משׁל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה
אחת דולקת, אמר תאמר שׁהבירה בלא מנהיג?
הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו: אני הוא בעל
הבירה; כך לפי שׁהיה אברהם אבינו אומר: תאמר
שׁהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ עליו הקב"ה
ואמר לו, אני הוא בעל העולם.
(ב"ר פ' ל"ט)
גאלינוס רופא ופילוסוף יוני מאחרוני חכמי העם ההוא – חי בזמן אנטונינוס ורבי. – הוא לבדו לפי הנודע לנו, המביא בבאור תורת משה וישראל בשביל לחלוק עליה, וזה בספרו בתועלת בעלי החיים, והמחלוקת הוא בענין הכוונה והתכלית בפרטי מעשה הטבע. ולזה הרב ז"ל בגודל צדקתו, כאשר נזדמנה לפניו מלחמת חובה זו שלא במקום שמיוחד לדרוש זה היינו בפרקיו ברפואה עם זאת לא החמיצה אלא נכנס לה ונלחם בכל כחו נגד היוונים, עד שנצחו לעיני המשכיל הבוחן, ועל כן להיות שנשתבש המאמר ההוא בהעתק לשון ערבי – שאולי המעתיק לא היה לא תורני ולא פילוסוף – ועוד יותר בדפוס, ראינו נכון לתקן בזה עיקר תורף המאמר ולבארו, אחרי אשר נרחיב הדבור במחקר זה, ר"ל בענין הכוונה והתכלית, וזה ראוי מצד עצמו להיות הדרוש הזה שער גדול באמונה התוריית, ולפי שהוא במציאות השם השגחתו והנהגתו לעולם מופת קרוב לציור המחשביי עד שהשתמשו בו הנביאים לרוב, אמר שאו מרום עיניכם וגו', המוציא במספר צבאם וגו', ואמר עוד נירא נא את ה' אלהינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועות חקות קציר ישמר לנו (ירמיה ה' כ"ד). ועוד הנוטע אזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט המלמד אדם דעת וגו'. ונאמר בבחינת ראיות אלו כל פעולה טבעית יש לה סבה הפועלת אותה, והנה תעיד הפעולה על סבתה, אולם מפעולה כזו בלבד אין ראיה על שיהיה בה תכלית מכוון ושיהיה בעצם סבתה כוונה, ר"ל שיהיה מוכרח שציירה הסבה את הפעולה בתחלה וכוונה להוציאה לפועל בכדי להשיג את התכלית, ולזה נקרא כלל הסבות הפועלות האלו בשם יוני סבות מיכאניקיות היינו סבות פועלות בטבעם לבד מבלי שיהיה שם ציור הפעולה מקודם לה וכוונה להוציא לפועל שהוא התכלית. – אולם אם נמצא פעולה שאי אפשר המצאה מבלי שיהיה ציורה תחלה נמצא בעצם סבתה, עם הכוונה להוציאה לאור, הנה נקרא סבות כאלו סבות הכוונה והתכלית, כמו שהם פעולות המלאכותיות שלנו. – והנה אם נבחין עפ"י זה את מעשי הטבע, נראה שיש בהם בתחלת ההשגה פעולות מיכאניקיות לבד, והם המעידות על סבותיהן הפועלות אך לא על כוונה הסבות ההם בפעולתן, כמו פעולות הרוח והמים ושאר היסודות שפועלים בטבע; ואלו אין להם שייכות לעיון שאנחנו בו והוא ליקח ראיה מן הפעולה על שיש בעצם תכונת סבתה כוונת תכלית.
אמנם יש בפעולות הטבעיות כמו כן פעולות שנראה בהם לציור המחשביי תכלית נגלה, היינו המצא ענין טבעי אחד לצורך ולתועלת דבר אחר זולתו כמו מציאות המים והצמחים למזון החי, ומציאות החיים למזון ולמלבוש האדם, מציאות הרוח לנקות האויר. והנה נאמר בדיוק לפעולה טבעית כזו שהיא מסכמת אל התכלית שהוא חיצוני לה. והנה אף שתכלית חיצוני כזה ישפוט עליו השכל הישר, כל תכלית חיצוני בטבע נעשה בכוונה להשגת התכלית ההוא. הנה עם זאת אין בו לבדו מופת כולל מוכרח להעיון התבוניי שאנו בו, וזה לפי שיש דברים נמשיכם אנחנו בעלי השכל הכוונה, לאיזה תכלית מבלי שיהיה התכלית בפועל הטבע בעצמו. ולפעמים תגיע סכלותנו בזה שנשתמש במעשי הטבע לתכלית הבל ומותר כמו הנוצות בעלות הגוונין, והאבנים והמתכות הנוצצים. ועקר מבוקשנו הוא שנמצא בפעולה אחת טבעית בעצמה ובפנימותה תכלית, ושהתכלית ההוא יהיה בכוונה ושעל ידה נשפוט היות ציור הפעולה נמצא בסבתה מקודם צאתה, היינו שהסבה בעלת שכל תפעול בו. אולם על הסבות בעלות תכלית חיצוני יש לבעל הדין לחלוק ולטעון, שאינם אלא סבות מיכאניקיות מסכימות לבד אל התכלית שמצאנו או עשינו אותו אנחנו בעלי השכל לפי צרכם בחכמת או בערמת או בסכלות לבנו. המשל אותן הפראים השוכנים בקצה הצפון בערבות ציה נחרבות ושוממות, יועילם הרבה השלג התמידי לעבור בו בנקל מרחק רב, ויעזרו בזה ע"י הכרכרות קלי המרוץ שימצאו שם לרוב, ותתקיים שם בהמה זו במאכל קוץ ודרדר מועטים, ועם זאת החלב הרבה וטוב למאכל בעליה. ועוד שם סער הים גדול מאד אולם בהיותו הולך וסוער תמיר ישטוף להם מארצות טובים משלהם עצי יער ימציאו להם סוכות למחסה בחורף הנורא אשר שם. והנה יש בכל זה תכליות נגלים, אולם אם תפול השאלה: ומה הוא התכלית האחרון בכל אלה? הנשיב שהוא הישיבה באקלים הנורא ההוא, שנדחו שמה בני אדם בליספק רק לרוע תכונתם איבתם ומלחמותם, שלא נשא אותם אקלים ממוצע וטוב לשבת יחדיו, והגיעו לשם ונשארו נמשלים לבהמה; לא יוציאו וישלימו כוחותם לעולם לרוע מזג ארץ מושבותם. ואין לנו אם כן באמת ליחס סכלותנו לחכמה לטבע בפעולותיה ולא להפועל אותה ית"ש. והנה על אופן ודרך זה יכחיש המתעקש בל תכלית חיצוני, היינו היות דבר אחד בשביל דבר אחר, כל עוד שלא הראינו לו תכלית פנימי היינו היות דבר אחד בעצמו ובפנימיותו תכלית. ויאמר שאם המטר מצמיח חציר ולחם לאדם ולבהמה, יאמר שזה ע"ד מיכאניקי ובלי כוונת תכלית, שהאדים עולים למעלה עם חלקים מימיים וכשיתקררו בגובה האויר יפלו כמטר, וישתו הצמחים ויגדלו, ולפעמים גם ירקיבו מרבוי הגשם. הכלל אלו היה בידינו ליקח מופת עיוני מתכלית החצוני על היות כל מעשי הטבע בתכלית, ולזה בכוונת מכוון כוון ורצה בהם, כבר היה נקל לסתום פיהם של אפיקורוס וסיעתו חסרי אמונה האומרים שהכל מוכרח בעצמו ואנוס במעשהו או נפל במקרה שגם היא, המקרה, הכרח חיצוני ביחס הדברים זה אל זה. ולהיות שאין לצייר בהכרח תכלית, לפיכך הוא מדומה בלבד ואין בו תושיה ואמתת דבר כלל (הדרך שאנו הולכים בו באמת בחנוך האמונה לבעלי האמונה כמו שהזכרנו למעלה).
ויש עוד מין תכלית בדברים שהוא בעצמות הדבר לא חיצוני לו כמו הקודם, אלא שהוא אינו מפעולת פועל כ"א מושכל בעצם הדבר וכלול בטבע הענין; המשל בזה מספרי החשבון ותמונות ההנדסה, שיש להם תכונות וסגולות שעל פיהן יוכשרו להוציא מהן חלקים וערכים הרבה ושונים, וכאלו הושמו המספרים והתמונות ההם ביחוד, בשביל הלמודים שהולידו לנו, אם יהי המבוקש ששני קוים איזו שיהיו יחולקו על ערך מרובע, היינו שיחתכו זה את זה באופן שמרובע הנעשה משני חלקי הקו האחד יהיה שוה למרובע הנעשה מחלקי הקו השני; הנה זה המבוקש הכולל לכל שני קוים שבעולם עם מה שנראה בו מן הקושי וצורך ההצעות לביאורו, הנהו כלול ומונח בתמונת העגולה, ר"ל שכל שני קוים הנמשכים בתוך העיגול וחותכים זה את זה נחתכים על הערך שזכרנו. וכן אם רצינו להגביל ולבנות על התושבת והזויות העומד נכחו משולש שלם איזו שיהיה, הנה עם כל ריבוי מיני המשולשים ההם עד לאין חקר, עם זאת יוכללו כלם בתמונת העגולה, ואם נעשה ד"מ קו התושבת הנתונה ההיא לאלכסון עגולה, הנה תכלל תמונת חצי העגולה ההיא כל פרטים משולשים נצבי הזוית באין נגרע אחד מהם, אף אם הם רבים לאין מספר (להיות אורך שני הצלעות בלתי מוגבל בשאלה) ולזה נקרא תמונת חצי העגול מקומם של כל המשולשים נצבי הזוית, וכן כל יתר ויתר הנמשך בעגולה, ועושה תמונה מוגבלת ממנו חלק קו העגול הנחתך על ידו, הנה תהיה התמונה ההיא מקום כולל בתוכו סוג מסוגי המשולשים חדי או נרחבי הזויות, שאפשר שיעשו עם פרטיו לאין מספר. והנה הוא כאלו הושמה העגולה בכוונה ליחוד והגבלת השאלות הרבות והקשות ההנה. וכן הדבר בסגולות המספרים המפליאות לפעמים המעיין בהם, איך הם בקצב וסדר נערך ומסכים להשגת תכליות הרבה. – אמנם הגם שזה כולו יסודתו ברוחני שהוא בעיקרו ועצמותו חק וסדר נמשך לתכלית לפי עומק העיון התבוניי, וכמו שיבואר כל זה בשערים הפלוסופיים העיוניים שלפנינו, הנה בשער שנכנסנו בו עתה והוא לבאר ענין התכלית ע"ד היקש השכל קרוב לציור המחשביי, וכפי היותו מובא לראיה בציורים התוריים, בזה אין להביא ראיותינו מן התכליות הנזכרות, שהם אינם מפעולות פועל, והתכלית הנראה בהם אינו מצוייר בסבה ויוצא למסובב בפעל, ויש לבעל הדין לחלוק ולומר שכל אלו ציורים ומושגי שכל כלולים אחד בחברו, באופן שמושג האחד כבר יכלל מושגים אחרים עמו ובגדרו, הגם שלשכלנו הקצר יתראו לנו אחרים זולת המושג הראשון, ויאמר שבגדר האמת של העגול כבר נכללים ועומדים כל התכונות הנזכרים, הגם שלנו הם נראים כזרים לעגול והושמו בו מן הזולת לתכלית התרת שאלות נכבדות.
מן כל האמור עד הנה יצא לנו שגדר התכלית אשר בו חפצנו לראיה על דעות תוריות הוא היותו במפעל טבעי בפועל עצמו לא חיצוני ומדומה ולא מחשבי, ובדבר א' בעצמו כ"א יוצא מדבר א' הסבה לדבר ב' המסובב. – והנה כל מפעל טבעי יש לו סבה בהכרח, והיא סבתו הפועלת הטבעית המיכאניקית, ולזה אם נגזור בפעולת הטבעיות ג"כ במציאות סבה תכליתית, עלינו החובה לברר שבמפעל ההוא הטבעי שיחדנוהו למפעל תכלית, אין די למציאותו בסבה הפועלת לבדה, ושלולי התחבר ציור המפעל וציור היותו תכלית מקודם להויתו, לא תתכן היותו אפשרית ולא נשכילנו כלל ולא יושג לנו כלל לסבתו הפועלת בלבד. ולא נשכילנו לעולם בלתי עם חבור הסבה התכליתית. ואם יתברר לנו זאת כבר עלה בידינו המבוקש, לפי שבה יודע לנו כי בסוג אחד מן הפעולות הטבעיות לא תספיק למציאותו הסבה הפועלת בלתי הסבה התכליתית, הנה כבר חויבנו להניח המפעל וסוף המעשה תחלה במחשבת חושב והנחנו א"כ חוץ לפעולה המיכאניקית כמו כן איזה שכל מצייר ומחשב ורוצה בתכלית – והוא לו הטוב והנאות – ומגיע למחוז חפצו, והוא העיקר הנדרש בדעות התוריות.
אמנם בעזר החונן לאדם דעת אמת, מצאו החכמים ברוב פעולות הטבעיות עם התבונה המסומנת, היינו בכל העצמים בעלי אברים ופרקים, שכל חלקיהם כליים עסוקים בפעולתן כל חלק לצורך ולתועלת כל חלק משאר החלקים ולצורך הכלל כולו, בקצור העצמים בעלי התבנית כמו שהם הצומח והחי המה בהכרח תכלית בעצמם ותכלית טבעי המעיד על הכוונה, ולבאר זה צריכים אנחנו לדקדק עוד במושג התכלית ולהעמיק בו יותר.
הנה אמרנו שאנו מכניסים את הסבה התכליתית ומוסיפים אותה על הסבה הפועלת במקום שלא תספיק זו לבדה להשגת הוית דבר מה; ורצוננו בזה שבלי הכנסת ענין התכלית ישאר הדבר ההווה עם סבתו, עדיין בלי סבה, וכאלו נפל במקרה. המשל בזה, אם ימצא אדם במדבר אין יושב מחוקה בחול תבנית משולשה שוה הצלעות והזויות, או הציור השייך ללמוד מ"ז לראשון מאקלידוס, ויתור בשכלו למצוא הסבה שסבבה המראה הזה, ומעלה בדמיונו אולי רוח סוער מכל עבר או עקבות ב"ח וכיוצא העלו זאת הצורה; אולם מיד ימאן בזה שכלו וידין סבות אלה לבלתי מספיקות, ולמה? לפי שיגזור שלהיות תמונה זו עם רבוי חלקיה, הנה כל חלקיה מסכימים ונאותים לכלל שלם יחיד ונאחד. והנה אם נרבה הסבות בריבוי החלקים עדיין ישאר אחדות כולם מקריי לבד ושוה כאלו לא מצא לצורה סבה כלל, הגם שהוא מדמה סבה לכל אחד מחלקיה, וסבת הצורה האחדיית הוא מבקש, ולכן גם בלא דעת מבורר ממעשהו יחתור השכל לבקש התחלה לצורה שתהיה גם היא יחידה ונאחדת, מה שלא ימצא כלל בסבות המיכאניקיות, שכולן בעלות חלקים שזה חוץ מזה, ולא יולידו לעולם אחדות גמורה. וההתחלה ההיא שיחתור עליה היא שכלית שבכחה לאחד החלקים לכלל שלם ואחדות גמורה, ולזה יקרא בראותו הצורה הנזכרת הן יד אדם עשתה זאת. ודומה לזה משל המדרש הנרשם בראש השער, אמר שהיה עובר ממקום למקום היינו בערבה ויער ולא בעיר מושב, עד שבערך אל ענין המשל הגס קרוב לו לחשוב בזה שכלו מקריי ולא תכלית כוונת מכוון, וראה לפתאום בירה, והוא ההיכל בעל חדרים רבים נאחדים לכלל אחד וערוכים לתכלית, ועוד שהיו בכלם נרות דולקות, וזה מה שכבר הורה לו על היות הסבה בלתי רחוקה ונפרדת הרבה בזמן ובמקום מהמסובב; והוא הנקרא לו מנהיג. אולם זה ההווה ענין מלאכותי, ר"ל שסבת הצורה חיצונית לו בשכל העושה אותו. ועלינו לראות איך יהי זה במפעלי הטבע ונתבונן שאין לדמות בזה פועל הטבעי לפועל המלאכה; המשל בזה, האילן הוא סבת עצמו בכל אופן שנבחן בו הוא מוליד אילן אחר בזרעו. והנולד מוליד ג"כ אחר, ולזה הוא קיים במין, היינו שהוא במינו סבה ומסובב לעצמו. וא"כ מין האילן מוליד עצמו, וכן כל מין ומין מצומחות. אמנם הוא ג"כ סבת עצמו באיש, וזה מה שיקרא בשם הצמיחה והגדול, ואיננו שהוא מוסיף חלקים בלבד מדבר חומרו זולתו כמו שהוא גדול קצת הדוממים, אלא שהחלקים ההם – העפר והמים והאויר והאור – שהוא מקבל מזולתו – הוא משנה אותם לגמרי ומחליף טבעם לטבע מיוחד וצורה של עצמו, היינו לצורת עצו ועליו בכלל שהתמזגות החלקים מיוחדת לאילן, לא ימצא כמזג ההוא בחלקים הנזכרים בפ"ע, ולא בשום פעולה טבעית מיכאניקית, ועל כן גדולו הוא באמת שוה לתולדה חדשה מיוחדת לאילן, ולזה יצדק אמרנו שהוא מוליד עצמו באיש; ולזה אין כח בשום מלאכה להרכיב מן החלקים הנזכרים חומר דומה לחומר הצומח או להתיכו ולבנות מהחלקים הנולדים מההיתוך צמח חדש, כמו שאמרו חז"ל אם מתכנסין כל באי עולם לבראות יתוש אחד ולהכניס בו נשמה אינן יכולים (ספרי ואתחנן), ועוד יותר מזה שהאילן מוליד עצמו גם בחלקיו ר"ל שלהויות ולקיום כל פרק ופרק עוזרים כל שאר הפרקים חביריו, לפי שאם נרכיב עין עלה באילן אחר או נבריך ענף בגזע אחר יוליד צמח בדומה לראשון, באופן שנוכל לאמר שכל עלה וכל ענף צמח בפני עצמו תלוי בכל החלקים האחרים וחי ונזון בהם וכן הם תלוים בו. וחוץ לזה כל חלקי האילן מקיימים זה את זה; האילן מוציא ומקיים את העלים שבו, אולם גם קיומו תלוי בהעלין, וייבש וימות אם יטרפו כל עליו בפעם אחת. וגם זאת מתכונות כל הברואים בעלי התבנית והאברים שאם יתקלקל אבר אחד שיש בו צורך לקיום אבריו, הנה האחרים יתקנוהו וישלימוהו, ואם יחסר בתולדה לאיזה סבה מונעת, תתוקן טבעו של העצם ההוא לקיימו גם בחסרונו, ועל דרך זרות שעליו אנו מברכין: ברוך משנה הבריות. וכבר נודע כל אלה ויותר מאלה מפליאות מלאכת הטבע בכל העצמים בעלי התבנית.
מעתה יתבונן המעין ההבדל הגדול שיש בזה במעשי הטבע, היינו שביסודות הפשוטים וגם במורכבי הדוממים, אין למצוא בטבעם בבירור התכלית הפנימי שאליו אנו צריכים, אך תספיק לפעולותם זה בזה ולתולדותם והויתם הסבה המיכאניקית לבד; אולם במעשי הטבע בגרמים של אברים ופרקים כמו הצומח והחי, הכלל בבעלי התבנית, אנו צריכים בהכרח להכניס גם את הסבה התכליתית והיא סבת המחשבה, והוא לפי שא"א לנו לצייר חלק ידוע מחלקיו לא בחמרו, ולא בתארו ולא בהנחתו כ"א בהשכיל עמו שאר החלקים כולם לפי חמרם תארם והנחתם. וכן הדבר בכל חלק וחלק שהוא עוסק בקיום האחרים ונעשה בשבילם ובשביל הכלל, היינו שהוא כלי להם. וכן האחרים עוסקים בקיומו ונעשים א"כ בשבילו, היינו שכולם אברים כליים, והנה בארנו מה הנרצה בקראנו לאיזו מפעל תכלית טבעי, בחלוף פועל טבעי מיכאניקי, ובחלוף פועל מלאכותי.
אולם גם מפעולות המלאכה ההבדל גדול מאד, וזה שבמשלנו מתמונה ההנדסית, ציור המפעל והתכלית חוצה לה לגמרי במחשבת האדם והתמונה בפני עצמה אין בה כ"א חלקים חומריים מסכימים למחשבה; וכן ד"מ הכלי מורה השעות, חלקיו ואופניו וקשורם והנחתם על דתם ידוע, שהוא הסבה להוראת העת, הם נבדלים לגמרי מן מחשבת האומן עושהו, ולזה לא יוליד כלי אחד כלי בדומה לו, ולא יבין חמרו לעצמו ולא יוליד חלק ממנו את חלקי שכניו ולא יתקן את המקולקל ולא ישלים את הנחסר לו, וכל פרק הוא סבת תנועה לשכניו אך לא פועל – סבת הויה – להם, הכלל שאין לו כח אלא על התנועה המניעה לתכלית לבד, שציורו והכרתו בבעל השכל, מה שאינו כן בסבה התכליתית של הטבע בעצמים בעלי התבנית שבהם כל התכונות הנפלאות שזכרנו; וע"כ לא בלבד שישכיל בעצם כזה בהכרח תכלית, לפי שאין לצייר ולדמות בו שום חלק ופרק בלתי עם ציור שאר הפרקים והכלל כולו עמו, שזהו גדר התכלית שמחשבת וציור כולו ואחדותו יקדם להוית חלקיו (וזה מה שהוא ג"כ במלאכה) אלא שאין להפריש כלל בבעלי התבנית ציור הכלל ואחדותו ממנו, ועל כן אין לדמות פועל הטבע לפועל המלאכה דמיון אָמַתי, שהכלי של המלאכה מניע בלבד, אולם כלי של הטבע מוליד ומצייר (וכמו שאמרו חז"ל ואין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו) ונותן כח ציור בחומר היסודי ועושה אותו תבנית, מה שאינו בכח התנועה המיכאניקית, ועל כן פעולות המלאכה מתים ופעולות הטבע בבעלי התבנית ניתן בם החיות, וגדר החיות הוא בעצמו הפעולות הנפלאות של בעלי התבנית שבארנום למעלה למדי; וכן גדר התבנית בנין המתבנה ע"י עצמו מצייר ומוליד עצמו על צורה אחת בכלל, אך בקצת פרטי הגדולים לפי צורך קיום עמידתו באיש ובמין, ועוד שכבר עלה לנו שאם נמצא מסובב שהוא כמו כן סבה לסבתו הפועלת אותו, אזי נשפטנו בהכרח לתכלית, היינו שענין נסבתו הוא המצאו תחלה במחשבת חושבו.
מעתה הגענו לדעת ברור, שכל בעל תבנית טבעי הוא תכלית בעצמו ובמילדיו לכל חלקיו ותכונותיו, ושאי אפשר לנו להשכיל באמתו כ"א בהשכילנו את כולם נאחדים בציור אחד שלם בו ובעצמו, ושרק על דרך זה יושג לכל חלק וחלק ממנו תכלית, ובשבילו עסקו האחרים בפעולותיו לעשותו ולקיימו. ולזה ראוי לנו להתבונן שאפילו אם היינו יכולים לדמות במחשבתנו שקצת חלקי העצם ההוא נתהוו ע"י סבה מיכאניקית לבד, כאלו נאמר ד"מ שמותרי הלחיות שנמשכו למזון החי נבדלו ונשתקעו בחיצונותיו ונעשה מהם השער והצפרנים ואין בזה צורך לתכלית טבעי כ"א לפעולה מיכאניקית, הנה עם כל זאת אין אנו רשאין להוציא פרטים אלו מכלל הסבה התכליתית; מפני שאם אתה נותן בזה שעור, אין בידינו לתפוס הגבול, איזו מעניני בעל התבנית נשכילם בתכלית ואיזה מהם זולתו. ועוד והוא העיקר, שבהכרח נשכיל גם את המותרות ההם שנשתקעו ונקבעו בעצם ההוא על אופן שלא יתערבו עם הכל ויזיקו לקלקל את שאר החלקים שהם בלי ספק תכלית, ויש לדמותם א"כ לתיקוני הטבע בפעולותיה שזכרנוה שכולם לקיים ולהשלים את העצם בעל התבנית.
מעתה זכינו לדין שלכל עצם בעל תבנית יש תכלית פנימי, ושצריך שיוקדם להמפעל בו ציורו כאלו יצוייר כלו במחשבה, ולזה נשכיל בהכרח את העצם בעל התכלית שֵכֶל חושב ורוצה בו ובקיומו, ואם יהיה השכל ההוא מחוצה לו וע"ד דעת יחיד בדברי חז"ל (ב"ר פ' י') אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שמכה אותו ואומר לו גדל, יהיה הפועל הטבעי דומה לפועל המלאכה ועוד גרוע הימנו, לפי שיוצרך לקשר עמו תמיד סבתו השכלית בכל פעולותיו השונות כל ימי משך עמידתו, לפי שאין לחשוב סבת הפעולות בחומר לבדו שהוא בפני עצמו ובגדרו מת ועצל בלתי פועל חיוני שאליו הוצרכנו, כ"א עב וקשה ומתנגד בכבדותו לכל פעולת חיות, ואז ידמה הטבע לפועל המלאכה יצא הדבר לשתי סברות: אם ע"ד שהזכירו (ב"ר פרשה א') טענת מכחישים, צייר גדול הוא אלהיכם אלא שמצא סממנים וסייעוהו, וכמו שהיא באמת דעת גאלינוס כמובא להלן, ואם יהיה על דעת הפלוסופים שלא הספיק להם לבאר התכונות מן החומר הטבעי שבבעל התבנית ולהניח המחשבה התכליתית נבדלה לגמרי, שחברו ההתחלה השכלית ההיא עם החומר וקראו לה נפש הצומח ונפש החי. אולם גם זה אינו מספיק לישוב השאלה שאנו אומרים שאין להפריש התכלית מן הכוונה, ושכל תכלית פנימי היא בכוונת מכוון חושב ורוצה, ואיך יתכן לחבר זה עם הנפש הצומחת והחיונית שאמרוה, והודו בה שהיא התחלה שכלית. ולזה נמצא שאפילו אריסטו המאמין בקדמות גמורה, ושכל העולם ומעשיו הכל מחויב מוכרח, יודה עם זאת שהכל מיוסד בעצם סבה ראשונה שכלית ושהיא האלוה. וגם בפרטי מעשי הטבע בבעלי התבנית, יאלצהו הענין לדבר בטבע כאלו היא עושה בכוונה, ואומר תמיד: הטבע חכם לא יעשה דבר לבטלה, ושעושה כל מעשהו בספוק, ר"ל שלא יוציא מן ההכנות והאמצעים לאיזו פעולה כ"א היותר צורך אליו לבד. וכדומה לו הרבה וזו סתירה מבוארת, יחזיק ויתנצח בה גם הרב בויכוחו נגד גאלינוס וכמו שנזכיר, והאמת הוא שכבר עלה בזה לחכמים הראיה במציאות בעלי התבנית הרוחני, היינו על מציאות ההתחלה השכלית בעולם. ואולם המבוכה היא על דרך ואופן היותה, יהי אחד או רבים, ואיך יהי קשור והצטרפות שבין הרוחנים, ואיך ישתנו בינותם ויתרבו, ובמה יתאחדו עם החומר, והאמונה הפשוטה אומרת בזה בתה"ק אלהי הרוחות לכל בשר (כנוי הנבנה לחומר בעל תבנית), ולצורך חכמת האמונה יבואר עומק העיון הזה שהוא שרש הכל בקצת שערי המאמר ביחוד בשערי העיון הפלוסופי אי"ה; קצרו של דבר שלכל הדעות יחד צריכים אנו לעלות להתחלה רוחנית שכלית שהיא למעלה מן החומר המוחש2הרב המחבר רשם להביא במקום הזה המאמר של הרב (נגד גאלינוס) והוא בספרו פרקי משה מאמר כ"ה ומשם העתקנוהו והצגנוהו בפנים..
והרב ז"ל כתב וזה לשונו. "הנה גאלינוס כאשר התחיל בי"א בתחבולות ותועלת האברים: תועלת היות שער הגבות על שעור אחד לא יארך ולא ישתלשל כשער הראש, ותועלת היות שער העפעפים נצב ואינו מתארך אמר דבור ז"ל: אם תאמר כמשה רע"ה שהבורא יתב' צוה שלא יתארך אבל ישאר על שעור אחד בכל העתים, ושהשער קבל הצווי הזה ושמע הצווי ונשאר כך לא מרה מה שצוה בו, אם בהיותו נענה ומפחד מלמרות דבר השם, ואם לסבת היותו מתבייש מהשם אשר צווהו בצווי הזה, ואם שהשער הזה ידע בעצמו שזה יותר נכון נראה ויפה בתועלת. ואמנם הנה זאת דעתו בדברים הטבעיים. והסברא אצלי היותר משובחת ונכונה בזה, כי השם הוא התחלת כל נברא מנבראים, כמו שאמר מרע"ה בתוספת ההתחלה מפאת החומר אשר ממנו היה, כי הבורא שם שער העפעפים ושער הגבות יצטרכו שישארו על ענין אחד מאורך כי זהו יותר נכון. וכאשר ידע שהשער הזה היה ראוי שיושם על זה האופן, שם תחת העפעפים עור קשה דבק בשחוס הגבות, וזה כי לא היה מספיק בהשארות זה השער על שעור אחד מאורך כשירצה הבורא שיהיה כן, כמו שאלו רצה שישים האבן בפתע לארם מבלי שישנה האבן השנוי הנאות לזה לא היה זה אפשר. וההפרש בין אמונת מרע"ה ובין אמונת אריסטו ואפלטון ושאר היונים בזה, כי אמונת מרע"ה היתה, שמתי שירצה הש"י שישקוט החומר ויכנע, ישקוט מיד, וזה שהוא יחשוב שהדברים כלם אפשריים אצל השם. ואם הוא ירצה שיברא מן העפר סוס או שור בפתע יעשה כן, ואמנם אנחנו לא ידענו זה, אך אנחנו אומרים שיש מן הדברים בעצמן בלתי אפשריים ואלו הדברים אינו רוצה השם שיהיו דברים אפשריים, ומן האפשריים לא יבחר כי אם הטוב שבהם והיותר נאות ומשובח שבהם, ולכן בהיות היותר נאות ונכון לעפעפים ושער הגבות שישארו על שעורם באורך ועל מספרם אשר הם עליו לעולם תמיד, אין אנחנו אומרים בשער הזה שהשם אמנם רצה שיהיה על מה שהוא עליו, והיה השער כפי מה שרצה השם, וזה שאפילו רצה השם אלף פעמים שיהיה זה השער על זה האופן לא יהיה לעולם אחר שישים צמיחתו מעור רטוב, ואם לא שיקבע שרשי השער בגרם קשה אז לא יהיה על מה שהוא עליו ולא ישאר ג"כ עומד נצב וכהנה רבות. ולכן הנה אנחנו נאמר שהשם שם שני הענינים האלה: אחת מהם בחינת מציאות הענינים והיותר נאות שבהם לחוש שיפעלו, הב' בחירת החומר הנאות, ומזה כי בהיות היותר נאות והיותר נכון שיהיה שער העפעפים עומד נצב ושער הגבות ישאר על ענין אחד בשיעור ארכו ובמספרו, בנטוע השער ונעיצתו בגרם קשה, ואלו נטעו בגרם רפה, היה יותר סכל ממשה ויותר סכל משר צבא אויל, שיניח חומות מדינתו על ארץ לחה ורכה מוטבעת במים, ובכן השארות שער הגבות והעפעפים על ענין אחד אמנם בא מפני בחירתו לחומר. כלו דברי גאלינוס.
אמר משה כשיעיין בדבור הזה אדם מתפלסף יודע בעמודי התנאים המפורסמים בזמננו זה, יתבאר לו ערבוב זה האיש, ושהדבור הסה לא יבא על מלאת כפי סברת מאמיני התורה, ולא כפי סברת הפלסופים, כי עמודי הסברות של גאלינוס בלתי מכוונים ובלתי מדוקדקים ואמנם ידבר בדברים ויסכל שרשיהם כמו שנבאר עתה, וזה שהוא יחס למשה ע"ה בדבור הזה אשר זכרו ארבע סברות. אמנם הסברא האחת מד' סברות היא סברת מרע"ה. ואמנם הג' סברות האחרות הנשארות אינם מסברת משה. אמנם גאלינוס במעט דקדוקו וכוונתו בכל מה שידבר בו בזולת הרפואה, חשב, שהסברא הה' אשר זכרה סברא אחרת, ואמר ג"כ שזאת הסברא הא' אשר היא סברת מרע"ה כמו שזכר גאלינוס, הוא ענף קיים לשרש תורתנו ועמודיה, ושרש תורת אבינו ע"ה, ולא יבלבלו מאמריו ולא יהרסו אותם אבל ישלחו פארות שרשיה, ושהדבור אשר זכר גאלינוס בכאן שמעצמו בדא, ואמר שזהו אמונתו, אינה מסכימה לשרש דעתו ואמונתו. אבל זה אשר אמר הוא מסכים לסברת זולתו ונתערבבו מאמריו ואמנם אינם מסכימים ענפיו עם שרשיו.
ועתה אתחיל בביאור אותם הסברות הד' אשר יחס למשה רבינו ע"ה בדבור הזה, ומהם הראשונה שהשם יצוה שער הגבות שלא. יארך ושמע ממנו ואמר שזה סברת משרע"ה, והשם אינו מצוה ומזהיר אלא לבעלי השכל. והסברא הב' אמרו שמשה ע"ה יחשוב שהדברים כלם אפשריים אצל הבורא, וזה ג"כ אין סברת מרע"ה, אבל סברתו היא שלא יתואר השם ביכולת על הנמנעות. אמנם גאלינוס בזיופו לא יבין למקום ההתחלפות והחלוק, וזה שיש שם דברים ואמר משה שהם ממין האפשר ויאמר זולתו שהם ממין הנמנע. והחלוף באותם הדברים הם ענף דבק לחלוף הנופל בשרשים, וגאלינוס לא הבין דבר מזה ולא ידע אך נבוך לבד בזה. וסברא הג' אמרו שמשה יחשוב, אלו רצה שיברא מן העפר סוס או שור בפתע יברא, זה אמת שהיא סברה מרע"ה והוא ענף דבק לשרש משרשיו כמו שנבאר. והסברא הד' אמרו שמע"ה אמר שהשם לא יבחר החומר הנאות לכל מה שירצה, ויטעון על זה כמו שזכר שבחר גשם שחוסי תחת העפעפים ומשה ע"ה לא יחלוק על זה, והלא באר משה ע"ה שהשם לא יפעל דבר בטל ולא באשר יזדמן, אבל כל מה שברא טוב מאד בראוי וביושר בכוון ובקשט כמו שבארתי וכמו שדברתי בשרשי אמונה, ויודע מזה הכלל בהכרח שהעין אמנם ברא ממנה הכתונת הענביית לראות והעצמות נתקשו שיקויים ההעמדה עליהם, וכן כל מה שהוא בגופי ב"ח, אבל כל מה שברא הש"י בחכמה ברא אותו. והיה לגאלינוס זאת אחת מסברות משה והוא היות הדבר בפתע על זולת המנהג הטבעי כהתהפך המטה לנחש והעפר לכנים, ולכן אפשר לפי דעתו שישוב העפר שור בפתע או סוס והיא סברת מרע"ה, וזה כלו ענפים דבקים לשרש סברתו של מרע"ה והוא שהעולם נתחדש ושהוא חדש העולם אחר העדר גמור, והמציא כל מה שיש תחת השמים וכל שיש בהם, והמציא החומר הא' למטה מן השמים והיה ממנו עפר ומים ואויר ואש, והטביע זה הגלגל על אלו ההקפים המתחלפים כמו שרצה, והטביע חלק היסודות וכל מה שנתרכב מהם, על אלו הטבעים אשר נראה אותם, כי נתן להם צורות אשר בהם נתהוו להם טבעיים. זהו שרש סברת מרע"ה. וכשיהיה החומר הראשון אצלו נמצא אחר ההעדר והוטבע על מה שהוטבע, אפשר שיעדרו השם שהמציאו. וכן אפשר שישנה טבע וטבע כל דבר שיורכב מזה, וישים להם טבע זולת המונח להם, כמו שהמציאו בבת אחת, ולכן כל מה שהוא בטבע ההווה וההפסד הנה השתנותו ממה שהוא עליו, אצל משה ע"הּ הוא משער האפשר, אשר יתואר לו יכולת עליו ונתלה בו הרצון, שאם ירצה הבורא יתב' ישאיר העולם על מה שהוא לדור דורים ולעולמי עולמים, יעמידהו אם ירצה שישאר על טבעו, ואם ירצה שימות הכל ולא ישאר זולתו יתב' יפסד; והוא היכול על זה בכל חלקיו ולשנות ההויה וחלקי ההוה מהמנהג הטבעי יפעל, והנסים כלם מזה המין ולכן יהיה ראית הנסים אחת אצל מי שירצה שיראה אותם מופת גוזר על חדוש העולם, ר"ל באמרו נסים או נס בכאן מה שיהיה היותו על זולת טבע הנראה והמורגל תמיד והוא ב' מינים: אם שיתהווה הדבר אשר דרכו שיתהווה על מדרגות מיוחדות ובענינים מיוחדים תמיד על זולת אותם הענינים המורגלים שיתהפך הטבע, כהתהפך המטה נחש, והעפר כנים, והמים דם, והאויר ברד, והיד הנכבדת הקדושה לבנה כשלג, והיה כל זה בפתע פתאום. ואם שיתחדש מה שאין בטבע זה המציאות המונח שיתהוו, כגון זה המתחדש כלל כמו המן שהיה בענין הקושי, שהיה נטחן ונעשה ממנו לחם וכשהשמש חם עליו נמס והיה נוזל, וכל שאר ספורי התורה מהנסים, כל זה וכיוצא בהם, הם משער האפשרי בעולם היות מציאותו כפי מה שהומצא האפשרות, ואמנם לפי סברת מי שיאמין בקדמות העולם, כל אלו האפשריים לפי דעתם מן הנמנעות. ווה שבעל סברת הקדמות יאמר, שהעולם בכללו השם עשאו, כלומר היא עלה והעולם הזה כפי מה שהוא עליו דבק אל מציאות הבורא כדבוק העלול לעלה, אשר לא יפרד ממנה כלל, כדבקות הזריחה לשמש וכדבקות הצל לעמוד וכיוצא בזה. והנה בעל הסברא הזאת אומר כי התנועה בלתי הווה ובלתי נפסדת, ולכן השמים לפי סברתו הם הקודמים, והחומר הראשון בלתי הווה ולא נפסד, לא סרו ולא יסורו לעולם מהיות כן על הטבע הזה. ההווה והנפסד הנה הוא נמנע לפי דעתו, ולכן איננו מן האפשריים אצלו שיתהוה מה שאין בטבע זה החומר שיתהוה, ולא ישתנה ענין מעניני המציאות העליונים והשפלים ממה שהוא בטבע. ומבואר הוא אצל מי שיבין מה שיתחייב מן המציאות להאומר בקדמות העולם על זה הענין, שאין רצון מתחדש, ולא חפץ, ואין במציאות אפשר, נתלית בו יכלתו ורצונו של השם, על דרך משל, שלא יוכל להביא לנו מטר יום מה, או ימנעהו יום מה כפי רצונו, כי ירידת המטר בזה הטבע המונח, נמשך אחר הכנת החומר, אשר אין יכולת השם בו, כי כל מה שמכבידו לחומר לא יוכל להגביל אותו, ומה שנמנע בהויתו לא יוכל להמציאו, כי החומר לא נתהווה אבל כן הוא מציאותו הדבק אליו לדור דורים ולעולמי עולמים. הנה כבר התבאר לך ממה שיתחייב מהסברא למי שחושב קדמות העולם, ומה שיתחייב למי שיאמין חדוש העולם, וזה גאלינוס המזייף בלתי מדקדק, מסכל הרבה עם מה שספר בו חוץ ממלאכת הרפואה. אמר פעמים רבות וכבר שם ספק בעמוד חדוש העולם ולא נדע האם קדום או מחודש, אי שמים! איך נסתפק בשרש הזה, והשליך מאמרו בכאן בדבור הגבות והעפעפים, על שרש קדמות העולם. ולכן יאמר שכל מה שהוא כבר הוכן בחומר הוא בלתי אפשר, ולא יתואר השם ביכלתו עליו, ואפילו ירצה זה אלף פעמים, שאין הרצון מספיק אלא כשיספיק החומר, ואמר שהשם הוא התחלת כל היצור, כמו שיאמר מרע"ה בתוספת ההתחלה אשר מפאת החומר אשר ממנו נברא, זהו לשון גאלינוס, הנה הוא אם יאמר קדמות החומר כקדמות השם ושהם התחלות לבריאת כל מה שברא וזהו המאמר בקדמות העולם אשר יאמין גאלינוס אשר הענין בזה מסופק, ולכן היה מחויב שיהיה מסופק ג"כ האם היות מן העפר פתאום סוס היה אפשר כמו שאמר מרע"ה, או נמנע כמו שאמר מי שיגזור הגזרה בקדמות העולם. והנה בהיותו מסופק בשרש וגוזר הגזרה בענף, זה מופת אמת על סכלותו בדביקות זה הענף עם זה השרש, וכן אמרו שיש מן הדברים בעצמם בלתי אפשריים אצל השם הוא המאמר בקדמות העולם והיותר מופלא שבענינים, אמרו, כי כאשר ידע השם ששער הגבות היותר נכון לו שלא יארך. ואמרו, לא רצה השם שיהיו הדברים אפשריים ושהאפשריים לא יבחר מהם אלא היותר טוב שבהם. אי שמים! זאת החכמה והרצון והבחירה אשר ישאיר לשם לפי דעתו. והיות למציאות ענינים אפשריים אצל השם, על איזה משני אדני העמודים הוטבעו מאמר זה וגזרת המשפט בו, אם כפי סברת הקדמות אם כפי סברת החדוש. וכבר בארתי לך כי כפי סברת אמונה הקדמות, לא ישאר לשם לא רצון ולא בחירה, ולא תוספת שלמות בנמצאות, ולא יהיה נמצא אפשר לו, או יבחרהו או יחדשהו. אמנם יתבאר מה שאמר הוא באלו המאמרים, כפי סברת חדוש העולם, והיות חומר מחודש, ולכן תעיין איך יערב כדבריו, דברים יתחייבו במאמר מחדוש העולם עם דברים יתחייבו במאמר מקדמות העולם, ויחשוב הכל סברא אחת ודעה אחת. ואם העולם קדום או מחודש, היה מסופק אצלו. וכל שאמר בזה הדבר המבולבל הוא מבואר וברור אצלו, והיא האמונה המיוחדת שגזר הגזרה בו, ולכן הוא מופת מבואר על סכלותו בשרשי מה שדבר בו וענפיו, ומעוט עיונו במה שדבר בו וזה היתה כוונתי בפרק הזה לא דבר אחר, ולא קרבתי לדבר בפרקים אלו לא להשיב על מה שאמר בקדמות, ולא לספק ולא להוציא דבר כי כבר הקדמתי באלו הכוונות מאמרים רבים בספורים התוריים בספר המורה, רק רציתי לבאר לך במאמר זה מופת מבואר על סכלות ובלבול דבריו בשרשי אמונה.
מעתה הגם שאמרנו למעלה שאין מהסכמה לתכלית חיצוני שנמצא בפעולות הטבעיות למרבה, ראיה נגד המכחיש המתעקש, על היות התכלית ההוא רצון וכוונה לטבע, הנה מאחר שכבר עלה לנו במופת, שבבעלי התבנית עכ"פ נניח תכלית פנימי ושבהם צריכים אנו בעל כרחנו לעזוב הסבה הפועלת בבלי דעת, ולהניח התחלה שכלית חושבת ורוצה ומגעת למחוז חפצה בפעולותיה, הנה לא בלבד שהורשינו לחשוב ולהתבונן בכלל בנין העולם ובפרטי יצירותיו בדרך סבת התכלית והכוונה בערך האחד אל חברו, אלא שכבר חויבנו בזה מן הטבע המורה לנו באצבע הדרך לבקש תכלית בכל פרטי מעשיו, ולצעוד בזה הדרך מתכלית פחות אל תכלית נכבד ממנו, ואם יש בהכרח בבעל התבנית בעצמו התחלה צורית שכלית מאחדת אותו לכל חלקיו, הנה עלינו לצעוד ולעלות בדרך זה של האחדות ולצייר בו פעולות הטבע הנבדלות זה מול זה בציור מיחד אותם, והוא תכלית האחד בשביל חברו, והכוונה בו שהוא ההתחלה השכלית של הקשור ההוא בין הנמצאים, ולצייר לנו לפי זה את העולם כולו כשלשלת של סבות כוונה ותכלית מחוברות מחוליות, שכל חוליה נעשה בשביל חברתה ושהמפעל הטבעי האחד הנו אמצעי להגיע אל מפעל טבעי אחר נכבד ממנו, היסודי בשביל הצומח, והוא בשביל החי, והוא בשביל האדם, וכבר ניתן בזה לנו מקום רחב ידים בהשכלות כאלה לדרוש ולמצוא גם בטבעים שלא נגלה לנו בתחלת ההשקפה התכלית בהם והתועלת המגיע בהם לנכבדים מהמה, ונוכל לומר ד"מ שנמצא הרוחשים שלא נראה בהם תועלת לנו, בשביל להכריח אותנו אל הנקיות שהיא מדה טובה בעצמה וכדומה לזה, הגם שבעל כרחנו נודה שהשגתנו בזה רחבה בכמות וקצרה היא באיכות, עד שהרב במורה השליכה כמעט אחרי גוו, וכמו שנזכיר דבריו בזה להלן בדברינו על התכלית האחרון. ומה רב ההבדל באמת בין מושג התכלית הפנימי שבארנוהו בבעלי התבנית, נשכילנו בהכרח בכל בריה גדולה וקטנה ובכל חלק מהם בעלה הדק ובכף רגל הנמלה, שכל עוד שנוסיף בהם החקירה נוסיף להפליא ולהשתאה על עומק הכוונה הגדולה והתכלית הודאי לעצמם שבהם, ובין זה המושג מתכלית החיצוני, שלא נדע איך יהיה הצמח הזה על פליאות החכמה שעמדו רק על קצת קצתה החכמים שחקרו בו, הכל בשביל שיפסד ויעשה חומר וגוש לח בפי הב"ח, או למה יהיו כל החיים נבנים על מתכונת אין ערוך אליה אחד מאלפי רבבה ככל חכמת המלאכה אם נכונו בכוונה רק להפסד בפי האדם הנולד, ונשאר גם הוא עיר פרא ברוב מקומות הישוב.
ולזה אם נאמר שדבר אחד הוא תכלית טבעי, הנה יהיו כמו כן כל האמצעים המביאים לתכלית ההוא ג"כ הכל תכלית הטבע רק בצירוף, ואם היה הב"ח תכלית יוכרח הצמחים למזונו והנה יהיו כל הפירות הטובים תכלית, וגם צמחי ראש ומלח נמצאות במדבר בהכרח, אם יתקיים הגמל הנושא משאו של הולכי השיירות. ואם יהיה הארי והנמר תכלית טבעי, ימצאו בהכרח ג"כ בהמות אוכלי עשב, והכל יהיה תכלית הטבע אך לא התכלית האחרון. ובכלל בלי ספק שבקשור שלשלת הסבות והמסובבים של תכלית כל חוליא וחוליא היא בהכרח תכלית, וסבתה הקרובה היא האמצעי לה, ולזה כל תכלית חיצוני של צורך ותועלת להזולת איננו מוכרח בטבע הענין, עד שלא יושג מציאותו זולת זו הסבה התכליתית, כמו שאדמה החולית היא באמת צורך ותועלת לצמיחת יער מלא עצים, ועם זאת אין מן ההכרח לחשוב בהן תכלית וכאלו נעשה במלאכה שבבר יושג בפ"ע ע"י פעולות המים ביסוד העפר.