבים הסמוכים לארץ, לפי הענין הנודע או המדומה מכחותיהם, ד"מ השמש, למוציא לאור כל כח טמון; שבתאי, להשכלה; צדק, לרוח המשפט; מאדים, לרוח הגבורה; נוגה, לרוח החן. – וכמו כן אפשר לאותה אומה לצייר ולפסול כל רוחני בתמונות וסימנים אחרים, תבנית איש חושב מחשבות, תבנית גבור לוכד ערים – בעל – תבנית מניקה ומשפעת; עשתרות – תבנית שוקל מאזני משפט וכדומה.
והנה הנביא מכריז ואומר: לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא וישראל שבט נחלתו ה' צבאות שמו, יאמר, כי הרוחני המוחלט הוא, ואין עוד מלבדו מקור כל ישות רוחניה וכלל כולם, שהם לעצמם ובפרטיותם היינו בדבוקם בצבאות השמים ובצבאות הארץ, כולם בעלי תכלית קץ וחלוף, ואין להם אמתת מציאות וקיום מוחלט, אלא מצד היותם בהשם ב"ה, הרוחני המוחלט ואין סוף. – וזהו הציור התבוניי מן הדבור, אל אלהים ה'. מציאות כלל הרוחניות באמתתן המוחלטת. ומן הדבור, ה' אלהים צבאות, אמתת מציאות כלל הברואים הנכבדים, שהם כללים לפרטי הנמצאים, המה המאירים את הרוחני ביותר, ומפתחים עצמותו כמו שבארנו (שער ו') וכמו שנבאר עוד בדברנו על שם וענין מרכבה. ומאחר שיעצה ההנהגה האלהית, לבחור המקור אשר ממנו חוצבנו, הם האבות הקדושים, וליחד מקרב זרעם בהפרדה אחר הפרדה, זרע משפחה אחת י"ב שבטי יעקב, ולהקים מספרם לאומה שלמה מיוחדת בארץ אחוזה בגבולות קיימות, וכש"ה יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, ראתה החכמה האלהית לנהלה ולהשלים ענינה, לבעבור תהיה ממלכת כהנים, היינו מורים למין האנושי האמונה התוריית המוחלטת, והגדילה לעשות עמה, עד שיתגלו ויתהוו בתוכה, כל הנחלות והמנות הרוחניות ונערכות בערך שווי, באופן ובתואר, שכולן נאחזות בו ית' ונסמכות אליו באמתתן. היינו שבכל מעשה אומתנו וכל רוח נעלה וטוב המתגלה ובא לאור בקרבנו, נדע בלבבנו ונודה בפינו, כי אל חי בקרבנו ומידו הם לנו, היינו שהם מושרשות בו ונאצלות מרוחו כלל הרוחניות כולם. – וזה סוד או כפי דבורנו ציור התבוניי של הדבורים, ושכנתי בתוכם, כי אתכם אני, ורוחי עומדת בתוככם, וסוד השם שכינה, והדבור שכינה בישראל. ובזה תבין כוונת אמרם גלו לבבל, גלו לעילם שכינה עמהם, וכוונת המאמר אין השכינה שורה בפחות משני אלפים ושני רבבות מישראל. והנה הכתוב אומר: אשר חלק וגו' ואתכם לקח ה', ועוד אשר לא ידעום ולא חלק להם, ואמרו: אין מזל לישראל. ולזה נאמר בהכרח, כי רק ציור תחלת המחשבה של אנשי דורו, הצריכו לאיש חמודות לצייר גם לאומתנו שר מיוחד. אולם כנהו בשם, מורה, לא על רוחנית פרטית כ"א מיכאל, להורות שאין רוחנית מוחלטת, היינו בלתי תכלית וקיימת באמתת המציאות מכל צד, כ"א להשם יתעלה לבדו, והוא חלקנו ולו אנחנו.
קצרו של דבר השער, קדמוני האומות כשהרגישו אה הרוחני שנתגלה ביניהם במשך זמן חבורם, גבר עליהם המאור שבו, ונצחה אותם נעימותו, והלהיב נפשם למורא כבוד ועבודה; אמנם עמדו ברוחניים הפרטים וחיליהם, שהם צבאות השמים והארץ, וזה לפי שלא הגיעו להשגת הרוחני במדע מבורר, וע"כ לא הגיעו להשיג, שאין אמתתו וקיומו במה שהוא לעצמו פרטי, דבוק בזמן ובמקום, שמצד זה הוא אובד וכלה, כ"א במה שהוא כללי, היינו במה שיש לו אמתת מציאות בהרוחני המוחלט, ושהוא מושג, הבינה הטהורה לבד, ושעל כן אין לדמיון ותבנית ולא למחשבה ולא לשכל תפיסה בו כלל. וזו הסבה שחוץ מאיזה סגולות מועטים, חשך האמת על המונם, ושבו עליהם הרוחניות הנזכרת לאלילים אלמים ולשדים לא אלוה. וגם עבודתם נשחתה, בפרט בימי הרשע והרעה, לתועבות גדולות כנודע, עד אבוד הרוחני שבהם לגמרי, ונשמדו ואבדו גם המה. – אולם בחסד אלהים על האומה אשר בחר בה, חסד שלא נוכל לתלות סבתו לא בנו ולא בדור מן הדורות שקדמנו, אלא נחזור בעל כרחנו לאחור, עד המקור הראשון לנו, היינו האבות, וכמבואר בתורה. בחסד עליון זה, באה אלינו, מחשבה זו העליונה על כל מחשבות הבינה, והיתה בנו תמיד השגה ההיא הגדולה והקשה, הגם שהיא כמו כן קרובה וקלה מצד, כמבואר למעלה (שער ו') ביחוד, אחר שיעמדו עליה כלל אנשי האומה. – ואם רצונך לידע קושיה וקלותה של מחשבה זו כאחד, הגע בעצמך, שגם ישראל שעמדו על הר סיני ושמעוה, לא הגיעו אליה על טהרת אמתתה בהמונם ובכללותם, עד סביב לזמן שוב הגולה מבבל, היינו עד עבור אלף שנים מזמן נתינת התורה. – אכן מני אז והלאה שבה כחרותה על לוח לבנו, ולא סרה עוד מדורותינו, והיינו בה למורים להמון לאומים רבים, ובה אנחנו קיימים עד היום הזה, ועמה נעמוד ונושע תשועת עולמים, וזה מה שיבואר בשער הבא.