מה יעשׂה?
והנה ראינו בדיני ממונות ומריבות קנין שבין אדם לחברו, איך ברבות החקירה בהן, רחבה ונסבה למעלה חכמה מחודדת, עד שאמרו הרוצה להחכים יעסוק בהן; וכן גם מעשי שאר המצות ע"י החקירה והמו"מ התלמודי שבו ללמודים עצומים ועמוקים, וזה רק ע"י ההגבלה השכלית שהגבילו את הציורים התוריים שנמצאו מפורסמים ומקובלים באומה בכתב ובע"פ. לדוגמא: השקיפו על דרכי באור הכתובים ואופני הוצאת הדינים מהם בענין ענין, והפשיטו אותם מן הפרטים והציגום כללים ומדות שהתורה נדרשת בהם להלכה ולאגדה. וכן נולדו להם מושגים כוללים מן המחויב, המצווה, המותר, המוזהר אבל פטור, והאסור בחיוב; הודאי, הספק והנראה; הרוב, השקול המועט והבטל במעוטו, וכיוצא. והנה הגבילו לענין שבת מהו תיקון ומהו קלקול, מהו מעשה ומהו מלאכה, הצד השוה שבהן למיניהן ובמה יבדלו, לענין דינים: הקנין והעתק הקנין; המוציא והמוחזק; ההפקד, המיוחד, והמשותף ליחידים או לרבים; מהו מושג השבועה, מה כחה, ובמה תחול; ולענין נשים הגבילו מושג הזיקה ואופני התרתה. בנזקין הפשיטו מן אופני הנזק היותר פרטים ומיוחדים, כפי מה שבאו בתורה, את העצמי להם ומשותף לכולם, ומה שהבדיל כל נזק מחברו בעצמותו ועי"כ גם בדיניו, וכנו אותם הכללים בשם אבות, ופרטיהן שאין להן קץ, תולדות. בקדשים הגיעו למושגי המעשה והכוונה שעמה; כוונה מועילה, בלתי מועילה ומפסדת, וכן תצטייר להם הטומאה יוצאה מן הגוף כדבר חומרי ומתחלק ע"י נגיעות עד שנפסק ובטל. – וכל מה שהארכנו אינו אחד מני אלף הציורים והמושגים, שנולדו לחכמי ותופשי התורה, הראשונים והאחרונים, הפשיטו אותם מן הפרטים הנפרדים והשמועות הבודדות ועשאום כללים מיוחדים בעצמם ונערכים זא"ז וע"י כן שבו לאותה החכמה – חכמת תלמוד תורה, שאנו מתפלאים על עומקה וחדודה. – מעתה. נצא ונדון אם כך הוא הענין בחכמת תלמוד התורה שכל עיקר נושאה הגבלת הדבור והמעשה התוריי, ויתכן בה הנסיון ועדות שנים, ויוגמר בה הדין עפ"י רוב מנין, הכלל שנושאה דברים חיצונים הנופלים תחת החוש, עד שבבחינת הנושא ההוא יצרק לומר: מצות אין צריכות כוונה [ונהפוך הוא בחכמת מעמי תורה שזכרנו כי שם הכוונה צריכה ועקרית] מה יהיה הדבר באמונה התוריית ובהישרת הנפש בדעות אמתיות ובמוסרים טהורים, עאכ"ו שיגדלו ויתרחבו מן ראשיתם, ציורי תחלת המחשבה, למושגים כוללים, אחדיים, מיוסדים זה בזה ונערכים זה אל זה, כמעלות הסולם וכחוליות השלשלת; ומשונה ועמוקה וקשה ידיעה זו מידיעת המעשה מכל צד ובחינה, להיות נושאה ברוחניים ובשרשי הדברים; ואעפ"י כן לא לבד לב המשכיל יתבונן בהם בחפץ מבורר, כ"א גם המון המאמינים כל אחד לפי דרכו ומדרגתו, צועד לפעולת המושגים הנזכרת בהלך נפש ובלי חפץ מבורר; ועוד יותר הרבה באמונות דעות ומוסרי מדות מאשר במעשים וזה לפי שהם דברים נטועים בלב וקרובים אליו ביותר, כי קרוב אליך הדבר מאד; אולם יודה כל מבין בפנות הגדולות ההמה, שהם קרובות מצד, ועמוקות ורחוקות מצד, וזה מפאת שימצא בהם שאלות עמוקות ומשפטים מתנגדים שיש לשני חלקי הסותר מהם, מבוא גדול בנפש ובשכל, ולהיות ההעברה וההפרזה בקצה האחרון מהם רע וארס ממית, והן הן שני קצוות השבילין שזכר המאמר, ושאין גם בפינו די אזהרות אחר אזהרות להזהיר ולמנוע מהם – ולדוגמא ויתר ביאור נביא מעט מהרבה מאותן השאלות העמוקות והגזירות המתנגדות ששוין בהם המשכיל ושאינו משכיל, ולהיות הכוונה מאתנו להראות קרבתם ללב ההמון המאמינים, נציגם בקוצר מלין ובלשון מאמרים מפורסמים או מורגלים בפי הרוב, לא באורך ובלשון בעלי החכמה.
שאלות: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים מה לאחור? [זהו דרוש הזמן והמחקר המפורסם שחתרו החכמים לאסור להמון לשאול בו ולדרשו ברבים, לרוב העלמו ועומקו, ולהיות כל המתחילים הורסים אליו ושואלין בו] מהיכן נבראת האורה? – שמים מהיכן נבראו? ארץ מהיכן נבראת? – טוב לאדם שנברא או טוב לו שלא נברא? – תלמוד גדול או מעשה גדול? – מי שלא שייר אלא חק אחד הוא בן גיהנם או מי שלא שמר אלא חק אחד הוא בן גן עדן? – המעשה והכוונה אם שתיהן עקריות או האחת עקרית והאחת מועילה, ואיזהו? – אם יש לחלק במצות בין עקרים וענפים, באופן שאם כפר באחת הוא כיוצא מן הכלל, ובאחרת יחשב בכלל אעפ"י שחטא ישראל הוא, או אין לחלק בתורה? – צדיק ורע לו רשע וטוב לו? – אם יתכן מליצים אמצעיים לתפלה ועבודה אם לא? – באיזו דרך מועיל זכות אבות וזכות הצדיקים? – האיך האדם נדון ביושר ובמשפט לפי כמות, איכות ומשקל הזכיות והעבירות שבידו? – כפרת יוה"כ וכפרת מיתה איך וכמה הוא? – שער התשובה ושעור כחה וערך השב אל הצדיק הגמור, וענין מניעת התשובה מלמעלה? – שאלות רבות בענין השכר והעונש ומדרגתם ושעוריהם.
דוגמא מגזרות מתנגדות: כבודו מלא עולם, משרתיו שואלים איה מקום כבודו. – כי לא ראיתם כל תמונה, ותמונת ה' יביט. – נשמה שנתת בי טהורה היא, רצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה מעכב – הכל צפוי והרשות נתונה – הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, כי אני הכבדתי את לבו – ותשלחם ביד פשעם, הן אתה קצפת ונחטא למה תתענו ה' מדרכיך – הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים, אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה – עושה שלום ובורא רע, אין דבר רע יורד מלמעלה – ובנים לא יומתו על אבות, ואף בעונות אבותם אתם ימקו. – והנה כל אלו השאלות והגזרות והדומים להם והמסתעף מהם לאין מספר, הם דרושים גדולים ועמוקים, קצתם בפלוסופיא העיונית וקצתם בפלוסופיא המעשית, וקצתם בחכמת האלהית התוריית, והם כמו כן הנושאים העקריים בחכמת הספירות המקובלת, וכלו בהם ימיהם חכמי וחסידי הדורות, ועם זאת באמת שוין בהם כל איש בעל דת תורת משה, כנבוב כנלבב; ולא תחשוב שבאחד מן הזמנים הקודמים או המאוחרים, היה המאמין מתפעל לבד בשב ואל תעשה בכיוצא באלו הענינים, כדעת רוב הרבנים שזכרנו טענתם, הסוברים שרק בלמוד המעשה תהיה התנועה השכלית ופריה הטוב אשר מצאנוה ורמזנו עליה, ובאמונות דעות ומוסרים הכל נח ושקט באין תנועה חיונית; ונהפוך הוא, וּבכל הזמנים כל איש לפי מה שהוא מעיין, או דעתן או מקבל הדרך מאחרים, או רואה סביביו עושין, לא ימלט מהשיב לעצמו תשובות על השאלות הנזכרות וכיוצא בהן, וכפי מעלתו ומדרגתו בונה לנפשו בנין אמונה; והוא הוא כבוד עצם הרוחני וחייו האמתיים, ועל חיות רוחניות זו אנו מברכין הברכה הראשונה בתפלת י"ח אחר שלש ברכות השבח שפותח בהן, ועליה אנו מתפללין, שלח אורך ואמתך המה ינחוני, ויתר פסוקי וסדורי ברכות ותפלות הנודעים.
והנה אחר כל התפארת והכבוד הזה, בעל כרחנו נודה שבתוכן הנשגב הזה, השגיאה קלה והמכשול לפתח רובץ, ומצוי מיד בתחלת הצעדים הראשונים הנעשים כמו שאמרנו גם מהיותר נבוב שבבעלי הדת, ובלי מנוחה וטהרת הנפש והמלאכה בשמוש השכל והעיון בספרים, האיך יהיה באפשרי להמון ואף לרוב הנחשבים לסגולות, להמלט מן הנטיה וההפרזה אל המדה הנכונה באלו הענינים (והתלונה למה יהיה הטעות והשגיאה בעולם היא באמת סעיף מסוג השאלה על מקור הרע הטבעי והמוסרי) אלא שבתחלת הזמנים החשובים בהיות הצרכים מועטים ונקנין בעבודה קלה וטבעית לאדם, ובני אדם אינם מבקשים חשבונות רבים ועוזבים המותרות מבלי הכיר אותם, הנה יהיה גם הלב תמים והמחשבה נקיה מכל הרעות הנפשיות האחוזות בעקבי המותרות, הם התאוה הקנאה ובקשת הכבוד והשררה, אהבת עצמו יותר מדאי ובלתי סבול את הזולת; ועי"כ הנטיה מן הנקודה שזכרנו בלתי מצויה ובלתי מסוכנת כל כך; וגם בזמנים מאוחרים מן הראשונים עדיין אין הנטיה ההיא נראית ונכרת לעין בכללה; ופעמים שתתראה לפי הזמן גם לטובה ומועילה באיזו בחינה. – אולם לבסוף באורך הזמן ובצוק העתים וברבות הצרכים ובקשה המשרה על הזולת, יקשה לפשט העקמומיות שבלב מכל צד, ותתרחב הפרצה ויפרדו הלבבות ותגדל ההפרזה והנטיה ותבוא לקצה האחרון משני חלקי הסותר וההפך הנרמזים; או אז יצמחו ויעלו מאותן הנטיות בתחלת הצעדים הראשונים להשגה, שרשים פורים ראש ולענה, אמונות דעות ומדות מקעקעים יסור האמונה ומבקעים חומותיה ומוליכים לשאול ואבדון מוחלט. ולזה יצדק המאמר הנרשם, היותו כירא ורועד על גורל המאמין ההולך ועולה בהר ה' שואל: "מה יעשה"?