Moreh Nevukhei HaZeman, Gate 14; The Aggadah and its Rabbis

רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד אגדה, שמתוך כך אתה מכירו ומדבק בדרכיו (ספרי פ' עקב).
אמר ריב"ל: הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק, הדורשה מתחרך, והשומעה אינו מקבל שכר מן יומיי לא אסתכלית באגדתא וכו' (ירושלמי שבת פ' כל כתבי).

האגדה הבאה מפוזרת בתלמוד בבלי ובירושלמי ובמדרשות, היא הנותנת מקום למבוכה גדולה, עד שמזמן קדמון ועד היום הזה לבם של אנשי הדת חלוק על אודותיה. ועל כן מלבד מה שדברו חכמי הדורות על כללותה, ומה שפירשו במקצת אגדות פרטיות; הנה לפי מטרת כונתנו בזה המאמר, גם אנחנו אין לנו להמלט מלדבר בה על פי דרכנו בדרישה, ובקוצר האפשרי המספיק לחכם ומבין מדעתו, שרק אליו ובשבילו כל דברינו.

תחלה נבאר גדר שמות: הלכה, אגדה, מדרש, שאליהם אנו צריכים כאן. כל פרט ופרט ממצות המעשיות וממשפטים התוריים המגביל שעור ואופן קיומם, כלול במאמר פוסק ובלשון קצרה ונקיה, ושנוי בפי החכמים ותלמידיהם, נקרא בשם, נגזר מלשון הארמי "הלכה" (תרגום כמשפט הבנות "כהלכת"); בין שתהיה אותה ההלכה קבועה ומסורה לחכמים עד מסיני, ונקרא "הלכה למשה מסיני", בין שיהיה קביעותה בלשונה מזמן קדמון מאד בלתי ידוע בדיוק (וגם זו תכונה לפעמים על דרך העברה, הלכה למשה מסיני), בין שדרשו ודנו על ענינה בבית דין גדול, עד שעמדו עליה למנין, וגמרוה וקבעוה בזמן ידוע מן הזמנים, כל אלו נקרא "הלכות", והם שרש ועיקר תורה שבעל פה. – בהתנגדות אל ההלכה, שהיא יחוד והגבלה במעשה המצות בלבד, יקרא לחכמים הראשונים "הגדה" (לשון דבר), ולאחרונים על משקל הארמי "אגדה", כל הבלתי נוגע ליחוד המעשה, היינו כל פרטי מדות ומוסרים אמונות ודעות טובות, וכל ענין וספור המביא למוסר ואמונה. –²²השם הגדה לפסח גם הוא מזאת ההוראה, ע"ש הכתוב "והגדת לבנך" (שמות י"ג). וזה לפי שהוא חובה על כל אחד מישראל, להגיד לבניו ולאנשי ביתו טעם כל מעשה המצוה והנהוג בלילי פסח, ולדרוש כפי ידיעתו בפרי המעשה הגדול של יציאת אומה שלמה מעבדות לחרות, ובתולדותיה העצומות, להתפשטות והנהגת הרוחני בקרב עדתנו, ועל ידה בכל העולם כלו. ומן ההגדות וההשכלות אשר לאיזה חכמים גדולים על כתובי התורה, נעשה לבסוף טופס קבוע בשביל כל ישראל. אמנם הוצאות שני מיני הפרטיים הללו שזכרנו, מן הכתובים ומלותיהם, על דרכים ומדות מיוחדות נקרא בשם מדרש, ולפי זה הם שני מיני מדרש: מדרש להלכה, ומדרש לאגדה. – עוד נקראת ההלכה והמדרש השייך אליה בשם כולל משנה (מלשון שנו וישנו, או מלשון ושננתם, לפי שגרסו וחזרו תמיד בע"פ את ההלכות והמדרש שעליהן), וכמו שאמרו (קדושין מ"ט): איזהו משנה? רמ"א הלכה ורי"א מדרש תורה. כלל גדול מונח לקדמונינו ז"ל כלם: אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת ס"ג), והדרשה תדרש; הכונה שיש יכולת ביד החכמים להוציא את המקרא לתכלית מה ולתועלה נרצה, בכדי שיהיה רומז ומורה או על ההלכה המקובלת והנלמדת, וקבעוה וסדרוה בע"פ, או על איזה מוסר ודעת ומחשבת מרה טובה (וזהו עומק הוראת שם דרש לחכמים, שנחקור על המקרא ונדרשה מאותו, מה שאפשר שיסבול בכחו ובמובנו להורות עליו). ועם זאת היכולת אין מי שיכול להוציאו לגמרי מפשוטו, הינו מהוציאו ממובן הראשון והטבעי של המלות והדבורים, ודרכי השמוש בהם בלשון, או מקשורו עם מה שלפניו ולאחריו, או ממה שיגידו עליו ועל מובנו רעיו בספרי הקדש. וגם על הכלל היקר הזה ונימוקיו ידובר במה שיבוא, והוא עקרי ומאומת ביתר שאת במדרש האגדה, שבזו הרשו להם החכמים הרבה יותר מאשר במדרש ההלכה, להוציא ולהרחיק את הכתובים מרחק רב ממובנם הטבעי. וזה שבמדרש ההלכה שמרו עכ"פ ענין הפרשה ולא הוציאו את הכתוב כ"א לענין הנוכחי או לקרוב אליו. גם דקדקו הרבה בנתוח המאמר לכל חלקיו, ביתור המלות, במובנם הרגיל והבלתי רגיל, בהוראת הדבורים העצמית והמשליית, והמשכם על הכלל ועל החלק ועל הפרט שבו, באופן שלהמתבונן דבר ביסודו ותכליתו, פשטו של מקרא ומדרש חכמים בהלכות, על הרוב הגדול במאזנים ישאו יחד. וזה ג"כ מה שיבואר עוד. מה שאינו כן במדרש האגדה, שבהיותה נופלת רק על מדות ומוסרים, שעיקר יסודתם בשכל ובלב טהור, ותועלת הדרש אינו רק להכניס הלמוד הטוב באזן השומע, ולהיות לו לזכרון; לא נמנעו החכמים מלהוציאם מכל מקרא שיהיה בכל פרשה שיזדמן. ולזה אמרו: אין משיבין על הדרש, ואין מקשין באגדה (עיין פתיחת המורה בסופה ומאור עינים פרק ט"ו), שבהיות הענינים כלליים, אמונות, דעות, מדות ומוסרים, הנה יהיה המו"מ והבחינה בהם על דרך כלל האמונה התוריית, ובעזר השכל הנטוע באדם, לא מצד מה שעשה הדורש במלאכתו, כמו שהדבר בקצת ההלכות. – דוגמא על זה, כשדרש בעל האגדה (תענית ה' ב') יעקב אבינו לא מת, ושאל השואל: וכי בכדי חנטו חנטיא וספדו ספדיא? השיב לו: מקרא אני דורש, כלומר מלאכתי זאת היא, לבקש למקרא הוראה זו, והשומע הנלבב יוכל להבין הדבור לאמת על הדרך שיובן אצל השלמים. וכן כשדרש (גיטין ז' א') מקרא המונה ערי ישראל, והעירהו השואל על גודל הזרות למשוך את הכתוב אל ענין רחוק כל כך ממנו, השיב: אטו אנא לא ידענא דמתוותא דא"י קא חשיב? אלא רב גביהה מארגיזא אמר ביה טעמא. והטעם היה המוסר והאמונה טובה שהמליץ אליו. ולפעמים עשו להיפוך, שלקחו כתובים שהם באמת על דרך משל או סוד פנימיי, ובשביל איזו כונה רצויה להם לשעתה, שמום בפשט המלות בלבד. כמו מה שדרשו על "וירד ה' על הר סיני" מלמד שהרכין וכו' (מכילתא פ' יתרו); "יגלח ה' בתער השכירה" (סנהדרין צ"ה) ודומיהם. ואפילו על זמן וגוף המדבר לא חשו במדרשם כמו שדרשו: "ודורש רעה תבואנו" זה המן; ושמו בפי יואב (ב"ב ק"א) כמליצת דרש וכונה שניה את המקרא בירמיה "ארור עושה מלאכת ה' רמיה" וגו'; ושמו דרשה בפי עם רומי, כשהזכירו שמתחלה כרתו ברית עם ישראל כשני עמים שוים בחירות ובמעלה, ולבסוף הכניעו אותם תחת ממשלתם הכללית. שאלו (ע"ז, ה'): מעיקרא מאי דרוש? "נסעה ונלכה ואלכה לנגדך", ולבסוף מאי דרוש? יעבר נא אדני לפני עבדו". ומי פתי ולא יבין שזה הכל, כדבר הרב שנזכיר להלן, על צד מליצת השיר, היינו בדוי להמצאה וצחות נהוגה בימים ההם; אלא שיש זמנים שאף הדבר הגלוי כעין השמש, צריך לשנותו מאה פעמים ויותר, והלואי שיספיק נגד שתי הכתות שנזכיר לפנינו. והנה עם זאת היכולת להוצאת הכתובים שזכרנו, היה להם לחכמים כללים ודרכים מיוחדים למלאכת הדרש ההיא, כמו י"ג מדות הידועים למדרש ההלכה, ול"ב מדות למדרש האגדה, והם דרכי השמוש, שהפשיטום ממדרשיהם ועשאום כללים. ויש כללים חוץ מאלו למדרש ההלכה, מפוזרים במקומות מהש"ס, ונתבארו בספרים שחוברו לזה הענין: אמנם גם להאגדה נמצאו עוג בכללים מפוזרים למדרשה, שראוי שיחקר עליהם מחכמים. לדוגמא, הכלל "אין דורשין שיר השירים לגנאי", הכונה שבהיות להם ליסוד קיים לדרוש מגלה זו על ההצטרפות שבין האומה והשם יתעלה, ע"ד קשר האמיץ לכנסת ישראל עם דודה, הנה אין להוציא כתוביה רק למה שהוא שבח לישראל, לא למה שהוא לגנותן. וכמו כן המאמר המפורסם לבעלי האגדה "דבר זה מסורת היא בידנו מאבותינו מאנשי כנסת הגדולה" (מגילה י'), "המדרש הזה עלה בידנו מן הגולה"; "כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה, והיה אינו אלא שמחה" (ב"ר פ' מ"ב וכמה מקומות), אינו לדעתנו רק כלל למדרש האגדה, מורה דרך איך לדרוש ספורי הקורות שעברו עלינו, וספורי ההבטחות העתידות לנו. ולהיות רוב העוברות בעונינו מקרים רעים, הנה הרשות ביד הדורש, להסמיך על המקרא כל מיני צרה שיכול לסבול במובניו; ולהיפוך על כתובי הבאות עלינו לעתיד, רשאי הוא להסמיך כל אחרית ותקוה טובה שאפשר להוציא מהם. והאמת שכן עשו בעלי האגדה תמיד כנודע לבקיאים בה. ועפ"י באורנו זה יפלו כל הקושיות הבאות במדרשים על הכלל הזה, שבאמת המניח אותו לא קבע בו מסמרות הדיוק. ויתכן שגם אחרוני בעלי האגדה (שבלא זה אין מקשין בה) לא הציעו שאלותיהם כ"א בשביל לנסות, להוציא מן הכתובים איזה ענין, אפילו במקום שנראה שלא יוכלו לסבלו. – ובירושלמי (אגדת חלק) בעל אגדה גדול ר' לוי דרש משך ששה חדשים את המקרא: "רק לא היה כאחאב אשר התמכר" וגו', בכל מה שהיה יכול לסבול בגנותו של אחאב; וכשבא אליו בחלום, דרש ששה חדשים אחרים סוף המקרא ההוא "אשר הסתה אותו איזבל אשתו" בשבחו של אחאב. ראה כמה התרחב להם הדרך במלאכה זו. – ודע עוד, שכל פסוקי כ"ד ספרי הקדש עמדו להם בשוה למלאכת הדרש הנזכר, הגם שבחרו להם ביותר מקומות הקשים והסתומים שבתנ"ך, וכמשל המורגל בפיהם: "אין המקרא הזה אומר אלא דרשני", ואמרו: "לא ניתן דה"י אלא לידרש", ולא בלבד כל כתבי הקדש, אלא כל מה שהיה אתם בכתובים ומקובל להם לנכון, היה להם כלי מוכשר להוציאו מפשט המלות, ולהסמיך עליו דברי חפץ, כמו ספר בן סירא, אף שלא נתקבל להם לקדש, וחשבוהו בצדק בין ספרים חיצונים בערך אל ספרים פנימים, שנכתבו ברוח ונתקבלו לקדש; עם זאת דרשו והתירו לדרוש ממנו ואמרו (אגדת חלק): "מילי מעלייתא דאית ביה דרשינן להו". ועוד יותר העירני אהוב וריע מגדולי וטובי רבני הזמן,²³כונת המחבר היתה על הרב ר' צבי חיות ז"ל. שגם על מגלת תענית, שהיתה בעיקרה רשומה בכתב עוד מזמן הבית, אמרו (תענית י"ח, ע"א, מברייתא של המגלה): למה נאמר בהון בהון שני פעמים? ונראה א"כ שסבר, כי ניתנה מגלה זו לידרש, ולהוציא ממשמעותה ומיתור מלותיה איזה למוד. – אולם בהלכות, הגם שהיו שגורות בפיהם, השתמשו מעט מזער על דרך מליצה, להורות איזה ענין מוסר (ירושלמי פ"ב דחגיגה): מצילין תיק הספר עם הספר, מצילין אלישע בשביל תורתו, (נגעים פ"ב משנה ה'): כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו". (ב"ק צ"ב ב'): "בית אפל אין פותחין לו חלונות לראות בו נגעים. (סנהדרין צ"ב א'): "כל המחובר לטמא טמא, כל המחובר לטהור טהור". ולהיות שבנושא כזה שאנחנו בו, עדותן של חכמים טובה ומועילה, הנה יהי העד הראשי בכל הנאמר עד כה, הרב (מורה ח"ג, פמ"ג), וראינו להעתיק כל דבריו: "ונחלקו בני אדם בדרשות לשני חלקים: החלק האחד ידמה, שהם אמרום על צד באור ענין הפסוק ההוא; והחלק השני הוא מבזה אותם ויחשבם לשחוק, אחר שהוא מבואר נגלה שאין זה ענין הפסוק. והחלק הראשון נלחם ומתגבר לאמת דרשות לפי מחשבתו ולשמרם, ויחשוב שהם ענין הפסוק, ושמשפט הדרשות כמשפט הדינין המקובלים. ולא הבינה כל אחת משתי הכתות, שהם על צד מליצת השיר, אשר לא יסופק ענינה על בעל שכל. והתפרסם הדרך ההוא בזמן ההוא, והיו עושים אותה הכל וכמו שיעשו המשוררים מזמרי השיר. אמרו רז"ל: תני בר קפרא: "ויתד תהיה לך על אזנך", אל תקרי אזניך אלא אזנך, מלמד שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון, יתן אצבעו לתוך אזנו. ואני תמיה אם זה התנא, אצל אלו הסכלים, כן יחשוב בפירוש זה הפסוק, ושזאת היא כונת זאת המצוה, ושיתד הוא האצבַע, ואזניך הם האזנים, איני חושב שאחד ממי ששכלו שלם יחשוב זה; אבל היא מליצת שיר נאה מאד, הזהיר בה על מדה טובה וגו'. – הרשב"א בפי' אגדות מסכת ברכות, מובא בעין יעקב, כתב: כונת חכמינו במדרשות אלה היא להסמיכם אל הכתובים, בלשונות שלא ישכח זכרם מפינו, לא שהיתה כונתם כלל לפרש הפסוקים ככה. – הראב"ע במליצתו אמר עליהם בהקדמתו: מהם כמשי דקים, ומהם עבים כשקים. החכם מן האדומים דימה (מ"ע פ' ט"ו) קצת מדרשי האגדה לאותן המלאכים שנבראים לשעתם, ואומרים שירה, וכלין בנהר דינור. – והחכם היקר יש"ר מקנדיאה המשיל אותן האגדות המוצאות בנקל מן הכתובים, ליין השותת בעצמו מן הענבים, והרחוקות הרבה מפשטי המקרא, ליין היוצא אך ע"י דחיקה. והתנצל בעדם וקרא, הנח להם לאלו בעלי הדרשות והגימטריא, שיעסקו בפסוקים, ויעשו בהם כרצונם. – ועם כל זאת היכולת הנזכר, ועם הטובה שהחזיקו לבעלי האגדה ומדרשה, בדבור הרגיל: וכי המדרשות אמנה הם? אלא דרוש וקבל שכר (ירושלמי נזיר פ"ז), לפי נוסחת שלטי הגבורים (ע"ז, פ'א) איזו מהחכמים כמו רּ' יוסי דמן דמשק מאסו במלאכת הדרש, וקראו לה עוות הכתובים, וקצת החכמים היו מניאים לבב גדולי תלמידיהם ‏ממנה, באומר הרגיל: מה לך אצל הגדה? כלך מדברותיך וכו' (חגיגה י"ד. סנהדרין ס"ז); ומצינו בירושלמי מעשרות שר' זעירא שאל לבעלי אגדה דרש על המקרא "כי חמת אדם תודך שארית חמות תחגור", ודרש כי חמת אדם תודך בעולם הזה, שארית חמות תחגור בעולם הבא והשיב לו ר' זירא ואני אומר בהיפוך. והוסיף בשחוק, אם הפוך ואם מהופך אין בידי כלום.

והנה זה המעט שראינו לבאר ולהזכיר בענין מדרש האגדה, היינו המלאכה להוצאת הכתובים מן הכונה הפשוטה, ולהסמיך עליהם ענין זר ורחוק מהם, אך ורק בכדי להכניס באזן ובלב השומע, מה שהוא אמת, טוב ומועיל בפני עצמו. יספיק באמת להתנצלות צורת האגדה, ולהגן בעד הדרך ההוא, הנהוג באומתנו מזמן קדום מאד, מהחפאת דברים לא כן של הסכלים שבמאמינים ומשחוק המתלוצצים (על מה שהוא בלתי ערב לחכם האחרון בזמן, מבלתי הסתכלות ליסוד הדבר ולשינוי הזמן והטעם), שתי הכתות שזכר הרב שעדיין הם קיימים ועומדים. – אולם לא יספיק כל זה בעיקר חומר ותוכן האגדה בעצמה, ובזה חל ונשאר עלינו חובת הבאור בכלל, ולכל אחת ואחת לפי ענינה, על דרך ובכדי שלא תתנגד ליסודות אמונה צרופה, ולא לשכל הישר והמוסר הנקי. וגם בזה כבר חתרו חכמי הדורות איש איש לפי חכמתו. והדרך הנהוג אצל אנשי זמנו. ואנחנו נציע כאן מה שעלה לנו בדרישתנו על כללות ואמתת הבאורים הללו.

דע כי בהלכה אין מקום למשל ולדמיון, ולא להפרזה על המדה, ולא לפתויי המליצה, והלבשות השיר, לפי שהם כמו שזכרנו, מאמרים פוסקים על המעשה החיצוני ודיניו, שבם יתכן גם יוכרח הדבור הגוזר והגבלת הענין בשלוח. אכן באגדה שכל עיקר נושאה כונת והטיית הלב, ומגמתה להכניס במחשבת ההמון הרב יראה, ומוסר, ואמונות טובות ליחיד ולקבוץ, ראו החכמים שבדורו ההם לנכון, להשתמש בדרכים הנזכרים הרבה ובמדה גדושה. ולא היה בזה בימיהם רק תועלת מקווה, ופרי טוב שהשיגוה בלא ספק, כמו שנודע לנו בבירור שהנהיגו את המונם ליראת שמים ולכל מעגל טוב וישר, וההיזק המוזכר להלן נצמח בימים מאוחרים הרבה. – מזה היה הדרך להלביש דבריהם במלות וכנויים מובנים להמון שומעי הדרשה (ודע כי רוב הגדול באגדות הישנות הם אותן שנאמרו כדרשות בפני ההמון), בכדי לסבר את אזן עם הארץ, מה שיכולה לשמוע, ולהכניס בדעתו, מה שיתיישב בו בנקל. – המשל על זה, באור האמתי של הרב (בהקדמתו לפי' המשנה) על המאמר, "אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה". ועפ"י דרכנו נאמר: מה שהיה בלב החכם הדורש, הוא שאי אפשר להיות תכלית העולם בכללו ובמוחלט זולתו הרוחני ועצמותו, שהוא הכח שבו להשגה ודעת, וכל זולתו אמצעיים והעדים ראשונים, להגיע אל התכלית ההוא. אמנם להיות התכלית אצל ההמון, הוא מה שנעשה קנין לו, ובא ברשותו ע"י פועל כפיו, וההשגה הגדולה אצלו ידיעת ההלכה הברורה, על כן השכיל להלביש עומק ענין התבוניי הזה בלשון ובכינוי מובן מיד להמון שומעיו, והחלוקה בין דרך לימוד חיצוני ודרך לימוד פנימי, והשמוש בשניהם כפי הצורך, ידוע ורגיל לקדמונים ואחרונים. עוד היום כמעט אי אפשר מבלעדיו למי שירצה ללמד דבר באלהיות.

דרך אחר, גדול ורחב ידים באגדה, הוא המשל, והוא המדה כ"ו מל"ב מדות, שהאגדה נדרשת בהן. והשתמשו בו לכל מיניו וענפיו.

א מהם משלות שועלים, ונקרא היום המשל האיזופי, כמו השועל והדגים (ברכות ס"א), האריה והקורא המצרי (ב"ר פ' פ"ה), השועל והכרם (קהלת רבה), התבן והקש והמוץ, הקש והתבן והחטים (ב"ר ס"פ פ"ג), עד שלפעמים לא אמרו בו בפירוש שהיא משל כמו, "כיון שנברא הברזל התחילו האילנות מרתתים" (בראשית רבה ס' פ"ה). "אומרים לפרת מפני מה אין קולך נשמע? והוא אומר" וכו' (ב"ר פ' ט"ז) "שאלו לנחש: מה הנאה יש לך"? וכו'. (ערכין ט"ו) "כל העצים כשהן דולקים אין קולן נשמע" (קהלת רבה), ומעין זה המשל הוא אגדת פרק השירה לברואים.

ב מין שני במשל, המשל בדומה, מצוי להם לרוב בהתחלת משל משלו למה הדבר דומה? ובמין משל זה גברה ידם עד להפליא, והוא הנהוג אצלנו בלמודים מזמן הבית ועד היום הזה, עד שבכדי להתדמות לפרושים חכמי זמנו, ישמש בו מאד, גם מיסד דת הנוצרים בדבוריו אל ההמון.

ג מזה נכנסו למין שלישי במשל והוא המדומה לעורר התפעלות והמית לבב השומע. ענינו ליקח איזה ספור אמתי מספרי הקדש, והלבישו במעטה מליצה, ותוספת דברים מסכימים אל הספור הקצר ההוא, ולהרחיבו לאיזה תועלת מכוונת, ועל הרוב בכדי לעורר הלב, ולהכניס בו ביתר עז איזה למוד ומוסר, שראו אנשי דורם צריכין אליו ביותר. ולבאור כונתנו, נציג לבד ספור אחר בלשונו ההלציי. ונרמוז על איזה אחרים. והוא במדרש שוחר טוב מזמור א' מובא בילקוט קרח בענין תלונת קרח על משה ואהרן. והדורש צייר הענין לפני שומעיו כזה: מה עשה? כינס עליהם כל הקהל, והתחיל לומר לפניהם דברי ליצנות: אלמנה אחת בשכונתי, ועמה שתי נערות יתומות, והיה לה שדה אחת, באת לחרוש, אמר לה: לא תחרוש בשור וחמור יחדו; באת לזרוע, אמר לה: שדך לא תזרע כלאים; באת לקצור ולעשות ערימה, אמר: הניחי לקט שכחה ופאה; באת לעשות גורן, אמר לה: תני תרומת מעשר ראשון ומעשר שני. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה? עמדה ומכרה את השדה, ולקחה שתי כבשות,‏ כדי ללבוש מגיזותיהן וליהנות מפירותיהן. כיון שילדו, בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות, שכך אמר לי הקב"ה: כל הבכור וגו'. הצדיקה עליה את הדין, ונתנה לו את הולדות; הגיע זמן גזיזה, וגזזה אותן, אמר לה: תני לי ראשית הגז; אמרה: אין בי כח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטן ואוכלתן. כיון ששחטה, אמר: תני לי הזרוע הלחיים והקיבה; אמרה: אחר ששחטתי אותן, עדיין לא נצלתי מידו, הרי הן עלי חרם. אמר לה: כלה שלי הוא, שכך אמר הקב"ה: כל חרם בישראל לך יהיה, והניחה בוכה עם שתי בנותיה. – והנה זה היה במדבר, ובזו הפרשה עצמה הכתוב אומר: אף לא וגו' ותתן לנו נחלת שדה וכרם, ועדיין לא הותר בשר תאוה, ולא נתחייבו במתנות כהונה. הכלל מי לא יודה, שאין בכל הספור הנמלץ הזה אפילו אות אחת אמת, ושהכל משל מדומה, לבעבור יקחו מוסר כל החולקים על התורה בכל הדורות, וכמש"ה: ולא יהיה כקרח וכעדתו. – ומזה המין מן המשל יהיה השיחה שבין יהושע ובין משה סמוך למיתתו (תמורה י"ג), והספור של ירמיה עם האבות בשעת שריפת המקדש, וגלות נבוזראדן, המסופר באורך בפסיקתא דשבת חזון, ומתחיל: "ויהי בעת שסרחה הצאן, ולא שמעה לקול רועים" וכו', וספור הוכוח שבין אברהם אבינו ע"ה ובין השטן לפני העקידה (ב"ר פ"ג), שכולם אינם ספורי קורות שקרו באמתה כפי המסופר, אלא המצאה וצחות, מדומה ומכוונת לעורר לבב השומע, ככל המשל הבדוי להתפעלות. ולפעמים גם צורת האגדה היתה מעוטפת במעטה השיר והפיוט, כמו אותו המדרש על מגלת אסתר בלשון ארמי קל, המכונה תרגום שני, שבא בו ממש איזו אלפ"א ביתו"ת ות"שרק בשבח שלמה ע"ה. ובתפלת אסתר ועוד. וזה היה באותו הזמן עיקר צורת הפיוט כמובא במדרש (ש"ה פ' א'): הדין פיוטנא כד הוא עביד אלפ"א בית"א, זמנין דחסל לה, וזמנין דלא חסל לה. ולפעמים היתה ע"ד מליצת לה"ק, כמו הפיסקא מברייתא דאגדה המובאה בקהלת רבה: תני, החזיק עשיר בדבר טוב, תחלתו ערב הוא לו, התישן בו עשאו מרמס. גם עני כי דל חלקו, גם עני גבוה ממנו חלק שמואס בו עשיר. לזה תאוה ולזה תאוה, ושניהם שוין לקבר, הכל הבל. והדרש על וישרנה הפרות, רני רני השטה וכו' (ע"ז כ"ד) ומעין זה המשל (הגם שהוא יותר בשביל איזה למוד) האגדה (ע"ז ח'), תלתין ותרין קרבא עבדו רומאי בהדי יונאי, ולא יכילו להו רומאי, עד דשתפינהו לישראל בהדייהו, והכי אתנו בהדייהו: אי מינן מלכי, מינייכו אפרכי, אי מינייכו מלכי, מינן אפרכי. עיקר הענין בזה אמתי, שהרומיים בזמן מלחמתם עם מלכי סוריא היונים, כרתו ברית עם ראשוני החשמונאים, ושבזמן מלכות בני חשמונאי עדיין הייתה ממשלת רומי עפ"י היועצים, ולהיפוך שבשעת שנחלקה א"י לנשיאי בית הורדוס, כבר היו ברומי מושלים קיסרים. אלא שהלבישו הענין, ונעשה כמשל הספור הבדוי²⁴ולפעמים אף על מלה אחת בלבד דימו ספור שלם. דוגמא, (ירושלמי אגדת חלק) על מלת התמכר לעשות הרע, שכתוב. ספרו שבכל יום היה אומר לחיאל ביה האלי אוהבו, שישום אותו כמה הוא שוה ונותן הדמים לע"ג..

ד מין רביעי במשל, הבדוי בשביל איזה למוד עמוק, והוא שלקחו מחכמת האלהות, או מסודות חקות הטבע, או מסוד הנהגת העולם הגשמי והרוחני איזה ענין, והלבישוהו בכונה באיזה ספור מעשה זר ונפלא בתחלת ההשקפה, ובתוך הספור צפון הכונה והסוד העמוק. ממין זה, המשל מהריגת יצה"ר דע"ג, וסמיות של יצה"ר דזנות בתחלת בית שני (יומא ס"ט), פנימיותו וסודו הוא הענין שעוררנו עליו בתחלת שער ט' ממאמרנו זה, ואשר הסמכנוהו על המקרא: ונתתי רוחי בכם וחייתם, ועל המקרא: ומל ה' אלהיך את לבבך וגו', שהם כמו כן משל נגלה, מורים על הענין הרוחני שבארנו שם. – כיוצא בו, המשל מקטרוג הלבנה ועונשה (חולין פ'), שבא באורו לחכמים על דרכים שונים, שעוד נזכירם כשיזדמנו לפנינו במאמר זה, אמנם הצד השוה שבהם, שהספור כלו משל בדוי ללמוד, והסוד כלו חק קבוע בעולם הגשמי או הרוחני, לא שאירע בזמן מן הזמנים. וכמוהו טענת המלאכים נגד בריאת האדם (סנהדרין ל"ח); וכיוצא בהם. ועוד נדבר על סתרי מין משל הזה עקרו וענפיו, כי גדול כחו, וצריכה מאד ידיעתו בחכמת האמונה, והוא בערך אל הסימן הרוחני, שבארנוהו (שער ששי) כערך המאמר השלם אל המלות שמהם חובר. ונשוב לענין.

עוד הוא מדרך האגדה ליקח פעולות טבעיות הנטועות בחקיהם ולא ישנו את תפקידם, ולהשתמש בהם לצד כונתם, היינו למשכם לאיזה למוד מוסרי,‏ או להתעוררות הלב לעצב ולשמחה, לרחמים ולתקוה, כדרך שיומשכו להם הכתובים והספורים. לא שתהיה כונת בעל האגדה לבאר בזה סבה או תכלית הפועל הטבעי ההוא, שזה כלו אינו מעסקו ומענינו, ומיוחד לחכמים אחרים, ודרכים לדרישת אחרים. – לדוגמא, מפני מה אזנו של אדם כלו קשה, והאליה שלה רכה? שאם ישמע דבר וכו' (כתובות ה'), או הברייתא דאגדה מובאה בקהלת רבה, תני בשם ר' מאיר, כשאדם בא לעולם, ידיו הן קפוצות, כלומר: כל העולם כלו שלי הוא, אני נוחלו, וכשהוא נפטר מן העולם, ידיו הן פשוטות, כלומר לא נחלתי מן העולם הזה כלום. – וממין זה, בשביל ד' דברים חמה לוקה (סוכה כ"ט)? לעורר על תיעוב הקבוץ הנשחת בכללו. מפני מה הזוועות באות? כשהקב"ה רואה וכו' (ברכות נ"ט), התעוררות לעצב ולתקוה ע"ד מעמד הגלות, ואגדות רבות דומות לאלו.

ההפרזה כמו שהזכרנו, גם היא דרך מיוחד ומורגל באגדה. וזה לפי שהיא ותועלתה לא היה מתחלה רק לשעה, לא לקבוע עמה הלכה והוראה לדורות; על כן לא נמנעו מלהפריז בערכי הצדק והמרי, השכר והעונש, כפי מה שראו צורך האנשים במקומם ובזמנם. כמו גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים (ברכות ח'); הקורע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו, יהי בעיניך בעובד ע"ג (שבת ק"ה); וכל המבזה המועדות כאלו עובד ע"ג (פסחים ד' י"ח); כל אדם שיש בו גסות רוח, כאלו עובד ע"ג (סוטה ד'); כל המעלים עינו מן הצדקה, כאילו עובד ע"ג (ב"ב י'); ע"ה מותר לנוחרו וכו' (פסחים מ"ט), ואלף הפרזות כיוצא בם.

ומעין זה היא הגוזמא²⁵עיין בתולדות רש"י העתקת ר' שמשון בלאך הלוי ז"ל הערה 37. על הגוזמאות אשר חבר הרב הלוי להוסיף על דברי המחבר הכהן ז"ל בענין הזה (הגהת המוציא לאור). בהגדלת המספר, ובסכומים מופלאים שאחזו בהם, "ששים, שלש מאות (חולין צ') רבי רבבות", שאהבו להשיח בהם, הכל כדי לעורר את צבורם בהדרשה, אשר כנודע ממאה מקומות בש"ס ובמדרשים, כמעט כלם היו המונים ועמי הארץ ונשים, יעפי הגלות והעבודה בימות השבוע, ובאים בשבתות ויו"ט לשמוע הדרשה, וידוע שצבור כזה לא יחפוץ בדקדוק הדברים על אמתתם, וכמו שזכרנו (מדרש ש"ה ע"ה פ' הנך יפה): נתנמנם הצבור ובקש לעוררן, אמר: ילדה אשה אחת במצרים ששים רבוא וכו'. הכלל כי בהשקיף לבד על הצבור שהיה לפניהם, ימצא המשכיל וישר לבב התנצלות גדולה לחכמינו נגד קלי הדעת המתלוצצים. וכל זה מה שאינו מזיק, כל עוד שלא יוקחו הדברים במאזני הדיוק, ולקו המדה בהוראה, ועל זה נוסד. (ירושלמי פאה פ"ה) הכלל הנהוג באמת עד היום למורים חכמים, "אין למדין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מהתוספות, אלא מהתלמוד, ודרשו על המקרא: ולא ישליטנו האלהים לאכול", זה בעל אגדה שאינו לא אוסר ולא מתיר (ירושלמי הוריות פ"ג).

ועדיין לא הספיק כל הנאמר עד הנה, להיות מגן ומחסה לכל עניני האגדה, ביחוד לאותן שנגלה מכללם שהיה לחכמינו ז"ל בעצמם לפעמים דעות וסברות, שבא המופת על סותרם. ולהתנצלות אלה אמר רב (מורה ח"ג פי"ה) (ואחריו נמשכו רבים וכן שלמים): כי החכמות הלמודיות היו בזמנים ההם חסרות, ולא דברו בהם על דרך קבלה מן הנביאים, אבל מאשר סברו חכמי הדורות מענינים ההם, או מאשר שמעום מחכמי הדורות ההם. כונתו שבין שהגיעו לדעות בלתי אמתיות אלה בעיונם ובסברתם, ובין שהסבירו בהם פנים להמפורסם בזמנם ובמקומם, אין להאשימם או לפגום בכבוד חכמתם, אף אם נתאמת לנו האחרונים בבירור היפך הדעות שסברו הם. הגם שיכולים ורשאים אנחנו (גם מצווים מפי האמת חותמו של הקב"ה) לזוז מאותן הדעות, כל עוד וכמה שהם רחוקים מן האסור והמותר, ושאר דיני המעשה, המוטלים עלינו מסיני או מבתי דינין גדולים שבכל דור. – מכלל אלו האגדות הנרמזות בזה, והם קצת אותן המדברות בבנין וצורת העולם, בתכונת הארץ, בטבעי צאצאיה, במנין שנות הדורות, וספורי קורות המלכיות, ונתאמת לאחרונים היותם בחלוף האמת הברור.

על זה הדרך שבארנו, השכילו החכמים עוד מימות הגאונים, ומימות‏ הרב והרמב"ן ז"ל וזולתם, עד החכם בעל מאור עינים, להגן בעד כללות תוכן האגדה. וגם בהרבה אגדות פרטיות הצליח לפעמים ביד גדולי הרבנים כמו הרשב"א, הרב בעל העקידה, והרב מהר"ל מפראג, והרב בעל החידושין, להלום הקושי והזרות שבהם, ולבארם באופן שיסכימו עם האמונה הטהורה והשכל הישר, תהי משכורת כלם שלמה מעם ה' אלהי ישראל, ששמרו דבר המלך החכם: אל תבוז כי זקנה אמך, כפי מה שהמליצוהו חז"ל בדרש נאה, כי נזדקנה אומתך (ירושלמי סוף ברכות), ולא היו כפויי טובה נגד חכמים, שהם החפצים בטובתנו, ועמלו בקיום גליותינו וזכר שאריתנו, והם המורישים לנו קבלות נאמנות שבידם מזמן המלכות והימים הטובים לישראל.

עד הנה אספנו כל הנאמר והנשנה והנוסף מאתנו, למענה ולהתנצלות בעד הקושי אשר באגדה בכללה. ואילו רצינו להכחיד תחת לשוננו את אשר עם לבבנו, פה היינו מפסיקים וחותמים דברינו כשאר מי שקדמונו בזאת הדרישה. אולם כבר נודע הענין באיוב, שהטיח דברים כלפי מעלה, והשם ענהו מן הסערה והוכיחו על פניו. אכן גם את רעיו הוכיח ואמר: כי לא דברתם אלי נכונה (בלב ופה שוין לגמרי) כעבדי כאיוב. ובגמרא (יומא ס"ט): יודעין בהקב"ה אמת הוא, ולפיכך לא כזבו לו. ובירושלמי (ברכות פ"ז) הגירסא: יודעין הן הנביאים שאלהין אמיתי ואינן מחניפין לו. – ואם בכבוד שמים כך אהובה האמת ושנואה החנופה לפני בוחן לבות כנאמר: כי לא לפניו חנף יבוא, אצל כבוד בשר ודם, יהיה מי שיהיה על אחתי כמה וכמה. – ועל כן נתחזק באלהי מעוזנו, ונודה ונאמר, שבכל הדברים והאמת שלמעלה, ובכל דברי וספרי הפירושים שרמזנו עליהם, אין די כח להצדיק כל האגדות שבאו בתלמודנו ובקצת המדרשות. וזה משני פנים: האחד שאם באנו להצדיק את כלן באין נגרע, איך נהלום את ההפך הגדול הבא במשפט רבותינו עצמם על האגדה, כנראה ברור מן המאמרים המתנגדים שרשמנום בראש השער. ודומיהם (ירושלמי מעשרות): ר' זעירא הוה מקנתר לאלין דאגדתא וצוח לון: ספרי דקוסמי, (ירושלמי, כל כתבי): ר' חייא חמא ספרא דאגדתא אמר: אילמא כתיב טבאות תקטע ידה די כתבה. ומאמרים זולתם שיבואו בהמשך.

והאחרון הכביד ושבקצת האגדות אין צרי ואין רפאות למכתנו.‏ ומה נעשה אפוא לאחותנו האגדה ביום שידובר בה ובכללה סרה מקלי עדתנו ומחכמי נכר. מחמת אותן אגדות רבות המספר הכוללות אמונות טפלות, לחשים זרים, ומעשי שדים וספורים מחשיכים יפעת כל אמונה צרופה, ומחמת אותן המספרות בגנותן של נביאים ומלכים צדיקים, ומחמת אותן המלאות הבאי ודברי נבלה, ואותן שאף על כבוד קונם לא חסו בהם, מלעשותו מדרס ללשונם, יחרד עליהם הקורא והשומע. ומכלם נמצא בש"ס בבלי סך לא מעט. ומה נעשה באותן אגדות שנמצאים במדרש מסבירות פנים לדעות בעלי ריבנו?‏ שעליהם הציקו לנו ביותר המומרים בווכוחים עמנו, (כמו האגדה הארוכה של קומי אורי בפסיקתא וילקוט ישעיה. וספור הטייעא עם האשה באיכה רבה, ודומיהם רבים, שריפא את שברם על נקלה החכם אברבנאל בספר מיוחד לזה).

והנה רב נסים גאון ז"ל היה הראשון שהודה בזה, וכתב על מעשה דאובא טמיא בברכות, בהא ובכל דדמי לה אמרו רבנן: אין סומכין על דברי אגדה. – הרב הגדול הראב"ד‏ גם הוא אמר בפה מלא, שיש אגדות המשבשות את הדעות (השגה פ"ג ה"ז הל' תשובה), גם הרב הרמיז במקומות מספריו ומאגדותיו, שלא מצא מקום ליישב קצת האגדות, ופה נביא רק אחת, בבאורו למאמר יקר: ההוא דנחית קמיה דר' חנינא, אמר: אשר מי יתן והיו כל המאמרים כמותה (מורה נ"ט לראשון). – האיש המעולה נאמן לה' ולעמו ר' יהודה הלוי אמר בספרו (כוזרי סוף מאמר ג'): מודה אני לך מלך הכוזר שבתלמוד יש דברים שאינני יכול להטעימך בהם טעמים מספיקים,‏ ולא להביאם בקשר ענין כלל. – ועל הרב היקר רמב"ן ז"ל ספרו (בס' מלחמה חובה דף ג' א' ובמאור עינים פ' ט"ו), שבווכוח לפני המלך בקשטיליא, כאשר הצר לו מתנגדו באגדות הרמוזות למעלה, שנראין כאלו יצאו ללקוט בשדה אחר. השיב הרב, שאינו מאמין בהם. וכאשר התריס המתנגד לאמר: הלא הרבנים שלכם מקיימים אותם? ועל כן הם ממחזיקי בריתנו, השיב, שאין זה אמת, ושעם זאת הלא הם יהודים נאמנים. וספרו, שאמר בזה הלשון: תהא במאמינו (באותו ספור האגדה לא נהרהר אחר דבריו, שכונתו לשמים), ולא לדבר החדש. וזו תשובה נצחת באמת. הרי חמשה ראשי עדים, שהיתה להם קצת האגדה כקוץ מכאיב בעיניהם וכאבן נגף לרגליהם. – והנה ‏מכל מקום קשה, איך נכנסו ובאו אלה האגדות הזרות בתלמוד ובמדרשים?. – אולם כאן החרישו הגדולים הללו, ולא גהו את אשר בלבבם על זאת (זולת בעל הכוזר שאולי הרמיז מעט כמו שיבוא). והנה שומע אני את שאלת הקורא המאמין, אם הגדולים הללו שתקו וכסו, וקוו א"כ לקבל שכר על הפרישה יותר מעל הדרישה, למה אתה הסופר, הרוצה ליטול את השם כנאמן לה' וחפץ בתורתו, למה אתה מגלה ואוחז בידים בדרישה זו הקשה? – על זאת נשיב: הלא שמעתם אם לא ידעתם האיך ובאיזו שיעור נשתנו לנו הזמנים והמקומות, המזגים והמדעים מאז ועד עתה שינוי גדול יתר מאד. איך ע"י מציאת הדפוס נתפשטו הספרים לאלפים ולרבבות,‏ ואיך ע"י סבות רבות ושונות נפרצו הידיעות בארצות האלה, ורבתה בו אפילו בבעלי אומניות ואצל האומות רבו גם חבורים בלשון מובן וקל, שעל ידם כל עמי הארץ יודעים האמת בבנין העולם, בתכונת הארץ למחלקותיה, בטבע היסודות ושינוייהם, בספור מיני הברואים ובקורות שנות קדם, בקצור מספיק, ואיך מצד אחר רבו הצרכים והמדהבה, וגדר החפץ להשתמש בכתרה של תורה. ורבו זחוחי הלב המתפארים, שהגיעו לנקודת האמת, מבלי לחפש אחריו אפילו מעט. ואם בשכבר בימי הגדולים הנזכרים, שלא היו הספרים מצוים ביד היקר והזולל בשוה, ולא היו האומות מלומדים כלל בספרי היהודים, ואנשי דורותם רובם תמימי לב, הציקום ואלצום והוכרחו להגיד מה שהגידו, נגד איזה מאמיני הגשמות – כהראב"ד, ונגד איזה מתפרצים מתלמידי הרפואה – כהרב, ונגד מומרים מועטים שהביאו האגדות בידם – כהרמב"ן; מה יעשו היום אוהבי שכל ושומרי תורה, בהיותם נלחצים במשעול צר, אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל? מעבר מזה, כל אותן הידענים החשוכים, פחותי המעלה והמדות, שרבו היום בין קטני לומדי תורה, והנם לוקחים הדרש, לפשט, וההלבשה השיריית, להסביר לאזן או להכניס דבר בלב ההמון, לעצמותן של דברים, וההפרזות לקו ולמשקולת, והדעות הפרטיות של זמן מיוחד, לאמתיות קיימות נצחיות. ואפילו על אותן האגדות הזרות, שרמזנו עליהן לאחרונה, אומרים, שהם מסוד ה' ליראיו, ומפרשים בהם לפעמים פירושים, שהכל ביחד קרוב לע"ג היותר גרועה, והם עם זאת המיסדים על כל אלה בנין של תהו, וקוראים לו אמונת ישראל, וכל המכחיש מכנים לו שם כופר, מין, ואפיקורוס. ומפני השלום אין ראוי להכניס עצמנו יותר, ולהראות בדוגמא ההיזק הגדול והנורא, שנצמח מכאלה לאמונה צרופה ולמוסר הנעלה. – ומעבר השני, עומדים נצבים רוב תלמידי חכמות רבות ושונות שבעדתנו, שעדיין לא התחוללה דעתם עליהם למדי בדברי אמונה, הגם שהם רועים בשדה מדע רחב הרבה מאשר בימים הראשונים, ועמם המון רב מן השאטים המשוטטים בארץ, לעשות מקנה וקנין, ועוד המון גדול יתר מקוראי ספר שבאומות אירופא, שבקרבם אנחנו יושבים, וכלם שוחקים ומתלוצצים על האגדות הזרות, ומזה על כל הגמרא, ומזה באים לזלזל בכבוד חז"ל, ולשנוא את מכבדיהם. ואנשי הכתות הללו שניהם מתנצחים נגדנו באגדות שבפיהם ובידיהם. שהם בקיאים בם ע"י המדרשות הנדפסות, ובירור הגמרא היוצאת, ונכפלת לאלפים ולרבבות, וביותר ספר עין יעקב (שמצד אחד והוא הראשי, עלינו להודות לשם על זאת, ישוטטו רבים ותרבה הדעת והבחינה, ומלאה הארץ דעה את ה') ושניהם מציקים בשוה, אך מצדדים שונים להדורש הנאמן ירא חטא ומכבד חכמים, העומד בתוך, הרחק משתי המערכות. ועל כן אין טוב לו, כי אם שמקולם לא יחת, ומהמונם לא יענה, ויקרא בפומבי: עת לעשות לה' הפרו תורתך. והוא, לא זולתו, המאמין האמתי, לפי שהוא הנשען ובוטח כי בדרישתו האמת, כשהיא אך בבר לבב ויראת אלהים, כבוד שמים יתרבה, וגם כבור חכמים יעמוד, ועור יתנשא ויתחזק כעל יסוד מוצק.

והנה כל מה שעלה לנו בזה אחר העיון והדרישה, נציעהו הנה כהנחות לבד, בקוצר ובלי הרחבה, בראיות הרבה, מה שאי אפשר לפי דרך זה המאמר. ומאחר שת"ל קמו בתוכנו בוחנים קורותינו ותולדות סיפרינו וספריהם, ורובם חכמי לב עושים מלאכתם באמונה וטוב טעם (יתן השם ברכתו בעמלם), נניח להם הרחבת הענין, ועשות החזוק או התיקון לדברינו, שסוף סוף הקצה האחרון שבדברינו, הגם שנראה לי לאמת, עדיין לא יצא מכלל ההשערה בלבד.

א תחלת צמיחת ההגדה היה מדרש מקראות למוסר ולדרך ארץ ואמונות טובות, שדרש החכם בשבתות ובימים טובים בצבור (אחר שדרש ההלכה מענינו של יום), מענין הקריאה בתורה או ההפטרה בנביא של אותו שבת או מועד, וכמו שאמרו: שבת של מי היתה? וכו' (שבת כ"ח); ובמה היתה הגדה היום? ולפי שהיה הכל באזני ההמון נשים ועמי הארץ, הסמיכו והטעימו לפעמים (בפרט בזמנים המאוחרים) גם את ההלכה ע"ד האגדה, ‏כידוע בילמדנו ובמדרש במדבר ודברים רבה. וגם בגמרא (שבת כ"ד) הובאה דרשה שלמה אחת על זאת הצורה, והיא מן המאוחרות, שאיל שאילתא לעילא דר' תנחום דמן נוי וכו'. וישב השואל, והחכם דרש, וסיים: ולענין שאילתא דשאילנא קדמיכון (יפה פרש"י ז"ל שעל דרך ענוה ודרך ארץ כך, ולא דשאילתון קדמי): התורה נקראת נר, ונשמתו של אדם קרויה נר, מוטב שתכבה וכו' ופרש"י ז"ל, לאו מהכא יליף חלול שבת, דפקוח נפש נפקא לן מן "וחי בהם, ולא שימות בהם", אלא להטעימן הדבר באגדה המושכת את הלב, לפי שהיו באים לשמוע הדרשה נשים ועמי הארץ: והיו צריכין הדרשנין למשוך את לבבם.

ראשית זו ההנהגה בזמן קדום מאד ע"י אנשי כנסת הגדולה שנאמר: "ויקראו בספר תורת אלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא". ונמשכה בתואר אחד: וביחוד בא"י, עד סביב לשנת ת"ק לאלף החמישי²⁶עם הארץ ונשיהם ולפעמים גם טפם, באו מן מושבותם בכפרים וערי הפרזי (קרייתא דארץ ישראל), לאותו הכרך הקרוב, הבא לשם חכם דורש, ע"י עירובי תחומין. – הדורש הכין לו ביחוד פתיחות מוחכמות, ונטילת רשות נמלצה. כשבא ממקום אחר (ע"פ הרוב מן הישיבה הכללית), סיים במדרש נאה בכבוד האכסניא. – אחר סיום הדרשה התפלל החכם ותלמידיו קדושת ובא לציון, שיש בה פסוקי תורה והודאה ובקשה על הלמוד. ופסוקי הקדושה תרגמו גם להמון השומעים בלשונם (ולזה עזבו הפסוק של כתובים, ואמרו של תורה לפי שלא היה להם תרגום לכתובים, מקובל ומתוקן באופן שיהיה ראוי לאמרו ברבים), ולזה נקרא קדושה דסידרא. ומאנשי ההמון השומעים אמרו קדיש דרבנן בלשונם. וזהו שאמרו (סוטה מ"ט): ענמא אמאי קאי? אקדושא דסידרא ואיתא ש"ר דאגדתא. – ונשאר רושם מזאת ההנהגה עד היום, שהדורש מסיים בפסוק ובא לציון, ואחד מהשומעים אומר הקדיש, שהוא כאן להודות לחכמים, ולברכם על הדרשה, שבחייהם ובימיהם יתקדש השם ותבוא הישועה. ונראה שבזמן ההוא לא אמרו הפסוקים הללו בכל יום, רק התלמידים אחר הלמוד.. – הגדות אלו הדורשים (הגם שקצת מהם היו זכורים לחכמים) לא קבעום בלשון אחד וסדר מיוחד, ולא נשנו בפיהם ובפי תלמידיהם, כמו שהיה הדבר בהלכות. ורק בזמן מאוחר כשנתחלקו ונתיחדו רבנן דאגדתא (בירושלמי כמה פעמים), התחילו להיות מסדרי אגדות, ולפי שלא היה זה באגודת ישיבה כללית, כמו שהיה הדבר עם הגמרא, לא הגיעו באמת לסדר קבוע עד זמן כתיבת המדרשות, שהיה בזמן מאוחר מאד וכמו שיבוא. ואפילו אחר זה נמצא הרשום לפעמים: זה (הקובץ) מפרנס בפתיחה זו פרשה פלונית. ומזה באו ג"כ ההכפלות של ענין אחד באין קץ במדרשות כמעט יותר מהם בש"ס ירושלמי. – משא"כ בגמרא רק על המעט ולצורך, להיות שגמרוה בישיבה כללית וקבעוה בסימנים. ונשוב לענין המכוון; הכלל שלא היתה האגדה הנרמזת בזה לא קבועה ולא נשנית.

לפי האמור אין למנות בכלל זאת האגדה:

א המשניות של דעות ומוסרים, כמו מסכת אבות שנוסדה על המוסר, במה שנוגע לתלמידים ורבותיהם,‏ והכניסה רבינו הקדוש במשנתנו, בשביל הצורך לישיבות; אבות דר' נתן; ברייתא דקנין תורה המתחלת: ר"מ אומר: כל העוסק בתורה ‏לשמה וכו'; ברייתא דמגלת תענית ודסדר עולם, ועוד ברייתות יקרות, שנאבדו בעונינו, ומובא פסקא פסקא מהם בתלמוד ובמדרשות. וכלם כמו ההלכות משניות, שהגם שלא נכתבו, נקבעו בלשון אחד, ונשנו בפי החכמים ותלמידיהם. ואם נקראו הגדה היה זה ע"ד העברה ובשתוף השם לבד.

ב אצ"ל, שאין למנות בכלל ההגדה להמון סודות מעשה בראשית ומעשה מרכבה וסתרי טעמי תורה, שגם בהם היו משניות קבועות שנויות רק בפי גדולי החכמים וטובי תלמידיהם, הנשארות לנו הם הלכות יצירה הקצרות מאד, ואיזה משניות פרטיות, שהועלו בגמרא ובמדרשות. והאבודות עד היום בבירור (ומי יודע במה עוד): ברייתא דמעשה מרכבה, ברייתא דמעשה בראשית, שהיתה תחלתה (כנראה לנו מן הגמרא הירושלמית): מתחלה היה העולם מים במים; ברייתא דסוד העבור. ולפעמים נתגלו מאלו ההלכות בלשונם הקצר. אכן הגמרא שעליהן, היינו פירושם וההויות‏ בהם, נראה ודאי שלא נקבעה כלל, אלא כל חכם היודעם ומבינם, ואמר בהן טעמיו מפיו הטהור לאזן יחיד או שנים, ובתנאים מיוחדים, ורק על זה מוסב בש"ס לשון אומריה: מעשה בראשית עד וארא מגמרינן. ובלי ספק שכל אלה אינם בכלל האגדה, שנדרשה ברבים ונכתבה אח"כ בספר, שהרי כבר נתחייבו בהעלמתן, וכמו ששנינו אין דורשין וכו' אלא א"כ היה חכם ומבין מדעתו, מוסרין לו ראשי פרקים, והם הם ההלכות הקצרות שזכרנו והבאנו תארם. והנשארים לנו מהם, הם שידובר עליהם, ויפורשו במקום המזדמן משערי זה המאמר, באחרית הימים הרבים, הזמן שאנו בו, שכבר הותר נדר ההעלמה.

ג בערך אל האגדה יש בספרים ארבע מדרגות:

במעלה הראשונה הם: המשנה, והתוספתא שעליה, מכילתא, ספרא, ספרי, אבות דר' נתן ויתר הברייתות הקטנות והמפוזרות, שכל מדרש ואגדה שבאו בהם הכל סלת נקיה, והרוב ממנו באה ג"כ בדרשות בצבור, ביחוד בימי התנאים.

מדרגה למטה הימנה חלק האגדה שבתלמוד הירושלמי, וכל מדרשי הרבות, שהם כמו כן אגדת א"י (כנראה למבין ומבואר ברש"י פ' ויגש), ומדרשי שוחר טוב. שבכלם האגדות הזרות מעט מזער, ורובם ככלם טובים, נעימים להקורא בהם בטוב טעם, ובידיעת ההקדמות, שנזכר מהם בתחלת דברינו.

מדרגה שלישית המדרשים המאוחרים: פסיקתא דרב כהנא, תנחומא, תנא דבי אליהו ודומיהם עוד.

מדרגה רביעית בערך אל האגדה הזרה אשר עליה כל החרדה, היא הגמרא הבבלית שלנו, שמלבד הרבה אגדות טובות ויקרות, אשר המאמין המשכיל בלב שמח יענדם עטרה לראשו, באו בה כמו כן סך לא מעט מהאגדות הזרות, המחרידות את הלב לזרותם.

ד ברור ודאי, שעוד כמה מאות שנים קודם שהובאו ההלכות והגמרא שעליהן על הספר, נרשמה האגדה בלולה גם במשלים וספורים נאים, למשוך הלב למוסר, ע"י איזה מהחכמים (וכבר הוטה השם הקדמון הגדה אל משקל ארמי אגדה או ארמי ממש אגדתא) ולזה בא זה השם ספרי דאגדתא, הרבה בתלמודים השנים. ואמרו (שבועות מ"ו): רבא אפיק ספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמרו (ברכות כ"ג): ר"י כי הוה בעי למיעל לבה"כ, כי הוה נקיט ספרי דאגדתא הוה יהיב לן, תפילין לא הוה יהיב לן. ועוד (גיטין ס') ר' יוחנן וריש לקיש הוו מעייני בספרא דאגדתא בשבתא, והא לא ניתן לכתוב? אלא משום עת לעשות לה' הפרו תורתך. וכמו כן בירושלמי נמצאים המאמרים, המובאים

למעלה בראש השער, בתוך ספרים אלו, רשומים גם כן שאר דברים ראוים להוודע וצריכים לזכרון, כמוזכר (חולין ס'): כתוב "קניגי בליסטרא" באגדתך, ופרשה; כתוב "אדוניקי" באגדתה, ופרשה (שם); היינו בחלק רשימת מלות זרות שהיתה בו. ולפעמים רשמו בו גם איזה הלכה (סנהדרין נ"ז): אשכח ר' יעקב בר אחא, דהוה כתוב בספר אגדתא דבי רב: בן נח נהרג בדיין אחד, ובעד אחד. ונמצא גם בבראשית רבה במדרש על "שופך דם האדם". – ונראה עוד, שהיו אותן הספרים לאחדים עם הטופסים של ברכות ונחמות אבלים, שארגו גם בהם דרשות וספורים, והחלו להכתב עוד בימי ר' ישמעאל, כמובא (שבת קט"ו), שמפחדו השליך סופר אחד בצידן טומוס של ברכות לתוך המים. והקפדה הגדולה היתה לדעתנו מפני האגדה הכתובה בכרך, לא לבד מפני החשש הרחוק, שלא יהיו רשאין להצילו בדליקה בשבת. ולזה בירושלמי תכוף ענין זה למאמר ריב"ל: הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק שהזכרנו. יהיה בזה איך שיהיה, אנו רואים שכבר בזמן ר' יוחנן התירו לעצמם איזה חכמים כתיבת ספרים באגדה, תחת אשר בהלכה ובגמרא נזהרו מלכתבם זמן ארוך הרבה, וכמו שיבוא עוד. והטעם אולי הוא בעצמו, לפי שאינה לא אוסרת ולא מתרת, ונאמרה רק לשעה ולעורר. ועוד שהיו בקיאים בה גם שפלי המדרגה מתופשי התורה (ונקרא בעל האגדה בירושלמי הוריות פרק ג' דל מבין) והקילו לעצמם.

ה להיות שאנו רואים בתלמודנו, כל אגדה שענינה מעשה שדים וכשפים, לחשים משונים, וספורים זרים אינה כתובה לא בלשון המשנה ולא בלשון האמוראים, שהוא לשון השמועות וההויות שבגמרא, כ"א בלשון ארמי עמוק ובלול בפרסיי, שהיה לשון ההמון בימים ההם (כנראה ברור מן המשלים ההמונים, שנמצאים בגמרא, בשם "היינו דאמרי אינשי". ומפורש ג"כ בגמרת (קדושין ע"א), שלשון החכמים בגמרא, אינו אותו שהשתמשו בו ההמון). הנה מזה וגם מטבע הענין בעצמו נוכיח, שלא בלבד קצת החכמים, כ"א גם אנשים המונים ותלמידים קטני הערך, אספו להם בלשונם אסיפות אגדות, ושרק בתוך האסיפות של אלו, באו אגדות כאלה שרמזנו בזה עליהם. וכמו כן נמצא להם ספרים לפתרון חלומות, והיו שגורים להם כל כך, עד שנמצא הדבור (ברכות נ"ה, ע"ב) לקיים מה שנאמר "כל החלומות הולכין אחר הפה". והראיה שזה רומז על איוה ספר מפתרון חלומות, הוא המסופר שם להלן (נ"ו א'): נפל מיניה ספרא, אשכח וחזא, דהוה כתיב ביה: כל החלומות הולכין אחר הפה.

ו לא היה די בזה הצער של אגדות תפלות בלשון ההמון, אלא שהיו בכותבי האגדה ג"כ קלי הדעת ועקומי לב וחסרי טעם, שחמדו להם לצון. ודע שאין שום דור חסר לגמרי מכמו אלה (ירושלמי ברכות פ"ח: אין דור שאין בו ליצנים) ומפורש בכמה מקומות בגמרא, שאפילו בבית ראשי הגליות, ובבתי עבדיהם היו בימיהם הרבה שונאי החכמים, מציקים להם ומתלוצצים עליהם (עירובין י"א, גיטין ס"ז). – והנה אלה הפחותים הכניסו בקובצים שלהם, כל ספור דובר נבלה, וכל לשון הרע, וכל גנאי על כל איש רשום בזמנם וקודם לזמנם: רב (שבת קמ"ט, יומא י"ח, חגיגה ה'); שמואל (בה"ג ה' גיטין, הרא"ש סוף קידושין); רב חסדא (שבת ק"מ) וגדולים וקודמים מהם (ב"מ פ"ד). ואולי היתה זאת בעיניהם למליצה וצחות, להתדמות לאגדה הישנה הטובה של החכמים, לזמר ולשחוק בהם בחופות ובבתי משתאות, וכפי שזכרו חז"ל: העושה פסוק לזמר, התורה חוגרת שק וכו'. ועל דבור הנבלות, שהיה נהוג בחופת דודים בימיהם, אמרו (כתובות ח'): הכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה, אלא שכל המנבל פיו וכו'. – וראיה לדבר שהיו בימיהם דורשי אגדות כאלה, וספורי שחוק הכסיל כקול הסירים, אמרם ז"ל על מנשה, שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי: לא היה לו למשה לכתוב, אלא ואחות לוטן תמנע, ותמנע היתה פילגש לאליפז (סנהדרין צ"ט). וידוע למבין דרכי חכמינו, שאחת מדרך מליצתם הטובה בפני שומעיהם, היתה לצייר הזמנים שקדמו דומים לזמנם, וליחס לדורות הראשונים גם הטוב גם הרע שבאנשי דורם. והילכך קרוב לודאי שהיו בימיהם רבים דורשי דופי, כזה שהזכירו. והסתכל במלת ודורש שהוא ההתדמות למדרשי החכמים, ובמלת הגדות, ובמלת דופי, והוא דבור הגנאי ולה"ר, ושהפסוקים המובאים מדברים בנשים. – ומה טוב שלא הזכירו את הנבלות, שגרשו בהם ליצני הדור ההוא. וקרוב לודאי, שהיו כעין הדרש, על "גומר בת דבלים" (פסחים פ' ז'); למה נקרא שמה ערפה? (סוטה מ"ב); והדרש על "ותבוא בת שבע אל המלך החדרה" (סנהדרין כ"ב); ועל "ותזנה עליו פלגשו" (גיטין ו') והדומים להם, דרשות שהקולמוס והלשון בושים מהם בשוה להעתיקם כצורתם.

העולה מששת הצעותינו אלה, הוא שאותה האגדה ומדרשה, שנאמרה בצבור מפי חכמים, היא הטובה והמשובחת, היא המישרת את ההמון ליראת שמים, ולכל מדה טובה; ולפעמים תורה דרך לבעלי העיון והלמוד להשגות יקרות. ובהתנצלות דרכה והגבלת כלליה (ואין צריך לומר אותה המבוארת בהצעה ב' שנקראת גם היא אגדה ע"ד העברה), עדיין היא ראויה אל השבח הרשום: רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד אגדה, ולא אמרו: קרא בספרי דאגדתא.

אולם בהאגדה שהיתה כתובה ומקובצת לאחרונים בקובצים הנזכרים, יש לחלק ולהבדיל הבדל רב בין האגדות הטובות, שלא נמצא בהם זולת השמץ, שנרשמו בכתב; עם היותן רק לשעתן, ולצורך הדורש, ושהתנצלו עליו כמובא למעלה, משום "עת לעשות לה' (אותה ההתנצלות בעצמה שספרו הגאונים, שעליה סמכו בזמן מאוחר הרבה, לכתוב ההלכות והגמרא שלא ניתנו ליכתב). ובין האגדות הטפלות של מעשי שדים ולחשים וכדומה שבקובצים המונים, ובין אגדות של דופי, שבאו בקובצי אגדתא לקלי הדעת. ושתי אלה המחלקות האחרונות, הם שגינו אותן החכמים זו הגנות העצומה והמוחלטת שהזכרנו למעלה. ומה יצדק עליהם הכינוי ספרי קוסמין, והם קובצים במעשה שדים ושמותם והשבעות ולחשים, שהיו לרשעי וסכלי ישראל בזמנים הקדומים, כנודע לנו ממקום אחר. – והראיה על היות הגנות לחכמים אמתיים לאגדה הכתובה, הוא רק בשביל החלק הרע שבה, אמרם בהמשך המאמר דריב"ל שרשמנו בראש, חד זמן אסתכלית ואשכחית כתוב בה: קע"ה פרשיות שכתוב בהם אמירה דבור וצווי כנגד שנותיו של אברהם אבינו, קמ"ז מזמורים שבתהלים כו', ואפילו הכי אמינא מתבעית כלילא. הרי אפילו שמצא בה איזה ענין נחשב לצחות באותו הזמן, אמר שטעונה הפסד. ובסמוך לזה שר' חייא בר אבא ראה ספרא דאגדה וקלל, אפילו אם הכתוב בו טוב, תקטע יד הכותב. וכל זה אינו בשביל הכתיבה לבד, שכבר הורגלו בה הרבה באגדה, ור' יוחנן ור"ל רבותיו הרשו לעצמם לעיין בה אפילו בשבת, וביררו האוכל מתוך הפסולת. ובלי ספק לא היו כל הקובצים שוין לרוע. ועל פי טבע הענין, הקובץ היותר קדמון, החסיר באגדה הזרה, והיותר מאוחר העדיף בה.

מעתה נשארה רק השאלה, האיך תעו אותן האגדות הזרות מספרי דאגדתא הרבים, ונכנסו בקצת המדרשות, ובתוך הגמרא הבבלית שלנו? –ולהתרת שאלה זו נקדים הקדמה, והיא זאת.

דע שבזמן רב ושמואל ותלמידיהם התחילו לקבוע גם את הגמרא (עיקר הוראת המלה בעברי השלמה, שהיא המשלימה את ההלכות והכל להוראה),‏ לסדרה בדרך מיוחד, כדי לגרוס אותה בלשון אחד וסדר אחד, בתחלה נסדר פי' המשנה (שהותחל קביעותה עוד מזמן הבית ונסתיימה ונסתקנא בזמן שאח"כ, וע"י רבינו הקדוש) טעמה, והדקדוק בה, והשוותה עם המשנה החיצונה (מתניתא, ברייתא), שלא הוקבעה במשנתנו (מתניתין), ואחר כך נסדרו גם השמועות והמימרות של אמוראים, טעמיהן ודקדוקיהן. ומזמן אביי ורבא ואילך קבעו כמו כן אותן הקושיות והתירוצים המחודדים הנקראים הוויות, בלשון וסדר אחד, ובהמשך ארבעה דורות קבעו וסדרו וגרסו גמרת כל הלכה והלכה, עד שבימי רב אשי, וגם על ידו, כבר היתה הגמרא על המסכתות הידועות, קבועה ומסודרת כפי מה שהיא בידינו, אך הכל גרסו וחזרו התלמידים בעל פה, וכדי לעזור לזכרון הניחו בהם סימנים גמרא אחר גמרא, והקצת מהם נשאר כתוב עד היום. וכל זה אנו עתידים לבאר בשער מיוחד לתושבע"פ. – ודע עוד, שכפי הנודע בבירור בעדות הגאונים, מת רב אשי בשנת קע"ז לאלף החמישי, והגמרא לא נחתמה עד שנת ר"מ, היינו ע"ג שנה אחרי מותו, וניתוסף בה בתוך זמן זה מימרות והוויות, ואולי גם קצת שינוי בסדורה, מן מר בר רב אשי וחבריו, ואחריו מרבינא וחבריו, והוא מת בשנת רל"ב, וכבר מפורש בגמרא (ב"מ פ"ו), שרבינא, או השם בשלמותו רב אבינא, היה, האחרון לסדר האמוראים, ונתנו על זאת הסימן אבינה לאחריתם. – ומה היה ענין וסבת חתימתה של הגמרא? – לפי המסופר מהגאונים (וחבל על דאבדין על כל יתר ספרי זכרונותיהם), כך היה הדבר. אחר מר בר רב אשי באו שנות חירום מלחמות ומרידות גדולות בארצות הפרסיים, ומלבד זה גזרות ושמד על ישראל ביחוד, מה שלא נשמע מקודם לכן בבבל ופרס (ולזה קראו לו רב טביומי שעמו פסקו הימים הטובים לישראל). והמלך פירוז שמלך משנת רי"ז עד שנת רמ"ה הציק ליהודים ונרשם עליו, שתפש נעריהם והוציאם מן הכלל בחדש טבת שנת רל"ד. וזה פירוז הוא מלך האחרון המובא בגמרא לפרס (חולין ס"ב ע"ב): וסימנך פירוז רשיעא. ואחריו מלך כסרא אנושירוואן, שבימיו היו המלחמות והמרידות הגדולות שהזכרנו, ובסבת אלו הגזרות והמהומות בטלו הישיבות ונסגרו המדרשים הגדולים שבבבל, וגם חרבן ערי הישיבות עדיין נזכר בגמרא. והקשו על האי דאמר רב אשי: אנא עברי למתא מחסיא דלא חרבה (שבת י"א, ע"א) והא חרבה וכו'? ונתפזרו התלמידים ערך זמן תשעים שנה. אולם התלמוּד כלו, המשנה והגמרא ‏נשאר בעינו שנוי וגרוס ונחזר בפי החכמים ותלמידיהם, שחיו ונשארו לרוב באותן המקומות אך לא בקבוץ וכנסיה כמקדם. – משנת שמ"ט ואילך הקלו המלחמות, והמלכים היו טובים, עד נפילת המלכות בידי הישמעאלים, ונחו ישראל, ונפתחו שתי הישיבות משנת **שמ"ט** ואילך. – ועל כן נשאר אז התלמוד באותו קביעות ובאותו סדר, שהיה קבוע ומסודר לפני דלדול הישיבות ע"י גזרות פירוז בשנת רל"ד, והפסקם לגמרי ע"י מלחמות כסרא, בשנת ר"ס. ומאז (היינו מנקודות זמן הפסקת הישיבות) והלאה, לא ניתוסף בחלק ההלכה שבתלמוד ובהוויותיו,‏ כ"א דברים מועטים בכמות ובאיכות, כמו בתחלת קדושין והדומה, כשסברו איזה סברא ופירוש, בדבר הנאמר ומסופר בלשונו מכבר (ולזה נקראו רבנן סבוראי). – וכל זאת ידענו ברור בעדות הגאונים וביחוד מפי גאון ישראל באמת רב שרירא ז"ל בכתב תשובתו לקהל אַלקירוואַן המסולאה מפז. והכל מוסכם עם מה שכתבו היונים והערביים מתולדות הימים ההם.

כל האמור אינו אלא בקביעות הגמרא, סדורה וחתימתה; אולם כתיבתה על הספר לא התחילו בה עכ"פ עד זמן מסוים אחרי שמ"ט שנת חזרת הישיבות. וקרוב שלא התחילו בכתיבה זו, עד אחר שירשו הישמעאלים מדת מחמד כל מלכות הפרסיים האמגושים, והוא שנת תי"א. ובזה אין בידנו להכריע, אולם הראיות נכוחות ועצומות, שעכ"פ קודם לשנת **ש"ן** לא היה דבר כתוב בהלכה, לא מן המשנה, ולא מן הברייתות ולא מן הגמרא; היינו מה שהיה על הספר, נקרא ומועתק לרבים ומתגלגל בין בני אדם, ורק על זה התואר יקרא ספר או חבור. ורק על מגלת תענית לבד אמרו (ערובין ס"ב ע"ב ועיין מגלת תענית פרק ד') דכתיבא ומנחא וזה בזמן אביי ורבא. וגם בה נראה, שרק התחלת הפסקאות שמצאו בה נרשמו בכתב מזמן הבית, ובלשון ארמי הנהוג אז אצל ההמון. וכל השאר בלשון חכמים, אינו מהמגלה הכתובה, רק פירושה, והיא ברייתא, ונשנית בע"פ כיתר הברייתות (וראיה גדולה להשערתי אמר לי הרב שכבר זכרתיו בזה, שבכל מקום שמביא הש"ס שלנו איוה ענין שלם מהברייתא, כל שונה אומר לשון דתניא בלבד, אולם בשני מקומות מהש"ס שמביא רק התחלת הפסקא בלשון ארמי, תופס לשון דכתיב במגלת תענית). ואיזו שיהיה זמן כתיבת הגמרא הנה כתבוה הסופרים שבאותו הזמן מפי החכמים ותלמידיהם, גדולי הרבנים שבישיבות, שרק בפיהם לבד היתה גרוסה ושגורה על פני כלה.

והנה זה בגמרת ההלכה, אולם מה ואיך היה הדבר בדבר כתיבת האגדה? כבר בררנו שממנה כבר היו כתובים ומתגלגלים הרבה ספרים. אמנם עם זאת נראה, ויש להביא ראיה, שעוד מזמן התחלת קביעות הגמרא, נסדרה בה כמו כן עכ"פ קצת האגדה הטובה, ושכפי השייכות שהיה לאיזו אגדה עם גמרת הלכה, והלכה נטפלה אליה (ורק בסוף פרק ראשון דמסכת מגלה מצאנו נטפל מדרש שלם על כל מגלת אסתר, אך גם בתוכו כלול כמה הלכות על דרך הגמרא) ויתכן א"כ שגם אותה האגדה כתבו הסופרים מפי החכמים. ואילו נשאר הדבר על זה השיעור, בלי ספק נקיים היינו מן האגדה הזרה שבשפה העמוקה של ההמונים, ואותה שבקובצי קלי הדעת הנזכר; אלא (וזו היא עיקר השערתנו) שבזמני כתיבת הגמרא מפי החכמים כנזכר, הסופרים שהיו בני בלי שם, ואין בידם החפץ או היכולת לשקול הדברים במאזני הבחינה, היה בידם ספרי דאגדתא רבים, והטפילו מעצמם בחבור הגמרא כל או רוב מה שמצאו בהם, הטוב והרע האוכל והפסולת יחדו, לא לזרות ולא להבר. – ועל זה הדרך היה הדבר באותו מין מן האגדה הזרה שנכנס במדרשים.

וצריך שתדע שכמעט כל המדרשים נכתבו בארץ ישראל ובארצות מערביות יותר (ולא אחד שנכתב בבבל) ונתערב בהם מספרי אגדתא אשר שם, איזה ענינים במשיח המקווה, תאריו וקורותיו, שהם זרים לנו עדת ישראל, אך היו מתגלגלים באמונה טפלה בין ההמון במקומות ההם, ונכתבו בקבוצים שלהם, ומשם הכניסום הסופרים במדרשים. ולדעתנו (ואולי יסכים עמנו הבוחן בשום שכל) אגדת "קומי אורי" שהזכרנוה, מיוסדת על מאורע פרטי שאיש אחד ושמו אפרים עשה עצמו משיח. והאמינו בו קצת המונים לבד (כנראה מן האגדה עצמה), ונתפס למלכות, ונרשם ענינו והתקוה עליו באיזה ספר דאגדתא, ומשם בא לתוך הפסיקתא. – וכן ברור לנו, שאותו חבור מאוחר, המכונה מסכת כלים דבית המקדש, והוציאו לאור החכם אזולאי, נתחבר בזמן דור אַלרוי הנודע למשיח שקר בבבל²⁷והחכם הלוי הנזכר העיר פה וזה לשונו: עיין מזה המשיח בס' שבט יהודה גזרה ל"א, וסיים שם "וקצת מהפתאים ממתינים שישוב ויחיה, ועדיין השוטה לא בא". והחכם אזולאי הוציאה מס' עמק המלך, וראה מה שכתב בעצמו מרורות על הספר ההוא בספרו שם הגדולים ח"ב אות ק"ס ומה שהעיד עליו שם בשם המקובל ר' חיים כהן תלמיד ר' ח"ו ז"ל (ונדפס המאמר ההוא בתולדות רש"י דף מ"ז). וחברו סיעתו חבור טועין הלז, כאילו הוא קדמון, להטעות להמון, וכתוב בו שבעת שיתגלה איש שמו דוד בן דוד, יקבץ נדחי ישראל, ויגלה להם סמוך לעיר בורסיף בבבל המקום ששם נטמנו כלי בית המקדש, ואוצר גדול מזמן חרבן ראשון. – והנה אבד האיש וכל סיעתו, והחבור מטעה ההוא עדיין הוא בידנו, והרע הוא שמוחזק למדרש.

מזמן כתיבת הגמרא בבבל מקום הישיבות, עד שנתפשטה היטב בארצות המערב (בזמנים שחומרי הכתיבה ביוקר ואין הלמוד נפרץ והשיירות בלתי מצויות), עברו לפחות מאה שנה. ונניח שסביב לשנת ת"ק או תק"ן הגיעו ההעתקות לידי הגבירים, שקנום בשביל לומדים וצנועים, שהיה להם הרבה טורח בלמוד ההלכה והבנת לשון הגמרא, ולא היה בהם פוצה פה נגד האגדה הזרה הצפונה בזויותיה. ועוד שמן אותו הזמן עצמו של שנת ת"ק והלאה, כבר עמלו גאוני הישיבות בבבל, כרועים נאמנים להורות דת ודין, ומוסר נכון בתשובותיהם לכל מקומות ישראל במושבותם בארצות המערב. ובחבורים שחברו קצרו התלמוד להלכות גדולות קבועות ופסוקות, או בחרו להם איזה מקצוע ממנו לבד. וכה היה נהוג עד רב אלפס ז"ל, שקצר כל התלמוד, ועשאו כסלת נקיה. – ובשביל כל זה לא היה מן הצורך, ואולי גם בלתי באפשרי, לאלה הראשונים, להסיר כל בדילי האגדה הזרה מן הש"ס, ונשאר כמות שהיה עומד עד אחרית הימים, הזמן שאנו בו, שהמאמין המשכיל יבין מאד שלפי תכונתו ומצבו, היזק ההעלם יותר גדול מאשר היה אולי נזק הגילוי בימים הראשונים.

והאמת נודה שלא נמצא לקדמונים שום רמז מבואר על הדרך של השערתנו, זולתי לשנים מהם. האחד הרב בהקדמה למורה, כשרצה ליתן טעם מדוע נמלך מלחבר מאמר בפירוש הדרשות (כן נקרא אצלו האגדה), וראה אותו בלתי צריך לא למאמינים‏ בה לגמרי, ולא למכחישים בה במוחלט, ולא לאיש הבינים המתנצל בעדה, אמר בזה הלשון: וראינו עוד שהדרשות ההם, אם יעיין בם סכל מהמון הרבנים, לא יקשה עליו מהם מאומה, כי לא ירחיק הסכל הנמהר, הערום מידיעת טבע המציאות (את) הנמנעות. ואם יעיין בם שלם חשוב, לא ימלט מאחד משני דברים (חלוקות), אם שיקחם כמשמעם, ויחשוב רע באומר, ויחשבהו לסכל, ואין בזה סתירה ליסודי האמונה; או שישים להם תוך, וכבר נצל (בעדם) ויחשוב טוב על האומר. יתבאר לו התוך שבמאמר ההוא או לא יתבאר. והנה בלתי דרך השערתנו, יני יודע איך לא יהיה בזה סתירה ליסודות: אם זה האומר, שהוא חושב בו רע ויחשבהו לסכל, הוא מראשי מקבלי התורה שמסרוה לנו? ואיך יקרא הרב לזה החושב שלם חשוב? – והשני שנגע בבאור מעט הוא החכם בעל הכוזרי (שעליו אמרו ראשונים, שדברי הכוזרי כלם אמת, וקראו עליו המקרא "השמר לך פן תעזוב את הלוי") אמר בהמשך הדברים שהבאנו למעלה: והם שהכניסו אותם התלמידים בגמרא מהשתדלם, מפני שהיה אצלם, ששיחת החכמים צריכה תלמוד וכו' עד "אך כל זה מה שאינו במותר ובאסור; על כן לא נרגיש אליו, ולא יפחת החבור, עם הפנים אשר זכרתים, והמשכיל הטוב, אם יעריך השערתנו עם דברי הגדולים הללו, ידין אותנו לכף זכות.

קנצי למלין בטוחים אנחנו ברחמי שמים, כי לא תחשב לנו דרישתנו זאת לעון ומרי, שסוף סוף נתברר ע"י, שההלכה והמשנה והשלמתם הכלולים בתלמודנו, לא חלו בם ידי המונים, ולא עלו עליהם קמשונים, ושבאלו הש"ס בבלי עיקר, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, היינו להורות עפ"י יסודותיו ודרכים המצויינים בו. שכלם קבלות נאמנות מפי מורים חכמים לאזן תלמידים חכמים, וכלם שמעום מפי ראשי הישיבות אחרוני האמוראים והם מפי רבותיהם, שראו אחד את חברו, ולמדו מהם בישיבות מפורסמות, עד רב ושמואל, ומהם עד ר' יוחנן בן זכאי ותלמידיו, שהיו עדיין בזמן הבית, ומהם עד שמעון הצדיק, והמשך דורן של אנשי כנסת הגדולה, שראו את עזרא שהכתוב מעיר עליו, הוא היה סופר מהיר בתורת ה', סופר מצות ה' וחקיו על ישראל, ואת אחרוני הנביאים שנחה עליהם רוח השם ומלתו על לשונם. – ושלשלת תכופה וחזקה כזו תספיק מאד להמאמין הנאמן לעמו ולאלהיו. – וכל זה מה שיבורר מאתנו עוד בשער המיוחד לתושבע"פ שזכרנו. ונשוב עתה דברים אמרים עקריים.