יהלךְ באמצע.
כאשר בקשו להם הפלסופים איזה משפט כולל ואבן בוחן, לבחון בו המדות הטובות והרעות, גדר ארסטו ואחריו נמשך הרב בשמונה פרקיו והרבה מחכמינו, היות המשפט: בין שני קצוות יהיה הטוב והנכון הגבול האמצעי, הוא הבוחן במדות ובמוסרים, היינו שבכל מדה ומדה הקצוות הם הרע והנתעב, והאמצע העומד בריחוק שוה משניהם הוא הטוב והנדרש; ד"מ הכילות והפזור הם הקצוות, הקמוץ האמצעי. וכן בין המתגאה והמנבל כבוד עצמו, העניו עומד בתוך; אולם לא הספיק זה היסוד לחכמים האחרונים, לפי שאין בו על האמת למוד כולל ומבחין איה איפוא האמצעי המבוקש; ולזה אף אם יצדק המשפט האמצעי הוא הנכון, הרי הוא כצורה ריקנית איננו כולל בקרבו העיקר הנדרש. ואמרו עוד, להיות שכל מדה יסודתה איזה משפט שכלי מעשיי אמתי או כוזב, והוא לבעל המדה למשפט מנהל (מאקסימע) בהתנהגותו; ד"מ הכילי משפט יסוד מעשהו: היות הממון והקנין ענינים טובים בעצמם, לא רק בבחינת ההשתמש בהם לבד. ומשפט המפזר הוא: שיתכן לאבד הקרן עם הפירות בשביל הנאה יתירה; והמקמץ יסוד מעשיו: שראוי לבקש מההון הנאה מספקת, בשעור שתהיה עמו תקוה נכונה לקבל ממנו הנאה ההיא גם בזמנים הבאים. הנה ראינו היות המשפט האמתי של המדה הטובה משונה במהותו לא בכמוּתו לבד ממשפטים הכוזבים של המדות הרעות, ועל כן עזבו האחרונים הדרך הצוריי ההוא ובקשו להם יסודות אחרים במדות, כמבואר בספריהם; ולא הבאנוּ הענין הנה, כ"א לסבת היותו דומה הרבה לנדון שלפנינו, ושגם בו אף אם נודה ונאמר היות המשפט: בין המכשולים באמונה ראוי לבקש התוך, הוא בצורתו משפט צדק; הנה לא יספיק לנו בכללותו לאבן בוחן לאמונות ודעות, כי מי יחונו האמצעי ההוא ומי יורנו הסימן שאינו כבר קרוב לאחד הקצוות. זה האחד; ויותר מזה הוא שאם נתבונן בשטחיות המשפט הזה, הנה תתראה לנו עצה יעוצה כי נשאר תמיד בריחוק שוה משני הקצוות שלא נרחיק נפשנו, ד"מ יותר מדאי מן ההזיה, היינו שנתקרֶב אליה באופן מה, וכן שלא נתרחק מן הכחשת הרוחני מכל וכל, כ"א נשאר קְרובים אליה בבחינה מה; והנה שתיהן אבדון ומות רעות באמת ובהחלט, ולזה יהיה המובן העמוק והאמתי של העצה הזו, שנבחר לנו בדרישותינו דרך מעולה ונעלה עד שנגיע אל המקור הראשי והתחלת הדברים באופן שיתבארו השאלות ויתבטלו הגזרות המתנגדות מאליהן. ובמשלנו נגיע לדעת שלא שייך בו לא הזיה לא הכחשה ברוחניות, ולא ימצא מקום להתנגדות ההיא. וכן הוא הענין בשאר השאלות והתנגדיות שזכרנו ואשר יבוא זכרם עוד, ד"מ התנגדות דרך האמונה שחפצים בו הרבנים, ודרך המופת הנקנה, שמבקשים אוהבי המחקר באמתיות הנצחיות, התנגדות הפשט והדרש במצות התורה, הפנימיות והחיצוניות בספוריה, וכל כיוצא בהם; בכולם לא יתכן בהם האמצעי בריחוק שוה משני הקצוות על המובן השטחיי, ואין בהם על האמת מקום לפשרה בהבנתה הרגילה, הגם שהיא דרך כלולה לדרשנים ולרוב המדברים בענינים הנשגבים הללו בשכל משותף, ואולם להמעיין המדקדק ודורש האמת בכל לבבו, אין עצה ואין תחבולה כ"א שיגיע עפ"י ההתבוננות העמוקה למקור וראשית הענינים הנדרשים, ולאופן שעל ידו תתבטל ההתנגדות מכל וכל, ואך בזה תתישב נפשו ותנוח דעתו, ודרכו הנשגב יהיה באמת שני הקצוות ביחד גם לא אחד משניהם; והדרך ההוא נקראהו על צד ההעברה והסימן החושיי, גבול האמצעי, לפי שגם בגשמיים נוכל לומר על התיכון היותו שני הקצוות ביחד גם לא אחד משניהם. – וירענו שלא יובנו דברינו אלה היטב עד שיבוארו בפרטים בהמשך המאמר הזה. הכלל שהעצה הזאת לבחור האמצעיות בדרושים היא טובה והוגנת לפי צורתה; אמנם אמתתה תועלתה ושמושה לא יובן לשכל ראשון רק לעומק מחשבת הבינה אחרי עמדנו על אמתת העיונים המכוונים לאשר ידרשו מאתנו אחת אחת בשערים הבאים, אם חפץ בנו ה' ופועל ידינו ירצה, ובזה שבו השערים שבאו ער הנה כמו פתיחה כוללת למאמרנו זה, שנתחיל בו עתה בענינים נפרדים, וכשיעלו בידך כל שעריו ותשיבם זה על זה על דרך צוואת הרב עם ספרו המורה; אז תעמוד על הכוונה כולה, כי תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם; כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. וכמו שהשם ב"ה הוא קרוב מאד ורחוק מאד, כן גם החכמה האמתית קרובה אלינו כמש"ה כי קרוב אליך הדבר מאד. ואומר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. ורחוקה ועמוקה מאד כמו שאמר, והחכמה מאין תמצא וכל הענין; והרבו החכמים לכנותה ולדמותה, לבאר עמוקה וצוננת, לקופה שאין לה אזנים, למרגלית אבודה וכיוצא.