Moreh Nevukhei HaZeman, Gate 15; The Way of the Chizonim

הט אזנךְ ושׁמע דברי חכמים ולבךְ תשׁית לדעתי. לדעתם לא נאמר אלא לדעתי (חגיגה ט"ו ב').

כבר ידוע, שמלבד ההתנגדות הנמצא בין חכמי תופשי תורתנו על עקר נושאה של חכמת הספירות, הנודעת לרוב בשם קבלה, נפלה המחלוקת כמו כן על קדמות מציאותה או איחורה בזמן. ויטענו הפשטנים, שהם רוב הרבנים שקדמונו, כי נתחדשה חכמה זו בזמן מאוחר, מעט קודם לימות הרב רמב"ן ז"ל, ושכל הספרים, שהם ראשיים, היינו ‏יסוד ומקור למקובלים, הם מזויפים, ‏וזיופם‏ ניכר מתוכם, שנתחברו כלם בדורות אחרונים, ונתיחסו בשקר לקדמונים, תנאים ואמוראים. ויאמרו המקובלים: הלא נראה ברור בתלמוד ובמדרשות, שהיו בידיהם סתרי תורה, שמסרו חכמים אחד לחברו, ולצנועי תלמידיהם פעם בשבוע? והיו להם עוד סודות ענינים, הנקראים בשם מעשׂה בראשית, מעשׂה מרכבה, ולא נמסרו כ"א ליחידים מעטים? והשיבו הפשטנים על זה: ומי יעיד, שאותן הסתרים והסודות הן הן הלמודים אשר בידכם? והרי הרב אומר, שכל העקרים והדברים שביאר, הוא בארבעה פרקים הראשונים מהלכות יסודי התורה הוא הנקרא לחכמים מעשה בראשית, ומעשה מרכבה, ופרדס. ואם משה אמת ונאמן לה' הודה (הקדמות, ח"ג ממורה), שלא קבל מה שאמר בזה, ולא באה אליו הנבואה בו; אלא הכל הוא משקול דעתו וסברתו, ולפיכך אפשר, שלא יהיה כך, ותהיה הכונה דבר אחר. הנה אין ליקח מזה ראיה, שהחכמה המצויה בידכם, היא המכוונת ברמזי חז"ל הנזכרים? ועכ"פ עליכם להביא עדות ברורה על המצא הלמודים ההם באומה בזמן תנאים ואמוראים. – ויחתרו המקובלים להשיב: הלא נמצא בידנו ספר או הלכות יצירה, שאמתתו נכרת מתוכו ומלשונו, שהיא ברייתא קדמונית מזמן בעלי המשנה, ונזכרת בתלמוד (סנהדרין ס"ה,‏ ס"ז), ופירשוה גאונים וקדמוני חכמים, ועליה רמזו באמרם: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ, ובאמרם: העוה"ז נברא בה"א ועוה"ב ביו"ד? גם במה שהזכירו שם של י"ב ושל מ"ב, והשם שכינה, והדבור מדותיו של הקב"ה, וזכרם כתות מלאכים, וכתות שדים וכיוצא באלה, הכל מסכים ומיתאם להלמודים שבידנו. ועל זה השיבו המנגדים: כל זה שאמרתם אמת, ועם זאת הנמשך לכם אינו מוכרע; לפי שזה ספר היצירה עמוק, ודבריו חידות, וכבר פירשו בו החכמים שעליהם רמזתם בטענתכם. רב סעדיה, בעל הכוזר, הראב"ע וזולתם, פירושים רחוקים הרבה מהנחות שלכם. ואם נמצא בו וגם בקצת מדרשים מאוחרים עשר ספירות בלימה,‏ כבר ביארו אותם בזולת מה שלימדתם בהם. והמאמרים והדבורים שהבאתם, במה הם רחוקים מהיות מופת או אפילו ראיה על ההנחות שבידכם, והמצאם באומה בזמן הקדום ההוא, כמו מה שתאמרו באין סוף, צמצום, אדם קדמון, אצילות, ענין המובן לכם בספירות אורות ונפילת‏ ניצוציהם, כלים ושבירתם, מוצא הנפשות גלגולם וחזירתם למקומם וכיוצא באלה הלמודים, שלא נמצא מהם דבר ולא רושם ניכר בשני התלמודים ובמדרשות כלם. ואם בכח רבוי הכינויים שהרביתם לכנות בהם עקרי הנחותיכם, וכן ע"י גימטריא וצירופים משונים, נקל לכם הטורח למצוא אותן בכל עבר ופנה, הנה ישחק עליכם איש הדעת ויאמר, שלא מצאתם בהספרים כלום, חוץ ממה שהונח מידכם בהם ע"י לחץ ודוחק. ואף אם לפעמים הצליח בידי בחירי חכמיכם,‏ לפרש היטב עפ"י דרככם מקראות ומאמרי חז"ל; הנה כל עוד שלא הבאתם ראיה, או שלשלת קבלה מאומתת על אמתת הפירושים ההם, עדיין לא נמלטתם מן החשד, כי עשיתם –־ כמשל ההמוני – הרגל על המנעל. – הא לך תורף המחלוקת בקדימת ואיחור חכמה זו בזמן. – והנה כשנבחן אנחנו הטענות והתשובות הנזכרים, מבלי נשוא פנים למחזיק ולחולק, נמצא שזה אמת ברור ואין להכחישו, שהיתה חכמה זו בעינה ויסודה שומה בפי אחרוני הגאונים רב שרירא ורב האיי בנו, והם שהעידו, כי הגיעה אליהם מהזקנים בדורות שלפניהם, ואם כן כבר התחילה עכ"פ באמצע דורות הגאונים, סביב לשנת ת"ק לאלף החמישי. וברור עוד, שבאה לארצות המערביים, וביחוד לאיטאַליא,‏ ע"י איזה חכמים מישיבות הגאונים בבבל. היותר נודע בהם הרב רבי אהרן, ונקרא ראש ישיבת בבל, שבא לאיטאַליאַ סביב לשנה תר"ן. ומזמן ההוא ואילך נמצאים איזה מגלות וקונטרסים קטנים, וקרוב והלואי שימצאו עוד דוגמתם באוצרות ‏הספרים, ועוד נדבר בביאור הנמצא מהם אתנו במה שיבא. והמה הצור שממנו חוצבה ידיעה זו, ונמשכה הגם בשלשלת דקה עד הרמב"ן ז"ל. – אולם מגבול הזמן ההוא של אמצע האלף החמישי ולפנים, הדין עם הפשטנים, היינו שראיותיהם חזקות וקיימות, לא יזיזום ממקומם רוחות כל מתעקש בעולם, שהספרים זוהר לכל חלקיו וקונטרסיו, בהיר, פליאה, קנה, תמונה, רזיאל ודומיהם כלם נתחברו בדורות אחרונים; איך שהיתה כונת התולים עצמם באילן גדול, לרמות את הבריות, או לתומם, ורק על דרך המצאה וצחות נהוגה לפעמים בין המחברים. והאמת אתם עוד, שמן המשנה והברייתות כלם ושני התלמודים והמדרשות, ספרי ישראל שנשנו בזמנם, ונכתבו בודאי קודם גבול הזמן ההוא, אין להכריח מציאות ואף לא בלתי מציאות חכמה זו על הדרך שהיא עתה בידיהם, ואין ליתן על זו השאלה מצד זה מענה ברור, לפי שמן העלמת דברים בלתי ראוים עכ"פ רק ליחידים בספרים שניתנו להוצאת הדינין והמוסרים ושוין בם כל אדם, אין ראיה על בלתי מציאות התעלומות ההם אצל יחידים וסגולות. – אמנם אצל המפורסמים לחכמי כהני הנוצרים שחיו וכתבו בזמן תנאים וקצתם בזמן אמוראים, ראה ראינו, דברים רבים, יאירו לנו לא מעט במחשכי הספק הנזכר, ועל כן להיות שאין עסקנו בזה השער, לחקור על אמתת דעה מן הדעות המקובלות בעניני אלהיות (שבזה בודאי לא מפי מתנגדינו אנו חיים) כ"א בענין ספוריי, והוא אם נמצא באומתנו בזמן מיוחד סודות ודעות, יהיו אותן הדעות מה ואצל מי מאנשי עדתנו שיהיו, הנה בלי ספק ראויה היא שיחתן שהיא בערך אלינו לפי תומה, ומכוונת רק לויכוח עם בעלי אמונתם, להביאה לעד לפני בית דיננו, בכדי שתהי לנו לעזר, לברר וללבן דברי הריב והמשפט שאנחנו בו. וגם בזה הענין אני מבקש עם הרב שלא ירדפנו הקורא בזמניו, ולא יזיקנו תחת רצותי להועילו. ואומר, נשען על המאמר היפה בהתנצלות ר' מאיר, שלמד מן המין אחר, הנרשם בראש השער, ועל מאמרם "ולא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות", ועל הרב שאמר, שמצא דברים גדולים ע"י קריאתו בספרי הצאבה. – דע שעוד מסוף זמן בית שני עד כמאתים שנה אחר חרבנו, קמו בעדתנו כתות שונות, שנתחדשו להם על פי אנשים יחידים דעות זרות באמונת עצם האלהות, במעשה המצות, ובשאר פנות האמונה, וכלם עמדו בא"י ובסוריא, ורובם לימדו דבריהם מתחלה בסתר (כמו שאמרו בספרי פ' ראה: "בסתר לאמר", מלמד, שאין אומרים דבריהם אלא בסתר) ובגלוי רק באלכסנדריא של מצרים, שהיתה אז עיר ואם בלמודים, בלולה מחכמת היונים ומחכמת בני קדם בבל פרס והודו. קצת הכתות הללו היו מתיהדים בגלוי ומתנצרים בסתר, וקצתם בהפך, ועל הרוב הגיע להם הערבוב עד שהסבירו פנים גם לדתי אלילים יון ופרס. והם הם הנקראים לחז"ל בתלמודים ובמדרשות בשם הכולל מינים, לפי שהם בערך אל כלל היהדות מינים פרטים, וכל אחת מהן בונה במה לעצמה בדעות שונות. ואצל חכמי הנוצרים כינו כל אחת בשם מיוחד, והנה רבות, אך ביותר נמצא שם הכיונים, נצרנים, יודעים. ואחר שנקבעה הדת הכללית לנוצרים נדרו מקרבם כל אלה הכתות, ונרדפו ונשמדו, כמו שנחלקו ויצאו ונדחו מקרב עדתנו, עוד מקודם לזה.

ודע עוד כי הכת שקראו עצמם בשם היודעים (גנאָסטיקר), לשטתם המדע האלהי (ואין עסקי פה אלא עמה), היה ראשית התודעה בין הנוצרים‏ ק"נ שנה לספירתם, כשמונים שנה אחר החרבן, ולראשי הכת דרכים שונים ביסוד ושטה אחת, כענפים רבים המתפשטים מגזע אחד, וכלם יצאו מקרבנו והתנצרו. ואחר שנתגלו דעותיהם, חלקו עליהם הכהנים החכמים, וחשבום למינים גם בדתם, ונכנסו עמהם בטענות ווכוחים, וכתבום בחבוריהם עם קצת לשונות וחרוזים וקונטרסים של המינים עצמם. וגם איזה פלוסופי הזמן ההוא הביאו דעותיהם, לחלוק עליהם באמונת עצמות האלהות. שמות הראשים שמסרו כל אחד מדעתו לתלמידיו, כאילו היתה מסורה מקדמוניהם, ולפעמים כאילו נחה עליהם הרוח, ולימד אותם, הם: מלכיו, חזקיא, תלמי, מרקא, בר דיצן ואחרים ונזכיר שטות קצתם, ונעתיקם רק כפי השייך והצורך לכונתנו,‏ אולם באמונה ובאין נוסף ונגרע דבר. – מלכיו ובשמו היוני בסילידוס היה בסוריא ויצא מקרבנו להתנצר, ולימד באלכסנדריא כשמונים שנה אחר החרבן, בדור רבי עקיבא. יסוד דעתו הוא אצילות כל הנמצא מעצם אחד עליון, האלוה, שאין לו שם ידוע, ולא יתכן בו השם כלל. זה העצם גנוז בתוכו כל ישות וכל שלמות, אך בהעלם וסתר ממעל לכל הבדלה והשגה. ולזה עוד טרם נתגלו ההויות למציאות בפני עצמם, היה מן הצורך שיתנוצצו האורות והמדות האלהיות, ויצאו לאור שלם ויסודרו, עד שתגלה כל אחת מהן עצם האלוה הנסתר. ועל כן אמר, שבראש כל מציאות ההויות הרוחניות נתרשמו ונסדרו חיי האלהות, חכמתו, ושאר מדותיו בענין שקראו סדרי כחות האין־שם (מה שידמה לתיקוני הפרצופים שבחכמה שלנו). והמדות הללו נאצלו ונצמחו ונולדו זה מזה, כפי הערך והיחס שימצא השכל בין המדות הללו. ואמר עוד. כי הנאצל הראשון הבכור, הגילוי קדמון של החבוי הוא רוח אלהים ומחשבתו, ביוני נאָאוס. ואחריו בסרר האצילות הבינה ביוני לאָגאָס. אצילות שלישי הדעת ביוני פראָנעזיס. אצילות רביעי החכמה ביוני סופֿיאַה (אלו הארבעה כלל המחשבות האלהיות). אצילות חמישי הגבורה ביוני דינאַמיס (שעל ידה יצאו המחשבות לפעל). אצילות ששי הצדק ביוני דיקאָיאַזינס (כלל המשפט והחנינה וקדושת ההנהגה האלהית), אצילות שביעי השלום ביוני עורענע (כלל הטובה והברכה הבא בעקבות הצדק). בשבע מדות אלה נתגלה האין־שם, וזו נקרא אצלו השמיניות הקדמונה, שרש ראשית לכל מציאות שאחריה. ומצא מלכיו דמות ואיקון לשמיניות זו, בגלגלים שבעה, המתנהגים במערכה תמידית וחק קבוע עפ"י שריהם ביוני קאָזמאָקוראַטורעס, ולמעלה מהם הוא מה שלמעלה מן המזל, ואשר לו כח לנצח המערכה. ודמות אחר שית אלפי שנות העולם והשביעי ימות טובה ומנוחה מצרות וקץ העולם הזמני, ואלף השמיני תהיה כוללת, מלכות שמים, ועולם הנצחי. – מן השמיניות הקדמונה נאצלים כמו כן שבעה כחות, והם שמיניות שניה עם הנאצל האחרון שבשמיניות הקדמונה, וזו היא ראשית האחרונים שיש להם עמידה וקיום בפני עצמם. וכן כל שמיניות ושמיניות היא טופס ודמות לאותה שאחריה האדוקה בה, עד המספר של שס"ה עולמות רוחנים, המה הכוללים כל החיות הרוחני המתגלה בעולם, וקראו מלכיו וסיעתו לכלל חיות בשם אבראקאס המשונה, ואולי שרמזו בגימטריא שלו שס"ה. – מיסוד דעתו עוד, כי מבראשית היה בעולם צד טוב וצד רע, מעון אור ומעון חשך, שתי רשויות (אך לא שני אלוהות ממש). רשות האור הם שס"ה עולמות רוחנים הנזכרים. והגם שהם משתלשלים ויורדים מדרגה אחר מדרגה, הנה כל עולם מקושר ואדוק באותו שלפניו, וכלם עם העצם העליון, וכלם מכירים את מקומם ועושים רצון האין־שם, לגלות זיוו והדרו כמו במראה. אולם למטה מכלם, ונבדל לגמרי מהם רשות החשך, והגם שהוא במדרגה מהמציאות פחותה מאד, מכל מקום הם בפני עצמם, ומשיגים התכלית אשר אליו נועדו, ואמר מלכיו: שאין לך עצם שלא יספיק לעצמו, ולא יהי טוב בעיניו, ואין רע מוחלט אפילו ברשות החשך. – אולם זאת אשר ספרו מלכיו וסיעתו, שכאשר הגיעו מדרגות מעון האורה לקצה גבולם, ולעמתם התנשאו ועלו כחות החושך, וקרבו עד קצת קרני האור, באה להם התאוה להחזיק באשר הוא טוב ממציאותם הדל, ולהתערב עמו. ומזה העירוב הגיע מה שעינינו רואות בטבע העוה"ז ובטבע נפש האדם, היינו שאנו מוצאים מפוזרים בעולם נפשות, שהם מקור מחצבה ממעון האורה, מאוסרים במאסר גופים שהם חומר מבלי חיות, וחיותו רק ע"י כוחות האורה הנכבשים בו. וגם בעצם הנפש נמצא העירוב מן השכל המאור (יצ"ט), והתאוה החשוכה (יצה"ר), וקרא מלכיו לזה העירוב הערבוב הקדמוני. – לתיקון הערבוב הזה הוצרך בריאת עולם גשמי הזה, ותכלית הכונה בו, שע"י יצירה ועשיית תקון ברואים השפלים למיניהם, יסור העירוב, ויצרפו הכחות, ויבוררו האורות, ויבדל החי מבלתי חיות, ומה שהוא מטבע האורה מן החשוך בטבעו, ונקרא אצלו זאת הפעולה ההבדלה, ועל ידה ישוב כל דבר לשרשו ולהדומה לו, וזה מה שנקרא אצלו התשובה. אולם הרע במוחלט, שהוא לדברי מלכיו רק כמו סיגים, שנתהוו לבד ע"י החטא, בחשך ועורון הכחות הנזכר למעלה, לא יעמוד כ"א ישרף ויכלה. – סדרי בראשית, היינו חקות המעשים והתמורות שבעולם, אינם לדעתו זולת התגברות האורות, שנפלו מגבוה ומיותר גבוה, וכלם הנם פה נצרפים ונבדלים אחת אחת, ונעשים עולם רוחני חדש, אדוק ומקושר באחרון מן העולמות הרוחניים הנזכרים. ועל כן אמר מלכיו: כי ראש השמיניות האחרונה בנאצלים הרוחניים, הוא בעצמו היוצר, והמתקן, המנהיג העולם הגשמי הזה, וקרא לו שר וארכון העולם. והנה משמרתו של ארכון זה, לצור היצורים, ולהנהיגם עפ"י משטרי הטבע והמזל, מדומם עד צומח, וחי, ומדבר, ויוציאו לפעל שלם סדרי כחות הנטועות בם מתחלת הוויתם. והארכון סובר, שהנהגתו זאת מחפצו ומדעתו,‏ ושאין למעלה ממנו בהנהגה, להיותו בלתי מבין תכלית עומק מחשבות האלהית, ושהוא אינו כ"א כלי אומנותו; ופעולתו אינה כ"א לסבב, שיצטייר ויצרף ויבדל החיות הרוחני המפוזר בעולם. ולזה קרא מלכיו לכל מעשי עולם והתמורות שבו, והקורות שבו על גוי ועל אדם יחד, סדר טהרה וצירוף לאורות המעורבים בחשך. ותכלית הכונה בהם, ההבדלה, והתשובה, ובנין עולם הרוחני החדש שהזכרנו; והארכון אינו יודע מכל זה, והוא עם כל חקי וסדרי הנהגתו אינם כי אם כלי אומנות להעצם העליון וכונתו²⁸זאת הדעה שהארכון מנהיג עפ"י הטבע והמזל, ואינו יודע כלום מההנהגה שלמעלה ממנו משותפת לכל שטות המינים עם שהם משתנים בכינויו: שר, ארכון, אומן, דימיורגוס, ושמות זולתם. ולזה יראה שהוא לקוחה מן השורש הרמוז מאתנו למעלה, שהוא אחד קדמון ומשותף לכל שטות המינים והמקור שממנו שאבו – והנה גם המקובלים אמרו בשתי הנהגות, ושהמדה אחרונה היא בעלת ההנהגה של מעלה, ע"ד נסיי נסתר בלי שינוי מנהגו של עולם (עיין רמב"ן בפי' השם שדי) ולהיות שחז"ל זוכרים תמיד ענין המזל והזכות, ושהנהגת ישראל והצדיקים למעלה מן המזל, הנה נראה שגם דעתם מוסכמת לזאת הסברא. – וראוי להשקיף שזה השם שר העולם מוזכר בפירוש במקומות מגמרתנו, וכלם לא יובנו בלתי הקדמה זו (חולין ס'): בשעה שאמר הקב"ה למינהו, נשאו דשאים ק"ו עצמן וכו', מיד כאו"א יצא למינו, פתח שר העולם ואמר: יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו. תמה על החק הרוחני הנפלא וגנוז בטבע הצומח, עם כל הערבוב שנראה בו לעין (יבמות ט"ז, ב'): נער הייתי גם זקנתי וגו' פסוק זה שר העולם אמרו. השתומם שהנהגתו התלויה בהכרח ובמזל, ואין בכחה טובה לטובים ורעה לרעים. תסובב עם זאת, במחשבה שלמעלה ממנו ובלתי נס נגלה, לטובת הצדיק. (סנהדרין צ"ד א'): "צבי לצדיק" אמר שר העולם: עשה צביונו לצדיק זה יחזקיהו – שיהא הוא המשיח המקווה. ונאמר לו מאת השם ב"ה: "רזי לי רזי לי" היינו שהסתיר ממנו עומק הכונה בהנהגת האומה הישראלית בקורותיה, שהיא למעלה ממשטרו. ואיני יודע זה השם בספרי חז"ל חוץ מאלה המקומות. – אמנם דעת המינים, שהשר הזה הוא ג"כ יוצר העולם הזה, ושהוא דמות ואיקון השם. וקראוהו אל (וכמו שיבוא עוד בשעת המין חזקיא). ועוד דברים רבים מרבים הבל שאמרו בו ולא הזכרנום, הכל נפסל ומוכחש לגמרי מאת חכמינו במקומות אין מספר. ובלי ספק לזה כונה במשנה. לידע ולהודיע ולהוודע שהוא אל, הוא היוצר, הוא הבורא. והתוכחו חז"ל על זה הענין עם המינים הוכוחים הידועים בתלמודים ובמדרשות, אחר שנקבעה נגדם, ונגד שטותיהם באלהות ובהפרת המצות, הברכה הידועה, כשבעים שנה אחר החרבן. והנה כל דברינו בכל השער הזה, הם המפתח להבנת כל הנזכר אודותם לחז"ל. ידרשם המשכיל במקומותם, ולנו אי אפשר להאריך בהם..

בכל אלה היתה מגמתו, להצדיק דרכי ההשגחה העליונה מתלונת, צדיק ורע לו רשע וטוב לו, ושאר פליאות ההנהגה האלהית, כי לו היה ביכלתנו, להבחין סדר הצירוף והחזרה הנזכר בכללותו, יסורו כל אלו התמיהות.‏ לפי שמבראשית היצירה כל אלו האורות המפוזרות במרוצה תמידית, יגעים לנקות עצמם מן הנכר וחיצוני להם, בכדי לשוב אל חירותם וטבעם בעולם מן העולמות הרוחניים; עולים בכל גבולות ותכונות החיות הרוחני מדרגה אחר מדרגה, מן הדומם הנתון אל החומר החשוך וכבדותו, והרוחני עדיין מתעלם ונשקע בו, עד מדרגת אדם ומה שלמעלה ממנו. – והאמין מלכיו בגלגול הנפשות רק פעם אחת לבד, וכפי אמתת הוראת המלה, היינו שכולן יורדות ועולות בגלגל, מן העולמות השונים הרוחנים עד הדומם וגרגיר החול, וחוזרות בגלגל לאחור, בחשיבות ובמיטב המציאות, עד בואם בצרור החיים האלהיים ואדוקם בהם. וכל זה בעזר ובהנהגת ארכון העולם, ושריו הממונים לכל אומה, ומלאכיו המלוין את האדם הפרטי, ומוליכים אותו הדרך בגלגל הנזכר, מבלי שיכיר שום אחד מהם הדרך על פני כלו. גם מאורעות האדם הפרטי הטובים והרעים, הם לדעתו לפעמים פרי מעשיו במדרגתו הקודמת, וכל עונש ופורענות אינם רק למרק הרע שבנפשות מחיים קודמים לאלה,‏ יצא הרע ההוא לפעל, או לא יצא כמו בתינוקות המתים. והביא לראיה המקרא "מי יתן טהור מטמא", והצדיק יקבל ענשו על חטאיו בקודם, ושכרו צפון בחיים מאוחרים לאלו. והסמיך מלכיו ממש כמו חכמי קבלה שלנו, זה ענין הגלגול על המקרא, "על שלשים ועל רבעים", ועל המקרא "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר". ויצא לו מכל זה, שאין שום רע יורד מלמעלה, והוא כרוך לבד בעקבות המאסר של נפשות ועצמי האורה, בחומר חשוך ודבר ‏זר ונכר להם, כמו החלודה שעל פני הברזל. ועל כן חשב גם העוה"ז להתגלות והיכל אלהים. – ועוד הוא חותם שטתו על זה הדרך: להיות שהארכון איננו יודע, שבנפשות המסורים תחת ידו, נפלו ג"כ ניצוצי אורה מעולמות ומדרגות נעלים מאד, שיתעלו באחרית הרבה ממעל לו להארכון, שהוא כאמור אחרון שבנאצלים; וע"כ לא היה כדאי ומספיק בסדר הטהרה והצירוף והחזרת הנפשות בגלגל, להשיג המבוקש האלהי ע"י הארכון לבד. ובכדי שיודע לנפשות הנעלים הללו טבעם ומדרגתם, ושהם אינם צריכים לאחר פעמיהם בחזרת הגלגל במדרגות פחותות המעלה; לתכלית זה נגלה אליהם הנאצל הראשון, רוח־האין־שם, והודיע להם מעלתם ותעודתם, ושהרשות בידם להתגבר על הארכון ועל משטריו בעוה"ז ולהתקשר היד עם מעון האורה הנזכר. ומזה בא מלכיו לענין משיח של מעלה. ודעתו, שקודם לגאולה הנגלית ונבדל לגמרי הימנה, היתה הגאולה העליונה ע"י אצילות הראשון רוח־האין־שם, שנחה על הנפשות, שהם ממדרגות נעלים, כנביאים וחסידי הדורות, להרימם למעלה מן המזל, היינו ממשלת שר העולם וסדרי הנהגתו, שלא יצטרכו עוד לחזרה בגלגל המציאות השפל והרזה. ווה מה שהסמיך על המקרא, "פדות שלח לעמו צוה לעולם בריתו קדוש ונורא שמו". ועוד חשב, כדרך כל כתות המינים הללו, לקשר שטתו זאת, ביסודות אמונת המשיחית המפורסמת לנוצרים, ולא עלתה בידו, מה שאינו שייך למטרת כונתנו.

ראש הכת האחר חזקיא, בשמו הרומי וואַלנטינוס, חי בזמן מלכיו הנזכר, וגם הוא מישראל והתנצר ולימד באלכסנדריא. – וזה תורף שטתו לפי מה שהיא נוגעת למבוקשנו. אמר: שהנגלה מן הדת ראוי להמון ולפחותי המדרגה, הנקראים לו בעלי נפש המלאכיית; אולם הנסתר ממנה, ראוי שישאר סוד לשרידים, ואותן שהם אנשי הרוח, היינו שמלבד הנפש המלאכיית יש להם רוח אצולה ממקום אחר רם ונשא. – כמו מלכיו גם הוא הניח ליסוד, שיש הפרש בין אצילות לבריאה, היינו בין סדרי המדות והכחות האלהיות המתגלים בהשם עצמו, ונסדרים בו, ובין הכח האלהי לפי מה שהוא בבריאה בעולמות, שכבר נפרד הכח ועומד בעצמו. ומעורך עמו ענין זר ונכר לו. יסוד ומקור כל ישות וכל היות הוא עצם שלם נצחי, יושב בחביון מרומים, שאין העין יכולה לראות, ולא הפה יכול לדבר, והוא נקרא לו עומק־אין־חקר, להיות נלאה כל שכל וכל חזיון, לבוא עד תכונתו, ונקרא עוד אב־הקדום וראש־הראשית, לפי שמצד עצמותו אין לו כלל יחס וערך עם הנבראים בעלי תכלית, זולתי באמצעות מדותיו, שהם אב וראשית להם. הפעל הראשון של עומק־אין־חקר ההוא, הוא גילוי סדר ותיקון כחותיו הגנוזות בו, ועל ידי פעולה והבדלה זו, האין־חקר הנהו נחקר ומושג אך לעצמו. אותן כחות או הבדלות העצם העליון, נקראות בשם כולל נצחים, ביוני אַאָניס, לפי שהם מיוחדים בעצם נצח הנצחים, ואינם מאוחרים ממנו בזמן כ"א במחשבה, היינו שאי אפשר לחשוב בנצחיים, מבלתי שנחשוב תחלה בעומק־אין־חקר.‏ ותלמידיו וסיעתו של חזקיא קראו לאותן הנצחים בשם אלהות גמור. וצעקו נגדם חכמי הנוצרים שהתווכחו עמם, שמאמינים בריבוי אלהות, ואפרים סוראה – שאולי עוד נזכירנו – טוען להם, שדבריהם סותרין זה את זה, שהם מודים באחדות התחלה הראשונה, ואומרים עם זאת, שאותן הנצחיים הם עּצם אחד עם השם, וקדמונים כקדמותו, והוא מביא לשונם ממש בלשון סורסי: "שהם הנצחיים כלם מתאחדים בעצם אחד, הגם שהם נבדלים בגבולים מיוחדים לכל אחד ואחד. – בנצחים ההם זכר ונקבה, לפי שרק באין־חקר לבד הכל אחד ומיוחד, אולם בהתחלת הגילוי בא ההבדל בין זכר ונקבה, ונוקב ויורד אותו הבדל בין כל מדרגות המציאות. וזו אחת מיסודותיו, שכל העולמות הם זה לעומת זה, היינו שכל חק דרך וסדר, שימצא במדרגה אחת מהמציאות, נמצא לעומתו החק והסדר ההוא בעצמו במדרגה שלמעלה הימנה. וכך היה אצלו ענין הזווג, היינו שכל הארה והתגלות הגנוז, והתראות החיות ממקור החיים, והפרותה והרבותה, נעשה ע"י שהנצחים מאירים זה לזה, ומתמימים זה לוה, ומתיחדים זה בזה, ובכלם יש זכר, הפועל ויוצר ומשלים,‏ ונקבה, המקבלת הפעולה, ומקבלת התואר וההשלמה, ומכינה אותה הפעולה להולדה, והשלמה חדשה, שבה יתגלו ויפותחו הנצחים בעצמותם מצד התחברם הנקרא זווג שלהם, בהתגברות צר הזכרות או הנקבות. ועל כן נקראים הנצחים בשם מלואים, שכל אחר הוא מלואו של חברו, ונקרא כלל ההתגלות של עולם הנצחים במקומו המלוא העליון, ביוני פלירומאַ, ויקרא ג"כ מלוא־העומק־אין־חקר, לפי שכמו שכל אחד מהנצחיים ממלא ומשלים את זיווגו, כל האין־חקר ממלא ומשלים כל המציאות. – ראשית הכל, כאמור, הוא פעולות האין־חקר להתגלות לעצמו; ובהשכילו עצמו, הוליד את רוחו הנקרא הנצחי כשהוא מושג לעצמו, או המושג הקדמוני. ואמר חזקיא, שכמו שעצמות כל דבר וממשותו בלתי נודע לנו, ומושרש בעצמות האין־חקר הבלתי נודע, כן תואר והגבלת כל דבר באיכיותיו, שעל ידיהן לבד יוכר ויושג לנו, מושרש במושג הקדמוני הנזכר. ולזה רוח אלהים זה הוא אב וראשית לכל מציאות, ניכר בהגבלתו, הכרה יתירה או מעוטה. ויקרא הרוח ג"כ שם בערך אל האין־חקר שהוא בלתי בעל שם. גם פני־האב־הקדום, גם יליד־יחיד. ואולם עצמותו של אין־חקר הוא הנסתר והחבוי, ואינו נגלה לעולם, והחקר בו מרי וודון, כמו שהרוח יליד־יחיד הנזכר, הוא כלל הארוח והתגלות אין־חקר, וכן הנצחים הם הארות והתגלות ההויות, הנבדלים והולכים לפרטים ופרטי פרטים. אך בהפרש שבאין־חקר אין להבדיל בין עצמותו ובין תארי הגבלתו הבלתי נודעים, ובכל עצם שלמטה ממנו, עצמותו מושרש באין־חקר, והגבלתו שעל ידו יוכר ויושג, מיוסד ברוח אלהים יליד־יחיד הנזכר.

במנין הנצחים אין הדעות שוות לבעלי כת חזקיא, שקצתם מוסיפים ומונין נצח אחד, לפי התחלקות תאריו ופעולותיו, לנצחים רבים, וקצתם גורעין וכוללים יחד איזה מהנצחים (כדרך שבא ג"כ בחכמי קבלתנו במספר הספירות ובמספר הנתיבות והשערים שבכל אחת מהן). אולם רובם כללו אותן הנצחים שלהם במספר השלשים. – גם לעומק־אין־חקר נתנו בת־זוגו (סותר למה שהניחו בהעלמתו, ושאין בו שום ידיעה עד שקצהם כנוהו באמת בלתי־מזדווג), ואומרים שבזה שהוא משכיל עצמו הנה השכלתו זאת היא בת־זוגו ויקראו אותה דממה, אין קול, שפעת־אין־חקר. אחר יבוא הרוח שכבר מבואר. ולפי שהוא יסוד כל הווה קיים ויסוד השכלת והשגת ההויות, תקרא בת־זוגו אמת ואמונה. – האין־חקר והדממה, הרוח והאמונה, הם מספר הרובע הראשון, שרש כל שרשי הכל. – מהרוח והאמונה יוולדו השכל ובת־זוגו החיות. ואמרו שכוונתם בכל זו מרמז שכחות הגנוזות יוצאים לאורה אחת אחת יותר,‏ עד להיות שלמה וניכרת. כמו שמציאות החיות ניכרת בפעולותיה יותר מן בינת השכל הבלתי ניכר לעין, וכן בינת השכל שהוא דבור הפנימי נגלה יותר מהרוח והאמונה, שהם מחשבה ושכל בכח שלא יצא עדיין לפעל. – השכל ובת־זוגו החיות הם המולידים ששה נצחים אתרים עם בת־זוג לכאו"א. ראשית תולדתם הנצח הנקרא אדם קדמון, ביוני אַנתרופוס, ובת זוגו הכנסת השמיימית, ביוני איקליזיא, ואמר חזקיא: שכשרצה השם בהארה והתגלות קרא לזאת ההתגלות אדם. וע"כ קראו קצתם גם לאצילות ראשון, הרוח יליד־יחיד בשם אדם. ואמרו עוד בהארה, שהוא התגלות הדבר, ממה שבכח אל מה שבפעל. לפי שאמתת הערך שבין הדבר המואר אל הדבר ההוא בעצמו בהיותו חשוך. – גם האדם קדמון ובת־זוגו הכנסת, מולידים ששה זוגות נצחים. הזוג האחרון שבהם, וסוף לכל האצילות, והמלוא העליון, הוא התכלית, והתל שהכל פונים אליו, ביוני טיליטוס או פיליטוס ובת זוגו החכמה הקיצונה ביוני סופֿיאה (מלכות, חכמה תתאה, חכמת שלמה, אצל חכמי קבלתנו)²⁹זה הדרך להפשיט בשכל את התארים והמדות הנשכלות בהשם יתעלה, ולישא וליתן בהם, כאלו הם עצמים בפני עצמם ביוני היפאסטאזיס נהוג מאד, גם אצל פלוסופי הזמן ההוא, גם אצל חז"ל שהשתמשו לרוב בדבורים כאלה: אמרה מדת הדין, עמדה "לפני הקב"ה", "מפי הגבורה שמענום", "ורוח הקדש משיבתו", "שכינה מה אומרת". ובמדרש משלי, עמדה "שכינה לפני הקב"ה" ומדבורי מליצות כיוצא באלה, יצא הקלקול למינים בהזיותיהם, כעין מה שזכרו בכת צדוק וביתוס..

ובזה נשלמה תולדות ט"ו זוגות נצחים הללו, והיתה עד הנה בסדר והשתלשלות נכון וראוי, והיו כל החיים והאושר והטובה תלוים בהם לבד, והם העומדים בעומק־אין־חקר מאורים ומגלים כחותיו הגנוזות עדי עד, ועל כן נקראים להם גם כן בשם עמקים.

אמנם כבר רמזנו למעלה, כי הדרישה בשרש ומקור הרע הטבעי והמוסרי, היינו הרעות בעולם והחטאים בנפש, היתה אבן פנה לכל שטה ושטה של כתות המדע הלז. ושאלו ואמרו כת חזקיא: ואיך נתהווה העוה"ז? שאנו רואים בו כחות היוניות מדובקות בחומר מת. יופי וסדר מעולם נעלה, אך כרוך בעקביו תהו צלמות ולא סדרים, כח ואור אלהי מתפשט בחיותו וזהרו וסדורו במדרגות ‏כל היצור, אך מתחסר ומתמעט ממדרגה למדרגה,‏ עד שנראה כאובד לגמרי בדוממים ובברואים פחותים משוקצים ונתעבים. וכן בנפשות בני אדם אנחנו מוצאים שלשה סוגים. כת אחת רודפים אחר הנאת החומר לבד, מתפעלים רק מדברים גופניים, למלאות כל תאוה ושרירות לב, וכאלו אין בהם שום רושם הכנה לחפצי שמים וענינים רוחניים. וכת אחרת בינונים, אף לא פעלו עולה, ומבקשים הטוב והישר במעשה עולמם; אולם לבם צפון משכל מלהשתדל לרדוף אחרי הדברים הנצחיים האלהיים.‏ וכת שלישות מואסים בחמודות העולם הזה, וחושבים עצמם כגרים בו, וכאסורים‏ בבית כלא, נכספים לעלות לעולם עליון, בהרגישם כי משם באו, וכל השתדלותם להסיר ולבטל המונע, והמסך מבדיל בינם ‏ובין מבוקשם הגדול³⁰נראה שגם חז"ל הסכימו לשלש הכתות שאמרו (חגיגה דף י"ד ע"ב) אמר רבי לתלמידיו, שדרשו במרכבה: אתם ותלמידיכם ותלמידי תלמידיכם מזומנין לכת שלישית, ונאמר זה על העוסקים והדורשים במרכבה.. – וכמו כן באדם הפרטי שני יצרים: אחד המושכו לדברים אלהיים, ואחד המסיתו לתאות בהמיות. הכלל שאנו רואים העוה"ז, שהיה דבר טוב בעצמו, ונעשה חסר, וצריך תקון והשלמה. ואיך ולמה מצאתנו כל זאת? ובשלמי נהיתה הרעה? – ולא רצה חזקיא לומר, בשתי רשויות, ושיש מעין חשך עומד בפני עצמו, ושגברו החשוכים לעלות ולאחוז באורה, כמו שסבר המין מלכיו שלפניו. אלא אמר שיש חומר אחד – היולי – חשוך מת בעצמו, ושהוא כמו צל לאור וחיי האלהות, תחום קבוע ריקן נגד המלוא העליון הנזכר. ולהיולי זה אין שום חיות, כ"א בהתערבו עם איזה כח ואור מן הכחות והאורות של המלוא, הפועל בו יוצרו ומכינו בקושי, והוא המסטין ומתנגד בכבדותו וחסרון־כחניותו אל הפעולה הרוחנית.‏ ואמר חזקיא (כדבר הרב במורה): שהתנגדות זו כשהיא בגדלה ויתרונה תקרא שטן, ולזה נכללה לו השאלה הנזכרת על זה האופן, איך תעה ונאבד תולדה או תולדות הנצחים מן המלוא לעולם הזה, בכדי ללחום ולהתנצח נגד שטן ורע מוחלט? – וזה מה שיורה אצלו על נפילה וטביעה, ועל השחתת הסדר המתוקן בין הנצחים עצמם, כלם או מקצתם. – והנה חזקיא, הוא וראשי כת הדומים לו, המציאו ודמו על זה המקרה הגדול הנחות ודמיונות שונות ומשונות, כל אחד לפי דרכו, ולפי מה שגברה עליו להבת אש דמיונו. ואולי נזכיר עוד איזה מהם במשך המאמר,‏ ד"מ שגבר השפע והאור עד שנתמלאו הנצחים, ונגר ונשפך מהם אל התהו, וקראו לחלק הנשפך: טל אורות (וכוונו אל המקרא "כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל") שהוא רק כטל, וצריך להתעצם עד שיהיו לגשמי ברכה. – אולם נזכיר הנה במעט אורך, מה שבדה לו חזקיא מן החכמה הקיצונה האחרונה בנצחים, סרחונה וענשה, ואיך נולד ממנה הנפש הכללית לעולם הגשמי הזה, שיש לו דמיון להקטרוג, והמיעוט הגלות והתיקון שזכרו חכמי הספירות.

לבד הרוח־יליד־יחיד הכיר את האב־הקדום, והכרתו ואת המאשרת אותו בשובע נעימות נצח, היה כרצונו ליתן חלק בה גם ליתר הנצחים, אלא שמנעתו הדממה־אין־קול, ברצון האב־הקדום, שיגיע כ"א מהנצחים בתשוקתו מעצמו וממדרגתו לחזיון האב והכוסף להכרתו, וכן היה, שכל יתר הנצחים השתדלו, להשיג ולהתקרב אל מולידיהם ובאמצעותיהם גם אל השרש הנעלם. – אמנם כל עומת, שנתרבו הנצחים, ונתרחקו מן השרש הנעלם, כן רבה תשוקתם לעלות אליו, וגברה תשוקה זו ביתר עז, בנצח האחרון, היא החכמה הקיצונה. ונאמר שרמזו בכונתם שכבר התחילה התשוקה הבלתי ראויה בנצחים שלמעלה, מיד כשהגיעו ההויות לפרידה ניכרת מן השרש, עד שנגלה דבר ההריסה באחרון שבהם, כמו מחלה הטמונה בגוף, ומתגלה בכדי להתרפא ע"י התיקון וכמו שיבוא. והנה מאסה החכמה בבן־זוגה, ורצתה לעלות ולהתחבר עם האב־הקדום, בכדי לחזות פני עצם אביה, כמו הרוח־יליד־יחיד, וזה היה מרי גדול והריסה, הגם שהיה מחמת עוצם אהבתה. וכבר היתה נשחתת בהתרחבה והתפשטה, מוטבעה ואבודה לגמרי בנעימות אביה (מקביל למלכין קדמאין דמיתו, אצל המקובלים) שאליו נכספה, אלא שפגע בה הכרוב הגדול הנקרא לו ביוני האָראָס (המגביל והחוצץ) והחזירה לאחור, ודחה אותה למחיצתה (האָראָס זה הוא השומר דרך עומק־אין־חקר, נותן גבול לכל הנצחים, וכופה אותה במחיצתם. ואומרים קצתם שנולד מן הרוח־יליד־יחיד בלי בת־זוג, להורות, שתפקידו אינו להוליד ולהרבות המלוא, כ"א להגביל המלואים במחיצתם, והוא איקונו של העצם העליון, ולו פי שנים בכח, למנוע הנצחים מלהרוס בעומק אין חקר, ולגרש כל החיצונים מן המלוא העליון, בכח שם המפורש היוצא מפיו. ולו שמות הרבה אצל הכתות הללו: גדר, גבול, מצרף ומטהר ממחשבת המעילה וההריסה, קוצר־השדה, זורה, מכניס־לאוצר נפשות הצדיקים אל המלוא; וקצתם אמרו בשני שוערים, אחד השומר דרך אין־חקר ואחד השומר את המלוא) והנה גרמה מחשבת ההריסה הנזכרת ערבוב ובלבול בכל המלוא, והוצרך לתיקון. ונעשה זה ע"י נצח חדש, נולד כמו כן מן הרוח־יליד־יחיד, ונקרא המלאך הגואל גם מושיע של מעלה. וקצתם חשבהו לאחד עם נצח הגבול הנזכר. ואמרו עוד שבכל עולם, היינו בכל מדרגה ממדרגות המציאות, יש גואל כזה שהוא דמות ואיקון להגאולה והתיקון של המלוא. היינו שהיותר גדול שבכל מדרגה הוא המתקן את בעלי מדרגתו, והם מתעלים על ידו ומתחברים עם הנעלה מהם; אך לא במעילה והריסה, שגורמת אסיפה וכליון, כ"א ע"י הקשור והחבור הנכון עם זווגם (שהוא עיקר ההתגלות האפשרי לאין־חקר הגנוז והחבוי), יתעלו עד מקום הזווגים הראשונים, וכל נצח מגיע עד אדם־קדמון, והשכל, והרוח וכל נצח נקבה עד הכנסת, והחיות, והאמונה, ובאמצעות כלם עד האין־חקר והדממה־אין־קול, ואמרו שזהו מה שהודיע להם המלאך הגואל הנזכר, שעצמותם ונצחיותם הוא בעומק־אין־חקר הבלתי מושג, ועמידתם כהוויות בפני עצמם הוא יליד־יחידו. – ואמר עוד חזקיא בדמיונותיו המשונים: כי החכמה הקיצונה בהריסותה אל העומק־אין־חקר הפילה ולד בלתי שלם, שלא היה בכחו להדבק במלוא, ונפל אל התהו, ונטבע בהיולי. לזה הולד קראו אחכמות, הבת הנופלת לחכמה הקיצונה, גם אם החיים. ואומרים המינים שזהו רוח אלהים המרחפת על פני המים (היולי) שהזכירה התורה, והיא הכוללת בתוכה כל ניצוצי אורה, שכל, וחיות שבעולם הזה הגשמי, המוכנים להתתקן ולעלות באחרית. – והנה יתבונן בה שלש בחינות:

א תשוקה לעלות ולשוב אל יסודה.

ב עצבון ותוגה על חסרון יכלתה לבצע תשוקתה.

ג פחד עצום קרוב ליאוש פן תאבד ותשקע לגמרי בהיולי.

והנה הגואל שלמעלה רחם עליה ונתן לה תחלה מציאות שלם, וגם עוז ועזר נתן בה להתחזק ולהתנצח נגד ההיולי, ובכח ההיא הכינה מקום ממוצע, ביוני טופוס מיזיטוטיס ‏בין המלוא ובין העוה"ז (עולם הבריאה או עולם הכסא של המקובלים), ונאצלו בו ממנה שבעה שרים, בראש כלם השר הנקרא להם אומן־העולם (ביוני דימיורגוס), הוא הארכון אשר למלכיו, ועל ידו בנתה האחכמות ביתה העוה"ז הגשמי הנראה. והנה השר הגדול הזה הוא במדרגתו דמות ואיקון של האין־חקר, והוא היוצר והמנהיג, ועושה בדעתו וחכמתו ביצירות ותיקון והנהגת הברואים הגשמים, אולם רק כאדם המתעסק ועושה מבלי לדעת מה המניע אותו לעשות, ועם זאת קראוהו אל ואדון,³¹והוכוח הארוך של המינים עם ר' שמלאי, המתחיל כמה אלוהות בראו העולם, והמובא לחז"ל בקצור בהרבה מקומות, עיקר מקומו בירושלמי ברכות סוף פרק הרואה. והוא סמוך תיכף לברייתא והיא בתוספתא ברכות בסופה זה לשונה: תני הפותח ביו"ד ה"א וחותם ביו"ד ה"א, הרי זה חכם, באל"ף למ"ד וחותם באל"ף למ"ד הרי זה בור. באל"ף למד וחותם ביו"ד ה"א הרי זה בינוני. ביו"ד ה"א וחותם באל"ף למ"ד הרי זו דרך אחרת. והנה רובן היטב למשכיל, מאשר הזכרנו "ונאמר בקצור: שלהיות בברכות הכל הולך אחר החתום, החליטו החכמים שהפותח בשם העצם וחותם באל, מורה, כי השם אצלו אין־חקר, ואין לחשוב ולומר בו שום דבר ואין אצלו הברכה והתהלה מיוחדת לשם, כ"א באמצעות מדה מן המדות או כח אמצעי, והרי זו דרך אחרת, וזה כינוי למינים הללו, וכמו שכינו לאלישע המין הגדול שיצא מישיבתם אחר, ואמרו עליו שהאמין בשתי רשויות, והפר מעשי המצות, וכמו שאמרו: "כי דבר ה' בזה", זה הצדוקי, "ואת מצותו הפר" אלו המינים. והבן עוד איך בחרו במשנה אבות שהבאנו, במלות "לידע ולהודיע ולהוודע שהוא אל הוא היוצר" וכו', ואמרו אל תפנו אל האלילים, אל מדעתכם ואמרו לדעתם לא נאמר וכו' במאמר הרשום בראש השער, הכל להוציא ממחשבת יודעים הללו וסתריהם (ומה שאמרו המקובלים בברכות וטעם היות הטופס בהם משותף מנוכח ונסתר יעויין בספריהם ואולי יבואר עוד מאתנו אי"ה). ודומה לזה מאמר ר' אבהו (הרגיל להתווכח עם המינים) שהחכמים (המאוחרים) התקינו, שיהיו אומרים,ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם מפני תרעומות המינין (פסחים נ"ו, ע"א) פירוש שלא יונו וירעימו (מענין בעבור הרעימה בשמואל א') אותנו, שאנו אומרים ומודים בחשאי ליסודם, המרומז להם במקרא זה בענין רבוי וכחות נפרדות, ומדות פועלות בפני עצמן באלהות, ושאנו מקבלים גם אותן, ונותנין השבח להם, כמו שעשו הם בשירות ותשבחות לכל אחת המדות ההנה. והנפלא שגם בעלי חכמת התעלומה אצלנו היום אומרים, שבדבור בשכמל"ו יש כוונת שבח לספירת מלכות החלושה מכלן, בכדי להגביר כחה בתפלותינו, ומרמזין על זה המשל הנזכר שם בפסחים בת מלך שהריחה וכו' ולפי דרכנו נבאר עוד איזה וכוחים בש"ס. ואומרים עליו שהוא מניח הדתות, ומנהיג האומות ודברים הרבה מרבים הבל שאין לזכרם. – והנה הירידה לנמצאים, והיות הרוחני צריך להתעורר, כאדם הניעור מתרדמה חזקה, שזכרה גם מלכיו, יבארו הכת חזקיא לסבת העצבון, מהול בתשוקה לשוב לעלות, אל הבת הנופלת, בעת לדתה האומן ושריו. ואמרו עוד שזו התשוקה בעצמה, הוא הנראה בכת השנית בעלי הנשמה המלאכיית. ועצבונה שאין ההתעלות ביכלתה, הוא הנראה ביצירת בעלי חיים אלמים. וכשהיא נראית כמתיאשת לגמרי, יורדת עד הדומם, שהרוחני נראה כאובד ונשקע בהיולי. אולם נפשות הכת השלישית באו לעולם בשביל התיקון, ובכדי שיתגלה ויוכר הרוחני הנקי והנעלה. וזו לאדם התעודה האחרונה. – והשלים חזקיא שטת דמיונותיו‏ על זה הדרך. כאשר הגיע האומן ומלאכיו (הנקראים אצלו מלאכי השרת לבת הנופלת) ביצירת העוה"ז עד האדם נזדעזעו הרבה, בראותם יציר כפם, שהיה לנפש חיה נעלה הרבה ממה שהיתה כונתם; לפי שהיה דמות ואיקונין לאדם קדמון שבתוך המלוא. – כדרך שנרתה גם האדם לפעמים מאשר עשו אצבעותיו,‏ לגודל המלאכה, ומשתחוה למעשה ידיו (רמזו לעע"ז). ואמר עוד: שמתחלה נוצר האדם דומה למלאכים, גופו חומר דרק שמיימי כמו נשמתו, והיה ברקיע השלישי משבעה רקיעים, והוא הגן עדן אצלו. וכיון שנזדעזעו השרים, מפחדם שירום למעלה מהם, צוו עליו שלא לאכול מעץ הדעת, וכאשר מרה את פיהם, דחפוהו ממרום שבתו לארץ, החומר העב העכור. ובכדי שיוכל להתקיים בתוכו, הוצרך לגוף לבוש מחומר ההוא. וע"כ בא בקרבו גם רוח עפריי, וקרא לו נפש היולית או רוח רעה; ולזה היא נתון תחת היצה"ר, ומשולח אל התאוות. אולם גם בזה היה האומן ושריו רק כגרזן ביד החוצב בו, לבצע מזמתו של הגואל של מעלה. וזה לפי שלא היה באפשרי, לתקן ולהחזיר הסדר‏ הנכון בכל מדרגות המציאות בבטול כל מונע, אם לא היה בא גם הרוחני הנקי והנעלה עד המדרגה התחתונה, לזה היה מן ההכרח לפזר הטבעים הרוחניים עד החומר היותר עב הארציי, בכדי שיתגלו ויתנצחו במלחמה עם כל הזר ונכר להם, ויוכלו לו וימשלו בו. – וחזקיא קורא ואומר לרוחנים ההם המפוזרים בעולם: אתם בני המלוא, בני עולם הנצחים, מבראשית אתם חיים וקיימים, ותבלעו המות לנצח; אתם תבלו את העולם, והעולם לא יבלה אתכם, ובכן מושלים אתם על כל היצור, ועל כל המוכן להפסד וכליון. – העולה מזה בדברי חזקיא, שיש שלש נפשות באדם, ולפיהן שלש כתות במין האנושי: בעלי נפש הרוחנית (ביוני פנעוומא), שהם בעוה"ז צלם ודמות של המלוא (מקביל לנפש דאצילות של חכמי הספירות שלנו), והם המוכנים בטבעם לחיי עד. וכנגדן חומריים,‏ הם בעלי הרוח החומרי (ביוני פזיכע היליקע), והמה לדעתו מוכנים בטבעם להפסד וכליון באחרית.‏ וכת בינונית בעלי הנשמה המלאכיית (ביוני פזיכע קוזמיקע מקביל לנפש דבריאה או נפש דיצירה למקובלים), היא לדעתו איננה בטבעה נצחית וקיימת, זולתי בהתקשרה בנפש הרוחנית, ונחשבת כעוברה וכתוספת לה (ונמצא אצלו ענין העבור והגדלות כדרך שבא למקובלים אחרונים), ויומשכו לזה הקשר, ע"י אמינה ומעשים טובים, ויעוד שכר ועונש, ונסים נגלים הנעשים בשבילם. ואחר יעמדו במקום הממוצע בעולם האומן ושריו. – ואמרו עוד שהרמז בתורה לאלה שלש הנפשית הוא קין, הבל ושת, קין הוא כלל כל הרוחות החומריות, הבל כלל לנשמה המלאכיית, ושת כלל לנפש האצולה מן המלוא³²א (חולין פ"ז, ע"א): ת"ש דאמר ליה ההוא צדוקי (צ"ל מין בלא ספק): מי שיצר הרים לא ברא רוח, ומי שברא רוח לא יצר הרים. דכתיב: כי הנה יוצר הרים ובורא רוח. א"ל: שוטה שפיל לסיפיה דקרא, ה' צבאות שמו. (הפירוש הנכון למהרש"א, אך עפ"י הדרך שבארנו, שהמין אמר: מי שברא הרוחני לא יצר הגשמי, ולכך שינה הלשון ברא בדבר רוחני ויצר בדבר גשמי. והיה תשובת רבי מסוף הדבור ה' צבאות שמו כי השם המיוחד הוא ה' של שני הצבאות) ומהספור שבא להלן, שבא אל רבי מין אחר (לא כמו שפירש רש"י על בני ביתו של רבי), ובשרו במות בעל ריבו, ושאמר לו רבי רצונך שתסעוד אצלי, ושרצה ובחר המין יותר בכוס של ברכה לשתותו, שהוא ראוי להאורח לפי המנהג ומליקח תמורתו ארבעים זהובים, נראה כמו כן ברור, שאותן המינים לא נפרדו אז לגמרי מקרבנו, כ"א החזיקו וחשבו עצמם פעמים ליהודים ופעמים לנוצרים, ואולי היו מחברים בסכלותם לכל הדתות יחד הנמצאות אז, היינו דת האמגושים, ודת היונים והרומים, כנזכר למעלה.. – חתימת שטה דמיונית שכלית זו, שבאחרית הזמנים תתעלה הבת הנופלת, או עוברה של החכמה הקיצונה, שהפילה לבין ההיולי, היא עם כל מחנותיה, כללות הרוחני המפוזר בעולם, ותשוב לאמה ויולדתה, ותתקבל בין המלוא, וישובו גם כל הנצחים לקשור וחבור וסדר נכון, נושעים ‏ומאושרים, מודים ומשבחים לאב הקדום, במנוחה ואהבה, באימה ובגילה. – וזה הנקרא להם פמליא של מעלה. – והנה נמצא עוד שמות מיוחדות לראשי הכת שזכרנו שמותם למעלה, ולא ראינו להביאם, להיותם בעקרם ויסודם שוים לאחת משתי השטות שבארנום, וביותר לשטת חזקיא; אלא שכל אחד הלביש הדברים במשלים ודמיונות כמו המין מרקא שהיה מא"י, ובא לארצות אירופא כמאה שנה אחר החרבן וליסד שם סודותיו, שגילה לו הרוח כפי דבורו, והלביש שטתו בהתגלות המציאות, במספרי החשבון, ובאותיות שם המפורש, ובשאר אותיות האלפ"א בית"א,‏ קרוב לדרך הבא אצלנו בספר יצירה. ואצלו נמצא הדבור, השיג ולא השיג, הוליד ולא הוליד. להורות שאין להבין הדברים כפשוטן – כנמצא דוגמתו בגברי מקובלים אחרונים – והוא מסר סתרי עניניו בלשון ארמי. וכן בר־דיצן, שעמד בסוריא, עשה חרוזים בארמי בשטה קרובה לשל חזקיא, ונשארו איזה מהם בספרי הכהן הנזכר, אפרים סוראה, ונעתיקם הנה כשיבואו לידנו. – והסכיר אוריגענוס הסופר שהיה חי בזמן רב ושמואל, שראה לכת אחת מכתות אלו, קדמונית מאד, נקראת בעלי הנחש, טבלאות ‏גדולות, כללו ציורי כל שטתם עם הכתב השייך לכל ציור. וספר שהיה בהם ג' ראשי חלקים נפרדים, ותחלתם המלוא לתולדותיו בעגולים וביושר, אחר שבעה עגולים לשבעה רקיעים סגורים בעגול אחד, היה רשום עליו לויתן נחש בריח, ברמז אל המקרא "כלם בחכמה עשית זה הים גדול וגו' לויתן זה יצרת" וגו', ובכונה לנפש הכללית הבת הנופלת. ולמטה מכלם עגולים סגורים בעגול גדול, רשום כי לויתן נחש עקלתון, בכונה אל רשות החשך ושריו. לטבלאות אלו קראו דמות כפולה, גם כתב כפול ביוני דיוקנא, דיוגראממא, לפי שהם צורת ואיקון ומכתב כל המציאות כלו³³ב (סנהדרין ס"ה פ' אד"מ) ולעומת המאמר הנזכר בא שם: אמר ליה קיסר לרבן גמליאל: מי שברא הרים לא ברא רוח, ומי שברא רוח לא ברא הרים. שנאמר: יוצר הרים ובורא רוח. אלא מעתה גבי אדם, דכתיב ויברא וייצר ה"נ מי שברא זה לא ברא זה? (גם בזה כלו נכון ויפה מאד פי' המהרש"א ונעתיקנו כלו: גבי אדם נמי כתיב ויברא אצל צלמו, שהוא צלם אלהים שהוא רוחני, וכתב יצירה אצל גופו וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. ואם תאמר באמת שנים בראו הגוף והנפש, לפי שהם שני דברים הגם שהם מחוברים) טפח על טפח יש באדם, ושני נקבים יש בו, מי שברא זה לא ברא זה שנאמר: הנוטע אוזן הלא ישמע, אם יוצר עין הלא יביט" (שני חושים היוצאים מכח הנפש הרוחני וקרי ליה להאי נוטע ולהאי יוצר ואין סברא שבכחות היוצאים מנפש אחת שיהיו להם ב' בוראים) "אמר ליה אין" (אע"פ כן הם שנים שבראו, כח השמיעה וכח הראות, ששני דברים הן) "אמר לו: ובשעת מיתה כלם נתפייסו" שניהם מי שיש בידו כח השמע ומי שיש בידו כח הראות. ואתי שפיר השתא, דעל ויברא וייצר אין להשיב, וכי בשעת מיתה כלן נתפייסו, משום שיש לבעל דין לחלוק, אם הבורא רוח נוטל חלקו שהוא הנפש, ממילא מת הגוף בעל כרחו של יוצר הגוף, אף אם לא מתפייס הוא עדיין שתצא הנפש מן הגוף) – ובזה יבואר לנו עוד יותר המאמר שזכרניהו בשער: לידע ולהודיע ולהודע שהוא אל הוא היוצר הוא הבורא, להוציא מדעת המינים שאמרו ביוצר הגשמי שקראוהו אל, והוא הדימיורגוס שלהם, והבורא הרוחני שהוא השם המיוחד ושהם כתות השונות הגם ששניהם אלהיים.. – וספרו עוד חכמי הנוצרים, גם איזה פלוסופי הזמנים ההם, כי התלמידים של רוב הכתות הללו, וסיעתם הבאים אחריהם, השחיתו דרכם מאד, והתמכרו לכל תאוה ותעוב, באמרם שבפנימיותם כבר הם במדרגות‏ עליונות, והותרה להם הרצועה של האסור והמוזהר שבמדרגות שלמטה, ושהם כבר כים הגדול שלא יקיפהו גדר, ולא תטנפהו שום חלאה. – ונחתום דברינו בזה בשתי הערות, שהם כמו כן מעיקרי כונת השער הזה.

ראשונה, על הדמיון הרב שבין כתות הללו, שיצאו מקרבנו בזמן קודם, ובין כת שבתי, שנדחו זה מקרוב לדורנו, הן בענין רוב הדעות, הן בענין הסברת פנים לדתות אחרות, הן במעשים המתועבים. ועל הכל גם בשנאה הגדולה לנו עדת המאמינים, הצור שממנו חוצבו,‏ ולפי המסופר לכהני הנוצרים, כבדו אותנו ראשוני המינים, ואולם אחרוניהם דברו עלינו ועל התורה שבידנו כזבים והבלים שאין לזכרם. ועל אלו כונו חז"ל (שבת קט"ו, ע"א): שהם מטילים איבה בין ישראל לאביהם שבשמים. וכן כת שבתי, ידוע שלבסוף דברו עלינו סרה שאמרו, שאנחנו מן הערב רב, והם לבדם בני מהימנותא. וראוי להפלא על הזמן השוטף ושונה במרוצתו, ועם זאת תולדותיו דומות זו לזו.

וזאת שנית יתבונן המשכיל כי מקור וראשית חטאת לבעלי השטות הללו והדומות להן הוא, שפתחו בשכל, וסיימו להשתמש במדמה לבד. בהשקפת שכל השקיפו על ההבדל שבין גשמי לרוחני, המראה הנמצא בחוש, והעצם הנמצא בשכל לבד. ובעצם בחנו, איך יהיה העצם אחד בעל תארים רבים? ואיך התואר, שהוא בעצמותו הגבלה ולזה בתכלית, יהיה עם זאת אצל השם מבלי תכלית? ומהו הערך והקשור בין הבעל תכלית והבב"ת? ומהו הרע? אם דבר נמצא בפעל או העדר לבד. וכיוצא באלה הדרשות העמוקות. אולם קל מהרה עזבו את השכל, השם גבול וחק לעצמו, ונמשכו ברתיחת דמיונם, עד כי שולח פרא חפשי, ועלה בתהו ואבד בהזיות ובספורים זרים, ישתומם השומע על רוב זרותם, ושאין בהם לשכל והבנה מבוא כלל, עם היות ראשיתם השקפה שכלית דקה ועמוקה. – ועוד לאלוה מלין כאשר יבוא, כי ישרים דרכי ה' וגו'. –