(המשך הקודם)
חדשׁים לבקרים רבה אמונתך. על שׁאתה מחדשׁי. בבוקרן שׁל מלכיות אנו יודעין שׁאמונתך רבה לגאלנו: (מדרש איכה פ' חסדי ה' כי לא תמנו)
לעת זקנת ידוע הכהן הגדול, הרשום לששי מעת עלות הגולה הראשונה, באו היונים המקדונים, ובראשם אלכסנדר הגדול מלכם, ושטפו את רוב האסיאה; ולאחר שהשמידו את מלכות הפרסיים, נתישבו בכל מדינות מלכותם באסיאה ואפריקא, ויסדו ממלכות גדולות ויבנו ערים לרוב למושבותם, ויעטרום בבנינים מפוארים ובשווקים למקנה ומסחר, ובבתי מדרש לחכמות ולכל כשרון מלאכת מחשבת, שבכל אלה הצליחו וגדלו היונים בארצות מולדתם מזמן כמאתים שנה לפני זה. – בכל הארצות והערים ההמה נאחזו והתישבו גם אנשי אומתנו, שבאו בם מארץ ישראל ומכל גלילות האסיאה, ויסדו להם קהלות בפני עצמם, ורבו וגדלו שם בכל מיני שלמות זמנית ורוחנית, הגם שלפעמים וביחוד בזמן מאוחר, נתקנאו בהם היונים המתגוררים עמהם, והצרו ליהודים בזמן ובמקום שגברה ידם עליהם; ונאמר בכלל, שמזמן מלוך אלכסנדר ואילך התחיל מועד העליה והתגברות לאומתנו – וכבר פעם שנית – ונהיו לגפן אדרת מטע להתפאר, שרשיו בארץ הקדש, ומשלח פארות עד למרחוק בכל גבול הממלכות והערים ההנה, ושנמשך זה המועד, שבו גברה האומה בכל מנות הרוחני והמעשיי, ולפעמים גם באומץ לב וגבורת הזרוע עד להפליא, עד בוא פומפיוס שר צבא רומי, והגיעה ממשלתה גם על א"י וסביבותיה; באופן שאם נשקיף, לא על יחידים וסגולות, כי אם על חיות הרוחני לאומה בכללה, גדלה ורבתה במעלות יקרות ובכשרון מעשים גדולים בכל חלקי גלילותיה ופרטי קהליה, לא היה זמן יקר כזה לבת ישרון מאז היתה לגוי ועד היום הזה. – ונשוב לפרטי דברים; אלכסנדר בעצמו כבד את ידוע הכהן הזקן, שיצא לקראתו בעברו למצרים, כמפורסם ביוסיפון ובמדרשות, שאצלם נקרא הכהן ההוא בשם שמעון הצדיק (ואין להחליף זה ידוע היוצא לקראת אלכסנדר בשמעון נכדו שהוא המכונה ליוסף הכהן, צדיק, ואף כי בשמעון בן חוניו השני ראש חכמי המשנה, הנקרא גם הוא לחז"ל צדיק, שהיה נכד לשמעון ראשון, ולא עמד עד שנת מאה ועשר ליונים, וכמו שיבואר עוד). אחר מות אלכסנדר, יסדו שנים משרי צבאיו שתי ממלכות גדולות סביבות ארץ ישראל; סיליקוס ניקאַטור יסד מלכות סוריא, וערי ממלכתו סיליקיא ואנטוכיא, ותלמי בן לאַגוס יסד מלכות מצרים, ועיר מלכותו אלכסנדריא, שבנאה מקודם לזה אלכסנדר; והמה וזרעם אחריהם הם הנקראים בספר חזיונות דניאל מלך הצפון – סוריא – ומלך הנגב – מצרים. ואלה המְלכיות מן יסוד היונים הן שהיו לנו הצטרפות יתירה עמם בכל משך מועד זה שאנו בו, היו בו בחלוף העתים מושלים עלינו, בעלי ריבנו, ועמי שלומנו ובריתנו וכמו שנספר לפנינו מיד. – במאה שנים הראשונות למלכות היונים באסיאה, היתה יהודה וירושלים חלק מן מלכות מצרים, וסרה למשמעת שלשה מלכים יונים, שמלכו עליה במשך הזמן ההוא, שם כלם תלמי ביוני "פטאָלאמעוס". הראשון בכנוי לאַגוס נהרו בימיו לאלכסנדריא יהודים רבים מאד, קצתם באונס וקצתם ברצון, ושם חופשו ופרו ורבו והוטב להם מאד, והיו דורות הרבה לשם ולתפארת, לא נופלים מן היונים לכל חכמה וכשרון ונעלים מהם לאין קץ בתורות ובמוסרים, עד כי נאהבו למאד מכל המלכים התלמיים, וישימום שרי צבאותם ושומרי אוצרותם וראשי מבצריהם. בימי תלמי השני בכנויו פילאדילפוס, העתיקו להם את התורה יונית, והיא הנודעת בשם העתקת שבעים זקנים, שהחזיקו כל היהודים היונים לקדש, כאלו נעשתה ברוח השם שנחה על המתרגמים, וזה המסופר גם לחז"ל באגדה ובמדרשות, ואחר העתיקו להם גם יתר ספרי הקדש. ועוד ספחו למקרא היונית שלהם איזה מגלות וחבורים, שנתקבל להם בהעתקתם, ואצל היהודים שבא"י לא נתקבלו לקדש, והם הנודעים בשמם היוני אפוקריפא, שפתרונו נסתרים או גנוזים3אף שהנוספים הנמצאים היום בביבליא"ה האשכנזית ידועים, גם נעתקו מקרוב ללשון הקדש, הנה הצורך מביא לבאר כאן תולדותם בקצרה, לפי שכולם נתחברו בלי ספק במועד תגבורת זה שאנחנו בו. א ספר בן סירא מכל הספרים הללו רק הוא לבדו אשר שם מחברו, זמן חבורו, ומקור לשונו, וזמן העתקתו ביוני נודע לנו בבירור, חברו יהושע בן סירא הכהן מילידי ירושלים סביב לשנת מאה ועוד ליונים בימי הכה"ג שמעון הצדיק השני ראש חכמי המשנה. שהוא מספר בשבחו והדרת פניו, כאדם המספר מאיש שראהו בעיניו. מקור לשונו עברי מאוחר, קרוב ללשון המשנה, וכך היה נמצא עדיין כתוב בידי האמוראים ונאבד. ההעתקה היונית היא מעשה נכדו של המחבר, שבא לאלכסנדריא סביב לשנת ק"פ ליונים ועשאה שם. הנוסח הסורסי שבידינו ארמי של סוריא משונה לא מעט מנוסח היוני. ב ספר חכמת שׁלמה תוכן ענינו ודרכו מעיד עליו, היותו לאחר מחכמי היהודים היונים, ומחברו התחפש ואולי לתומו ובלי כוונת הטעאה, כאלו המלך שלמה מדבר. ולפי זה ראשית לשונו יוני נוטה בדרכו לעברי, בלשון המקרא היונית, וההעתק הסורסי ראהו הרב רמב"ן ז"ל, ומזכירו בהקדמתו לפי' התורה בשם הספר המתורגם הנקרא חוכמתא רבתא דשלמא מלכא, ומביא לשונו במהות ושבח החכמה, והוא ממש אוו נוסח הסורסי המצוי בידינו וידובר בו עוד בהגיענו לשער חכמת היהודים היונים. ג שׁני ספרי דברי הימים לבני חשמונאי שניהם הכי טובים ואולם הראשון נכבד יותר, והוא המתחיל בבוא אלכסנדר לאסיאה, ומדלג עד אנטיוכוס הצורר, והולך ומספר דברי השמד והמרידה והמלחמות כולן, בסדר נכון ומנין ברור לשנות מלכות יון, עד מות שמעון בן מתתיהו, ובוא תחתיו לנשיאות וכהונה יוחנן הורקנוס בנו. אמתת הספר ניכרת מתוכו, ומסכים מאד עם הנמצא בזה לחז"ל בברייתא דמגלת תענית ובתלמוד ובמדרשות. וברור שהיה ראשיתו בלשון עברי מאוחר ונאבד, שכן העיד מעתיק המקרא לרומיים (חכם נוצרי קדמון בימי רב אשי) שראו עיניו העברי. והנראה לנו מאד מספר זה הוא מגלת בית חשמונאי, שאומר עליה בעל הלכות גדולות: שכתבוה זקני הלל וזקני שמאי, ונודע שכל דברי בה"ג דברי קבלת אבות, ואולי היה נמצא הספר עדיין בימיו. דברי הימים השׁני מתחיל בשתי אגרות מזקני ירושלים לקהל הגולה שבאלכסנדריא, על דבר קיום ושמחת החנוכה, ועוד יזכרו מאתנו. ומספר השמד והמלחמה עד אחר מות יהודה מכבי. מדרכו וענינו ניכר שהיה עקרו מתחלה בלשון היוני בלבד, והוא קיצור מן ד"ה הארוך, שכתבו איש שמו יהושע הקירני, יהודי מארץ מושב ליונים. ה יהודית הקרוב מאד, שהיה מקורו בלשון ארמי ונאבד, ושחובר בא"י, ולזה נמצא זכר המעשה גם במדרשות, הגם שספורו בלול מזמנים שונים, ולפי מה שהוא בידינו, אמתתו מסופקת מאד. ו טוביה בן טוביאל הקרוב שהוא משל, לא ספור קורות שנעשו, ובא בו לראשונה שם המלאך רפאל ושם השטן אשמדי ואין בידי להכריע אם מקורו ארמי או יוני. – ז אגרת ודברי ברוךְ בן נריה ואיננו לו בלי ספק, מקורו לדעתנו בלשון יון שבו נמצא, וזה לפי שבאו בו דברים שניכר מהם היותם מחכמת היהודים בני ארצות יון וידובר בם. – ח בל ט תנין י שׁושׁנה בת חלקיה שלש מגלות מעשיות מדניאל; הנראה ברור שהיו מתחלתם בלשון ארמי בלול גם מאיזו מלות יונית, כמו שהוא גם הארמי שבדניאל שלנו. והרמב"ן מביא בפי' התורה (פ' תצא) ההעתקה הסורסית לשושנה בשם מגלת שושן. יא איזה נוספות ביחוד בעזרא ובמגלה, כמו ענין זרובבל לפני המלך, חלום מרדכי ותפלת אסתר וכיוצא; יתכן היות מכולם המקור בארץ ישראל ובלשון ארמי חוברו; ויש ראיות ברורות שרובם ככולם נודע ענינם, והתוכן שבהם עכ"פ לחז"ל, אלא שבשעת החתום האחרון לסה"ק, הורחקו אלה מבוא אצלנו במספר הכתובים, ונדחו ונשארו חיצונים, ויבואר כל זה במקומות מזה המאמר.. גם השם הרגיל להם אצל חכמינו ז"ל נאה להם, והוא ספרים או כתובים חיצונים (סימן ה'). וכל כך הספיקה להם העתקתם הנזכרת עד שנשכח לשון הקדש לגמרי כמעט מכל עם ישראל שבערי היונים, ולא נמצא רק מעט מידיעת לשוננו אפילו אצל החכמים הגדולים שבהם. ובאמת הלשון היוני היה אז וזמן רב אחר כן, בכל גלילות המזרח, הלשון הרגיל והחביב אצל החכמים השלמים, ואצל כל איש צורה ונימוס. וכמו ששבחו אותו בתלמוד וקראו אותו יפיפותו של יפת (אירופא), באהלי שם (אסיאה). ואמרו (מגלה פ' א'): אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית. ואמר רבי (סוטה מ"ט ב'): בא"י לשון סורסי למה, או לשון הקדש או לשון יוני. ובארצות היונים, וביחוד באלכסנדריא שהיתה אז עיר ואם לספרים וללמודים, חכמו והשכילו בני עמנו לראשונה בחכמה אלהית תורנית בנויה על יסודות והקדמות פלוסופיות, לקוחות משטת אפלטון ושאר חכמי פלוסופי יון ועל דרכם וחכמתם זו, נדבר בשער מיוחד לזה אם יעזרנו השם. וכעת נשוב לארץ הקדש, מרכז האומה ושרשה, ומציון תצא תורה וכל חיות רוחני לכל הגליות בכל מועד זה וזמן ארוך אחריו.
כבר ספרנו, כי עזרא הסופר בשובו מבבל, קבץ כל כהני העם ושריו וגדוליו ויכרתו ברית לפני האלהים, וכתבו כתב אמנה ובאו על החתום, ללכת בדרכי התורה ולגדור פרצות הזמן ההוא. – והנה קראו חכמינו לאספה הנכבדה ההיא, בשם כנסת הגדולה, וקבלו מאבותיהם, שהיו בין הכל בעת ההיא מאה ועשרים זקנים, ובהם כמה נביאים עוד, ושנשארה כנסיה זו קבועה איזה דורות, והנפטרים לחיי עד, נשלמו תמיד עם חכמים סופרים תלמידי עזרא וחבורתו הראשונה, ושנמשכה בזמן עד שמעון בן חוניו השני, אחרון לסופרים וראשון לשוני ההלכות (ונבאר כל זה בשער מסורת תושבע"פ). והנה נקראת כנסת זו לחכמים בשם הגדולה לגדולת מעשיה, ורוב תקוניה להעמדת התורה והאמונה על מכון חזק ונאמן (סימן ו'). מפעולות טובותיה הראשיות, שתיקנו לקרות בשבתות ובמועדים (ואחר זה כשנקבעו בתי דינין, גם בימות הדין ב' וה'), פרשיותיה של תורה בצבור, בכנסיות שקראו להם בתחלה בתי הועד, וכלשון המקרא מועדי אל בארץ (תהלים ע"ד ח), ובימים האלה תרגמו הסופרים את התורה להמון העם בלשונם הארמי גם פרשוה. וזה מה שכתוב מבואר על עזרא וחבריו הסופרים ראשוני הכנסיה, ויקראו בספר, בתורת האלהים, מפורש ושום שכל, ויבינו במקרא. הכוונה שמתחלה הקריאו את העברי אחר תרגמוהו בשפתם, שהיתה אז מכבר ארמית, ולבסוף פרשוהו להבינה ענין המקרא וטעמיו. וע"י תקון גדול זה פשט המדע בעם, והצליח בידם ג"כ, להרבות תלמידים מובהקים לסופרים. – חוץ מן הפירוש בתורה, למדו והורו לעם החקות וגזרות ותוספת מצוה, וסמכו בזה כידוע, על הכתוב ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי. כמו שסמכו בתקנות חדשות שלהם על המקרא: שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. וזה המפעל נמצא מפורש בכתובים, כגזרת הרחקת הנשים הנכריות וכתקון קרבן העצים וכדומה. – עוד מפעולותם בעם, קביעות בתי דינין של שלשה ושל עשרים ושלשה בכל עיר ופלך לדיני ממונות ולעונשין, וקבעו להם ב' וה' מימות השבוע, שהיו ימי השוק והקבוץ בערים, לימים מיוחדים לדון בהם, ולשופטים למדו המשפט, ואיך להתמתן ולחשוב בדיניהם, הכל בשביל להציג בשער משפט אמת מבורר וגלוי, ופעולה זו נכללת ברשיון המלך אליו: ואנת עזרא כחכמת אלהך די בידך, מני שפטין ודינין די להוון דינין לכל עמא די בעבר נהרה לכל ידעי דתי אלהך ודי לא ידע תהודעון, ובכתוב: כי עזרא הכין לבבו וגו' לעשות וללמד בישראל חק ומשפט. – ובזה יובן היטב המשל שבפי חכמי הבנסיה שהזכירו במשנת אבות: הם אמרו שלשה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סיג לתורה. הכוונה כי שלשת פעולות התיקונים האלה שמו להם הסופרים אנשי הכנסיה לקו ולמשקולת במעשי חייהם נגד ישראל4כך היה דרך החכמים הקדמונים לתקן להם משל או איזה משׁלים קצרים וכוללים ולהרגילם בפיהם, בכדי שיהיה למנהג ולמדה בהשתדלותם במעשה ומקרי חייהם; ועל כן ממורגלי משׁלים אלה, נוכל לשפוט על הרוב על מעשי החכם שבפיו היו; וכן להיפוך שעל פי מעשי חכם הנודעים לנו ממקום אחר, נוכל לבאר משלים סתומים קצת בעצמם של החכם ההוא ודע זה.. ומפעולות הגדולות והקדושות של אנשי הכנסיה בינם לבין עצמם ובין תלמידיהם היא, שקבעו ביחוד בתי ועד לחכמים. ראשית הקמת בית הועד לחכמים כבר הראינו הרמז עליו מן הכתוב (נחמיה ח'): וביום השני נאספו וגו'. ובימי יוסי בן יועזר, זמן המלחמה נגד היונים, כבר מצאנו שם זה כנודע לכל: יהי ביתך בית ועד לחכמים. ושם היו סופרים וכותבים ספרי תורה לצבור וחומשין ליחידים ושאר כתיבות קדש, בכתב אשורי, שנתחדש להם אז, תמורת הכתב הישן העברי שנעזב. ולאחר שספרו ומנו כל מלה בחסר ומלא בשקידה נפלאה וברוה"ק שנחה עליהם, ותער רוחם בפעולה יקרה זו, והותחל אז בקביעות המסורה, שקראוה סיג לתורה (שמירת הנוסח על אמתתו וטהרו). ויותר מזה העידו קדמוני חכמינו בברייתא היקרה של סדר תורה נביאים וכתובים שנשאר לה שם וזכרון בגמרתנו (י"ב טו), שאיזה מספרי קדשנו, אנשי כנסיה זו בדורותם היו הראשונים לכתוב אותם בקשור ותיקון ועל הסדר שהם עתה בידינו; והם: ספר יחזקאל, ספר תרי עשר, ספר דניאל, ומגלת אסתר (סימן ז'). וכאשר נשלמו להם הכתיבות הפרטיות לספרים, עשו בעלי הכנסיה ברוח קדשם החלוקה השלישיה הנפלאה. היינו במה שיסדו וכללו שלש מחלקות בספרים לענין ולקדושה: תורה, נביאים, כתובים. וכל ספר שלם וחתום מכבר, או מגלת ספר הנמצא בידיהם, כל דבר נבואה או ספור קורות: או שירי הודות והלל ותפלה או משלי חכמה ומוסר, את הכל סדרו לפי מחלקותם הנזכרת, כפי מה שהורם רוח קדשם, לתת כל ענין במחלוקה השייכה לו לפי ענינו ומדרגתו בקדושה, (ד"מ ספורי הקורות מזמן בית ראשון שמו במחלקת הנבואה, אך רות ודברי הימים בין הכתובים; מעוט הנבואה לעתיד שבחבקוק וזולתו ליתן להם מקום בין הנביאים, וחזיונות דניאל לעתידות רחוקות הושמו בין הכתובים), באופן שעם החלוף בשלשת המדרגות לקדושה ולפרסום בצבורים, שב כל הנמצא כתוב בידיהם מזמן משה רבינו ע"ה עד היום ההוא לאגודה אחת קדושה בכללותה, שכתבוה יושר, וסיימוה וחתמוה אז אגודת כתבי הקדש, הגם שלא ניתן רשות לגוללם ולתופרם כאחת במגלות, כי אם המחלקות כל אחת לבדנה, וכמובא בתלמוד (כ"ב י"ג ע"ב). והיתה כוונת רוח הקדש בזה, שלא להוסיף יותר ספרים, מסורים לעם בחיוב הקבלה והקדושה, כמו שבא במקרא: דברי חכמים וגו' נתנו מרועה אחד ויותר מהמה בני הזהר וגו'. (וכן פירשוהו חז"ל) ואף לא להוסיף על המחלקות עוד מדרגה רביעית לקדושה ולקבלה בפרסום, וכמו שדרשו חכמינו המקרא: הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת, שלישים ולא רבעים (מגלה ז' ע"א, עיין בזה הערה צד 47). וכל המעשים הגדולים הללו, האסיפה לספרים, והחלוקה והאגודה, והחתום, נעשו ברוח שנחה על האנשים הקדושים ההם וביד השם שהיתה עליהם חזקה מאד בכל משך זמן הכניסה. ואין ספק שבלא רה"ק אין כח ואפשרות כלל לבצע זה המעשה הגדול (סימן ח'). ויסדו עוד לפי קבלת חכמינו (עיין פסחים קי"ז ע"א ומגלה י"ז ע"ב) מטבע ועיקר התפלות וברכות קדושות והבדלות שהם בידינו, בשפת קדש נמלצה וחודרת אל הלב עם רוב פשיטותה, כפי ערך הזמן והאנשים, שבעבורם חוברו. – ועוד לא הספיקו להם כל אלו המעשים הגדולים, אלא שבכל שבעה הדורות של משך הכנסיה, דקדקו הרבה בכתובי המצות כולן, עשין ולא תעשין, ופירשום והגבילום באופני קיומם, ויחוד עשייתן, ושיעורי החיוב והאזהרה בהן, והכל עפ"י הקבלות שבידיהם מכהנים ונביאים מורי התורה מלפנים, וכמו שאמרו: ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, ועפ"י עומק ורוחב ידיעתם בלשון, כי עדיין היו קרובים לזמן שהיתה שפת התורה שפה מדוברת. ופעולתם בזה הוא הנכלל לחכמינו ז"ל בשם כולל: דברי סופרים, ויתבארו הדברים באורך בשער תושבע"פ אי"ה, ושם יבואו הראיות מפוזרים מזה המאמר, וכאן אי אפשר להאריך יותר.
סביב לשנת מאה למלכות היונים, שהוא תאריך השטרות שאנו מונין בו כל מעשה מועד זה וקצת אותו שאחריו עד החרבן (סימן ט), היה שמעון השני בן חוניו השני כה"ג וראש ביהודה. והוא הנזכר במשנה ראשון לסדר החכמים, הנקראים שוני הלכות (תנאים) והוא שחזק את בדקי המקדש, שכבר עמד מתחלת בנינו בימי כורש כשלש מאות שנה לחשבון האמתי, ועשה בבית ובעיר תיקונים מועילים, ונודע הספור מענינו ומחסידותו בברייתות קדמוניות. והוא שלמד את העם דעת, שהעיקר הגדול שהכל תלוי בו, הוא הלמוד והמדע האלהיי, וממנו יגיע האדם לשני העקרים האחרים, והם: השלמת חובתו שבינו לבין קונו, והשלמת חובתו בינו לבין עמיתו. וזהו שהשכיל במאמר הרגיל בפיו: על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים. – בזמנו ובמקומו, יהושע בן סירא, שחבר קבוצת משלים יפים בשבח החכמה, ובמועצות מוסר, וכבר דברנו מספרו למעלה, אולם להיות שמלבד מה שמרבה לספר תהלת ירושלים בעיר מושב ועיר החכמה, נמצא בו עוד פסוקים הרבה, נותנים קצת עדות וראיה על תכונת זמן רחוק ובלתי נודע למדי, נעתיק מקצתם הנה: התחבר אל חברת ישישים ואל כל נבון הט אזנך, השתעשע תמיד בתורת אלוה והאזן למשלי נבונים. חזית איש תבונות, שחר פניו ופקוד נוהו יום יום. הגה תמיד בחקת ה' והוא יאמץ לבך וישכילך כאשר חפצת. ובפרשה ל"ח מרבה לספר בשבחן של חכמים סופרים נגד בעלי המלאכות ואנשי העבודה ויגיע כפים, עם היות גם בהם הצורך והתועלת לישוב המדיני, ומתחיל שם: הוגה בדת אל לא יעמול במלאכה, ושוחרי תורה לא ייגעו בכפם וכו'. לא כן שם לבו לתורת ה', בשבת תחכמוני מושבו ובנביאי אל יתבונן. – מכל זה נראה שגבר הלמוד והדרישה בימים ההם, ושנתעלתה האומה במדרגה וכל שלמות למודי וכשרון מעשיי, החת ממשלת מלכי מצרים היונים, יותר מאשר תחת יד מלכי פרס. – אולם משנת מאה ועשר ליונים, פסקו משך זמן מסוים, שנת המנוחה והטובה שהיו להם עם ממשלת מצרים, ובאה א"י ועמה כל חוף הים, צור וצידון, תחת יד מלכי סוריא היונים, אנטיוכוס הגדול וזרעו, כשנצח את תלמי החמישי מלך מצרים. – ומתחלה היה אנטיוכוס אוהבו ומכבדו של שמעון הצדיק הנזכר, אך לאחר שנצחוהו הרומים במלחמה הגדולה אצל העיר מאגניזיא, והוכרח לתת להם מס גדול ט"ו אלף ככרי כסף, הציק למדינותיו ובזז אותם. ומן אז והלאה היא שנת קכ"ג החלו ימי המצוקות. ועל אנטיוכוס זה הגדול בכנויו, מסופר בחזיון דניאל (י"א ט"ו): ויבוא מלך הצפון וישפוך סוללה ולכד עיר מבצרות וזרועות (גייסות) הנגב לא יעמודו וגו' ויעמוד בארץ הצבי וכלה בידו וישם פניו לבוא בתקף כל מלכותו. (הכנותיו הגדולות למלחמה עם הרומים), וישרים עמו (ישראל שהיו מאנשי חיילותיו), והשבית קצין חרפתו לו (הנצחון הגדול הנזכר לקונסולו של רומי). וכאשר נרצח אנטיוכוס הגדול בשנת קכ"ו, מלך אחריו סיליקוס בנו. וגם הוא שלם המסים הכבדים לרומי, ולפי שנגש הרבה את מדינותיו, ובזז היכלות ומקרשים שלא כדת המלכים, כנהו בדניאל הנוגש המעביר הדר מלכות, ואחר שנרצח גם הוא, מלך אחריו אנטיוכוס אחיו בכינויו עפיפנעס (הנדיב), והוסב שמו עפימנעס (המשוגע). עודנו נער, לא אהבו אביו אנטיוכוס הגדול ונתנו לערבון לרומי, ונתגדל שם. וכשהגיע במקרה למלוכה כנזכר, נלחם גם הוא בתלמי הששי מלך מצרים בשנת קל"ב ליונים, וכמעט לקח כל ארצו מידו, לולא שפקדו עליו שלוחי רומי לעזוב את מצרים, וזכרו סופרי הקורות, כי עגו לו עוגה ועמד בתוכה וצוו עליו, שלא לזוז ממעמדו, עד שיחוה דעתו, אם הוא מבקש אהבה או איבה עם עַם רומי, ויירא וישב לארצו, ובדניאל מסופר עליו ועל מאורע הנזכר: ועמד על כנו נבזה וגו'; וגם נגיד ברית (הוא הכה"ג חוניו השלישי לשם זה, בן שמעון השני שבמשנה, שהסירו אנטיוכוס מכהונתו ונתנה לישוע אחיו), וישוב ארצו ברכוש גדול ולבבו על ברית קדש (שכבר אז בשנת קל"ב חשב רעה על היהודים), למועד ישוב ובא בנגב וגו'; ובאו בו ציים כתים (שלוחי רומי המכונה בשם כתים בכל התרגומים שלנו וביוסיפון), ונכאה ושב, וזעם על ברית קדש, ועשה (שאז בדרך שובו נכנס למקדש ושללו) ושב ויבן על עוזבי ברית קדש. כאן צריך אתה לדעת, שנמצאו בזמן ההוא בישראל רשעים גמורים, שעזבו דרכי התורה מכל וכל, ובקשו להתדמות ליונים בדעות ועלילות נשחתות, והם הנקראים בדניאל פושעים, גם עוזבי ברית קדש השמות הנאים להם. וכשהרגיש אנטיוכוס בדבר פירוד זה שבישראל, השלים עם הפושעים וקרבם אליו, וגם הם היו בתומכיו ואוהבי ממשלת סוריא, תחת שיתר היהודים הנאמנים להשם ולתורת אבותם, נטה לבם בסתר אחרי מלכות מצרים, שהוטב להם מלפנים תחת ממשלתם כמוזכר. והנה על זה מוסב הדבור: ויבן על עוזבי ברית קדש. גם הדבור: ומרשיעי ברית יחניף בחלקות; וככה נתגלגל הדבר, ויצא מדחי אל דחי, ער שהתערבו הפושעים את אנטיוכוס ואיזה מלכי סוריא אחריו, שבאו למלוכה במשך זמן לא כביר, ונתנו ידם ליונים להדיח את העם כלו מן התורה בכללה; וכמו שבא מליצתם במדרשות שאמרו לנו: כתבו לכם על קרן השור, שאין לכם חלק באלהי ישראל. וידענו גם ממשנת חכמינו (סוף סוכה), כי משמרת בילגה לכהנים פשעה כלה, ושאשה אחת מהם בעטה ברגלה על מזבח השם וחרפה אותו: זאב טורף ומכלה ממון. והתחיל השמד הנורא (בתחלת שנת קמ"ה ליונים) בכוונה, שהגידוה ולא העלימוה עוד, להכחיד את האומה בשרשה ובמרכזה, וגזרו על שבת ומילה, ועל כלל המצות, ושקצו את המזבח, ונחרו עליו חזיר, והעמידו בהיכל צלם האליל (יופיטר של אלימפא). ועל זה כתוב בדניאל: והגביר ברית לרבים שבוע אחד (מן שבע שנים שלא גילה כל כך כונתו), וחצי השבוע ישבית זבח ומנחה (ערך זמן של תוקף השמד הנמנה שם לפעמים לאלף מאתים ותשעים בוקר) ועל כנף (ההיכל) שקוצים משומם (האליל שהועמד); ועוד שם, וזרועים ממנו יעמודו (הם חיל היונים והפושעים שהושיב במצודת ציון), וחלל המקדש המעוז (משם ארבו ויורו בחצים על המקדש והעולים אליו), והסירו התמיד ונתנו השקוץ משומם (הם קרבנות התמידין שנשבתו ונמנין שם לאלפים ושלש מאות תמידין משך השמד). ככה נהפכו להם ימי הטובה ותוספת השלמות באמצעותם בפעם אחת למעוף צרה ומצוקה, כסער מתחולל בצהרים, וחשך השמש בחצי שמים. אולם תחת אשר חשבו האויבים לאבד אומתנו במקום שרשה ומרכז חיותה בארץ הקדש, אלהים חשבה לטובה, והרוחני אשר בקרבה הסב את המאורע הרע לאחרית טובה, לצרף סיגיה מתוכה, ולהוציאם לבסוף מעבדות היונים לחירות מוחלטת. – וזה שבהגיע השמד והמציק עד הראש, התחזקו הסופרים וכל איש נאמן בבריתו לאלהיו, ויברחו אל סעיפי ההרים ומערות הצורים, לשמור שם התורה והמצות, מתחלה בהחבא, ואחר נאספו עליהם המון רב, והחלו אחת אחת לעמוד על נפשם ולהלחם נגד צורריהם! לראשונה גדודים גדודים בצחיחים ובסלעים שבקשום האויבים שם, ואחר שרבו הלוחמים, התראו גם בכר נרחב ובקשרי מערכה! ועל אלו המתחזקים הראשונים אמור בדניאל: ועם יודעי אלהיו יחזיקו ועשו.
והנה מלחמת חובה ומצוה זו שלחמוה מתחלה מעטים. ואחר הרוב הגדול שבעם תחת הנהגת גבורי קדש, המה מתתיהו בן יוחנן מבני חשמונאי הכהן ממשמרת יהויריב, ובניו עמו ואחריו, ויתר החסידים חבריהם, נגד איזה שרי צבאות שלשה מלכי סוריא שמלכו זה אחר זה, היתה מלחמה ארוכה וקשה עד מאד, ונמשכה בסבות מתהפכות וקורות טובות ורעות משך זמן עשרים וחמש שנים, מתחלת תוקף השמד שנת קמ"ה ליונים עד שנת קמ"ח, שבה חזרו ולכדו את המקדש וטהרוהו לעבודה, ועד שנת ק"ע שבה פרקו עול היונים מעליהם לגמרי. וקבלו העם את שמעון בן מתתיהו, בהסכמת מלכי סוריא שכרתו עמו ברית, לנשיא ולכהן גדול בהנתן שתי הגדולות האלו לו ולזרעו אחריו. ולפי כוונת מאמר זה, אין עלינו לספר כל פרטי המלחמה ותהלוכותיה, ונסמך במה שיצטרך לנו מהם על הנמצא רשום בדברי יוסף הכהן וביחוד על שני ספרי ד"ה לחשמונאים, שדברנו אודותם למעלה, ומאלה נעתיק הנה איזה פסוקים בלבד להיותם ביותר מוכשרים להעמידנו על הענין שאנו מבקשים והוא תכונת האומה, ותכונת הרוחני שבה בזמן זמן:
"ויקרעו את ספר תורת אלהים לקרעים וישרפו אותם באש וכל אשר נמצא אתו ספר ברית ה' הכו לפי חרב"; כאשר קמו מתתיהו הגבור הזקן ובניו ויתר החסידים לעמוד על נפשם ועל תורתם כתוב: "ויועצו כלם ביום ההוא לאמר אם הלחם ילחמו בנו ביום השבת ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו ולא נמות כמות אחינו במערות", שמסופר שם, שהאויבים באו בצדיה ביום השבת על המתחבאים במערות לשמור המצות ושלא הרימו את ידיהם לירות אבן או אפילו לסכור פי המערה מיראתם לחלל השבת. וכתוב: ויאמרו "נמותה הפעם בנקיון כפינו. – ויתקבצו עליהם רבים מחסידי בני ישראל אשר יראת ה' בלבבם וכל הממלטים את נפשם מפני עוכריהם ויתחזקו בם", במתתיהו ובניו. – "ויהי כי עתקו וגם גברו חיל ויכו באפם ובחמתם כל הפושעים בישראל, והנמלטים נסו אל הגוים". – משהיתה ירושלים עדיין ביד היונים כתוב: "ויתקבצו העם במצפה מול ירושלים, כי מצפה לפנים מקום תפלה לישראל ויצומו ביום ההוא… ויפרשו את ספרי תורת ה', אשר חפשו אותם הגוים להתוות בם את פסילי גלוליהם, וגם את פארי הכהונה הביאו שמה ואת המעשרות ואת הבכורים, ואת הנזירים אשר מלאו ימי נדרם" – כשטיהרו את המקדש בחדש כסלו שנת קמ"ח כתוב: "ויראו את מזבח העולה כי חולל, ויועצו לב יחדו כדת מה לעשות, ותהי העצה היעוצה לנתוץ את המזבח עד רדתו, לבלתי היות להם למכשול, יען כי חללוהו זרים. ויתצו אותו ויניחו את האבנים על הר הבית אל מקום פלוני אלמוני עד אשר יקום נביא בישראל להורותם את אשר יעשון… ויצו יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנכת המזבח ביום החמשה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ותודה לה' ".
"ועדת סופרים התקבצו אל אליקים ואל בכחידס לדבר אתם במשרים, ונלוו עליהם החסידים ראשי בני ישראל, לשאול להם לשלום, כי אמרו בלבם, הלא אליקים כהן הוא מזרע אהרן אשר בא עם החיל הזה. ובגוד לא יבגוד באחיו, וידבר אליקים להם לשלום וישבע לאמר: חי ה' אם אשקור לכם לעשות עמכם כל רע. ויהי כי האמינו לשבועתו, ויאחז ששים איש מהם וישחטם ביום אחד ככתוב: "בשר חסידיך מאכל לחיתו ארץ שפכו דמם כמים סביבות ירושלים ואין קובר". וּבספר השני כתוב על זה המאורע: "ויודע הדבר (שמלך דימיטריוס) גם לאליקים, הוא אליקים אשר היה כהן מלפנים ויפשע בעבודתו, עת המבוכה בארץ, וירא כי כלתה. אליו הרעה ולא יספח עוד אל הכהונה ויקם וילך אל המלך בשנת מאה וחמשים ואחת…. ויען ויאמר: היהודים אשר יקראו בשם חסידים ויהודה המקבי בראשם וגו' ". – ועוד מספר הראשון: "ויהי אחרי מות יהודה וירבו המתפרצים בכל גבולות ישראל, וכל עושי עולה נשאו את ראשם. – ויואל בכחידס לעשות ככל אשר שאל" (יונתן בן חשמונאי הגבור שנצחו אז) "וישבע לו לבלתי הרע לו עוד כל ימיו, וישב לו את כל השבי מארץ יהודה, ויפן וישב אל ארצו ולא יסף עוד לבוא אל גבול ארץ יהודה, ותשבות המלחמה בישראל, וישב יהונתן במכמש וישפוט את העם, ויכרת את הפושעים מקרב ישראל". והיה זה כמסופר שם בשנת ק"ס ליונים. ומשנה זו כתוב שם עוד: "ויברחו כל בני הנכר מן הערים אשר בנה בכחידס, ויעזוב איש איש את מקומו, וילך לו אל ארצו רק בבית צור נשארו כל הנסוגים מאחרי ה' ומצותיו, ותהי להם למקלט". הוא מבצר גדול בגבול ארץ אדום מדברה, שכבשו ואבדו אותו, וחזרו לכבשו החשמונאים איזה פעמים, ובמגלת תענית נקראת "מגדל צור". – בשנת ק"ע בימי שמעון נשיא וכה"ג. אחר לכדו ערים הרבה גם מארץ העמים כתוב: "ויחמול שמעון עליהם ולא המיתם ויגרש אותם מן העיר, ויחטא את הבתים אשר שמרו בהם את אליליהם", וכאשר נפתחה לפניו בשנת קע"א גם המצודה שבירושלים, שלא נכבשה עד היום ההוא מידי היונים והפושעים שתפשוה, כתוב: "ויצעקו אל שמעון לתת להם את ימינו, ויתן להם את ימינו, ויגרשם מעל המצודה ויחטא אותה, ויסר כל שקץ מקרבה". – שמענו מפסוקים אלה כמו מכללות שני דה"י הנזכרים, שהגם שהשמד הנורא שנקרא בשני: "עת המבוכה בארץ" לא עמד בתקפו, כ"א מעט יותר משלש שנים רצופות, ושאח"כ חזרו העם בכללו לעבודתם ולתורתם, גם תחת ממשלת שרי צבאות היונים, הנה הרדיפות לחסידים ולסופרים (בדיוק ראוי לומר ראשוני השונים וכמו שיתבאר בשער תושבע"פ) שנהרגו, וגם לספרים שנתקלקלו ונאבדו ע"י האויבים, לא פסקו, אך נמשכו זמן ארוך כל ימי המלחמה, כ"ה או כ"ו שנה. – ושמענו עוד שבאלו הרדיפות ליהודה המקבי ולאחיו אחריו ולסיעתם החסידים, האויב היותר קשה ומסוכן בא מקרבנו, והם הפושעים הנזכרים, ואנו רואים כי תמיד כשגברה יד יהודה ואחריו אחיו וביחוד יונתן, הכריתו את הפושעים ההם בעלי ברית היונים, או לחצום לנוס אל ערי העמים שכני א"י, ורבים מהם התראו כמו שבים אל השם מפחדם לנפשם, וכמו שכתוב על זה בדניאל: ובהכשלם יעזרו עזר מעט ונלוו עליהם רבים בחלקלקות, ולהיפוך כשגברו שרי יון, ונדחו החסידים הלוחמים להרים ולמדברות, הרימו הפושעים ראש, וחזרו לארץ ולרשעתם, ורדפו מצדם את הטובים הללו שנקראו בחזיונות דניאל: משכילים מצדיקי הרבים, קדישי עליונין, עם יודעי אלהיו, ובדברי הימים השנים נקראו סופרים גם חסידים. והרדיפות הללו נרמזות בדניאל במקרא. ומשכילי עם יבינו לרבים ונכשלו בחרב ובלהבה ובשבי ימים, ומבוארות היטב בסדה"י השנים, שכך היה הדבר נמשך זמן ארוך, אחר חדוש העבודה בשנת קמ"ח, שפעם היו גבורי חשמונאי נוצחים, ופעם מנוצחים ובורחים אל ההרים והמדברות הסמוכים, והחכמים והחסידים עמם, עד ק"ע ליונים, שנת כלות מלחמת החירות, והשבית על היונים, והפושעים נכרתו ותמו לגמרי מן הארץ. – ומתוך הספור הנזכר בצירוף מה שזכרו במדרשות למדנו עוד כי ראש המורים החסידים הנקרא גם בפי חכמינו חסיד שבכהונה, הוא יוסף בן יועזר, דור שני לחכמי המשנה, הוא הנרצח באמצע המלחמה בשנת קנ"א ליונים ע"י שר הצבא בכחידס בהסתת אליקים, ששמוהו היונים לכה"ג אחרי ששבתה הכהונה הגדולה זמן מה, וגורשו ממנה בני שמעון הצדיק השני, זרע יהושע בן יוצדק, ולא שבו אליה עוד (והוא הנודע במדרש בשם יקום איש צרורות, בן אחותו של יוסי בן יועזר, ובא שם הספור מהריגת החסיד, עם מה שהשיב להפושע בשעת מותו) ושנהרגו עמו עוד ששים איש מראשי הסופרים החסידים. – ולמדנו מהמועתק בזה עוד, שבתחלת המלחמה עדיין לא נשנית ההלכה: "אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש", עם מדרשה: "חי בהם ולא שימות בהם", מתתיהו ובניו והנאספים אליהם מן החכמים נועצו ביום ההוא, להלחם על נפשם ביום השבת, ובא עוד זה הלשון שנועצו מה לעשות באבני המזבח, ששקצוהו היונים, ושעלתה ההסכמה לגנזם (וזה המוזכר גם לחכמינו במשנה מדות פ' א', שגנזו בית חשמונאי אבני מזבח, ששקצום מלכי יון, באחת מלשכות העזרה בחלק החול שממנה). ועל יסוד החנוכה כתוב: ויצו יהודה ואחיו (הם החכמים שכתוב עליו בבאור שהיה בראשם). ועל יונתן ראינו שכתוב, שבשנת ק"ס שפט את ישראל והכרית את הפושעים. ונתבונן מעתה שזהו המקור והראשית של בית דינו של חשמונאי המוכר בזה השם לחכמינו במקומות רבים, שגזרו גזרות ותקנו תקנות ודנו דינים קשים לפי הזמן, וקצת הקנס שהענישו למשמרת בילגה הנזכרת למעלה, נשאר באותותיו עד החרבן, וכמו ששנינו שלהי סוכה. ונראה נכון שנמשך ב"ד זה כל ימות האחים יהודה ויהונתן ושמעון ועכ"פ עד אמצע ימיו של יוחנן הורקנוס בן שמעון וכמו שיבוא. – עוד ראינו בהמועתק שכל עוד היות המקדש והעיר בידי האויבים, קבעו מקום במצפה לדברי קדש ולהבאת המעשרות אך לא לקרבנות ח"ו. ומה שנזכר ביאת הנזירים, שמלאו ימי נזירותם, אעפ"י שהיתרם תלוי בהבאת קרבנם עם התגלחת – הנה נראה שהב"ד ההוא דנו אותו הזמן, שהיה המקדש מחולל ובידי זרים, כזמן הזה, שהיתר הנזיר תלוי בתגלחת לבד. ואפשר שהיתה להם הוראת שעה, לפי שהיו הרבה נזירי אלהים בעם באותו הזמן היקר, כנודע מספור היפה של שמעון הצדיק בדור שלפני זה (נזיר ד' ע"ב): פעם אחת בא וכו', ואין בזה חדוש. שבית דינו של חשמונאי הוכרחו לדון הרבה עפ"י הוראת שעה, וגדר הפרצות שפרצו בשערורה גדולה זו, וכנודע מברייתא: מעשה באחד שרכב סוס בשבת בימי יונים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו, לא מפני שהיה וכו' (סימן י').
מיד כשנחו מן המלחמה ומשעבוד היונים ושרי צבאותם ומתרעומת ונכלי הפושעים, היה החתום האחרון והמוחלט לכתבי הקדש, אחת מפעולות היותר גדולות של בית דינו של חשמונאי. וזה שהגם שהיו מכבר כתבי הכ"ד כתובים יושר ומתוקן ע"י הסופרים אנשי כנסת הגדולה שבשבעת הדורות מעזרא עד שמעון השני כמבואר למעלה, הנה בעדות הכתוב בדה"י שהעתקנו, ובפסוקים זולתם, נפוצו כל הספרים ונשרפו ונשחתו גם נזדייפו בידי האויבים והפושעים כל ימי השמד והמלחמה הארוכה שאחריו, ובאו עתה אלה הפרנסים הטובים, וקבצו כל ספרי הקדש על הדרך שעשו הסופרים מזמן עזרא ואילך, והבדילו חכמי הב"ד ההוא כל הניכר להם לבלתי כתוב' ברוח אלהים, ולא העלום בקדש, ונשארו חיצונים לאסיפתם, ורבים שנשחתו ונזדייפו בימי השמד, או שמצאו בהם שמץ טינא מן הפושעים, גנזום לגמרי. פעולת זה החתום האחרון לספרי הקדש, לא יתכן שהתחילו בה קודם שנת ק"ע, שנת כלות המלחמה, ולהיות שלפי כובד הענין טבעו ויקרתו, נמשכה הפעולה ההיא איזה זמן מסוים, הנה לא נשלמה לגמרי, עד סביב לשנת מאתים ליונים, מאה ושמונים שנה לפני חרבן הבית (סימן י"א).
כבר רמזנו, כי בכלות המלחמה בשנת ק"ע, ובשקוט וטהר הארץ בשנת קע"א, הסכימו כל העם בתודת לבבם לבית חשמונאי, לתת את הנשיאות והכהונה גדולה לשמעון בן מתתיהו לו ולזרעו לדורותיו, ושבזה שלשלה יהושע בן יהוצדק הכהן הראשון לעולי הגולה, הוסרה לחלוטין מן המשרה הזאת, אחר ששמשו ארבעה כהנים גדולים ממשפחה זו. והנה נרשמה הקבלה ההיא של שמעון בכתב מיוחד, חרות באר על הלוחות, ושמור במקדש ה', הנהו בלשונו בדה"י הראשון לחשמונאים. בשנת קע"ז ליונים, כאשר נרצח שמעון בצדיה ע"י חתנו, נמנה לנשיא ולכהן תחת אביהו יוחנן בנו הנקרא (כנהוג אז) גם בשם שני יווני הורקנוס. – והנה הגבורות שעשה יוחנן הורקנוס ואיך השיב את גבולי ישראל והרחיבם באופן שהיו אז קרובים לכמות שהיו בימי דוד ושלמה, ואיך החריב את מקדש הכותים שבהר גרזים, והכריח את עם אדום, להיות נכנס בברית המילה, עד שנספח העם ההוא ונטמע בישראל מאותו הזמן והלאה לאמונה ולממשלה, כל אלה יעוין בספרי הקורות לאומתנו, ואנו נבאר בזה אך העקרי לנו, כל הנעשה בימיו בדברי דת ואמונה, ובתיקונים טובים ובמהלך הרוחני בכלל. – הוא הנזכר לשבח במשנתנו (סוף מעשר שני) על קצת תיקונים שעשה והגדול שבהם תיקון על הדמאי, וראוי שיבואר כאן, והוא: שבימי הצלחה אלו הגדיל העסק והמסחר בתבואת הארץ הטובה ופוריה. והנה הרוב הגדול שבעם, הגם שהיו זהירים בתרומה גדולה להפרישה כראוי, מקילין היו במעשרות מאד, ומביאים על שוקי ירושלים ושאר הערים הגדולות פירות בלתי מעושרים, והמשא והמתן וחלוף הבעלים רב, ואי אפשר לבדוק על המקחות. ולזה נתחדש אז לתבואה כזו, שהובאה לשווקים בבלי נודע אם הופרשו מעשרותיה אם לא, כינוי יווני "דמאי בעברי" תבואת העם, ולזה בשנבדלה עתה עדה גדולה של פרושים מהמון עם הארץ, שדקדקו הרבה בשמירת כל מצוה, על דרך פירושי הסופרים ומסורת חכמים (וזה מה שיבואר מיד לפנינו), הנה לא יכלו אלה לקנות תבואות דמאי אלו בשער היוצא כשוק, שבו קנו אותם יתר ההמון תושבי הערים, לפי שהוצרכו אלו הפרושים לחזור ולהפריש מהם חמישיתם, בכדי ליתן מחציתו לכהן, ולאכול החצי האחר בירושלים, או ליתנו בחנם לעניים בשנה השלישית והששית מהשמטה, כפי מצות התורה בפירוש הסופרים, ונצמח מזה לחץ ודוחק גדול בעסקי החסידים ומחיתם. ולזה ראה יוחנן הורקנוס ובית דינו לבטל המעשר הראשון מן התבואה הסתמית הנזכרת (שבלא זה נתנו אותו באותן הימים אל הכהנים בלא ככתוב), וכמו כן ביטל ממנה את מעשר העני בשנות ג' עם ו' מהשבוע, וסמכו בזה הענין כלו על היסוד שבדיני ממונות, "המוציא מחברו עליו הראיה", ועזבו את הדבר על הכהנים והעניים, שיקחו את המעשר המחויב להם מן הגורן ומן הכרי, והתקינו שלא יופרש מתבואת הדמאי הנקנית בשווקים, כ"א תרומת המעשר, היינו אחד למאה ולתן לכהנים, שגם היא קדש ונתינתה בעון מיתה בידי שמים כמו התרומה; אולם המעשר השני השאירו על מצותו, שלא היה קשה עליהם לקיימה, ובפרט ברשיון ההקלות שעשתה בזה התורה וההלכה כידוע לבקיאים, ועוד שכבר נהרו תמיד ובאו לירושלים בחגים ובמועדים ובפרט בחג הפסח. – ובזה התיקון הגדול היה באפשרות להפרושים והעוברים לקנות התבואה הסתמית מעמי הארץ הבלתי נאמנים על המעשרות בשער היוצא בשוק בכל פעם, ולא היו מפסידים באמת רק אחד למאה בלבד. וזהו שאמרו ובימיו (של יוחנן) אין אדם צריך לשאול על הדמאי. וזה שאם קנה מחבר או נאמן, ככר היא מתוקנת כראוי, ואם המוכר עם הארץ תיקן הקונה בעצמו על הדרך הקל הנזכר. – והזכירו עוד במשנה, שהעביר אה וידוי המעשר בשנות הביעור, הגם שהוא מפורש בתורה, וזה מחכמה גדולה, כדי שלא להזכיר יותר מדאי גם את המחמירין גם את המקילין, על אורות השינויים המוכרחים שנעשו במעשרות ובנתינתם בזמנים הללו מאשר היה לפנים. – וזכרו עוד שהוא יוחנן מנע את הלוים מלשיר על הקרבן את המזמור "אלהים באו גוים בנחלתך" שנקבעה זמירתו בימי המלחמה והמצוקות כנאות לפי הזמן אז (וכבר באה דעתנו בהערה סימן ג' על יסוד מזמור זה והדומים לו). ולפי שכימי הורקנוס הימים טובים לישראל, ולא היו כלל חרפה לשכניהם ולעג לסביבותיהם כלפנים, כ"א למחתה ולמגור להם על כן ביטל אמירתו; וגם הטעם המרומז במשנה נכון מאד, שלפי הזמן שהתעלה גם ברוחני, ראו את הדבור קשה כלפי מעלה, ולמזיק באזני ההמון. – ולפי דרכנו למדנו מכל זה כי בבית דינו של חשמונאי, שנמשך לפי הנראה עד סוף ימיו של יוחנן הורקנוס, היה הנשיא וכה"ג ראש לשני בתי הועד לחכמים, במה שנגע לכל יסוד ותיקון עקריי תוריי, ולוזה נתיחסו אלו התיקונים אליו, ולא ליהושע בן פרחיה ונתאי ראשי המורים בשני המדרשות בימים ההם.
סביב לשנת מאתים ליונים, בסוף ימי נשיאות יוחנן הורקנוס, גבר הנגוד והמחלקת בין שתי הכתות שנתחדשו בישראל, ביחוד בארץ הקדש, מזמן לא כביר: כת הפרושים וכת הצדוקים, כתות שהיו על דעות שונות מתחלה בדברי דת ואמונה בלבד, ואחר בקשו להן גם שתיהן כח ממשלה ושררות על הצבור, והתערבו בהנהגת המדינה ובמועצותיה, ותהי איבתם וקנאתם מקור נאמן לרעות אין מספר בסוף מועד זה, וכהחלת מועד הירידה הבא אחריו כנודע וכמו שיבוא; והצורך לנו שנרחיב מעט אודותם.
אחר כלות מלחמת היונים, ויכרתו הפושעים שרצו לדבק ביונים, שבו העם אל ה' בכל לבבם, וחלק רב מן הטובים ובעלי נפש קבלו עליהם להשתדל הרבה בשמירת התורה, שנתנו נפשם ושפכו דמם עליה, להזהר מן כל האסור, ולהזהר מן כל תעוב וטומאה, בכדי שיהיו תמיד מוכנים וראוים להתקרב לקדש, ושלא לאכול מאכל, שלא הורמו ממנו כל מנאות התורה, וכל זה עפ"י הפירושים והגזרות וההגבלות של הסופרים, ושל שוני ההלכות. וקיבוץ האנשים האלה קרא עצמו בשם "כת פרושים", על דבר אשר נפרשו בכל האמור מכל עם הארץ ההמונים, שעדיין לא היו נזהרין בו באותו הזמן כל כך. – תבין מזה, שהגם שהיתה עדה גדולה זו באמת תולדה של החסידים ומחזיקי ברית שבדור המלחמה ויוצאת, בעקבותם, הנה בדור הזה לא היתה החבורה כלה חכמים וסופרים, כ"א רק מתנהגים בשקידה על פיהם של חכמים, "והפרושים" הם שהיו הממוצע בין החכמים ובין המון העם, שהיו מכבדין אותם ורואין איך עושין הפרושים בקיום המצות ועושין כמוהם (הגם שלא היו בני העם נאמנים בשוה אצל הפרושים לכל טהרה וקדש), וכמאמרם, שלא יאמרו העם התירו פרושים את הדבר, ולפי זה האמור, הדרך באמונה ובמעשים התוריים לפרושים הראשונים, הוא בעצמו ובעינו דרך חז"ל בכל ספרי תושבע"פ שבידינו, אין ביניהם הבדל כלל, חוץ מהנוגע במה שהיו בזמנים ההם כת וחבורה בפני עצמם וכמו שיבוא. – אמנם מסכים ונערך להכוונה במאמר זה, נזכיר ונציין בזה ובשאר מקום שיזדמן, קצור כל הנמצא בדברי וחבורי קדמונים זולתם, גם על הפרושים גם על שאר כתות שהיו בנו במשך בית שני. ובזה נביא הנמצא על כת פרושים וצדוקים ליוסף בן מתתיהו (שהיה מן הפרושים ומראשי הצבאות מלחמת החרבן) בספריו שכתב לרומים וליונים, שהיה בקי בחכמתם, כדרך היהודים שבאלכסנדריא, וקבלנו אותן הספרים מן היונים והרומים, אחר שנזדייפו בבירור באיזה מקומות ע"י שגגת וזדון הסופרים המעתיקים. – והנה הוא אומר (קדמוניות היהודים ס' י"ג פ'): "כעת ההיא (של יונתן חשמונאי) היו בין היהודים שלש כתות שנפלגו בדעותיהם על מעשה בני אדם: כת הפרושים וכת הצדוקים וכת איסיאי. הפרושים סוברים, "שאין כל הנעשה בעולם הווה בגזרה מכרחת, ובמערכת שאין להמלט ממנה, אלא שקצת הדברים המה בידי האדם שיהיו על ידם נעשים או נחדלים" (פ' י' בס' הנ"ל). הצלחת הורקנוס יוחנן העירה לו קנאה ואיבה אצל היהודים, וביחוד הפרושים שהיתה אצל היהודים כת מיוחדת כמסופר למעלה, ולא היה לבם טוב עליו. וכבר היו אותן הפרושים בחשיבות גדולה כל כך אצל העם, עד שאם דברו סרה על מלך או כה"ג האמינוהו מיד. והיה הורקנוס תלמיד של הכת ההיא, וחשוב בעיניהם מאד וכו' (כאן מספר המעשה הנודע גם בתלמודנו שאירע לו עם אלעזר בן פועירא ועם עדת הפרושים ונזכירנו להלן), והשיבו הפרושים שראוי הוא אלעזר להיות כפות ונלקה, וזה לפי שלא היו מאמינים, שיש רשות לענוש אדם משפט מות על דבר גדופים, ולפי שהפרושים בטבעם הם בלתי מחמירים בעונשין (ס' י"ח פ' א'). לאחר שהתחיל בספור כת יהודה הגבלני, פרוש אחד מעיר גדרה בגליל, שהסית הוא וחברו, פרוש ששמו צדוק, את העם, שימנעו מליתהן כסף גלגלת לרומים, ומהיות להם עבדים, וזה להיות שאסור להם להכנע לפני שום אדם זולת השם (סימן י"ב). וספר שהעם נטו אליהם אֹזן, והעיר, שזו היתה הסבה לחרבן המקדש ואבדן האומה, כשנשתנו מנהגי אבות ונתפשטו אלו הדעות החדשות, הוסיף יוסף בדבריו, מזמנים היותר קדומים (הפריז הוא או השחית המעתיק, שלכל הפנים לא היתה זאת יותר מן מאתים ועשרים שנה לפני זמנו) היו ביהודים שלש כתות, שלשה דרכי למודי החכמה והמעשים… "הפרושים מואסים החיים היקרים במאכל ובמשתה, ואינם רודפים אחר התענוג כלל, ואך מה שיורם השכל היותו הטוב, אותו ישמרו לעשות בדיוק ובשקידה. ואומרים שראוי לסבול הכל בשביל שנוכל לעשות מה שילמד הדעת אותנו. נוהגים כבוד בזקניהם, ולא ישליטו על נפשם הגאוה לבטל מה שהנהיגו הזקנים מקדם. – הגם שהמה חושבים שהכל נעשה באמצעות המזל גם בגזרה מאת השם, עם כל זאת לא יכחישו לרצון האדם יכלתו ורשותו בקרב לבו. ואומרים שכך היה טוב בעיני השם, שיתחבר ויתערב, מה שיגזור המזל עם מה שיחפצו בו בני אדם, ולמה שירצו ויעשו מטוב ועד רע. גם מאמינים, שיש בנפשות כח חיות נצח, ושיש תחת הארץ שכר ומשפט לכל מי שנמשכו בחיים לצדק או לרשע. לאלה חלקם מאסר תמידי, ולאלה יותן הכח לחיות ולשוב חיים. ועל כן הם בחשיבות גדולה אצל העם, באופן שכל השייך לעבודת הנדבות והנדרים והקרבנות יפורש ויעשה על פיהם; וכל העם בהערים סוברים, שכל מה שישתדלו בו הפרושים בדברים הנוגעים למעשי החיים, הכל הוא על הצד היותר טוב". (מן המלחמה היהודיה – מלחמת החרבן – ספר ב' פ' ח') "שתי הכתות הראשונות, הפרושים ביחוד, וכת יהודה הגלילי הנמנים עמהם, חוץ מדעתם הנפרדת בהכנעה, המה הפרושים החושבים שהם המפרשים את התורה ביותר טוב וביותר דיוק. והם שיסדו חברה לראשונה; הם האומרים, שהכל בידי גזרות השם, ויש סדר טבעי ומזל, אך יש בידי האדם לעשות טוב או רע, ועם כל זאת תהיה גם הגזרה מלמעלה בכל דבר; הנפש בלתי נופלת תחת המות, ונפשות החסידים ישובו לגופתם, ונפשות הרשעים יתענו בענוי בלתי תכלית". ובספור תולדותיו כתב: "כשהייתי בן שש עשרה שנה, שמתי אל לבי לדרוש בדבר הכתות אשר בתוכנו, הפרושים והצדוקים והאיסיאים, לבעבור אוכל לבחור הטובה שבהם כשאדעם כלם…. ובהיותי בן י"ט שנה החלותי לערוך דרך חיי לפי מנהג כת הפרושים, שהיא הקרובה בדרכיה לדרכי הפלוסופים השטאיים אצל היונים". עד הנה דברי יוסף הכהן על אודות הפרושים, שהעתקנום ממקומותם מלה במלה כפי היכולת. והנה כל מה שזכר מדעותם ומדותיהם, מסכים להנמצא בזה בדברי חכמינו על הרוב; על שלשה המגיעים למעשי עולם רמזו: הכל צפוי (מערכת הטבע והמזל) והרשות נתונה (פעלי הבחירה) ובטוב העולם נדון (משפט השם בהשגחה פרטית). ויאמרו: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ולפי הבאור הנכון להרב באגרותיו, נכלל ביראת שמים כל מעשי האדם בבחירתו, וראיתו מן המקרא "פן ימות במלחמה" ומן מאמרם "הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים". (ובתשובת דוד אל אבישי (ש"א כ"ו): "כי אם ה – יגפנו, או יומו יבוא ומת, או במלחמה ירד ונספה", ראיה גדולה על קדמות דעת הפרושים הראשונים בשלש מחלקות הללו, ועוד יבואו דברים בבאור דעות חכמינו הקדמונים בעקרים אלה במקומות מזה המאמר), ובהיות הפרושים נוחים בעונשין נודע מאמרם ז"ל (מכות פ' א'): "סנהדרין ההורגת אחת לשבעים שנה נקראת חובלנית", והשאר גלוי וידוע באין צורך לראיה. – – וממה שצריך להבין ולדעת, שזה שאמרנו, שכל דברי הפרושים הם דברי קבלתנו, היא לבד בערך אל הדעות והמעשים התוריים, שהיו מוחזקים בידי פרטי אישיהם. אמנם בערך מה שהיתה עדתם כת מיוחדת מתגברת בכל אופן על כל מה שזולתה ומתנגדת להם באיבה, הנה צמחו בקרבה בהמשך הזמן ענינים לא טובים, כמו שיקרה בכל חברה מיוחדת וגודרת עצמה ומשתררת באורך הימים, עם כל טובה בתחלת יסודה, וכמו שבא המדרש על המקרא "לא תתגודדו" אל תעשו עצמכם גדודים גדודים. ומזה בא שמיד בדור שאחר החרבן בטלה הכת לגמרי, ונשאר לחכמים זה השם ונהפך לחרפות עפ"י מאמרם בברייתא ישנה (סוטה כ"ב): "שבעה מיני פרושין הם" וכו'. והגם שלא ידענו היום פירושה על נכון, הנה ברור שכולם כאחד לגנאי תבן שרבה על הבר, כמו פירוש מה חובתי ואעשנה, שיצמח מהמנהג הטוב הידוע לחכמים, ליתן הודאה על חלקם ומדרגת שלמות שהגיעו אליה. וכן השאר שנחשבים שם כלם פרישות של שטות או של התפארות וצביעות. ועוד בא השם מכת פרושין (סוטה פרק ג') וחשבו (שם) אשה פרושה בין מבלי עולם, ושאלו בתימה (פסחים ע' ב') ואנן מפרושים ניקום ונגמר? והגם שמוסב שם על מי שפירש מן החכמים בישיבתם, מכל מקום נראה מכל זה, שכבר בכל אופן היה זה השם אז לזרא בעיני חז"ל, והארכנו בזה בשביל התשובה שיש בדבר להטוענים עלינו מצד זה. ואף אתה אמור להם, שכל הדופי והגדופים שבא בדבריהם על הפרושים, המה מזמן וממין שהזכרנו, היינו במה שהיתה כת נפלגה ונשחתה ברוב הימים, אולם מזולת זה הצד הנהו אומר ומצוה, שיעשו כל מה שיורום הפרושים, להיותם היושבים על כסא משה, ואומר עוד שבידם נמסרו מפתחות החכמה. –
ועל דבר התחלת כת הצדוקים נאמר, שהגם לפי המפורסם עפ"י הגדה דאבות דרבי נתן, היה ראשיתה בזמן אנטיגנוס איש סוכו בדור שלפני השמד, ראשון או שני לתחלת סדר שוני הלכות, הברור אצלנו, שלא היתה לכת מיוחדת וניכרת בחלקותה, כ"א זמן מסוים אחר כלות המלחמה, היינו סביב לשנת מאתים ליונים ק"פ לפני החרבן. וזה להיות עיקר מחלוקת כת זו על גזירות הסופרים, גם על הפירושים המקובלים להם בכותבי המצות, ביסוד הראשי לכלם האמונה בנצחות הנפש, והיות תחית המתים נמצאת בתורה, הנה לפי טבע הענין, ביחור בשנות קדם אלו, לא נתראה הניגוד והחלוקה המוחלטת, רק אחר שנתחזקה ונשמרה הקבלה ומסורת הזקנים היטב ע"י עמידת כת הפרושים. שכפי דברי יוסף שהעתקנו למעלה, היא היתה חברה לראשונה. ועוד שגם בחזיונות דניאל גם בשני דברי הימים הזכורים גם בדברי יוסף הכהן, לא מצאנו כל משך ימי המלחמה, היינו עד שנת ק"ע, שום זכר ומעשה כי אם לפושעים, אלו המורדים שנסוגו מאחרי התורה לגמרי, ובקשו להיות יונים, לא לאלה המתנשאים להיות משומרי דת משה בכללה ובפרטיה, אלא שפקרו בפירושה ודעת הקבלה בזה. גם לא מצינו אותם חולקים על שום ספר מכ"ד ספרי הקדש וקבלתו לקדש כמו הכותים, שנפרדו מזמן נושן, ומזה יש להביא ראיה, שהיתה חלוקת הצדוקים אחר החתום המוחלט לכתבי הקדש, שבארנו זמנו. – ובאמת גם הלשון במשנת ר' נתן יורה הפך המפורסם, הבלתי מדויק על הרוב, "והיו שונין הדבר (מאמר הנשגב של אנטיגנוס) לתלמידיהם ולתלמידי תלמידיהם ואמרו מה ראו אבותינו לומר כך וכו' ". והנה גם בזה, עם הידוע מהם בדברי חכמינו, נעתיק גם הנמצא ליוסף הכהן אודותם (קדמוניות ספר י"ג פ' ה'): "אמנם הצדוקים לא יאבו כלל בגזרה וחושבים אותה לאין, אך הכל נתון בידי בחירת רצון האדם, ושאנחנו לבדנו סבת הטוב שיקרה לנו, ומעשי סכלותנו המה הרעה שתבוא עלינו". (שם פ' י') לאחר שספר מעשה הורקנוס עם אלעזר בן פועירא, אומר: "ועוד הסיתו יונתן (הצדוקי אוהבו) עד שסר מאחרי הפרושים ונכנס לכת הצדוקים, והסיר המשפטים ששמו הפרושים לפני העם, והציק למי שקיימו אותם. ומזה בא, שמן אז והלאה הורקנוס וזרעו לא נאהבו אצל העם כמו שנספר אחר זה. כעת אני אומר בלבד, שהפרושים העמיסו על העם חקים ומשפטים ומנהגים הרבה שקבלום מאבותיהם, ובחקי משה אינם נמצאים, ולפיכך ימאנו הצדוקים באותן המשפטים והמנהגים ואומרים שהחיוב להחזיק רק בהחקים שנכתבו, אבל הדברים (או המשפטים) של האבות ראוי לעזבם. ועל זה הענין היו בין שני הצדדים שאלות עם ויכוחים קשים ומחלוקת גדולה, וזה לפי שהעשירים ובעלי זרוע היתה ידם עם הצדוקים, והמון העם היו נוטים אחרי הפרושים. (שם סימן י"ח פרק ראשון) אבל הצדוקים מורים, כי הנפשות יגועו ביחד עם הגופות, ומתגאים שאין עליהם לעשות כ"א על פי החקים (שבכתב) לבד. וזה דרכם להתנצח נגד מוריהם שילמדום חכמתם, בכדי לחדש דעה או הפכה, וזה מה שיחזיקו להם לשבח ולתפארת. ומעטים המה מאד המחזיקים בלמוד זה. אולם על הרוב המה אנשים שיש להם משמרת הפקודות הגדולות, ועם כל זאת לא יעשה על פיהם דבר בעסקי המדינה והצבור, וכאשר יגיעו אל פקודה ונשיאות מה, יוכרחו לשמוע ולקבל נגד רצונם מה שיגזרו הפרושים ובלא זה התנאי לא יסבול אותם העם". (מן המלחמה היהודיה ס' ב' פ' ח') הצדוקים שהם החברה השלישית, סותרים הגזרה מלמעלה ושיהיה חלק להשם בכל מה שיעשה האדם מרע ועד טוב, ואומרים שיש חירות גמורה לאדם, לעשות כפי החפץ והעולה על רוחו; ועוד מכחישים נצחות הנפש, ואין אצלם עונש לרשעים בשאול ולא טובה לצדיקים אחר שימותו…. והצדוקים בעלי מדות גסות וקשות איש נגד רעהו, ובהיותם בחבורה הם נגד אחיהם בקושי ותחרות כאילו היו מבני הנכר". – והנה כל זה מסכים מאד להמוזכר עליהם מחז"ל במקומות הרבה מהתלמוד והמדרשות אין צורך להביאם, ואין להעיר בזה זולת כי מה שדבר מגבורת ימין הפרושים וחלישות הצדוקים הוא אמת בהחלט, רק בערך אל זמנו וסמוך לזמנו כששים שנה; ואפילו אז עדיין היו מן הצדוקים לפעמים בסנהדרין ובכהונה גדולה כנראה מדברי עצמו, וכנודע בבירור על הכהנים קיפא וענני, ועל זמן זה אמרו במשנת יומא: משביעין אותו שלא יהא צדוקי (במעשהו) ובתוספתא שם זכרו מעשיות מניסוך המים ועשיית פרה אדומה על ידם, בימי רבן יוחנן בן זכאי סמוך לחרבן; ובסנהדרין (נ"ב ע"ב) זכרו דין שנעשה בבת כהן שזינתה, על פי סנהדרין שקרה היותה רובה של צדוקים, וגם זה סמוך לחרבן, ור' אליעזר בן הורקנוס עודנו נער; ונעיר עוד על הלשון הבא בברייתא דר' נתן הנזכרת, שהיו משמשין הצדוקים בכלי כסף וכלי זהב, לא שהיתה דעתן גסה עליהן, אלא שאמרו צדוקים: מסורת היא ביד פרושים שהם מצערין עצמן בעולם הזה, ובעולם הבא אין בידם כלום". הנה במה שאמרה, שחיו חיי עונג והנאות, מסכים לדברי יוסף, שהיו עשירי העם ובעלי הפקודות הגדולות, ובהמשילו את הפרושים לבעלי הפלוסופיא השטאית, שמענו שמתנגדיהם הם, שנטו לשטת אפיקורוס, שיסודה, שאין בטובה למעלה מעונג החושיי. ושתי אלה כתות הפלוסופים, המנגדות זו לזו בדעותם ובמעשי חייהם, הן הנה המפורסמות ליונים באותן הימים ממש; אמנם הדבור שלא היתה דעתם גסה עליהם, סותר לגמרי לעדות יוסף הנאמנה בזה; גם אצל היונים והרומים לא היו בעלי שטת אפיקורוס נמוכי רוח כלל, ובפרט המאוחרים שבהם, כי אם בעלי שחץ וגאון; ואולי יש בדבור ההוא איזה שבוש. והנה משנה זו יחידה היא בכאן, ולא נמצאת עוד בשום מקום, והברייתא בכלל אינה מן המתורצות ולא נשנית בתיקון, כדרך שעשו ר' חייא ור' אושעיא לקצת הברייתות. ולזה עם הנאמר שם בפירוש שם צדוקים שהוא נגזר מן שם איש ששמו צדוק, יתכן כמו כן שהם בעצמם קראו את שמם צדיקים, בהתנגדות לשם פרושים או לשם חסידים שבדור השמד, שהיו ראשית מקור לפרושים, ונשתנה השם בשביל גנאי, ע"ד שאמרו בשמות ע"ז היה שמה עין כל, קורין אותה עין קוץ (סימן יג). – והנה ראוי היה לדבר עתה מכת השלישית (יוסף קורא אותה השנית) האיסיאי או הנזירים המתבודדים, שגם היא צמחה בבירור בזמן מועד זה שאנו בו, ומסופר עליה הרבה ליוסף הכהן (מובא גם ביוחסין) ולפילון, הוא ידידיה האלכסנדרי, ולקצת חכמי אומות קדמונים, ועקבותיה נודעו גם בדברי חז"ל ברשמים ניכרים שבאו משמותם, דעותם ומנהגיהם, בתלמוד ובמדרשות. אלא להיות הקוטב שכת זו סובבת עליו, הוא חכמה אלהית תורנית מיוחדת לפירוש מיוחד לתורה ביחוד לסיפוריה בדרך נסתר ומשליי (הגם שקיימו ולא הכחישו את הפשט הנגלה). והיתה ראשית הלמודים הללו גם ההתחלה לכת ההיא לדעתנו בין היהודים שבערי היונים. על כן בהגיענו ברצות השם לשער אשר יעדנוהו לבאור המדע ההוא של היהודים האלכסנדריים, נבאר שם כמו כן דברי כת האיסיאי לכל מחלקותיה ותולדותיה, ופה נשלים הענין בהערה על דבר הכתות כלם שהיו בבית שני. שלפי המוכרע מכל הנמצא כתוב עליהם, אין ראוי להבין בהם כתות נבדלות לגמרי זו מזו, כדרך שנבדלה כת הקראים מקרבנו, ולא אפילו לפי המובן בכתות הדתות המאוחרות, שהן קבוצי אמונה נפרדים בכל סדורי עניני המעשים הדתיים המיוחדים לבל אחת מהן. אלא הענין בכתות בית שני חבורות בעלי דעות וקצת מנהגות שונות שוים ונאחדים בכנסת עבודה אחת, על דרך הפרד קצת הדעות והמנהגים שימצא בינינו גם עתה בעונותינו. ולא מצאנו כלל שרחקו את הכתות זו מזו יותר מזה השעור שבימינו עתה, ולא שמענו ד"מ שנמנעו מלישא נשים זה מזה, והיו משתתפים בעבודת המקדש ובבתי הועד והדין, הגם בנגוד ובמחלוקת תמיד; וביחוד ההמון הרב ובלתי מלומד, נראה שלא שת לבו הרבה לדברי מריבות הללו שבין השטות השונות בתורה ובעבודה, ומה גם במועד הטוב הזה אעפ"י שנמשך תמיד אחרי דעות הפרושים והנהגתם בחָקֻים ובמשפטים התוריים כנזכר למעלה. –
ונשוב לזכרון דברי יוחנן הורקנוס. המאורע שכבר הרמזנו עליו, שאירע לו עם הפרושים ושעל ידו הפך לבו לשנוא אותם, היה לעז של יוחסין: וזה היה מעטה כזב רגיל ונכון ביד כל מבקש תואנה וריב, ומקור נאמן לאיבות ורדיפות, בכל משך הבית השני וזמן גדול אחריו, והוציאו לעז על כמה ערים ומדינות ומשפחות, ביחוד א"י ובבל, כנראה בפרק עשרה יוחסין ובמשנת עדיות, משפחת בית צריפה וכו', כמו שנזכור במקום אחר. ובאמת נראה מדברי הסופר יוסף שזכרנו קצתם למעלה, שבבר נתקנאו הפרושים בו ובגדולתו, טרם שיצאה אש השנאה בין הנשיא וזרעו ובין הכת ע"י המאורע, שהיה רק הסבה הקרובה בזה. – ויש בזה הענין משנה נכון להציגה הנה (והיא אחת מן המשניות ברייתות, שהיו שוני ההלכות שונין אותן בקורות ישראל ובתולדות החכמים בצחות לשון עברי מאוחר, ורובן נאבדו והנשארות נשתבשו בפי שוניהם שנתמעטו מדור לדור, גם לא נתרצו בישיבות חכמים, גם זו שלפנינו לא הוזכרה בתלמודנו (קדושין ס"ו) כ"א באקראי בשביל בעיא בדין מדיני עדות ערוה, יבא גם בה השבוש הגדול, שהיא מיחסת להבן מה שקרה להאב, ובסופה המעשה המאוחר למוקדם, והנה אביי המזכיר ברייתא זו בכאן, הוא האומר באמת (ברכות כ"ט ע"א): הוא ינאי הוא יוחנן, וחלקו עליו שם בצדק) וזה לשונה ובאורה: תניא מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלות שבמדבר (וראוי חילת שבמדבר והוא המקביל לחולתא של אנטוכיא המוזכר לחז"ל, והכל נקרא ביוני: חעלעזיריא) וכבש שם ששים כרכים; ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה, וקרא לכל חכמי ישראל, אמר להם: אבותינו (עולי הגולה) היו אוכלים מלוחים (מלשון הקוטפים מלוח) בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש, אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו, והעלו מלוחים על שולחנות של זהב ואכלו. היה שם אחד, איש לץ, לב רע ובליעל, אלעזר בן פועירא שמו (לפי דברי יוסף היה מכת הצדוקים, ואוהבו של הנשיא, ובשמו יונתן), ויאמר אלעזר בן פועירא לינאי המלך: ינאי המלך, לבם של פרושים עליך, "ומה אעשה"? (לידע שכן הוא?): הקם להם בציץ שבין עיניך (תשביע אותם שיגלו את לבם) (תן ציץ הקדש על מצחך ויעמדו על רגליהם, לפי שהשם כתוב בו ויגלו את לבם. רש"י), הקים להם בציץ שבין עיניו. היה שם זקן אחד, ויהודה בן גרידי שמו, ויאמר יהודה בן גרידי לינאי המלך: ינאי המלך רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן (הכשׁרים); שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים. ויבוקש הדבר ולא נמצא (זהו תוספת המשנה, מספר שכבר אמרו הלעז על אמו שנשבית בהר המודיעין, הנודע לקרית מולדת החשמונאים, וראשית המרידה ביונים, וזרע השבויה חלל ופסול לכהונה, והוסיפו עוד שלא נמצא הלעז אמת אחר הבקשה), ויבדלו חכמי ישראל בזעם (בזעם שכעס המלך עליהם רש"י). ויאמר אלעזר בן פועירא לינאי המלך: הדיוט שבישראל כך הוא דינו, אתה מלך וכהן גדול כך הוא דינך? (כך הוא דינו לסבול חרפתו, כך הוא דינך לסבול חרפתך? רש"י) (ובדברי יוסף מבואר שעל שאלת הורקנוס לא דנו את המחרף רק לעונש מלקות). "ומה אעשה"? אם אתה שומע לעצתי רומסם. "ותורה מה תהא עליה" (שבידם המסורת לבארה)? הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד (באין צורך לקבלה ועל דעת הצדוקים). מיד ותוצץ הרעה ע"י אלעזר בן פועירא (מלשון ויצץ ציץ, וגם מלשון זה נשמע שהיתה השנאה זרועה בטמון מקודם לכן), ויהרגו כל חכמי ישראל (פה נתערב מעשה אכזריותו של ינאי שעוד יסופר), והיה העולם שמם עד שבא שמעון בן שטח (בסוף ימי ינאי), והחזיר את התורה ליושנה (שהשפיל גאות הצדוקים וזרועם, בסנהדרין וכמו שיבוא). עד הנה דברי הברייתא, ועם זה המקרה הרע, הנה הימים לישראל ימי טובה, וחירות משעבור נכר, ויוחנן הורקנוס אביהן של ישראל, מגן ומחסה להם בכל תיקון תוריי ומדיני. ובאמת משובח בפי הכל. שהרי שנו תקנותיו בהלכות ובאו במשנה פעמים, וגם מלשון התפוש לחכמי הפרושים בויכוחם עם הצדוקים בזמן מאוחר הרבה מזמנו (אחר הגזרה שיהיו ספרי הקדש מטמאין את הידים), שהשיבו להם (סוף מס' ידים), שהלא גם הצדוקים יודו שעצמות חמור טהורים, ועצמות יוחנן כהן גדול טמאים, ולפי חבתן היא טמאתן. נראה שהיה נכבד בשוה בעיני שתי הכתות, ויוסף הכהן אומר עליו שזכה לשלשה כתרים: הממשלה, והכהונה, והנבואה (כוונתו רוה"ק), לפי שבצאתו מן הקדש בשר לעם, נצחון בניו נגד אנטיוכוס קיציקניס (זה מסופר ג"כ בתוספתא דסוטה), וצפה על שני בניו ארסטובלוס ואנטיגנוס שלא יאריכו ימים, והיה כן. ועל פי הדברים האלה נשפוט ונאמר, שעם כל האמת הברור המפורסם עליו בדברי יוסף ובברייתא שהזכרנו, ובמקומות הרבה זולתה מהש"ס, שעזב בסוף ימיו את הפרושים רבות, והציק לחכמים ראשי עדתם, נראה מאד, שחזר בו מיד בזמן קצר, ביחוד מן המצוקות והרדיפות, ויהי עושה חסד ומשפט לכל עמו בשוה. – ומה שיחזיק השערתנו הוא שלדברי הכל לא היה המאורע הנזכר כ"א בסוף ימיו, ולפי הנראה ברור מתוך ספורי אגדות השונות ומעורבבות, יהושע בן פרחיה שהיה בודאי ראש המורים בבית הועד הראשון שבירושלים בימי יוחנן, הוא הבורח לאלכסנדריא, וזכרו (ירושלמי סנהדרין פרק ו' הלכה ו') שאחר שכתבו מירושלים לאלכסנדריא בזה הלשון: "בעלי שרוי בתוכך, ואני אשב שוממה" הבין שיש שלום ושב לשם. ובהכרח היה זה עדיין בחיי יוחנן הורקנוס, לפי שאלכסנדר ינאי לא השלים לעמו ולחכמים כ"א בסוף ימי ממשלתו ע"י שמעון בן שטח, שהיה ראש הועד בזמנו ודור שני ליהושע בן פרחיה וכמו שיבוא. והראיה הגדולה עדות הסופר יוסף, שאומר בבאור על יוחנן, שעשה שלום והשבית כל מחלוקת ונפטר בשלוה ובמנוחה, וזה אחר ששימש בכהונה גדולה ובנשיאות על העם ל"ט שנה, ולנוסח אחר מכוון יותר ל"א שנה, בשנת מאתים וששה ליונים, קע"ד שנה לפני החרבן.
אחר כך נמשך עוד זמן כארבעים שנה לתפארת העם במדינית, בערך אל עמי הארצות שכניהם מסביב. אולם מושלים טובים וברוכים, חדלו ופסו עם מות יוחנן הורקנוס מבית חשמונאי, וקמו תחתם בבית ההוא זרע אנשים רעים אכזרים. הרגל הקרב וקחת נקם מאויביהם הקשו את לבבם, ויהיו אנשי דמים מתגרים תמיד בשכניהם, ומבקשים באשר ימצאו מלחמת חנם, והמלחמה כדרכה מתהפכת בתהלוכותיה (ביחוד כשהיא ללא הכרח), פעם לנצחון – ופעם לנפילה. ועל כן בהאנח העם מצרותיו, ובהתרגזו גם ע"י קנאת הכתות שעשתה את שלה, הנה המושלים בטבעם העז, מהרו לשפוך דם, ונהפכו לאויבים גם לאנשי עמם שבחרו באבותם ובממשלתם לרצונם. – ועל כן ברוח נכאה ובקוצר מלין תשמענה אזנינו דברי הגדולה המזויפת ההיא, שלא היתה עוד כבתחלה אור בקר וחום צח, כ"א להט שמש בוערה אחר הצהרים, עד כי קל מהרה נטו הצללים והגיעו ימי האפל, ושבו העם בנקל שלל לזרים.
אחר זה עמד יהודה ארסטובלוס בנו של יוחנן הורקנוס שנה אחת בלבד, והוא הראשון שלא הספיקה לו הכהונה ונשיאות נגיד על עם שוקט עובד אדמתו, ויבקש לו גם המלוכה. ואחר אשר שם את אחיו ואת אמו בבית הכלא מפחד מחלוקתם, שם כתר מלכות בראשו, וככה שב מלכות לישראל בשנת ר"ז ליונים. והזכיר כאן יוסף הכהן הסופר, שמעת שהוסר מלכות מישראל עם צדקיהו המלך האחרון בבית הראשון, עד שחזרה ע"י זה ארסטובלוס, עברו ארבע מאות שמונים ואחת שנה ושלשה חדשים. אולם להיות החזרה של מלכות ההוא לכהנים, לא לזרע דוד בתקות ישראל הקדמונה, לא מצא הדבר חן בעיניהם, והרגישו היטב שאין בזה רצון השם. ושלא ימשוך להם ממשא מלך ושריו בממלכה קטנה בכמותה (וכל כבושי חשמונאים לעולם לא היו בטוחים כ"א לשעתן) שום תועלת וטובה אמתית, כי אם קנאה ותחרות מקרוב ומרחוק. ומזה הטעם לא מצאנו שום שמחה בעם והמון חוגג רשום אצל מאורע זה. – ארסטובלוס נלחם עם יטור, אחד משבטי הערביאים, וכאשר פגעהו חולי, עזב המלחמה בידי אנטיגנוס אחיו, הוא לבדו האח האהוב לו, והוא שנצח ונטל עליהם, אם לעזוב משכנותם, או לשוב לדת היהודים, כדרך שעשה הורקנוס אביו נגד אדום, ויעשו כן גם עם יטור, ונמולו ונטמעו בניו גם המה. ובשוב אנטיגנוס אל אחיו המלך החולה הרגו נקי בהסתת מלשינים, ולאחר שנחם ממעשהו, מת בתחלואיו ובמכאוב על זדונו, והנפלא שהיו פני ה' בעושי רע, כל המושלים האכזרים מבית חשמונאי ובית הורדוס שאחריו, שלא פסקה מבתיהם לעולם קנאה ותחרות ולשון שלישיה, שהרגה בהם וכלתם, כמו ששכלה חרב נקמתם שוטניהם מחוץ לביתם. – כאשר מת ארסטובלוס הוציאה שלמינין אשתו את אחיו מבית כלאם, וימלוך ויכהן אלכסנדר ינאי בן הורקנוס, שהיה שנוא לאביו מילדותו, ואמרו עליו בגמרא (ברכות כ"ט א') ינאי רשע מעיקרו, והתחיל בזה שהרג את אחיו האחד, ולשני נתן הכנסה למחיתו, וישב שקט בתוך העם. ינאי היה גבור חיל ועשה מלחמות לרוב בסבות מתהפכות, פעם הכניע את אויביו ופעם נגף לפניהם מכה רבה, ונפלו על ידו מישראל אלפים ורבואות. ולהיות רובי מלחמותיו לא להגן בעד עמו, כי אם מפאת עֹז נפשו והחפץ להגדיל שמו, שמחו העם על מפלתו כאשר נגף לפני אויביו, הגם שהנזק העקריי היה להם לבדם. ועוד להיותו נמשך גם הוא ובגלוי אחר שטת הצדוקים, הנה שטמוהו הפרושים, ובעבור זה, ויותר עבור מעשי אכזריותו, השנאוהו להעם שהיה כרוך אחריהם ושומע להם כנזכר, ופעם אחת בחג הסכות כשהיה עומוד ומקריב על המזבח, רגמוהו העם באתרוגיהן וגם קראו אחריו בן השבויה, כגדופי הפרוש להורקנוס אביו, וירם המלך ידו בחמתו ויאמר: חרב! ומיד נפלו חיל שומרי ראשו על העם ויכו בהם מכה רבה מששת אלפים איש, ועל ואת מרדו בו העם ותהי המלחמה בארץ פנימה ארוכה כשש שנים רצופות, עד כי נפלו במלחמה זו המשכלת בלאט כחמשים אלף איש מישראל. והגם שקרא אליהם לשלום איזה פעמים, מאנו העם וענו שרק במותו תרף המשטמה נגדו, ועוד קדשו עליו אויבים מבחוץ ברוח איבתם ונקמתם. ולאחר שנצח לבסוף, יתר המורדים והקושרים עליו נסו לעיר בצורה, ויצר ינאי עליה וילכדה, ובשובו לירושלים ויעש משתה לפלגשיו וכל אוהביו בכר נרחב, וכטוב לבם נקם האכזר מאויביו נקימה שלא נשמע דוגמתה בין העריצים היותר האכזרים. ויצו לקחת שמונה מאות פרושים מן הנשבים במבצר, ולצלב אותם על צליבות שתי וערב, ובטרם צאת נפשם שחט לעיניהם גם את נשיהם ובניהם, ואז והיא שנת רכ"ה לשטרות, כשמונת אלפים מסגולות העם ומגדולי הפרושים ברחו מן הארץ, ורובם לאלכסנדריא של מצרים, ולא שבו עד אחר מות המלך. ובין הבורחים שמעון בן שטח אחי אשתו, ראש המורים באחד הועדים השנים, אכן כנראה שב עוד בחיי המלך. וזה כי בשקוט הארץ מעט מפחדו הגדול, ופנה אל מלחמותיו מבחוץ, הנה הצליח מן העת ההיא ומעלה וביחוד משנת רכ"ט עד רל"א כבש ערים הרבה בחילתה של סוריא, שהיתה מלכות זו, תקיפה מלפנים כמוזכר, הולכת ודלה בימים ההם, עד אבדה בידי הרומים. אז נכנעו העם בלבם לינאי וקבלוהו בכבוד בשובו, ותשבת המחלוקת עליו, ואז היה המעשה המוזכר בגמרא (ברכות מ"ח ע"א) שרמז עליו שמעון בן שטח בדבורו "אורייתא היא דמיקרית לי", שכתר תורה נפרדת מכתר מלכות, וראוי להיות לה מקום בפני עצמה. גם המעשה מעבד המלך ינאי שהרג את הנפש המוזכר בגמרא (סנהדרין י"ט ע"א), שהיה הסבה שקבעו בשביל שלום וכבוד המלכות הלכה חדשה: מלך לא דן ולא דנין אותו, ולא מעיד ולא מעידין בו, נראה ברור שהיה באחרית ימי ינאי, כאשר כבר השלים את העם. – בשנת רל"ד חלה ינאי, והוא צר על מבצר רגב שבעבר הירדן, ובהרגישו כי קרבה עתו, מסר את המלוכה ביד אלכסנדרא אשתו (הנקראת בפי חכמינו שלציון גם שלמצה), ותבך לפניו על נפשה ועל בניה, כי פחדה מנקמת הפרושים והעם. והוא נחמה ויעץ אותה שתעלים את מותו, עד כי תעז ידה על המבצר ללכדו, אחר תבוא לירושלים ותשתדל לקנות לה לב הפרושים, ותמסור להם את גוית מלכם המת, והוא היודע בדרכי טובם וחנינותם, כי יקברוהו בכבוד ולא יעשו בו שפטי נקם וחז"ל זכרו, שאמר לה אז המאמר המחכם, "אל תתיראי מן הפרושים, ולא ממי שאינם פרושים, אלא מן הצבועים שדומין לפרושים, שמעשיהם במעשה זמרי ומבקשין שכר כפינחס", וכן נראה מתולדות חייו, שבמקום שלא גברה עליו חמת נפשו, היה חכם יודע לרצות ולמשוך לב, עד כי המה לבב קלעאפטרה מלכת מצרים ושלחה אליו, בעת הצר לו, חיל צבאה לעזר, תחת הנהגת שני שרי צבאותיה חנניה וחלקיה יהודים אלכסנדרים. וימת אלכסנדר ינאי אחרי מלכו כ"ז שנים, והמלכה שמעה לעצתו, ותמלוך ותצוה את הורקנוס בנה הגדול לכהן גדול תחת אביו, וארסטובלוס בנה השני עסק בדברי מלכות, וההנהגה תחת ידה, ושמעון בן שטח אחיה כבר היה בעת ההיא ראש בית הועד הגדול, ובהכין לה אוצר ונשק, ובשכור לה חיל נכרים, שקדה המלכה גם לטובת הארץ מבחוץ, לשמרה מכל אויב ולוחם. והנה היתה השעה מצלחת, להעלות ארוכה לפצעי העם והמדינה, ולהשיב שבותם כקדם בימי הורקנוס, לולא שכבר פשה הנגע של שנאת הכתות ופירוד הלבבות בעומק לב האומה, וגבר על כל צרי, והחדיל מרפא שלם וקיום. וזה לפי כאשר הרימו עתה הפרושים קרן, החלו מצדם גם הם לנקום נקם באויביהם, והראשון ששלחו בו יד היה דיוגניס ריע המלך ינאי, ונאמר עליו שהוא היה ביועציו בהריגת שמונה מאות הפרושים ואחריו הומתו עוד איזה מן הצדוקים שונאיהם; ויהי כל צדוקי וכל אוהב מקדם לינאי פחדו ולא האמינו בחייהם, עד כי נועצו ויהי דבריהם עם ארסטובלוס, וישימוהו לראש ולמגן בעדם, ובא הוא וכל ראשי הצדוקים אל המלכה ויתחננו אליה בהכנעה, שהיא היודעת איך בכל לבם עבדו את בעלה ואת בית החשמונאים נגד כל שוטניהם, וכי רק בשביל זה הנם נמסרים עתה כצאן לטבח בידי אויביהם. והוסיפו עוד שהם, הצדוקים, היו תמיד לפחד ולמחתה לצורריהם הפרושים, ולכן גם עתה אין חפצם לבקש על נפשם מהם, ולא יוכרחו לעולם לזה, וכי יש בידם לעזוב את הארץ וללכת אל מלך הערביים שיאספם בכבוד אליו. אולם איככה יוכלו ויראו ברעה אשר תמצא את המלכה, כי תהי למרמס בכף הפרושים ושפחת עולם לרצונם, ואוהביה מקדם יהיו נוספים על שונאיה שמבחוץ. ותהי בקשתם כי יותן בידם מערי הבצורות שבארץ, וישמרום גם ישבו בהם בטוחים על נפשם. ויהי כי הציקו לה (ובנה היה בעוזרם), ותאות להם המלכה, ויהיו ערי ומגדלי המבצר ביד הצדוקים ואוהבי ינאי, ושאר הפקודות בירושלים ובמדינה היתה משמרתם ביד הפרושים, וככה עכ"פ זמן איזה שנים שבה הארץ למנוחה, ומטוהרה מעט גם מטומאותיה, וכל מיני השחתה שגברו בה בימי ינאי השובבים. ויהי גם שלום ושובע גדול כל ימי ממשלת אלכסנדרה, הכל פרי תבונתה והעצה הטובה הנזכרת, בערך אל המעוות לא יוכל לתקן ההוא; שבהיות שלא עזבה המלכה לגמרי גבורי אנשי חיל היותר נאמנים לה ולביתה, לא סר אימתה מלפול על שכניה היונים והסוריים הרעים, גם לא היתה נתונה כל כך בידי הפרושים למשול כרצונם גם במדינה, הגם שבדברי דת ואמונה נטתה בכל לבה אחרי הפרושים ועשתה כל חפציה על פיהם.
בשנת התשיעית למלכותה, בחלות המלכה את חליה אשר תמות בו, עזב ארסטובלוס את העיר בסתר, וילך אל הצדוקים אוהביו שומרי המצודות, ויקבלו אותו בַכְבוד, ויקראו עליו מלך ביהודה; ולמקצת ימים היו ברשותו עשרים ושתים קריות מבצר וחיל גדול, אותן אשר לא הוטב בעיניהם ממשלת הפרושים, והמלכה מיד כשמעה, כי עזב ארסטובלוס את העיר הבינה מחשבתו, ונתנה את אשתו ואת בניו במשמר במגדל באַריס היא מגדל נוניא, לבעבור יהיה לערבון לחיי הורקנוס בנה הגדול ולחיי שאר אהוביה; אולם כבוא אליה ראשי הפרושים לקבל עצתה עוד, לא שתה לבה, באמרה כי כבד חליה ואבד כחה; ותאמר עוד אליהם, הנה יד העם אתכם, ועמכם הורקנוס בני, ואוצר המלכות, וחיל צבא הנכרים שבעבודתי, עשו ונהגו בכל אלה כטוב וכישר בעיניכם, ותמת אלכסנדרה בשנת רמ"ג ליונים, קל"ז שנה קודם שנחרב הבית. – – ובזה חלף ועבר פעם שנית מועד עֹז ותפארת לאומה, וזה גם במקום שרש חיות הרוחני לאומה ביהודה וירושלים כמו שספרנו, גם בשאר גליות ישראל וביחוד בערי היונים ומלכות הרומי מה שיסופר בהגיענו לדבריהם ומעשה חכמתם. ונמשך המועד הנכבד הזה כמו שכבר הרמזנו, מתחלת בֹא המקדונים לאסיאה עד יום שהחלו בית חשמונאי, שני בני אלכסנדר ינאי, לצרור איש נגד אחיו, וזמנו ברור שהוא מאתים וששים שנה.
ויבואו עתה בקוצר דברי מועד ירידה פעם שניה, מועד קשה של ירידת פלאים, כליון במעט שריד, והתרת כל קשר זמני ורוחני גם בארץ הקדש גם בשאר הגליות שבמלכות הרומים, וכמו שיזכרו הדברים לפנינו במקומותם, ונמשך מזמן מות אלכסנדרה ובא עד קצו בכבוש ביתר וכלות המרידה נגד אדריינוס קיסר רומי, ובֹא גזרת שמד של רומים.
והנה מתחלה אמר הורקנוס למלוך, ולשבת על כסא אמו, כי הוא הבכור ואליו יאתה. אולם בהיותו בטבעו חלוש הלב ואיש מנוחה, פחד העם שאין לבטוח ולהשען עליו במחלוקת אחיו, שהיה עז ואמיץ לב בגבורים הצדוקים אשר עמו. ולזה מיד כשהגיע דבר המחלוקת למלחמה ערוכה אצל יריחו, עזבו רבים את הורקנוס ופנו לארסטובלוס. והורקנוס מהר להשלים את אחיו ולמסור בידו גם את המלוכה, גם את הכהונה גדולה, והוא ישב בירושלים בבית אשר דר בו ארסטובלוס לפנים, באין חלק בממשלה ובעבודה. והעם בתקותו למנוחה שמח בזה, כי לעיניהם נשבעו האחים על הברית אשר כרתו. – אמנם לא היו ימים מועטים, ואנטיפטר אחד מאוהביו ושרי ביתו, איש חכם וגבור חיל, ומזרע האדומים המתיהדים בימי הורקנוס, דבר כל הימים באזני הורקנוס נפתה וחלוש לב, שארסטובלוס עודנו אויבו ומבקש נפשו, ושלא יחשוב כסאו נכון וממלכתו מוחזקת כל הימים אשר הורקנוס חי. ובזה פתהו, גם יכול לו לצאת מירושלים, ולבוא אתו אל סלע מדברה הקרובה, עירו של הרת מלך לערביים, בכדי לשבת שם בשלום ובטחה. אולם עצה לבו היתה, לפתות גם המלך ההוא להלחם ביהודה, ולהשיב את הורקנוס אל מלכותו. והנוכל ידע שיקל לו באחרונה להטות לזה גם לבב הורקנוס, וכי בראותו שיש מקום ותוחלת, לשוב מלך בעזר חיל הערביאים, ובעזר הפרושים ורבים מהעם שלא ישר בעיניהם חמס ארסטובלוס, וינחם על בריתו, ויעבור על שבועתו; וכן היה, שגם הורקנוס בקש מאת הרת על ככה, ונדר כי בגמולו ישיב לו שתים עשרה ערי פרזי, שלקח ינאי אביו בחרבו מאת שבטי הערביים. – ויצא הרת מלך ערב בחיל חמשים אלף ובא לפני ירושלים בחרף של שנת רמ"ז, אחרי הכותו את ארסטובלוס, ואחרי אשר נפוצו חילו מעליו, והעם נטה אחרי הורקנוס. וארסטובלוס ועמו רוב הכהנים משרתי המקדש נסו אל הר הבית שהיה בצור מכבר, ויחזקוהו עתה יותר וישבו שם. ויגע החדש הראשון הוא ניסן, ותהי המבוכה גדולה, כי לא יכלו העם והבאים לרוב מכל גליות ישראל, לחוג את חג הפסח כמשפט, מקרה רע ומשחית לעם, שלא אירע כמוהו עכ"פ מזמן מאה שנה זמן השמד. וסיפר יוסף הכהן, שרבים מן העם וגדוליו הלכו אז למצרים, בכדי לחוג שם את חג המצות במנוחה. וקרוב מאד שקצתם ואולי רובם הקריבו גם את הפסח במקדש חונין אשר שם. – בימי המצור ההוא הרגו העם הצרים על המקדש, לעדות הסופר יוסף הכהן את הצדיק חוני המעגל, המוזכר לבעל הנסים גם לחו"ל (תענית פ' ג') במשניותיהן, שנענה גם על עצירת גשמים, גם על ריבם בפעם אחת בימי שמעון בן שטח, שהוכיחו על זאת באהבה, וזה דבר הריגתו, העם שהיו עם הורקנוס מבחוץ, וצרים על הר הבית, בקשו מאת חוני שיקלל לאותן שבפנים במקדש, ארסטובלוס וסיעתו, ושיבקש מאת השם שימסרו בידם, ויהי כי הציקו לו על ככה וישא הצדיק את כפיו השמימה ויאמר: רבון העולמים הללו העומדים עלי עמך הם, והללו שבמצור כהני קדשך הם, יהי רצון לפניך שלא תשמע בקול שניהם בקנאתם אלה נגד אלה. ככלותו להתפלל כזאת, ותהי נפש העם מרה עליו ויסקלוהו כרגע. – ועוד זאת סיפר יוסף מן המצור הזה, והוא הנודע הרבה גם בפי חכמינו שוני ההלכות (יעויין סימן י"א). שבהיות שחסרו לכהנים צאן ובקר למזבח לצורך מוספי החג ושלמי חגיגתו, שאלו מאת הצרים בהמות נגד תשלומי כסף כל כמה שיחפצו. ויבקשו אלף דרכמונים וימהרו הכהנים וישלחו את הכסף, וכאשר קבלוהו חללו דבורם, ולא רצו למסור להם הבהמות, ויקצפו הכהנים מאד, ויקללו בחמתם את העם קללה נמרצת על דבר התועבה הנבלה הזאת, ויהי רעב בארץ על זאת, כל אלה דברי יוסף בחבורו הגדול על קדמוניותינו. והנה אנו עומדין עתה אך בדור ראשון לירידה, וכבר נוכל לעמוד על דרכיו על פי שנים ספורים הזכורים, ועוד נשוב נראה תועבות גדולות מאלה בדורות הסמוכים ועד החרבן, גם בעם בכללו גם בצבורים ובפרטים ממנו. – ועם היות הצדוקים מתמעטין והולכין בדורות אלו ושבים לאין מבלי כח, וכמעט כל העם יחד שומרים התורה והמצות, ונזהרים בהם על הרוב לכל הגזרות וההרחקות שרבו בעתים ההם; הנה עם זאת כאשר נגע הדבר אל הלב בדבר גאוה ושחץ, דבר קנאה ותחרות, דבר נקמה והתגבורת על הזולת, עזבו דרכי נעם ונתיבות שלום של התורה, והגיע הדבר עד כי חלפו חק סיני, הפרו ברית חורב. הוא הדבר אשר דברנו שעוד בהחל מועד זה כבר נשחת השרש, והלב בכללו שב בלתי טהור, וכי על כן אותה רוח האומה הטובה מקדם, מוכשרת להחיות ישני עפר גלות בבל, ונכונה לקבץ נדחים ולקשר נפרדים אף מקצוי ארץ; היא אשר שבה עתה לרוח בער, מנתקת כל קשר אחוה, ומפרדת בין אחים דבקים יושבים יחד. אך נשוב להספור על פי סדרו, ואין להקדים המאוחר בפורעניות, כדברי חכמינו.
בעת ההיא נצחו עם רומי את גדולי מלכי צפון האסיאה, תיגרון מלך אַרמיניאָה, ומתררת מלך פונטוס, וירדו עד לסוריא שנהיתה אז פתוחה לגמרי לפניהם. וארסטובלוס מהר ושלח מן המצור שחד לשרי צבא רומי הבאים ראשונה לדמשק, ומפחדם סרו הצרים מעליו ועוד הכה בערביים שונאיו מכה רבה; אולם כבוא פומפיוס השר הגדול לדמשק, ונאספוּ שמה שנים עשר מלכים ונשיאים מסביב לכבד ולהכנע לפני לוכד האסיאה, באו בתוכם האחים גם שניהם, לדון לפניו על דבר המלוכה. ותהי צעקת הורקנוס, על פי אנטיפטר אוהבו, על חמס אחיו, ועל גזלו מידו את המלוכה שאליו יאתה. וארסטובלוס השיב שהורקנוס מחלה לו, ועבר על שבועתו, ועוד שלהיות הורקנוס חסר עצה וגבורה להנהגה, הסירוהו העם, ובהסרה זו שבה אליו גדולת אביו בדין. – מלבד אלה המריבים שהעמידו להם גם שניהם עדים ופרקליטין, התראה עתה צד חדש שלישי בקצת זקני העם, שבאו גם המה לפני כס משפט פומפיוס בטענה, שמימים קדומים הנהגתם היתה רק לבד על יד הכהן הראש מכהני אלהים שאליו תכונן עבודתם, והנהיגום הכהנים ההם בשלום ובמנוחה, ובעשות משפט וצדקה לכל עמם. והאחים האלה כמו אבותם, הגם שהם ממשפחת כהנים, בקשו להם אף המלוכה לא כצדק ולא כתורה, לבעבור יכבשו את העם לעבדים. ועל כן הם מתחננים אל השר כי יסיר את המלוכה גם משניהם. – והנה הרומי גם כי נטה בלבו מיד אחרי הורקנוס לחולשתו, ובדעתו כי עמו תהי ממשלת רומי ותועלתה יותר נכון ובטוח מאשר תהי עם ארסטובלוס וזרעו בעלי גבורה ומעשים, או אף אם יותן ההנהגה ביד העם; עם זאת הכה את כלם בדברים, ועד כי כבש כל מסביב, ועד שהגיעו בידו מאת ארסטובלוס כל ערי יהודה הבצורות. וכאשר הקריב מחנהו לבֹא ירושלים, וארסטובלוס יצא לקראתו עוד הפעם לבקש מלפניו, כי יחזיק הממלכה בידו, ואמר לתת לו סך רב, עכבהו אצלו, ושלח מקצת שריו אל העיר בשביל הכסף. אולם העם סגרו השערים ולא הניחום לבא. ויקצוף פומפיוס ויאסור את ארסטובלוס, ועל העיר מהר לצור וללכדה, ובהיות העם נדון ונחלק, קצתם שאחרי הורקנוס אמרו, לפתוח העיר לפני הרומיים לוכדי כל העולם כלו. והקצת אשר אחרי ארסטובלוס אמרו להלחם, לא עצרו אלה כח להיותם המועט, ויברחו גם הפעם אל הר הבית וישברו את הגשר, ומעבר השני פתח העם השערים לרומיים, ונתחברו עמם בשביל מצור המקדש. ולאחר שעשו עליו לכל משפטי הקרב מצור כמו שלשה חדשים, לכדוהו כפי רשימת סופרים, ביום צום גדול (הקרוב שהוא יוה"כ) שנת רמ"ט לשטרות קל"א לפני חרבנו האחרון ע"י הרומי טיטוס. – וסיפר יוסף שבמשך ימי מצור זה לא שבתה העבודה במקדש זבח מנחה ונסכים דבר יום ביומו, ושגם בעת הלכידה שהיה ההרג רב, ונפלו המונים המונים, גם בידי הרומיים גם בידי אחיהם סיעת הורקנוס. אנשי המשמר והכהנים לא עזבו את מקומם ועבודת היום, והם רואים אחיהם נופלים, ויודעים שגם הם הוכנו לטבח, ולא חדלו מעבודתם, עד שהשתומם פומפיוס והחיה מהם רבים שנתפשו חיים, ורק גדולי סיעת ארסטובלוס המית בסתר, ובתוכם את אבישלום בנו של יוחנן הורקנוס, חותן ארסטובלוס שהאריך ימים עד לזאת. וראוי להזכיר עוד המסופר מאת סופרי קורות הזמן ההוא, שכאשר ראה פומפיוס, כי רק לבד בהגישו אל ההר להלחם, לחמו הנצורים מעל החומה גם בשבת ויום קדש, ועמדו על נפשם בגבורת ימינם, ובזולת זה נחו לגמרי בימים המקודשים, ולא היו לשטן לו לכל דבר המצור כאשר בימי החול, נועץ עם לבו שלא לעשות מלחמה באותן ימי הקדש, ואך לכונן בהם מעשי המצור מבחוץ, במלאות החפירות עפר, ובכרות עצים ובבנות מגדלים, ובהציב עליהם כלי מפץ ומשחית באין שטן ומונע. וזכרו עוד ושזהו מה שמהר לו לכידת המקדש טרם בֹא ימות החרף, שהיה מכריחו לעזוב המצור, והנה כפי המסופר מסופרים שונים פה אחד, נכנס פומפיוס בשעת הלכידה אל ההיכל ובא עד קדש הקדשים, ועם זאת לא העיז לשלוח יד באוצרות בית ה' ובכלי הקדש. ועוד צוה ביום המחרת לנקות את ההר מן ההרוגים שהיו כשנים עשר אלף, ולטהר את הבית והלשכות מכל חלאה וטומאה, ולהשיב העבודה על כנה. אולם בארץ כולה החזיק הדיין הזה שקבלוהו עליהם האחים ויעש בה כרצונו. את הערים אשר לכד ינאי אביהם בחילתה של סוריא, הוא פומפיוס השיבן לסוריא, שעשאה כולה למחוז רומי, ויפקד עליה את סקויריוס אחד משרי צבאיו. חומת ירושלים הרס, ואת הורקנוס שם לכהן ונשיא העם אך לא בשם מלכות. ואת ארסטובלוס ובניו הוליך עמו לרומי להתקלס בם. גם כסף הרבה לקח הוא ושרי צבאיו מהורקנוס, מלבד גפן זהב שנתן לו ארסטובלוס מתחלה, שהיה מתנת אלכסנדר ינאי עומד בהיכל הקדש, והעמידו הלוכד בין שאר אותות נצחונותיו בהיכל רומי. – ככה הביאה אומתנו ברצונה את צוארה בעֹל הרומים. ותחת אשר ראשוני בית חשמונאי, יונתן ושמעון אחיו ויוחנן הורקנוס בנו, כרתו ברית את רומי לפעמים שונים כאוהבים שוים במעלה, בכדי להתחזק כאחד ולעמוד נגד רשעת ומצוקת מלכי סוריא והיונים שבערים. ונמצאים איזה כתבי אמנה כזה בדה"י (לחשמונאי ואצל יוסף הכהן), היו אחרוניהם עבדים לרומי, ונכנעים באמת מעת ההיא של פומפיוס ואילך תחת יד הרומיים, והנציבים שהקימו להם בסוריא. ויפה המליץ רש"י ז"ל על זה המקרה הרע את הכתוב "לא ידעתי נפשי שמתני מרכבות עמי נדיב" בלשונו הנעים: "כנסת ישראל מתאוננת לא ידעתי להזהר מן החטא, שאעמוד בכבודי ובגדולתי, ונכשלתי בשנאת חנם, ובמחלוקת שגברה במלכי בית חשמונאי הורקנוס וארסטובלוס, עד שהיה מביא אחד מהם את מלכות רומי, וקבל מידו המלוכה, ונעשה לו עבד, ומאז נפשי שמתני להיות מרכבות להרכיב עלי נדיבות שאר אומות".
והנה עברו מנקודת זמן זה – רמ"ט – עוד שלש ועשרים שנה תחת כהונת ונשיאות הורקנוס, וההנהגה המדינית היתה באמת ביד איש החיל אנטיפטר, שנתכנה מרומי בשם יקר אפוטרופוס המדינה, והוא שם את בניו לפקידים בחלקיה לכל אחד פלכו. ובימים ההם ראשי בתי הועד השנים שמעיה ואבטליון צדיקים וענוי לב ממשפחת גרים. וכנראה ברור מן המשלים המורגלים בפיהם שבמשנת אבות ומן ספור שבא בגמרא (יומא ע"א ע"ב), היו מואסי השררה ורודפי שלום, ולא בקשו ידם בעסקי המדינה. ויותר מזה שהיו נזהרים בלשונם נגד צעירי תלמידיהם, שלבם חם ודמיונם חזק, וגובר על דעתם הבלתי מבושלת כל צרכה, ומטה אותם לקנאה ולכל הפרזה על המדה הנכונה. וכל אלו המדות הם הפוך הנעשה מקצת מי שקדמו להם ומי שבאו אחריהם. – ולפיכך כבר היתה גם עתה הארץ שבה עכ"פ למנוחה וקצת טובה בעבודתה, לולא צץ מטה הרשע והערבוב באותו הזמן בכל ממשלת רומי, ופרחו ביחוד הרעות בארץ הקדש שהיתה עלולה מכבר לכל מהפכה והשחתה; מצד אחד היו ארסטובלוס ובניו אלכסנדר ואנטיגנוס גבורים מרי נפש, שלא פסקו מלהרעיש את הארץ משך כל השנים הללו ומלהחריבה לפעמים שונים. פעם ברחו ממאסרם ברומי, ופעם חופשו בידים ושבו לארץ בעזר הצר הגובר ברומי בהתהפך שם המשרה מזמן אל זמן קרוב. בראשונה ע"י נצחון יוליוס קיסר על פומפיוס. אחר נרצח יוליוס והתגברו מרצחיו ולקחו הממשלה במזרח, ולבסוף נשתנה המעמד עוד ע"י נצחון אנטונינוס ואגוסטוס נגד שרי הצבא המרצחים הנזכרים, כנודע כל זאת בקורות רומי ובספרי קורותינו לזמן ההוא. ומצד שני היו הרומיים בעצמם בעוכרינו, וכל שר צבא או נציב חדש שבא מרומי לסוריא, הציק לעם במסים כבדים שהטיל עליהם, לא בחיוב צדק ובשום סדר, כי אם בעושק ובתואנה, ועדיין היתה יהודה עב"פ למראה עין בת חורין ומדינה בפני עצמה בעלת ברית רומי. והגם שלפעמים הסירו זקני רומי את הנציב והענישוהו, הנה באותו הזמן המשוגש הבא אחריו, הרע לעשות מן הראשון. ומסופר על שר הצבא קראַסוס, הנציב שאחר גביניוס הנציב השני של סוריא, שבא בתואנה היותו נחוץ לכסף ללחום נגד הפרתיים שבעבר הנהר, בעלי מלחמת רומי, ובקש לשלוח ידו באוצר הקדש, ושאלעזר גזבר נאמן שהיה אז, התפשר עמו לתת לו עשת זהב גדולה משקלה שבעת ליטרא, שהטמין תחת סף ההיכל, ולבסוף העריץ החמדן עבר על שבועתו, ושלל גם יתר האוצר כסף וזהב וכלים יקרים ערך ט"ו מיליאן זהו', ח"י מיליאן מעות שלנו. הוא אוצר הקדש, שנקבץ על יד הכהנים באמונתם מימות החירות ערך זמן מאה שנה, והנאסף מנדבות כל גליות ישראל ממקומותם ומנדבת כל מלכי וגויי הארצות (שהיו רגילים הרבה לשלוח אל ההיכל המפואר שבירושלים כהבטחת הנביא גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון וכו'), והוא אשר לא נגע בו פומפיוס בלכדו המקדש עד שנשלל ע"י העריץ הנזכר כעשר שנים אחריו. והזכירו הקורות, שזה קראַסוס נפל הוא וכל חילו לפני הפרתיים, עד שכמעט לא היתה כמוה מפלה שלמה בצבאות רומי עד היום ההוא, ויהי לנס. – וגם אחר כן כשתפש קאסיוס אחד מרוצחי קיסר את המזרח לחלק הנהגתו, הטיל על כלם וגם על יהודה מס כבד כל כך, עד שנמכרו ארבע ערים עם יושביהן לעבדים מבלתי יכולת לפרוע אשר הוטל עליהן. ולא ניתן להם חופשה עד שנצחו אנטונינוס, ואגוסטוס גואלי דם יוליוס, ואשר הקל עוד לרומיים הבאים לדכא את העם, היתה האיבה שבינם לבין עצמם, היינו הקנאה והתחרות נגד אנטיפטר ובניו וביחוד נגד הורדוס הגבור ואמץ הלב שבהם. לפי שמיד בבוא מרומי נציב סוריא חדש או משרי הצבא הגדולים, נאספו העם וראשי מסיתיהם למאות, וימהרו להלשין על האפוטרופוס ובניו מנהיגיהם ולבקש הסרתם. והגם שלבסוף לא שמעו להם, ונאסרו ונהרגו המלינים על הרוב, הנה אנטיפטר ובניו (שהנהגתם היתה אז טוב ולא רע כפי האפשרי במעמק) נלחצו ע"י המלשינים להשתדל ביותר לקנות להם לב הרומיים ולב כל שר שגבר, טרם יקרא והם יענו בתת לו יד ועזר בחיל ונשק ומחיה לבצע מזמותיו. בין כך וכך כלה בהבל כח הארץ גם באותן כ"ג שנה של נשיאות הורקנוס. וידל כבוד ישראל גם ברוחני עד שנת רע"ב ליונים שעברו הפרתיים את נהר פרת, ויכבשו כל הסוריא מיד הרומיים שהיו טרודים בדברי ריבות ומלחמות בית, והפרתיים המליכו את אנטיגנוס בן ארסטובלוס, והוא לבדו הנשאר אז ביהודה מזרע ארסטובלוס, ולשאלתו תפשו את הורקנוס וכרתו את אוניו לבלתי ישוב עוד אל עבודת הכהונה. ויוליכוהו בבלה (וקבלוהו קהל הגולה שבבבל, וישב עמם בכבוד גדול עד שובו מרצונו ולדעתו אל הורדוס במלכו). ואת פפואל (בכור אנטיפטר שמת מקודם) פקיד ירושלים, הרגו. – וכראות הורדוס בן אנטיפטר כי לא יעצר כח נגד אנטיגנוס המלך, וכי כלתה הרעה אל בית אביו, ויועץ לשום את נשיו ובניו במבצר אדום, בני עמו, תחת יד יוסף אחיו, והוא ברח לבדו דרך אלכסנדריא לרומי, בהשכילו כי לא תהיה תקומה לפרתיים בעבר זה המערבי של פרת, וכי תחזק יד רומיים באחרונה לשוב אדוני הארצות האל. בבואו לרומי היתה מזמתו להסב את המשרה אל ארסטובלוס נכד של האחים בני ינאי (כי בת הורקנוס היתה לאשה לאלכסנדר בן ארסטובלוס שנהרג גם הוא במלחמתו, לפני מלך אחיו), והוא עודנו נער. אולם זקני רומי השכילו לחשוב, כי טוב היות להם בארץ יהודה איש גבור חיל, אוהב נכון ומחויב תודה לרומי, ולשומו שם למלך על ארץ לא קטנה וצרה הרבה בגבולותיה, לבעבור יהיה כחו ורצונו שוים להיות להם לעינים ולעזר במלחמותם נגד הפרתיים. ולזה לא אבו להסב המלוכה לאחד מבית חשמונאי, אך שמו עיניהם על האיש אשר לפניהם, שהוא ואביו עבדום תמיד בכל לבם. ויהי כי נועצו לתתו לראש ביהודה בשם ויקר מלכות, ויוליכוהו לקאפיטולון, מגדל הנכבד שלהם, וישימו בראשו כתר מלכות, ואנטיגנוס ואגוסטוס ויתר זקני רומי שופטיה קראו עליו מלך ביהודה, והיה זה בשנת רע"ג ליונים. ולא עמד הורדוס ברומי רק שמונה ימים בלבד, וישב לארצו ויולך עמו שני לגיונות מחיל צבא רומי, אחרי אשר נהפך, בגזרת הרומים, מבורח נעזב, למלך מוכתר. – בבואו ליהודה (הפרתיים כבר שבו בחילם לעבר המזרחי של פרת) ותהי עוד המלחמה בין הורדוס ובין אנטיגנוס המלך בירושלים, שלא חדל מלעמוד נגדו גם בגבורת ימינו, גם בשחדים ודברי רצוי שהרבו לשרי צבאות רומי, בכדי לרפא את ידיהם מעזור להורדוס חומס כתר לא לו. עד כי הצליח ביד הורדוס לקבץ חיל לעצמו, גם להשיג צבא מחנה רומי עוזר אותו תחת פקודת זוזיוס הנציב שבסוריא, ויבואו ויצורו על ירושלים. והאף אמנם שאנטיגנוס התאמץ, ויכן לרוב מאכל ונשק, גם שרף כלי המצור והמשחית שהקימו אויביו, נלכדה העיר התחתונה אחר עבור כשני חדשים, ונאספו הנצורים אל השוק העליון ואל הר הבית, והורדוס לא חדל לקרוא להם לשלום, ומשלוח בקר וצאן לצורך המקדש. אמנם כאשר הקשו עורף וימאנו לפתוח ולהשלים, ותעל חמת הרומיים הצרים, ויתחזקו וילכדו את יתר העיר ואת ההר, ואז שפכו דם לרוב בחמתם, עד שגם הורדוס איש דמים, אחרי אשר מלא נקמתו במדה גדושה, ורוה מדם אויביו מלפנים, וביניהם חכמים וזקני סנהדרין משלש הכתות, בקש מאת חיל הצרים כי ינוחו מהרוג ומלבוז, ושלא ימליכוהו על עיר שכולה ושוממה מאין יושב, ונדר לתת מאוצרו שכר כל אחד ואחד, וכן עשה. וזוזיוס וראשי חילו התחסדו מצדם, לתת נדבותם לאוצר היכל ה', שהיה כבר ריקן מבזת קראַסוס. – והיה כבוש זה לעיר ולמקדש ע"י זוזיוס הרומי והורדוס אשר המלך על ישראל בשנת רע"ה ליונים, ששה ועשרים שנה אחר הלכדו ע"י פומפיוס ק"ה שנה לפני חרבנו האחרון. ואנטיגנוס המלך האחרון מבית חשמונאי, שמלך שלש שנים שלשה חדשים, נידון מאת הרומיים והומת אחר שהתנפל לפני הלוכד זוזיוס והתעלל בו. ובזה שבתה ממשלת בית החשמונאים שתפש נשיאות וכהונה ומלכות על ישראל משנת קע"א (שנתנו העם הנשיאות בידי שמעון) עד שנת רע"ה, מאה ושלש שנה שלמות מכוון לסך שמנו להם חכמינו בסדר עולם.
והנה עוג הפעם תסוב לישרון מלוכה בגזרת השם יתעלה שמו, וזה בידיהם של משפחת גרים אשקלונים ומזרע אדום שהתגיירו בימי יוחנן הורקנוס, הראשון ממשפחה זו, הורדוס בן אנטיפטר שכנוהו אוהביו הגדול, הוא שהרחיב גבול ישראל, והכניע לפניו שכני הארץ הקטנים והרעים, והוא שעלתה בידו להסתיר מעט העבדות והכניעה לרומיים תחת מעטה גדולתו, כי גדול כבודו בעיניהם. ואף שהועמס גם עליו מתת עזר חיל וכסף ומאכל לצורך מלחמותם, לא היה זה מס קבוע, ופסק לגמרי אחר ששקטה רומי ומלכותה בידי אגוסטוס קיסר. ובהנהגת המדינה והעיר לא שתו הרומיים ידם כלל וכלל בימי הורדוס. והנה דברי הורדוס מלחמותיו, חסדיו ורשעותיו נגד העם, ואכזריות חמתו גם נגד בית חשמונאי שהכרית שאריתם, גם נגד יוצאי חלציו, והבנינים ערים שווקים והיכלות שבנה לתפארת (ביחוד בית אלהינו שבנאו בעיקרו מחדש ביופי ופאר וחריצות מלאכה שלא נשמע דוגמתו מלפנים), כל אלה רבים וארוכים ונודעים בספרי הקורות לכלל העולם, לאומתנו ולמלאכת הבנין. ואנו עפ"י דרכנו בזה להעיר לבד על תכונת האומה בזמנים אלו, נשתדל לבאר בלבד, איך נתעקם עלינו הדרך ומהלך הרוחני עוד יותר במשך מלכות הורדוס הארוכה. ואיך התקוה והפחד, שתי ההפעליות החזקות, פעלו גם ביחידי סגולה גם בכלל העם, לגלגל ולשבש את המחשבות והמזמות ביחס אל דעות מדות ומוסרים. ואיך נעמוד על כל זה ע"פ הבחינה בתולדות הזמן ובמאורעות ומעשים שאירעו ושנעשו בו. וכמה בחינה זו קשה ולא תושלם בידינו לריחוק העתים וחסרון הסופרים באותו הזמן. ויוסף הכהן סופר יחיד בו, כבר רשם את המאורעות, אך לבד במדיניות, וגם לא אלה בסבותם שהילידום, ולא בקשר תולדות עצמיות שנולדו מהן, ובהודיעו חמרי מעשים רבים לא דבר כמעט כלל על הרוח המניע שהוציא אותם לפועל. ונודע מאמרם (יומא ט' ע"ב) ראשונים (אנשי מקדש ראשון) שנתגלה עונם (על פי סופרים ברוה"ק) נתגלה קצם. אחרונים (אנשי מקדש שני) שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם, עם היות שבמקום אחר הוגיעו העון ההוא וכינו אותו בשם כללי שנאת חנם וכמו שיתבאר להלן. ועל כן בנשוא עין אל המאיר נתיב למבקשי אמת באמונה, נתחיל בענין בזה המקום ונאמר: כבר הרמזנו, שבכל הזמן הארוך של עמידת בית שני, חסרו חוץ מן טובות זמניות גם הרבה מנות רוחניות, ושהרגיש העם, שלפי מה שציירו הנביאים הראשונים תשועת עולמים לישראל, לא היתה עתה גאולה שלמה, ושבשום פעם לא התחדשה מלכות דומה אפילו מעט לאותו המקווה מספרי הקדש. ודע עוד כי בשוב הגולה הראשונה בתחלת מלוך פרס ומשך זמן מסוים אחר כן, נתיחדה ונתחזקה ביחוד התקוה והתוחלת לביאת כהן גדול מעוטר באורים ותמים, ואשר יותן עליו רוח הקדש, וזה להיות אז הצורך היותר גדול ונוכחי, לכונן וליסד היטב מקדש וקדשיו על פי התיקונים הקדמונים, מה שלא היה בידם לפי מעמד הזמן שנשתנה הרבה ומצינו כתוב: ויאמר התרשתא להם, אשר לא יאכלו מקודש הקדשים עד עמוד הכהן לאורים ולתמים. ובאותו הזמן עצמו או קרוב לו מלאחריו, מקוה ומיחל אותם חותם הנביאים: פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, ומלאך הברית אשר אתם חפצים וכו' וטהר את בני לוי וזקק אותם –. אולם גם על כלל מעמדם המדיני היה להם הרגש חזק ומדע ברור כי ברע הוא, עד שגם עזרא, אהוב ומחונן הרבה ממלך פרס שבימיו, אמר בתפלתו: כי עבדים אנחנו ובעבדותנו לא עזבנו את אלהינו, ובכרתם הברית לשמירת התורה אמרו במכתבם: הנה אנחנו היום עבדים, והארץ אשר נתת לאבותינו לאכול את פריה ואת טובה, הנה אנחנו עבדים עליה וכו'…. ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים, ועל החתום לויינו ושרינו וכו'. הנה מכל זה וכמו כן ממה שהעלילו ראשי הכותים על נחמיה הפחה, שמבקש לו גדולות ושהעמיד נביאים על עצמו, לקרוא עליו מלך ביהודה, נשפוט ונדע שכבר אז האהבה העזה לארצם ולחירותה כל כך תקועה בלבם, עד שהיתה התקוה מצויה וחיה בלבות העם כי יקום מקרבם מלך גדול יושיעם ויריב ריבם, וגם שיהיה מזרע המלך דוד ומביתו, שהרי הנביאים וספרי קדש שהיו בידם כך אמרו וכתבו פה אחד, שרק לבד לדוד ולזרעו כרת ה' ברית ממלכת עולם על ישראל, כמו שכרת הברית לאהרן על הכהונה, ולפינחס על הכהונה גדולה. – וממה שראוי להעיר עוד בזה, שעד זמן ארוך, אחר שוב הגולה, היו עמהם גם בא"י אנשים, נודעים היותם לא בלבד מזרע דוד כ"א מזרע שלמה, הגם שבהאריך הימים ושפלו, וירדו מכבודם ומעלתם אחורנית הרבה, ממה שהיו בה בתחלת שוב הגולה. באותה מגלת יוחסין הנשארת בסדה"י, באו רשום (ג' פ' י"ט עד כ') איזה שמות מן שבעה דורות עכ"פ (והקרוב מן עשרה דורות) אחר זרבבל נכד יכניה, השב ראשונה מבבל, וכנראה לנו נמשכת תולדת זו עד עצם ימי מלחמת החירות מיונים. ודע עוד שהסעיף הנשאר בבבל מן המשפחה היקרה ההיא, עמד בגדולתו ונתכבד הרבה מאת כל הגליות מעבר הנהר בכל נציבין ומדי. והיו ראשי גליות עליהם גם בפני הבית (לעדות ספר הזכרונות המכונה סדר עולם זוטא), גם אחרי חרבנו כל ימי הפרסיים האחרונים, ותחת מלכי ישמעאל זמן רב, מקרוב לאלף שנה, עד סוף ימי הגאונים, וזה מה שהוא נודע ומפורסם בספרי קורותינו, ונשוב לענין. וכבר הזכרנו שגם כאשר שמו החשמונאים הכתר בראשם, לא שמחו העם, ולא מצא הדבר חן בעיניהם. והנה אם גם למלכות הכהנים הנוצחים ופורקי עול היונים לא שתו לבם גם העם גם הסגולות: מה יהי הדבר עתה במלוך אדם חנף בחנופותיו לרומיים, והוא איש נכרי במולדתו, מזרע יעקב מן האם לבד, ובהרבה דברים עקריים לא הלך בדרכי ישראל, כ"א בחקת רומי שגדלתהו ורוממתהו, ועל כן האף אמנם שאין למתכונן להכחיש שהורדוס, הגם כי אכזר הוא, לא הרשיע נגד העם כמו אלכסנדר ינאי, ושבני הורדוס לא הביאו צוארם בעול חדש כמו בני ינאי ונהפוך, שכל ההורדיים עמלו למצוא חן בעיני העם ובעיני החכמים, בבנות את העיר ובעשות טוב וחסד בימי הרעב והרעש (והתפאר הורדוס בדבריו אל העם שהחשמונאים לא עשו דבר בתיקון הבית משך קכ"ה שנה שנות ממשלתם). וחוץ לזה עמדו גם למגן בשביל שאר גליות ישראל שתחת ממשלות רומי הגדולה, עם כל זאת אנחנו מוצאים שנאה כבושה ומנוחלת בין העם ובין הורדוס ובין זרעו, גדולה הרבה מהשנאה לאחרוני בית חשמונאי, והסבה בזה גלויה, לפי שעכ"פ יסוד וראשית הממשלה היה טוב וראוי אצל החשמונאים, והם שלקחו לעצמם בגבורת ימינם ובעזר החסידים והכהנים שעמהם, שתי הכתרים לכבודם ולתפארת העם, אולם עתה מקור מחצבת הגדולה המזויפת מתחלתה היה גוי נכר, מציק ונותן עולו על צואר כל הגוים, ומבקשי הממשלה הוכרחו לקבל מלכותם מידי רומיים, בהכנע לפניהם בחנופה והדמות למעשיהם, עד שאם נחשדו בית חשמונאי תמיד היותם נוטים לצדוקים, הנה נחשדו להם הגרים, היותם חושבים להעבירם מעט מחקי ומנהגי אבותם, לחקות הגוי הרחוק והנכר שהגדילום ונשאום במלכות בנשיאות ובהכנסות גדולות. ואף גם זאת לא היו בטוחים בממשלתם, והעבירו הרומיים את הגדולה תדיר מזה לזה במשפחת בית הורדוס עד כלות הנשיאות מכל צד. – ועוד נשוב נתבונן, שעם שפלת המלכות בעיני העם בזמן ההוא שאנו בו, הושפלה מעלת הכהונה גדולה גם יחדה. וזה לפי שמאז שהמו נכרתו משפחת בית חשמונאי ע"י הורדוס, ונתמנו הכהנים גדולים על ידו, ואחר כן ע"י זרעו ופקידי רומי ביחד, יררה קרן הכהונה עד לעפר, כי הוקמו כהנים והוסרו וחזרו והוקמו, והכל תלוי ברצון המושל ובדברים רבים חיצוניים מקריים, אך לא במה שהיו ראוים או בלתי ראוים להנשיאות שבעבודת הקדש, וזה הנודע אצל חכמינו במקומות, גם ליוסף בחבוריו ויבוא עוד בהמשך. וכאן נזכיר בלבד העולה מדברי חכמינו, באיזו שעור נהיו לשחוק בעיני ההמון, עד שהטיב לצחק כדרכו, היינו לקרוא לאותה הלשכה שהיתה במקדש מיוחדת לכהנים גדולים לדירתם בעתים ידועים לשכת הבולעווטין (השרים) לרמוז ששבה מעלת הכהונה בעיניהם לשררות של הרשות, ואחר כן כינו לה בלצון יותר חד לשכת הפרהדרין, והם ממונים פחותי הערך על שער הפירות בשוק וכדומה שמתמנים ומתחדשים לחדשים. מעתה נקיש ונדון, כי בהנתן אפוא המלכות לחלול וחסרון אמנה בה כבממשלת נכר, ובתת היותר קדש למרמס ולגדופים, הסר המצנפת והרם העטרה, מה הפלא, כי התקוה הנזכרת למעלה, (היינו שיקום מהרה מושיע ורב שיתקן כל המעוות הגדול הזה) – עמדה ונתחזקה אז ביתר שאת ועצמה מבזמן הקודם, וכל עוד שהיתה ההשחתה בזמני וברוחני גוברת, כן עוד רבתה ורחקה התוחלת ההיא, גם בין ההמון גם בין כל הכתות שבדת, פרושים, צדוקים, ואיסאים, ואפילו בין הכותים, ואך לבד בהבדל שלכל אחת מהכתות הנזכרות, התרחב או התקצר לה הדרך בתארי האיש ההוא המקווה, ובתכלית בואו, וענין המעשים שיעשה, כפי דרכה ומחשבתה ודעותיה בלמודים ההוריים (וזה מה שיבואר בזולת זה המקום אי"ה). אמנם בכל הכתות עמדו אנשים שהמשיכו אחריהם, לפי רוב ההוחלת והתקוה ובכחה, המון רב מהעם, עד כי גדל הערבוב ומלאה הארץ דמים, והגיע הדבר עד שכל בעל אומץ לב ותחבולה, גם רועי בקר ואורבי על דרך, לא היה שפל בעיניו להיות הוא המושיע המקווה או לפחות מישר הדרך לפני המושיע, והנה המהומות הללו של דחיקת קץ, שלא היה כמוה לתוקף לא לפני הזמן ההוא ולא לאחריו, התחילו מיד אחר מות הורדוס ורפיון ידו הקשה, ולא פסקו לגמרי עד כלות מלחמת בן כוזיבא כמו שיבוא, וזו היא הקללה האחת המיוחדת לאותו הזמן, מקורה התנבלות המלכות והשפלת הכהונה וגודל התאוה לסדרים חדשים בשנוי מנהגו של עולם. זאת ועוד אחרת, אבדן החכמה והמדע בכלל, ושוב המון העם פרוע כמה שהיה משולל מכל סדר חינוך תוריי ומוסריי. וכבר נסתמו מעינות החכמה, ונתמעט הלמוד והשנון אף להלכות, ע"י המלחמות והשגושים, שלא פסקו בארץ ובעיר פנימה משך שלשים שנה משנת רמ"ה שהתחילו הקטטות בבית חשמונאי, עד רע"ה שנת לכידת המקדש ומלוך הורדוס בירושלים, ביחוד משמתו שמעיה ואבטליון ראשי שני הועדים בזמן נשיאות הורקנוס בן ינאי, הראיות ברורות שנתדלדלו לגמרי הישיבות והתלמידים. ובכדי למלאות הסאה, הנה הורדוס כשנכבשה העיר לפניו הרג הרוב הגדול מן החכמים, שהיו מנגדיו. וגם הוא שונא להם מאז רדפוהו בימי הורקנוס, כשהיה נציב בגליל, על דבר הריגתו לחזקיה שר גדוד, שפשט ונפל על קצת שכני הארץ בעלי ברית רומי. – ואלו התהפוכות של השלשים שנה הם שגרמו השכחה הראשונה להלכות שנויות בקביעות לשון וסדר אחד, ועוד יותר לכל מדע פנימי מכלל סתרי התורה, ואף כי לכל מדע אנושי חיצוני. והגם כי בשקוט הארץ, והממלכה נכונה בידי המלך החדש, אחזו בהלכות ובעדיותיהן מחדש תחת המורים ראשי שני הבתים הלל ושמאי (אותם החיה הורדוס שהיו בין היועצים לפתוח העיר לפניו) הנה להיות וביחוד עד הזמן ההוא, כל דבריהם דברי קבלה, בהכרח שב הנשכח והנאבד חסרון לא יוכל להמנות, ולא עוד אלא שבהשחת הכל במהומות הזמן, גם הדרכים הטובים הקדמונים בעיון ודרישה ובקביעות ההלכה נשתנו, לא לטובתם, עד שרבתה המחלוקת וגבר הנצוח ונפרדו הלבבות עם הדעות כאחד גם בין חכמי הפרושים בעצמם (יתר על המחלוקת והויכוח עם הכתות) בשיעור שלא נודע ולא נשמע מקודם לכן, וכמו שאנו עתידין לבאר באורך כל זה בשער מיוחד לתורה שבע"פ. – ואף גם זאת לא היתה השקידה בלמוד ההלכות המחודשות זולתי בישיבות הועדים השנים ובין תלמידיהם, אבל בנוגע לחנוך הנערים בהמון עם הארץ, עצום המספר ומרובה באוכלוסין בימים ההם, הנה הגם שהזכרנו בהערות שעוד שמעון בן שטח התקין שיהיו התינוקות הולכין לבית הספר, נראה מאד שנתדלדלו גם הם במלחמות ושגושים הנזכרים, ושעכ"פ לא היו אלא בירושלים בלבד, ובשארי המקומות נעזבים אל המקרה וההזדמן, ועל הרוב מנוערים מכל חנוך ולמוד, כנראה מתולדות הימים ההם, והראיה הגמורה בזה ברייתא שמסרה לנו רב (בבא בתרא כ"א והיא בתכניתה ובענינה, מסירת קדמוניות יקרות, דומה לְאותה הברייתא שמסר בחתום האחרון לסה"ק שזכרונה בהערות), המספרת שרק בזמנים שאנו באים בהם ואחת אחת נוסדו והוכנו בתי ספר לתינוקות בני שש ושבע שנים, ושלא נפרצו על פני כל ארץ ישראל עד סמוך לחרבן, בפעולתו הטובה של אחד הכהנים הגדולים יהושע בן גמלא הנהרג בידי הקנאים במלחמת החרבן כמו שיסופר. – ועל כן הגם שנמשכו הנערים אחר הפרושים כשגדלו, והיו משתדלים הרבה לעשות במצות, כמו שראו הם עושים; הנה כבר הורה נסיון מכופל בדורות הרבה, שאין כח בעבודה החיצונה, ובמעשים בלתי תלמוד לטהר את הלב מטומאותיו בהמון העם, ואף כי בזמני הערבוב וההשחתה והקנאה מצויה בין הראשים והמנהיגים; ולא לחנם הקדים השונה הראשון ע"ה תורה לעבודה בין הדברים שעליהם העולם עומד. –
עוד זאת יתבונן המשכיל הבקי בזמן ההוא, וגם היא קשה בתולדותיה, שאלו שלשת הדורות של הורדוס וזרעו עד להחרבן, הוא הזמן שהרבו בו חכמינו ז"ל לקבוע גזרות והרחקות וחומרות לטומאות ולאסורים יותר מבכל זמן שלפניו ושלאחריו; ונודע גזרת שמונה עשר דבר ומפורסמת לחז"ל במשנותיהם הגם שנפל ספק למאוחרים בתוכן קצתם, והיתה גזרה זו בתחלת מלכות הורדוס, וסמוך לפגי מותו גזרת ב"ד הנקרא ב"ד של שמונים שנה לפני החרבן (שבת ט"ו ע"א). וככה נזכרו קצת גזרות בסוף כל פולמוס ופולמוס עד החרבן (פרק עגלה ערופה), וזולתם עוד חומרות והרחקות ידועים לבקיאים בתלמוד. והנה בעת רעה שהמושל ושריו וחלק מסוים מהעם אהבו להשפיק בנמוסי רומיים, והקשר בינותם אמיץ, המה נוסעים לרומי, ומשם באים אליהם ומתאכסנים אלו אצל אלו. גדולי העם שולחים ילדיהם לרומי, בשביל גדול וחנוך למדע ולמלאכה, והמונם הולכים לתיאטרון ולשאר מקומות משחק, שבנה המלך על הוצאותיו בירושלים, בדמשק, ובקסרי ובשאר ערים, ועשו כל זה מאליהם וברצון נפשם, לא היה שם אונס ומכריח או אפילו מסית על ככה, כדרך שהיה הדבר בימי יונים. הנה בעת זו עלינו להצדיק באמת את החכמים בהשתדלותם הנמרצה, למנוע את המון שומעי בקולם, מהתחבר אל הגוים כל כמה שאפשר, ולהרחיק מצד אחר את הפרושים והמדקדקים מחברת המון עם הארץ וקלותיו. ולצדקם יתבונן המשכיל עוד, כי ברבות להם גדרים ומשמרת לפי זמנם, בלי ספק היה להם בזה למשל ולמדה, בעלי רוה"ק של דור השבים מהגולה וחסידי דורן של לוחמי מלחמה היונים, בגזרותיהן וחומרי דיניהן שזכרנו מהם בקודם. והנה זהו הצד הטוב שבדבר, והכוונה המשובחת למאד, לאסור את העם בשלשלאות לדרכי התורה, ולמנהגי אבות בכללות בעת קשה ומסוכנת, אל הסגולה היקרה שבידיהם. אלא שהיה בזה עתה גם צד רע ומזיק. וזה לפי שבזמנים הקודמים, היה המעמד החיצוני קשה, אך הלב טהור, ורוח האומה בכללו רוח נכון מקשר ומאחד כמו שבארנו למעלה. וגם פעולת חכמיה היתה בשעור ואופן הראוי, עד שעשתה והצליחה לקיום ולטובת האומה בכללה ובפרטיה. לא כן עתה, שכמו שהרמזנו, כבר נשחת הלב והרוחני שבקרב האומה בעקרו ובשרשו ע"י הרעות והזדונות שקדמו בכל הארץ ובעיר הקדש; ועל כן הגם שעלתה להם לחכמים פעולת קיום הדת ומעשי אבות בפרטי אישי האומה, הנה בהנוגע לכלל קשור המדיני והנהגתה, הורה הנסיון לבסוף, שהיתה פעולת הגזרות והחומרות היתרות לא מקיימת ומאחדת, כי אם מפרדת עוקרת כפה ואגמון, ומכלה מנפש ועד בשר. ראשונה ההבדל והשמירה זה מזה, גדל עתה אפילו בין הנמשכים בכלל אחר החכמים והפרושים בשעור לא נודע מלפנים, עד שנחלקו הנזהרים והבלתי נזהרים (חברים ועמי הארץ) כמעט לשתי אומות חלוקות, חושדות, מנגדות ושוטמות זו את זו. שנית הורה לבסוף נסיון רע ומר, שע"י פתיחת השער באלו הפרזות, יצאו מקרב החכמים עצמם, גם רבו מארבה, כתות תלמידים מתקדשים ומתחסדים, עד שקמו מרצחים אכזרים שקראו את עצמם קנאים ועבדי השם לבדו, ולראשי החכמים והכהנים וכן לכלל הטובים ואנשי המנוחה קראו בשם חנפים ועבדים לעובדי ע"ז, והם היו הלוקחים את לב ההמון הנבער מכל דעת, ומטים אותם לכל חפצם, אלה החכמים האמתיים, שלא עצרו כח לעמוד נגד אלו הקנאים שיצאו מהם; כל זה רמוז בדברי חו"ל במקומות ומבואר היטב ביוסף הכהן ומסופר בקוצר לפנינו. – שלישית, הרומיים שהיו כמוזכר למודים לבא אלינו עוד בימי הורדוס, בטרם שכבשו אותנו לגמרי אחר מותו בראותם גודל ההרחקה מהם (גזרו עליהם שיהיו כמו זבים לכל דבריהם), חשבוה לנו לאיבה ולשנאת הבריות בכלל; ווה הדבר שהוציאו עלינו שם, היותנו שונאים המין האנושי בכללו (Odium generis humani) היא שבאה מכופלת ברשימות שלהם מזמן ההוא; ומה התימה בזה, כשראו היטב חיצונות מנהגים אלו, ונעלם מהם התוך של תורתנו, שכלה מלאה אהבה וחנינה לכל זרע אדם, וכל נתיבותיה שלום. – והנפלא בזה היות בימי מקדש ראשון ההתדמות והקירוב, הבלתי ראויה, בעבודה ונמוס, ליתר הגוים שכנינו, הסבה לאבדן מלכותנו; ועתה בערב ימי המקדש השני היתה אחת מאבני נגף הגדולות, ההרחקה היתרה מן האומה המושלת והגוברת. והיא שהגדילה הבזיון והמשטמה ברובן של שני הצדדים, עד כי קצר המצע וכשל כח הסבל, ובאו למרידה, ונתיאשו ואיבדו את הכל. – ונשוב לסדר ספורנו (סימן י"ד) – כל זמן שהיה הורדוס קיים היתה הממשלה נכונה בידו הקשה; אולם עוד בחלותו את חליו אשר ימות בו, שלחו הכתות את הרסן מפניהם. יהודה בן סרפאי ומתיא בן מרגלתא, שניהם מורים מן חסידי הפרושים, הסיתו את תלמידיהם, להסיר הנשר סימן מלכות רומי, שקבעו הורדוס ממעל לשער המזרחי שבמקדש, ולהרוס מה שבנה המלך בירושלים נגד דיני התורה, והנערים עשו מה שהלהיבום אליו מוריהם, ויתפשו מהם ארבעים, ויצו המלך לשרוף אותם ואת מוריהם, ואת מתתיה הכהן הסיר מכהונה גדולה, ויתנה ליועזר אחי אשתו, גם במותו שמחו העם וקבעו יומו, שבעה בכסלו, ליום טוב. ונרשם במגלת תענית. ולא עשו כזאת כי אם לינאי בן הורקנוס ולהורדוס שנעשה באמת ע"י מקרים קשים מלך קשה בדור קשה. גם בכבוד ארכילאוס בנו שתפש הממשלה פגעו העם ותבעו מידו דמי השרופים. אז שלח וואַרוס נציב רומי בסוריא, את סבינוס ועמו חיל לגיון אחד ירושלימה, וישב בהמצודה, והרע להם כרצונו, עד כי החלו למרוד לפני חג השבועות, ונשפך דם רב, ונשרפו הלשכות החיצונות שבהר הבית. ויחזק העם ויצורו על המצודה אשר סבינוס בתוכו, ולולא עזרוהו שרי חיל הורדוס לא יכול לעמוד. בעת ההיא יהודה בן לאותו הגבלן חזקיה, שהרגו מלפנים הורדוס, ועמד בשבילו לדין לפני סנהדרין, לכד את צפורי, ושמעון עבד להורדוס, איש מדה, כבש הארמון שביריחו, גם רועה אחד שמו אטרונגעס וארבעה אחיו אספו חיל סביבות העיר עמאַוּס ויהיו לשרי המדינה. כל המורדים הללו בשרו, שהגיע עת למלכות רומי לנפול, ולמלכות ישראל להתנער מעפר ולקום. עד בֹא הנציב בעצמו, ועמו חיל שני לגיונות רומי, וחיל שכני א"י הרעים, צור וצדון וערביים ויך את המורדים ויכניעם ויבוא ירושלים, ויצלוב אלפים מן הקושרים, ורבים נמכרו לעבדים, ואת טוב העם וחילם אכלה הבזה והלהבה. ואף כי נשקעה ושבתה המרידה, החושבים למרוד לא פסקו, ומאז החלו לקרוא שמם בשם קנאים, היו בהם מכל הכתות וביותר מן הפרושים החסידים שהתנדבו לקנא ולמות וללחום בעבור דתם וחירותם נגד כל משטין. – זו המרידה הראשונה נגד הרומיים הִיתה בשנת ש"ח ליונים ע"ב שנים קודם שנחרב הבית. וראוי להזכיר כאן, כי חכמינו ז"ל במשנה סוף סוטה, ובסדר עולם, ובמקומות מהתלמוד מנו שלש מלחמות מרידה נגד רומי, וקראו להן פולמוסים (כינוי מלחמה). לפי הצד השוה שבהן, שעמדו בהן ללחום בעד החירות מעול רומי שהיה קשה עליהם באותה העת וכנו למלחמה שספרנו עתה פולמוס ראשון של סבינוס, ולמלחמת החרבן קראו פולמוס השני של אספסינוס וטיטוס, ולמלחמת ביתר והמלחמות שקדמו לה, קראו בכלל הפולמוס האחרון של טרכינוס ואדרינוס.
הורדוס בצואתו חלק את מלכותו לבניו ולמשפחתו לחלקים, בתנאי שיתקיימו מתנותיו להקיסר אגוסטוס ברומי, שהנחיל גם לו נחלת הון עצום בממון, ואת ארץ יהודה עם שם מלכות נתן לבנו אַרכעלאַוס. וכאשר מהרו כל בני משפחת הורדוס ללכת רומה ולעמוד לפני הקיסר, באו בתוכם גם שלוחי זקני העם ישראל לטעון נגד כל המשפחה, ונגד אַרכעלאַוס שהסב להם (כפי דבורם) החמס העשוי להם בפולמוס הנזכר. והקיסר שמע את דברי ריבותם והוא בהיכל האליל אַפּאָללאָ, ונתקיימה גם אז קללת מחוקקנו בתוכחתו: יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן. – למקצת ימים יצא משפט אגוסטוס בקיום צואת הורדוס, אך בהשינוי הזה שלא יקרא אַרכעלאַוס מלך, כי אם נשיא העם, ותהי ממשלת נשיאותו מחוזי יהודה ושומרון שבהן הערים הגדולות ירושלים ויפו וקסרי וסבסטא היא שומרון, ואנטיפאס אחיו היה לנשיא רובע על הגליל והבשן, פיליפוס השלישי נשיא רובע על הגבלן ועל טרכונה ביתנאי ופמאייס, ולשלומית אחות הורדוס ניתן ממשלה בדרום יבנה ואשדוד ומגדל פחזאל, ואת כסף ירושתו מחל הקיסר לבני המלך. אַרכעלאַוס הרע לעשות עם העם ונגד חקי התורה, וילך בדרכי אביו הרעים, אך כטובותיו לא עשה; ולא חדלו העם וזקניו מתלונותם באזני הקיסר ברומי, עד שהסירו מנשיאותו בשנת ש"ך ליונים והגלהו לצרפת. ותשב ארץ יהודה הגמוניא ממלכת רומי, ממשלה והנהגה חדשה, שהיתת המדינה חלק מן סוריא תחת הנציב הגדול, ותחתיו הגמון ארץ יהודה יושב בירושלים או בקסרי לכל חפצי כלל המדינה, וההנהגה התוריה והמשפט בערים, ביד ראשי הכהנים והזקנים והחכמים שנאספו לסנהדרין לעת הצורך. ולאיזה זמן מאוחר היה גם לגדולי משפחת הורדוס איזה ראשות על המקדש ומינוי הכה"ג. והתחילה ההנהגה זו כנזכר בשנת ש"ך, ששים שנה לפני החרבן, ואחר שהיו תחת הורדוס ובנו משך מ"ה שנים עכ"פ למראית עין עם ומדינה בפני עצמם. ועוד בשנה ההיא התחילו ליתן מס כסף גלגלת לרומי עפ"י פנקסאות רשומים, ונראתה בזה עבודתם גלויה ושלמה. והאף שבחרו בה העם יותר מהכנעם לבית הורדוס, הנה קמו בסבת זה המאורע יהודה הגלילי וצדוק שניהם פרושים, ויסדו מן יחידי הקנאים שבארץ חבורה מיוחדת, והיא כת גלילי, שכבר זכרנו ממנה למעלה בדברי יוסף על הפרושים שקשרו קשר על מלכות רומי, שלא פסק לגמרי עד החרבן, ולא הטו מתחלתו אֹזן ליועזר הכה"ג אז, ולעצת אנשי המנוחה טובי הפרושים, שחלקו עליהם גם ביסוד שגעונם שאסור לאדם מישראל להכנע לפני שר ומושל נכרי, ונשאר אחד מאלו הוכוחים בהלכות השונים (ידים). ויוסף הכהן מפליא לספר על קשיות לבם בהזיה זו, ואומץ רוחם לסבול בשבילה המות ביסורים הקשים, ואומר שהיה מפחד, כי לא יאומן לולא שראוהו הרומיים בעיניהם הרבה.
הממשלה ההגמונית נמשכה עד שנת שמ"ט, תשע ועשרים שנה, וההגמונים שלא ארכה שררות כל אחד נקובים בשמותם אצל יוסף, שהרבו להקים ולהסיר ולהחזיר כהנים גדולים, כמו שעשה גם אַרכעלאַוס בכדי לכונן משרתם וחמס ידם בחולשת כח הראשון שבעם. ומן הכהנים הזכורים בשם בימים האלה, יועזר בן ביתוס, אלעזר אחיו, יהושע בן סיאה, חנן בן שית, בזמן כהונתו טמאו הכותים בערמה את המקדש בעצמות אדם, ונפסקה העבודה עד טהרתו. אחריו ישמעאל בן פאבי (הזכור לשבח בפי שוני ההלכות וכנוהו תלמידו של פינחס), אלעזר בן חנין, שמעון בן קמחית, יונתן בן חנין, ידידיה אחיו. – ומן המנהג הרע הזה, שהחל בסוף ימי הורדוס ונמשך עד החרבן, בא הדבור במשניות בני כהנים גדולים והדבור כהן המשמש כהן שעבר. ותחת שהיתה הכהונה גדולה מלפנים מתנחלת מאב לבן ולאח, נקבעו עתה עפ"י המנהג וההרגל איזה משפחות יקרות, שמהן היו לוקחין הכהנים גדולים לשנה ולשנתים, הגם שעי"ז ירדה במעלתה ושב כבודה כמעט לאין, כמו שזכרנו למעלה. – ונמצא בתוספתא (מנחות פרק י"ג) ובגמרתנו (פסחים דף נ"ז ע"א) ברייתא שנויה מזמן ההוא בעצמו בתארי המשפחות ההמה, תגלה לנו דרכם ועלילותם מסכים להיוצא מכלל דברי יוסף בספריו. אמר אבא שאול בן בטנית (חי בדור שלפני החרבן) משום אבא יוסף בן חנין: אוי לי מבית ביתוס אוי לי מאלתן (מקל ברזל); אוי לי מבית חנין אוי לי מלחישתן (מלשינות); אוי לי מבית קתרוס (שמעון בן קנתירא שמינהו אגריפס המלך) אוי לי מקולמוסן (אגרות לרעה), אוי לי מבית ישמעאל בן פאבי אוי לי מאגרופן (מצד ביתו כללהו לרעה עם אחרים) שהם כהנים גדולים ובניהם גזברים וחתניהן אמרכלין, ועבדיהן חובטין את העם במקלות. מזה נראה שעם כל השפלת משרתם נשאר לכהנים עוד יד תקיפה להציק לעם בצרכם המרובה בפחד מן ההסרה התמידית, וחז"ל אמרו בקוצר "שהיו קונין אותה בדמים". – בכלל היה בימי אלו ההגמונים, קצת מנוחה, וראש הועד שמעון בנו של הלל. אך ההגמון האחרון הכניס דגלי רומי ועליהם צורת הקיסר טיבריוס, בתוך ירושלים, וירדו זקני העם לקסרי, והפצירו בו באמרם, כי טוב מותם מראות בחלול זה בעיר הקדש, ונתרצה להם, והסירם משם. וכאשר לקח מאוצר הקדש ממון בשביל להוציאם להביא מים אל תוך העיר, עמדו נגדו קנאים ונשפך דם לרוב עד כי שקטה המריבה. וקרוב שאז נשנית ההלכה שבמסכת שקלים, אמת המים וחומת העיר למגדלותיה וכל צרכי העיר באין משירי הלשכה, ושהורדוס היה עושה כל אלה מאוצרו. – בשנת שמ"ט כשפסקו ההגמונים ומת טיבריוס הקיסר אותו שבנה אנטיפס בן הורדוס נשיא הרובע הנזכרת טבריה על שמו, התהלך וויטיליוס נציב סוריא בארץ יהודה, וכאשר מצאה שוקטת, הניח לעם מן המסים הכבדים, והחזיר את בגדי הכהונה גדולה, שהיו נגנזים מלפנים חתומים במגדל נוניה, לכהנים תחת משמרתם במקדש.
בשנה ההיא גדל הקיסר החדש קאיוס קאליגולא, בלשון חכמינו גסקלגס, את אגריפס נכד הורדוס שנתגדל ברומי, והיה חבר לקיסר מנעוריו, ויעשהו לנשיא ושר על רוב חלקי נחלת הורדוס, שלקח מיד בני המשפחה. – בימים ההם באה עליהם הצרה שעלה בלב הקיסר הנזכר המשוגע בתועבותיו להקים צלמו במקדש ולהשתחוות לו. ואיך שהתנגדו הגוי כלו (גם היהודים היונים שבאלכסנדריא כמו שיזכר במ"א), ואיך שהפצירו בנציב סוריא פיטרוניוס, ונאות להם בסכנת נפשו, עד שבתוך הומן נהרג גסקלגס. כל זה סיפר יוסף בשוה ממש להסיפור מזה המאורע הנודע במגלת תענית, שרשמה יום כ"ב תמוז לקביעות יום שמחה עליו. – גם אגריפס ריע הקיסר התאמץ להשיב מחשבתו, ועשה טובות רבות לכלל גליות ישראל ברומי. וכאשר נהרג גסקלגס והתקסר קלוידיוס בשנת שנ"ג, הוסיף לאגריפס גם שם מלכות, ואז שב אגריפס מרומי, וימלוך על כל א"י בשנת שנ"ד והקריב עולה וזבחים, ותלה בהיכל הקדש שלשלת זהב רבת המשקל שנתן לו במתנה גסקלגס רעו, ויעש שמחה גדולה כי חזרה מלכות כללית לארץ ולביתו.
אגריפס אהב את התענוגים והמשחקים, שלמד והורגל בהם ברומי, שהיתה אז רבת ההשחתות ושופכת תזנותיה על כל האסיה. ומסופר, שפעם לעז עליו פרושי בשמו שמעון על משחקיו בטיאטרין ובאצטדין, ותפשו המלך והושיבו לימינו בשעת המשחק בקסרי. ושאלהו מה עבירה על התורה הנעשה בזה? ויפול הפרוש לרגליו ויסלח לו. אמנם בזולת זה לא חטא כאבותיו והיה איש טוב וחסד, הולך לתומו אחרי הפרושים בתורה, ושונא לכל מיני הכתות, עד שעשו לו השונים זכר בהלכותיהם (יומא כ' ע"ב, כתובות י"ז ע"א, סוטה פרק ז') וכבר זכרנו שהיה למגן גם בעד שאר גליות ישראל שבמלכות רומי הגדולה, השתדל כי יותנו להם כתבי חירות לשמירת תורתם ומנהגיהם כמשפט כל האזרח, חקוקים על טבלאות נחשת, שמורים בידי הקהלות ואצל הנציבים שבכל מדינה ומדינה. – ומה שהוא נפלא וראוי להעיר עליו ביחוד, שכמעט שבאו בימי ההגמונים הנזכרים ויותר תחת המלך אגריפס ימי מנוחה וקצת טובה, כבר מצינו רשמים נכרים שהעלו בהעם גם נצה גם פרחי הרוחני והלמוד והמדע, לדוגמא: חוץ מן הועדים ובתי דינין שבירושלים נקבעה ישיבה ביבנה עיר גדולה ואם ללמודים מאז, אך רחוקה מתשואות המטרפולין העלולה ביותר למקרים. עוד החלו אז לסמוך את נשיא הועד בשם רבן, ואת ראשי החכמים שנו בשם רבי וקבעו להם כסאות, גם זכרון שמות חכמים שוני ההלכות נשארו לנו מזמן זה יותר מלפנים. ויש ראיות שאיזה מן המסכתות להלכה נקבעו מזמן זה, כמו יומא, שקלים, תמיד, על הסדר שהם בידינו עתה (כמו שיתבאר בשער אם למסורת ההלכה). וכל זה לראיה שרבה הלמוד אז ונחלקו בו המדרגות לכבוד ולמעלה. נשיא הועד שבזמן רבן גמליאל בן שמעון בן הלל (ונקרא הזקן בנגוד לשנים בשם זה, שהיו נשיאים בזמנים מאוחרים אחריו), הוא המפאר בית משפחת הלל, ויסד גדולתה גם בלמוד התורה גם במדעים חיצוניים, שנחשבו אז נוי ותכשיט לנערים, ונכללו להם אז בשם חכמה יונית כמו שהעיד נכדו רבי שמעון בן גמליאל דור רביעי לו (חי כנודע אחר הכליון האחרון במלחמת ביתר) (בבא קמא פרק ג' ע"א): אלף ילדים היו בבית אבא ת"ק מהם למדו תורה ות"ק מהם למדו גם חכמה יונית, ומכולם לא נשתיירו אלא אני ובן אחי אבא בעסיא. ולא בלבד במשפחה יקרה זו, אבל כל היקרים באותו הזמן, ואפילו בין הכהנים גדלו וחנכו את בניהם על זה הדרך; והראיה על זה יוסף הכהן סופר קורותינו. ורבן גמליאל זה, הוא הנמצא לו ראשונה במשניות דרכים לקביעות החדש עפ"י הראיה בצרוף חשבון, ולעבור השנה עפ"י איחור או קדימת תור האביב; גם נוסח אגרות ההודעה מזה לגליות שבבבל ושבמדי ולשאר הגליות. והוא שהתבאר היותר מלומד שבמיסדי הדת החדשה, שהיה מתלמידיו ויושב לרגליו (ע"ד לשון המשנה והוי מתאבק) ושספרו עליו במעשי שלוחיהם שגלה דעתו בסנהדרין שלא להרבות ברדיפות ועונשין נגדם. ואין זה סותר להנמסר בידינו שבימיו ולפניו תקנו הברכה הידועה, שיסורו מבינינו הכתות וישבתו הפירוד והמחלוקת והמלשינות, שצמחו על ידן ורבו בנו בזמן ההוא גדודים גדודים לדעות ולמעשים, ורובם קנאים שאכלו באש קנאתם ארץ ויושביה. – ונשוב לאגריפס ונאמר שהגם שהיה עבד לרומי בעבדות יותר גלויה מן אותה של הורדוס זקנו, ומסופר הרבה איך שפלה מלכותו בעיני הנציבים ובעיני צוררי ישראל שביונים, עד שניתן מקום לשנות במשנת התלונות שככר זכרנוה ומלכותא אזלא ונוולא; מכל מקום אילו האריך ימים אולי היה נפתח פתח תקוה, לעצור בעד הרעה ולהשיב שבות העם כמקדם. וזה לפי, שאנו רואים כי הטיבו דרכיהם בית הורדוס, ונספחו אחת אחת יותר אל עמם ואל אלהיהם. ובזמן קרוב ספו תמו עם נירון האכזר משפחת הציזאריי"ם המשוגעים בתועבותם, ובאו קסרים חכמים וטובי לב; אלא שכבר נצתה בנו חמת ה' לאין מרפא, ומת אגריפס המלך פתאום בשנת שנ"ו ובנו עודנו נער, וחזרה יהודה וירושלים להיות הגמוניא לרומי. – ומן הכהנים בימי אגריפס שמעון בן קנתירוס, מתיא בן חנין, אליועני בן הקף הזכור במשנה שעשה פרה. – עוד ארבע ועשרים שנה לעמידת הבית, משלו בהם שבעה הגמונים כלם שוין לרעה ולאכזריות ולאהבת בצע, ונזכירם בשמותם כמצות חכמינו להזכיר לגנאי הרשעים הגדולים כמו שמזכירין לשבח שמות הצדיקים הגדולים, – הראשון מאלו ההגמונים האחרונים ליהודה שמו פאדוס, רצה להשיב את בגדי הכהונה למגדל נוניא תחת משמרתו, שהוחזרו לכהנים זה כתשע שנים, ושלחו לרומי כהנים ועמהם אגריפס הקטן בן אגריפס המלך, ויאות להם הקיסר קלוידיוס. הוא אגריפס האחרון שראה החרבן והיה קטן במות אביו, וניתן משרת המקדש ומינוי הכהנים הגדולים להורדוס אחי אגריפס נשיא רובע חלקים, ויכהן את יוסף בן קמחית. – הגמון שני טיביריוס אלכסנדר יהודי אלכסנדרי עוזב תורת אבותיו, הוא שהרג את בני יהודה הגלילי מיסד כת הקנאים היותר קשים. בשנת שנ"ח היה רעב גדול בארץ, ותתמוך הילני המלכה מארץ נכר ידי האומללים באוצרותיה. הוא הילני מלכת ארץ הדייב בגבול מדי, ששבה היא ובניה לדת יהדות ובאו לירושלים, ובניה מונכז ויזאטיש חזרו לארצם ומלכותם עם רעיהם יהודים, והיא נשארה בירושלים עד מותה, ותעש צדקות וטובות גדולות למקדש ולעניי העם, ומסופר ענינה ברוחב מאת יוסף, וגם בהלכות עשו לה זכר טוב (יומא פרק ג'), ובשנת שנ"ט הוסר מכהונה יוסף בן קמחית, ונתמנה יוחנן בן נדבאי המוזכר בברייתא קדומה (פסחים נ"ז) למפורסם בכח אכילתו. בשנת ש"ס הגמון שלישי (אלכסנדר המומר שב למצרים) בשמו קומאַנוס אכזר ואיש דמים מאד הכביד עול וגילה ביותר עבדות העם והכנעם, עד שהציב מאנשי חילו בלשכות הר הבית בחג, בעלות עם רב מכל הגליות לירושלים לזבוח הפסח, ונכרי אחד נפנה לעין כל, ותגדל מרירות לב העם וילונו מאד. ויאסוף קומאנוס כל חילו אל המצודה, לבעבור יוכל לירות משם אל המקדש, ונחפז העם לנוס מעל הר הבית, ובהחפזם ודחקם מתו אלפים מהם, ותרב שנאת העם לממשלת רומי. ואף כי לבעבור עצור בחילו, עשה אחר זמן משפט מות באחד שקרע ס"ת ויטמאהו, לא נח לב העם ויחלו לשלוח יד ברומיים יחידיים כשמצאום. – בשנת שס"ג שללו הכותים את קצת אנשי גליל העולים לרגל ירושלימה, וההגמון היה כמעלים עינו, אז קמו הרבה מן העם, ומבלי להטות אזן לטובי הפרושים ולעצתם, שרפו איזה קריות הכותים באש, והחלו לתפוש חרב ולהקהל, ונשפך דם. ואף שנפל קומאנוס על השורפים מפירי המנוחה ויך בהם, גם הבטיחו זקני ירושלים שאין ידם במעל הזה ושחפצם לבד במנוחה, ונעתר להם ההגמון, הנה הכותים לא נחו בזה, ויביאו תלונותם לפני הנציב שבסוריא, וחתך הדין נגד כל המתחילים בשלוח יד באיבה, גם ביהודים גם בכותים, ויצו לצלוב אותם בלוד ובשומרון, ואת ראשי המלינים משני הצדדים שלח לרומי, והלכו מן היהודים חנניה הכהן וענן ממונה המקדש, ואת ההגמון הסיר, ויצוהו גם הוא ללכת לדין לפני הקיסר. ושם המליץ אגריפס (שהיה ברומי אז וכבר נחל נשיאות הורדוס דודו שמת) אצל אשת נירון קיסר, ויצאו היהודים זכאים בדינם, וטועני הכותים נהרגו. – משנת שס"ד ער שנת שע"ד הגמון רביעי ליהודה פיליכס בשמו. בימי ממשלתו פרצה הרעה מכל צד כפרץ מים. המורדים הקנאים רבו בארץ, ויצא ההגמון ממושבו בקסרי ליסרם, ובלבו להרבות המבוכה בארץ, בכדי להתגולל ולהתנפל על העם ולהשחיתו עד כלה. ובהסתה מצדו נהרג בצדיה יונתן אחד הכהנים הגדולים שבזמן. ומן אז רבו בארץ הרוצחים בעקבה ובהחבא, בסכינים קצרים אשר תחת למדיהם, שארבו על כל איש נשוא פנים חשוד להם למנגד דעתם, והם שנקראו לראשונה בשם סקרין (דאָלכמענגער) (על שם הסכין הקצר וחד שנקרא סיקא בלשון יוני). ובמשנתנו (מכשירין פ"א) הזכירו השם הזה, מעשה באנשי ירושלים שטמנו דגלתן במים מפני הסיקרין, גם השם העברי רצחנין. קצתם היו מן הקנאים בעצמם, ורובם פוחזים שכורים להם, ובראשם אלעזר בן דינאי, שספר עליו יוסף, שתפשו פיליכס מתחלה ושלחו אסור לרומי, ונסלח לו שם על פי מליצת פיליכס בעצמו, וחזר ליהודה. והתחילו אלו הסיקרין משנת שס"ט ואילך י"א שנה לפני החרבן. ומסומן במשנתנו הזמן ההוא בדבור, משרבו הרצחנין ואמרו (סוטה ט' ט"ז) משרבו הרצחנין בטלה עגלה ערופה משבא אלעזר בן דינאי, בעת ההיא התאכזר פיליכס נגד מסית אחד, שהראה מעשי פלאיו בהר הזיתים, ונאספו אליו כארבע מאות איש צרי ומצוקי נפש, שקוו אליו להושיעם. ויהרוג גם את בעל הנס, גם את כל הנפתים אחריו, ויוסיפו העם עוד לשנוא את הרומיים ואת ממשלתם. ובכל הארץ נשמע קול קשר ומרידה, ובכל כפר וקריה (קטנה כמו קרייתא דא"י) ממאנת הציתו בסתר באש.
שנת שע"ג הגדילה המדורה. בעיר קסרי שהיתה מיהודה ומושב ההגמון כנזכר, היה ריב בין היהודים והתושבים היונים שבתוכה, למי מהם יאתה הנהגת העיר לכל חפציה. ואמרו היונים שהם היושבים, הראשונים שבאו לגור בעיר כשנבנתה והיהודים השיבו שהיתה כפר בלבד, ושבנאה לעיר מלכם הורדוס, ולהם יאתה ההנהגה בעירם ובמחוז הגמוניא שלהם. ויהי עד כי נלחמו בחרב ונצחו היהודים, עמד עליהם פיליכס, ויהרוג את הטוענים מצד היהודים, וגם זה המאורע היה סבה כי יצאה אש המרידה יותר בגלוי.
ולא די באלו הצרות, נהיו בעת ההיא מסיבות וסכסוכים בטובי האומה עצמם, בין בתי הכהנים הגדולים ובין הכהנים ההדיוטים, שהכהנים האדירים חזרו הם ועבדיהם על הגרנות, לקחו כל מנות הקדש והתרומה והמעשר עד שלא נשאר דבר למחית הכהנים העניים, ויקהלו ותהי צעקתם חמס גדולה. ובקושי השקיטו זקני העם וגדולי החכמים את המריבה, בשלחם יד בחזקה באוצרות הכהנים העשירים, ויעשו חלוקה ישרה. זה המסופר מיוסף מה שראה בעיניו, והוא גם המשפט הקשה על מוסר הכהנים המרומז בברייתא דפסחים שזכרנוה למעלה. ומשניות עוד שם ממעשי חמס של בעלי זרוע שבכהונה בשאר מנות ונכסי הכהונה, עורות של קדשים וקורות שקמה שביריחו, וכהן גדול בשנה ההיא ישמעאל בן פאבי הנזכר למעלה, שהקימו שוב אגריפס, שהיה עתה בעל ממשלה בארץ רחבת ידים; לפי שחוץ מנשיאות חלקים הזכורה, נוסף לו עוד נשיאות הגבלן וקסרין, נחלת פליפוס דודו שמת, וגם מארץ הגליל הערים טבריה ובית צידה ועיירות עוד ארבעה עשר. כל אלה ממשלת אגריפס האחרון שנשארו בידו עד למרידה ועד אחר החרבן; ואף שהכין מושבו עם אחותו ברנקי בירושלים בהיכל הורדוס הראשון זקנו, ובא גם הגמון אחר חמישי בשמו פהסטוס בשנת שע"ד, גם שניהם לא עצרו כח להשקיט הארץ עם רצונם הטוב לבד בזה החפץ, ונהפוך היה אגריפס בעצמו, ואולי לתומו, סבה לתגרה חדשה, שבנה בהיכלו חומה שהיתה גבוהה ממעל לחומת ההיכל, עד כי יכול משם לראות תמיד כל הנעשה בעזרות המקדש, ובעיני הכהנים רע, וימהרו ויבנו במערבו של הר חומה גבוהה למסך מונע הראות. אולם בעשותם זאת בלא רשיון פרטי הצריך מאת הקיסר, שלחו לרומי אחד מגדולי הכהנים, ישמעאל בן אלישע המפורסם לחכמינו לחסיד בעל סוד וצפיה ואת חלקיה ממונה המקדש, וישא נירון הקיסר את פניהם לבקשת פאַפעאַ אשתו, אולם עככם ברומי לערבון בשביל קול המרידה, ונהרגו אחר זה. – בעת ההיא הוקם לכהן גדול ענן מכת הצדוקים ועשה ועד סנהדרין, ודן למיתה רבים מבלי רשיון מאת ההגמון, וראש המקדש אגריפס, וכבר הזכרנו שהצדוקים היו קשים בדיניהם וממהרים לשפוך דם. וזהו הב"ד של צדוקים המוזכר בסנהדרין (נ"ב ע"ב), שנזכר ר' אליעזר בן צדוק עליו מקטנותו. והוסר ענן וכיהן יהושע בן דינאי. – בשנת שע"ו ארבע שנים קודם החרבן בהיות כבר ההגמון הששי בשמו אלבינוס איש כילי וחומס משפט בעבור בצע, הנה גם אגריפס הוצרך מעות להוצאות בניניו שבנה בארץ ממשלתו בצפון בקיסרין ובבירות, ככל חשק משפחת הורדוס בבנין, ומכר את הכהונה גדולה ליהושע בן גמלא בעד הון עצום, שנתנה עבורו ארוסתו ונזכר זה במשנה ובתלמוד (יבמות פרק ו'). ויוסף מספר שרבו עליו אחיו בני כהנים גדולים ושנצח בזרוע גם מן מחלוקת לוים סיפר יוסף, שרצו לשמש עבודתם במקדש בחלוק לבן (כן נראה לנו הפירוש הנכון בדברי יוסף, על דרך שאמרו במה היה משה משמש כל שבעת ימי המלואים בחלוק לבן שאין בו אימרא), ובקשו הכהנים למנעם, וקבץ אגריפס סנהדרין והרשו להם. וכבר הזכרנו שהכהן יהושע בן גמלא עשה טובה גדולה במה שתיקן בתי ספר בכל ערי ישראל, ללמד בני ישראל ספר מבן שש שנים ואילך, ואמרו עליו בשביל זה ברם זכור אותו האיש לטוב, ועוד סיפר יוסף שכאשר שבתה בעת ההיא המלאכה לגמרי בבית האלהים, שנבנה בו מימות הורדוס ברובי הזמנים, הגם שבעיקרו נגמר לשמונה שנים, ונתבטלו ממלאכתם שמונת עשר אלף פועלים, הנה בשביל לפרנס העניים ההם אמר אגריפס, לרצף את העיר על פני כלה במרצפת אבנים גדולות, והננו רואים עוד איזה שביבי תקוה מתנוצצים להשבית האיבה והנצחון, ולהגביר אהבת המנוחה בעם כלו; אלא שכבר נגזרה גזרה על הבית ליחרב, ועל העם הרב שביהודה לכלותו בחרב ובשבי ובפזור גלות, ובא הגמון שביעי אחרון בשמו גסיוס פלאָרוס, והוא שהרבה באהבת בצע ובמעשי חמס ואכזריות חמה יותר מכל ההגמונים שהיו לפניו, וכאלו היתה כל כוונתו בהנהגתו, להביא את העם ליאוש ולמרידה ברומי, העם החזק והנורא שכבשו ומשלו אז ברוב המדינות המיושבות שבכל העולם הנודע אז. וזה דבר התחלת המרידה בגלוי, זקני העם הביאו תלונתם אל גאלוס הנציב הגדול של סוריא, וצעקו חמס נגד ההגמון. וכאשר בא בעצמו לירושלים במועד חג הפסח שנת שע"ד הצליח לההגמון להצטדק בעיניו; גם חזרו באותה העת השלוחים מרומי, שהלכו שמה לדון עם היונים שבקסרי, על דבר משפט האזרח בהנהגת העיר, ונירון התועב הצדיק את היונים, ולבעבור הכעיס עוד את היהודים שם, זבחו צורריהם לפני פתח בית הכנסה שבקסרי צפרים כמו לטהרת המצורע, בכדי לחרף את ישראל בגדוף הרגיל בפיהם, שהיו ישראל מנוגעים בנגע צרעת במצרים וגורשו משם, ועל זאת חזק המדון עד שפך דם, והבריחו היהודים את נשיהם וטפם וספרי תורתם לקריות הסמוכות, וההגמון לא בלבד שלא הושיעם בצרתם, אלא נתן את המתלוננים אצלו אל בית הכלא. ובזה נמלאה הסאה, וירא העם כי אפס תקוה, וכי גם בארצם ובמחוז שלהם יירשו זרים כאדונים, והם כשבויי חרב עליה. – סמוך אחר זה המאורע תבע פּלאָרוס מיד הזקנים שבע עשרה ככרי כסף, וימאנו לתת מה שבקש, בזכרם הנעשה בקסרי; ועוד שחקו עליו אנשים, הסובבים בעיר בקופה של צדקה, בשביל לאסוף נדבה עבור פלאָרוס הדל. ובכדי לנקום חרפתו בא עם חילו ירושלים ויצו למסור בידו המשחקים אשר חטאו לו. וכאשר לא אבו למסרם, הרשה את חילו לשלול ולהרוג, ויפלו מן העם שלא היה בידם חרב וזיין כשלשת אלפים. ובירניקי אחות אגריפס (שהיתה אז בירושלים) יצאה יחפת רגלים, ותבך ותתחנן לפני האכזר עד כי חדל, והזקנים והחכמים עמלו להשקיט לבב העם והצליח בידם להפיס דעתם שיצאו לקראת יתר חיל פלארוס הבא לעיר, וכן עשו, אולם כששאלו העם להם לשלום, ויבזו אותם ולא ענום שלום; אז חרפו העם בקול גדול את ההגמון לעובר שבועתו ומחלל דבר שלומו, ותחל המצה והחיל בהאיצם לבוא אל המגדל נוניא, רמסו רבים מהעם, אך העם מהרו אל הבתים והגגות, ויורו משם חצים ואבנים על הרומיים ולא יכלו לבוא אל תוך המגדל. עתה קמו הקנאים בחמתם ויעלו אל הר הבית וינתצו את המסכה אשר עשו הרומיים לבוא מן המצודה על ההר. וההגמון בראותו כי רעה נגד פניו, ויפן וילך מן העיר, ורק מעטים מאנשי חילו נשארו בעיר אצל הכהנים חפצי המנוחה לשמרם. – כבוא השמועה אל הנציב הגדול, שלח אחד משריו ירושלימה לדרוש הדבר, ופגש ביבנה את אגריפס עודנו מתאמץ להשקיט לב העם ולהשיבו למנוחה, וילכו יחדו ירושלים, ויראו ברעה אשר עשה ההגמון; ויהי העם נדון ונחוץ בבקשתם, לשלוח שלוחיהם להקיסר ברומי; ואגריפס הניאם מזה, או מיראתו חמת הקיסר נירון, או מהיותו איש שלומו של ההגמון. והוא מדבר על לבם במליצה מפוארת, הנה היא אצל יוסף בספר מלחמותיו, שלא למרוד ברומיים, ושיתנו כמקדם כל המסים לקיסר לאות על הכנעם והיותם סרים למשמעתו כמו עד הנה, ויאות העם לזאת כרגע; אך כאשר בקש עוד אגריפס כי ישמעו בקול ההגמון ולפקודתו כבתחלה, אמרו העם לסקלו, והוכרח לברוח מן העיר הוא ואחותו.
אחר כל אלה שנהיו ונעשו בימים מועטים, גברה יד הקנאים, וראשי הכהנים וזקני העם וחכמיו, עם היותם חפצים בשלום ובכניעה להעם המושל, נמשכו בעל כרחם אחרי הקנאים, אך לבד בזה שגזרו אמר להקהל ולהכין הכל למלחמה לעמוד על נפשם ועל עמם, אולם באזהרה יתרה לעם, שלא להתגר ברומיים, ולהשאיר תמיד מקום לשלום; ובזמן קצר נתבצרו והתישבו בחיל ישראל הכרכין והמצודות שביהודה ובגליל, והכינו בהן נשק ומזון, ופקדו בראש העם שרי צבאות וראשי מצודות, ומהם יוסף בן מתתיהו הכהן סופר בלשון יוני קדמוניותינו בכלל, גם קורות מלחמה זו בפרט, שהושם לראש ולשר בגליל, ונודעים תולדותיו וקורותיו שכתבם הוא בעצמו. וגם בירושלים הכינו הכל לרוב למלחמה ולמצור, והרהיבו גם את לב העם לעשות כזה; ועם זה לא חדלו מלהזהיר אותם ולאיים עליהם הרבה במחתה קרובה, אם יהרסו לצרור את הרומיים ולהתגר בם מלחמה; ומסופר ביוסף ומוזכר גם בגמרא, מן המראות המבהילות והאותות לשואה כי תבוא, שהתראו באותן הימים. ואילו שמעו לגזרות מלמעלה אלו ולעצת החכמים והטובים שבהם, קרוב הדבר מאד שהיו מגיעים בזה הדרך לשלום הגון ולאיזה תכלית נרצה, עם היותם נשארים נכנעים במס ועזר במלחמות רומיים לנציב הגדול שבסוריא; והעיקר הנדרש לפי הזמן והמעמד היה רק להסיר מעליהם ממשלת ההגמונים ועול הקשה של כילותם ואכזריותם, ולשום הנהגתם בבית מדינתם בידי עצמם מכל וכל, כמו שנשאר להם באמת חלק גדול בהנהגה גם בהיות ההגמונים בארץ; אלא שהקנאים מן הפרושים ביתרון חסידותם, והצדוקים באש עברתם, וכת יהודה בשגעונם, כלם נקבצו באו יחדו להתעות את העם ולהשחית הכל. – החלת מעשי הקנאים היה, שנתבצרו בהר הבית ובאיזה חלקי העיר, ורק השוק העליון נשאר כלו בידי הגדולים ואנשי המנוחה; אחר כן פסקו מלהקריב הקרבן שהיה מוקרב בשביל שלום המלכות (רומי), וזה עפ"י עצת שני כהנים קנאים אלעזר בן חנניה וזכריה בן אמפיקולוס. –וממעשיהם עוד, מה שספר יוסף בזה הלשון: "והסירו את הכהן הגדול שבאותו זמן מתיא בן תיאופל, והחציפו לבחור כהן עפ"י הגורל, באמרם שכן היה הגורל לכהונה גדולה מנהג קדמון, וזה שקר; אכן היה בזה בטול חק ודין קיים והוא שלא ליקח הכהנים גדולים כי אם מן המשפחות שהיתה בהם זאת המשרה (כמו שזכרנו אנחנו למעלה על אודות דבור בני כהנים גדולים שבמשנה); ועלה להם בגורלם אדם בלתי ראוי, פינחס בן שמואל מכפר הבתא, ולא היה מוכשר לכך ולא ידע מה, ונגד רצונו הביאוהו מן השדה והלבישוהו בגרי קדש, ולהפכו לאיש אחר, בלמדם אותו מעט מעט מה לעשות. והכהנים בראותם איך היתה התורה לשחוק, בכו ונאנחו". אלה דברי הסופר שראה בזה בעיניו מה שספר. והנה זהו פינחס הסתת ששנו עליו (ספרא פ' אמור ותוספתא פ"א דיומא) מעשה בפינחס איש הבירה (הנוסח בספרא חברא ונראה להגיה הבתא כמו ביוסף) שמצאוהו חוצב באבנים ומלאו לו המחצב דינרי זהב, א"ר חנינא בן גמליאל וכי סתת היה. והלא חתנני היה. – ומזה וגם מן ר' זכריה בן אבקולוס, גם ממקומות עוד, יש להביא ראיה שגם מן החכמים שוני ההלכות היו בין הקנאים, לדוגמא יבואר לפנינו (שער מסורת ההלכה), שמשנת מסכתא יומא נשנית בעיקרה סמוך קודם החרבן, ע"י שמעון איש המצפה מתלמידי רבן גמליאל הזקן. – והנה הדבור הרגיל שם, שהזקן מזקני ב"ד קורא לכה"ג בשם: אישי כה"ג, יתכן שהוא סעיף מרעות יהודה הגלילי וחבורתו, שהיו נמנעים מלקרוא לשום אדם אדון או רבון, הגם שלכלל חכמי הפרושים נחשבו בעלי כת זו למינים וכמו שבארנו כל זה למעלה, אלא שרובם והגדולים היו מבעלי השלום והמנוחה, והתנגדו לקנאים בסתר או בגלוי, כמו שידענו מתלמוד ומדרשות על רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו, וכן הכה"ג יהושע בן גמלא המשובח במשניות, ואשר ספר עליו יוסף שהיה אוהב לו, הוכיח את העם על עצלותם וכניעתם לקנאים. וכמו כן רבן שמעון בן רבן גמליאל הזקן, דור רביעי להלל בנשיאות הועד, הנמנה בין עשרה הרי מלכות, שהרגוהו מיד אחר חרבן המקדש, ידענו מפי יוסף הנאמן תמיד בכללי ספוריו ועל הרוב הגדול גם בפרטים, שהיה עם הזקנים בעצת ההכנה למלחמה, גם נהפך לו (ליוסף) לשונא, וחפץ מאד להסירו משררותו בשביל חשד נטיה אל הרומיים (ואולי בצדק בשעור מה). ועם ואת בהנוגע להקנאים העיר בפירוש, כי גוריון בן יוסף (אולי אבי נקדימון העשיר המוזכר במשנה ובאגדה) ושמעון. בן גמליאל, הנכבדים הגדולים בעם הסיתו אותם, שלא לשאת עול הקנאים המציקים להם. – ומרשעת הקנאים עוד, שנתהוו קנאים וצוררים לעשירים ולגדולים בשנאה גדולה כל כך, עד ששרפו באולת קנאתם אוצרותם, שאצרו לתבואה ולכל מחיה (גם זה מוזכר באגדה). וממין זה מה שספר יוסף ששרפו את בית הערכי של שטרות, שנמסרו לבית דין בירושלים, בכדי לפטור את הלווין מחובותם. ונראה ברור שהיו השטרות מונחים שם עפ"י תקנת הלל הידועה, שהיה בה באמת כדבר חז"ל תקנה לעשירים ולעניים (הגם שאין זה מהוראת המלה היונית פרוזבול, שפתרונה בפני שרי יועצי העיר) מה שלא ישר בעיני העריצים הללו. – אלה קצות מעשי הקנאים בתחלת המרידה ברומיים. ומהם צעדו מעלה לתועבות גדולות, בשפוך דם אחיהם גדוליהם לרוב. ובתוך הנרצחים גם איזה כהנים גדולים ביניהם יהושע בן גמלא הנזכר, וגברו רעותיהם מיום אל יום עד תום המלחמה.
והנה דברי המלחמה הנוראה ההיא שנמשכה קרוב לשלש שנים רצופות, ונפלו בה ובסבתה בארץ ישראל ובגליות הסמוכים לארץ, ערך אלף אלפים נפש אדם. מסבות תהפוכותיה והגבורות שנעשו בה. ואיך היתה מכת רצועה משולשת גם מבית גם מחוץ; מבית, בין שלשת הצדדים, הקנאים והרוצים בשלום בהשאיר תמיד לו מקום בכניעה ממוצעת, ואוהבי הרומיים ובית הורדוס; ומחוץ, לגיונות רומי, חיל צבא אגריפס, והמון צבא השכנים הרעים סביבות הארץ. ואיך נכבשה לפניהם בקושי כל עיר ומצור בידי אספסיאנוס ובידי טיטוס בנו, עד כלות המלחמה הקשה בשרפת בית אלהינו, ובכבוש איזה מצורות חזקות שבידי הקנאים עודד לשנה ולשנתים אחר החרבן. גם מעשי אכזריות נקם, שעשו הנוצחים במנוצחים שנשארו בחיים שבי, שעלה למאת אלפים נפש, אשר לחרב לדין חרב, ואשר לחיה לחיתו טרף במשחקי קסרי ורומי, ואשר לשבי למאסר כלא או לקנין עבדות עולם על אבן המכר. כל הדרברים והמרורות האלה, מסופרים בארוכה ליוסף הכהן וליתר סופרי קורות אומתנו. ואנחנו נעבור עליהם, כאשר תמהר רגל עובר אורח על פני שדה קטל בנשף יום הקרב כי תאחזהו בעתה, ונחיש לעמוד בדרישתנו בדור שאחר החרבן, בתכונתו ומצבו; וכבר ארכו לנו הדברים ועוד נשאר לשתות ולמצות את קובעת כוס החמה, עד לכלות המועד השני לירידה ולכליון, גבול מדרשנו בזה השער.
כבר העירונו למעלה, שעוד מתחלת מועד השני לעוז ולשלמות, נהרו כל הגליות שבמזרח ושבמערב במחשבה ובפועל לארץ ולמקדש, כאל נקודת אחדותם; ועל כן עתה אחר שנחרב הבית, אילו היתה שממות הארץ כלה, וגלות העם מעליה שלמה, כדרך שהיה בחרבן בית הראשון, היה הקשר לישראל ניתק לגמרי, ועכ"פ רוב הגליות כצאן אובדות אכלה אותן ארץ מגוריהם ח"ו; ומי יודע אם לפי המאורעות שבאו למאוחר בעולם, עצר כח המעט הנשאר ולא שבת מהיות גוי; אלא שבחסד השם נשאר בארץ גם בזמני גם ברוחני פליטה ושריד, באופן שאחרי שנות מספר למנוחה, היתה יהודה עוד לקדש, ולמקום משכן רוחניות גדולה מוכשרת לקשר ולאחד את הנדחים לקצות הארץ עכ"פ זמן מסוים ומספיק, עד שנוסדו ונתחזקו הגליות כל אחת ואחת בעצמה, למצוא קשור והתחברות ויסוד לתורה ולעבודה ולכל חבר צדק ומוסר. ואנו רואים שלא בלבד עד כלות מועד הירידה הזה כי אם עוד אחריו כמאתים שנה, היתה א"י נקודת אחדות להוראה ולהנהגת כל קדש לשאר גליות ישראל שבמזרח, ועוד ביתר שאת לאותן שבמערב בעומק אירופא ואפריקא. ואיך נהיתה זאת עם גודל הרעה, העוברת עליה כים שוטף מכלה כל; אין זאת כי אם יד ה' החזקה ופעולת מי ששכן שמו בבית ההוא, היא שעשתה, כי נותרה בארץ רוחניות טובה, שחיתה והחיתה השארית הנמצאה על הדרך שנספר לפנינו.
רוב הגליל ועבר הירדן לא נחרבו הרבה, לפי שרוב המקומות שבהם לא מרדו ברומיים, וקצתם נכבשו ונכנעו מיד בתחלת המלחמה, גם ביהודה החרבה, נשארו דלת העם, גם קצת הגדולים (שנודעו לרומיים לאנשי שלום) על אדמתם, ואף כי שולח פקיד מרומי למכור הנחלות והשדות, או ליתנם במתנה לאנשי חילם, הנה רובם נקנו מאת איש ישראל שבצפון, והרבה לקחום ישראל באריסות מידי הגוים, שהתנחלו בהם מידי הלוכד, או על איזה אופן אחר, שנלקחו מיד בעליהם בחזקה, וחזרו הבעלים ונאחזו בהם, או כבעלים ע"י קנין, או כאריסים מאבות לבנים, תמידיים מאת אדוניהם הרומיים וזהו חכירי בתי אבות הזכורים במשנה. – גם רבים מהשבוים חופשו ע"י בקשת אגריפס ויוסף ושאר חשובים בעיני רומי, והמכורים לעבדים, הרבה מהם נפדו משאר גליות ישראל במקומותם ושבו לארצם. ככה חזרו הנחלות להתישב מבעליהם הראשונים, הגם לאט לאט, לא ביד חזקה ואף לא בכח הצדק והיושר עפ"י דברי ב"ד, לפי שפסק אז דין הסיקריקון שהיה נהוג מלפנים, ולא נהגו בו בהרוגי מלחמה זו; וזה צריך לבאור. מאז שהתחילו המצוקות ומריבות הצדדים השונים אחר מות הורדוס, הזמנים שסמנום חכמינו בפולמוס של סבינוס, ובדבור משרבו הרצחנין כמוזכר למעלה, רבו גם המעשקות והחמסים, ולקחו הצדדים מאת מתנגדיהם כשנצחום, את נחלתם לעונש ולפדיון נפש או באיזה עלילה שתהיה, וזה המפורש בברייתא, שהיו הולכין ומשעבדין בהן ונוטלין שדותיהן ומוכרין אותן לאחרים, ומרומז כמו כן במדרש איכה (פסוק בלע ה') ששמחו העיירות לאיד ירושלים, על דבר העשוקים הללו שנעשו ע"י תקיפי ירושלים הנזכר, והם שהחזיקו בם בעצמם או מכרום לאחרים, ועל כן היתה התקנה (ואולי מדין התורה להיות הקרקע אינה נגזלת), שיוכל בעל הנחלה או יורשו לטרוף כדין מיד לוקח או יורש של הרצחן, הנקרא סקרין כנזכר, ולזה נקראו התקנה או הדין ההוא בשם סיקריקון (דין הסיקרין), והונח שם ודין זה גם על כל אנס או לוכד גוי בא"י, ולוקח קרקע שם בחזקה, ובמלחמת החרבן, וחילוק ומכירת השדות עפ"י רומיי, בטלו דין זה לשעתו, כדי שלא ימנעו יהודים מליקח נחלות ההרוגים במלחמה במקנת כסף, או בחכירות, ותשאר הארץ חלוטה בידי הנכרים. ובזה יובן לנו הענין בהנזקין שבאר שם היטב הפרטים בזה (ויש לתקן שם הגירסא לקח מן הסקרין, וכן בכ"מ שצ"ל סקרין שהוא האנס במקום סיקריקון שהוא הדין), ושלאחר כן חזר הדין לאיתנו נגד כל אנס לוקח בחזקה; הכלל שכל הנזכר היה סבה שמקצה איזה זמן קצר, חזרה הארץ לישובה ביד ישראל. – הגם שטיטוס וקצת הקיסרים שאחריו פקדו על הגליות שתחת ממשלתם, שלא ישלחו עוד את שקליהם לא"י, וצוו שיתנום לאוצרו ולאוצר אלהיו, הנה בטלו הם בעצמם או הקיסרים שקמו תחתם אותה הגזרה, וברור שבכל הגליות לא פסקו מלשלוח שקליהם ונדבותם ליד הנשיא ולישיבת הועד שבא"י עד כשלש מאות שנה אחרי החרבן. – הכתות ומחלוקתם נשקעו ונטבעו בים הצרות, ומן החרבן ואילך לא מצינו עוד זכר לא מן הצדוקים, ולא מן הביתוסים, והיותן כתות מחולקות, כ"א נטמעו בעם וראשיהם בתוך סגולותיו, וזולתן מן הכתות נפרדו מאתנו לגמרי, ולא היה לישראל עמם דבר והצטרפות כ"א רק כמו עם אותן שמבחוץ. – מקדש חוניו שבמצרים נחרב סמוך לחרבן בית קדשנו, בסבת שהלכו שמה איזה מספר פליטי חרב מן הקנאים, והסיתום למרוד, ולא עלתה בידם; כל זה מה שנתן מקום ואפשרות וצורך, לאמץ הקשר בין הגליות ובין א"י וחכמיה, שהורום דרכי התורה וקבעו להם החדשים והשנים למועדים. ונתאספו כל חכמי א"י הנמלטים בצל כנפי רבן יוחנן בן זכאי ראש להחבילה של חכמים אנשי מנוחה שבירושלים, ונשיא ישיבת הועד אחר החרבן; (והרומיים הניחו להם) והלכו ליבנה עיר החכמה מקדם. ועוד מימי רבן גמליאל הזקן היתה שם ישיבה לפעמים, ועתה קבעו שם את הועד הגדול לישיבת חכמים, ורבן יוחנן וחבריו ותלמידיו המפורסמים לנו אחזו שם, בהלכותיהן ובמשנתם לכל חכמת ישראל, ותיקנו תקנות טובות כפי הזמן והמעמד, שנשתנה הרבה מכל פנים, וביחוד בערך אל עבודת המקדש שפסקה, ונזכרו קצת התקנות במשנת ראש השנה.
כשמת רבן יוחנן בן זכאי מספר שנים אחר החרבן, היה לנשיא ולראש הועד רבן גמליאל השני (דיבנה) בן רבן שמעון הנהרג בשעת החרבן, ובחבורתו ר' אליעזר בן הורקנוס ור' יהושע בן חנניה ושאר החכמים התלמידים שראו הבית בבנינו וחרבנו, וזה בימי הקיסר דומיטיאַנוס אחי טיטוס, ואז הוטב עוד יותר מעמד העם בא"י, וחזרו עוד מן הנפוצים ופרו ורבו מאד. וכנראה מתוך ההלכות שבסדר זרעים ובסדר טהרות, שהרוב מהן נשנו באותן הימים, ידענו שעבדו אז את הארץ בחריצות ובכשרון גדול, ושהצליחו הרבה כם במלאכת הצורך והנדר. – ובסוף ימי דומיטיאַן שמת בשנת כ"ג לחרבן או בתחלת ימי טרכינוס (טראַיאַנוס) סביב לשנת למ"ד לחרבן, הלכו באניה זקני הועד לרומי, כמוזכר הרבה בברייתות. ונראה שעיקר הליכת הזקנים לרומי היתה בשביל השגת רשיון הקיסר לבנות בית תפארתנו מחדש ושנאות להם הקיסר שבזמן מתחלה, ואחר כן חזר בו ונתבטלה המחשבה. – ויש לזה ראיות נכונות שתים.
א שלא בלבד שהיו רגילים אז לילך ולהתפלל על הר הבית ומקום המקדש עד לעזרת ישראל, ומשמרת הטהרה חזקה ונהוגה עדיין, ונמצא הליכה כזו מבואר (סכות כ"ד) על הזקנים הולכי רומיי, אלא שנראה מאד, שלא חדלו מלהקריב גם איזה קרבנות, עד כשלשים שנה אחר החרבן, ווה עפ"י ההלכה הקדומה (זבחים ס"ב), מקריבין אעפ"י שאין שם בית. ומצינו לרבן גמליאל הנשיא אחד מההולכים לרומי: מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו, צא וצלה לנו את הפסח. והוא השני בשם זה בלא ספק.
ב מצינו במדרשות והיא מברייתא ישנה, שבחזרת הזקנים, נתאסף העם שכבר רבו וגדלו, להחל בבנין הבית והשביתום הרומיים; וכשראו החכמים שעלה בלבם מחשבת מרידה, עמר ר' יהושע בן חנניה שהיה מדיני חכם ובעל עצה טובה להכלל ישראל (ולזה שנו עליו משמת ר' יהושע פסקו עצות ומחשבות טובות מישראל), ונחם אותם, וספר להם משל הארי והקורא המצרי הידוע (ב"ר פרשה ס"ד); ורוח אחת לכל החכמים בזה, היתה לדבר על לב העם ולהודיעם, שאומה זו (הרומיים) מן השמים המליכוה. ושבחו בפניהם את הנעשה במדינה לשמירת ההשקט והבטחון בחיי מנוחה, ובתקון גשרים ומרחצאות ושווקים וכדומה. והנה במשך שנות טובה ומנוחה אלה, ששב העם בהן לרבוי מופלג, ולאיזו מעלה ושלמות בזמני וברוחני, ושהתמידו עד כארבעים וחמש שנה אחר החרבן, כל הדור וחכמיו שראו את הבית בבנינו בעת חרבנו, קצתם כשהיו כבר בכלל אנשים, ורובם בהיותם עדיין צעירי ימים, נאספו אל אבותם, הקורות והמחלוקת שקרו בבית הועד, ושאר מעשי אותו הזמן, שנמצאים מפוזרים בתלמודים ובמדרשות, אנו מקצרים ועולין בהן, להיותם נודעים בלי ספק לכל קוראי זה המאמר, גם נרשמו בספרי קורותינו. והצריך לנו מהם יבוא עוד בשער ההלכה.
בקום עתה דור אחר, שלא ראה מהומות מלחמה החרבן, וכמעט נרפאו פצעיה בארץ ובגליות הסמוכות לה, בערה בלבם מחדש התשוקה לחירותם, ולהרים דגל כבודם בין עמים עומדים בפני עצמם, וקפץ עליהם רוגז מרידות חדשות ונוראות מקרוב ומרחוק. והן הנה שכלו את כחם, והשלימו ירידתם עד לעפר. וכבר הזכרנו כי השם הכולל להן במשנה הפולמוס האחרון של טרכינוס ואדרינוס; והצורך לנו להודיע מוצאיו וסבותיו. – – בימים ההם כבר קשתה יד רומי על כל המזרח עד נהר פרת, וכל שוכניו נאנחו מן הלחץ וכובד המסים ועשוקי הנציבים, וגם הממשלה והנשיאות המזויפת, שהניחו הרומים למשפחת בית
הורדוס ולאיזה משפחות אחרות בקצה גבול ממשלתם, חלפה ונוספה נחלתם על ממשלת הנציבים שכני א"י שהצרו לנו, כבר לא עצרו כח עוד, ורובם ספו תמו גם הם גם שמותם עלי אדמות, ואך לישראל נשאר עוד שארית לפתח תקוה. ולזה להיות בשנת ל"ח לחרבן מלחמה להקיסר טרכינוס עם העמים שבעבר נהר פרת, בעלי מלחמת רומי מלפנים (נקראים ביחוד פרתיים ולחכמנו בשם כולל פרת גם אשור), ונצחו אותן העמים את חיל צבאו, שמחו כל שוכני המזרח נכנעי רומי לאיד הקיסר, וגם הוא הפך לבו לשנוא אותם; ואך שב הקיסר ממזרח לרומי, חשבו רבים למרוד, וביחוד אצל עמנו נתעוררה אז התקוה, לפרוק עול ולהקמת מלכותם. – ואחר הבחינה הנכונה, נראה שהיתה תוחלתם על זה הדרך, שעל ידי נצחונות עבר הנהר יתרפה כח רומי במזרח, ותחלש מלכותה, כמו שנחלשה לפנים מלכות היונים שבסוריא; וכמו בית חשמונאי אז כן יקום גם עתה להם איזה גבור או גבורים אשר ישיגו חירותם ויתפשו איזה ממשלה או מלכות; וזהו הנקרא להם עקבי או רגלי המשיח, שיהיה המישר דרך לגואלם האחרון מבית דוד, שיבוא וירים קרנם למעלה. ושנו אז וגם אחר כן משנה (שה"ש רבה פסקא אם חומה היא): אם ראית סוס פרסי קשור בקברי א"י מצפה לרגליו של משיח, שנאמר: והיה זה שלום אשור כי יבוא בארצנו. מצורף לזה היו איזה מן הגליות שבעבר הנהר בעלות כח וזרוע, ומהודרות באיזה שעור לשלמות ולהצלחה, ובישיבת חכמים כמו נהרדעא, נציבין, הדייב, וגנזק שבמדי, ויש ראיות שעשו חיל באותו הזמן, גם יצאו במלחמת עבר הנהר נגד רומי. ואף שאין בידינו זכר או רושם ברור, כי נועדו הגליות בסתר, ושנתנו יד בדברים מדיניים לאחיהם שבארץ ישראל; הנה בדברי הנהגת הדת בקביעות השנה והמועדים ובהליכת חכמים ותלמידים וחזירתם, היה הקשר והחבור מצוי לגליות עם ארץ יהודה, ועכ"פ ידענו ברור שבאותו הזמן בעצמו נתעורר החפץ לעמוד על נפשם וחירותם בגליות רחוקות זו מזו, ועשו גבורות ונוראות, עד שהוסת גם העם שבארץ למרידה ולפרוק עול רומי. ואיך ראוי להתאונן כי לא מצאו כל העתים והקורות הללו סופר מקרב עדתנו, כדרך שהיה יוסף סופר מזכיר למלחמת החרבן. ואין מהם בידינו כי אם המעט המסופר לסופרי קורות רומי, ואיזה זכרונות מעורבבות מפוזרים במדרשות ואגדות, שלא באו לספר קורות, כי אם לאיזה תכלית מוסר ועורר לבב, ועל דרך מיוחד וצורך השעה, זולת הדרך המחויב לספור דברי הימים וקורותם; ולזה אין לנו כי אם להזכיר עיקר הדברים בהתבונן בדרכנו על אודותם.
בשנת מ"ח לחרבן, וטרכינוס עודנו מכין לעלות שנית לצבא בעבר הנהר, קמו היהודים היונים שבערי חוף אפריקא, וינקמו בצורריהם היונים היושבים עמהם בהרג רב ומבהיל, ושאריתם נסו לאלכסנדריא של מצרים; והיהודים הקמים, עם רב ועצום, עזבו משכנותם בקיריני ובערי אפריקא, ויסעו דרך מצרים. ובתוך כך קמו היונים והרומיים שבמצרים ועשו הרג רב ביהודים שבאלכסנדריא, וזו הריגת טורכינוס רשיעא באלכסנדריא, וחרבן האחרון לקהל הגדול שם המוזכר הרבה בתלמוד ובמדרשים, וביתר באור בברייתא (גטין נ"ז ע"א): תניא ר' אליעזר הגדול אומר שני נחלים יש בבקעת ידים, אחד מושך אילך ואחד מושך אילך וכו' וירמוז על הנילוס, ועל שפלת מצרים הנודעת בשם דלת"א. – ועוד במקומות ביון בעסיא (אזיא הקטנה ובלשון המשנה מדינת הים), התקוממו היהודים במר נפש על צורריהם היונים ובנקם גדול, ואחר נפלו, עד כי כלתה הגליות היקרה ההיא של יהודים יונים כמעט לגמרי, ואכלה אותם ארץ אויביהם; אמנם יוצאי נוסעי קיריני וערי אפריקא הנזכרים, חלק מהם עברו לתימן ולאיים רחוקים וחלק מהם פנו ממצרים לארץ ישראל, והתישבו בגבול היותר דרומי של הארץ בהר יהודה ובהררי שעיר הסמוכים למדבר ערב; ואלו מושבות ישראל חפשים (והקרוב שהותחלו להתישב עוד בזמן הבית) והם הנקראים במשנה הר המלך, ובאגדה טור מלכא גם טור שמעון, אולי על שם הגבור לוקיאס מקיריני שהתחזק שם; ועל שם שמעון בן כוכבא שמלך אחר זה. – והנה בתחלת המרידה בקיריני באפריקא, מהר טרכינוס ושלח לשם חיל באניות תחת שר צבאו טוכבא, ונחפז לבוא שמה, וזה הנזכר באגדה בדרש על המקרא: ישא ה' עליך וגו' כאשר ידאה הנשר. ולאחר שענש שם דלת העם הנשאר, רדף אחר לוקיאס הגבור מקיריני בהר יהודה הנזכר. ואחר מלחמה עצומה, שלא נרשם סופה וכמה נמשכה, נצח טורכא, והגבור מת במלחמה, וזהו חרבן טור מלכא, הזכור באגדה דהנזקין היותו מקודם לחרבן ביתר, וגם הגבור הקירני מוזכר שם בשם בר דרומא. ונראה מאד שלא היה הנצחון מוחלט, ושלא יכלו הרומיים לכבוש אותם. ונשארו עוד שנות אין מספר בחירותם על הררם זה המפורסם במשנה ובאגדה באוכלוסין בכפרים וקריות אין מספר ומשם נמשכו ונסעו עד לאמצע ארץ ערביא הסמוכה, שאנו מוצאים שם קהלות רבות מישראל חפשים, ובימי מחמד חמש מאות שנה אחר אלו המאורעות, גם מצאנו רשום שהרבה חכמים מא"י נסעו לשם ומהם ר' עקיבא. ובאמרנו שלא יכלו הרומיים לכבשם, או גם שלא חששו להם כל כך, אין לתמוה על זאת לפי ענין המקום והזמן ההוא; שהרי גם הערביים הסמוכים וקרובים מאד, לא הביאו את צוארם לגמרי בעול רומי לעולם. – ונשוב לארץ עצמה למצוקותיה, שבה עלתה חמת הקיסר טרכינוס והתנכל בגזרות קשות, להעביר דתנו, ולא הניח לעם לשמור שבת ומועד ולמול את בניהם, ואת החכמים מנע מלעסוק בהלכותיהם ומלקבוע חדשים ולעבר שנים, והעמיד על כל זה שומרים, ופסק שכר למוסרים ומלשינים בזה. ויפה ראה העריץ שאין להאביד אומה זו כי אם ע"י הריסת תורתה, וחדש בזה מה שלא עשו מושלי רומי שקדמוהו, ולא עלה על לבם; ונמשך שמד זה של רומיים (בנגוד אל שמד היונים לאנטיוכוס, שהיה מאתים ושמונים שנה לפני זה) בשינוי לחוזק ולרפיון, אך לא בבטול לגמרי, כל ימי אדרינוס ועד אמצע ימי אנטונינוס הראשון, בכינויו החסיד. ובהמשך עת צרה ההיא הוחזק ישראל לנאמן לה', ובאו על אודות השמד ההוא, איך הראו בו נגד צורריהם עזוז נפשם ותוקף אמונתם וערמת לבבם, להסתיר מעשיהם כתורה, מעשים רבים ודבורים יפים מפוזרים בתלמודים ובמדרשות. גם הלכות כמה לפי צורך הזמן הקשה נקבעו אז, ונודעים במשנה בדבור, ובסכנה ובשעת הסכנה ובשעת הגזרה, והקורא המשכיל יבין במצוא הדברים למקומותם. ולנו רק להעיר על העולה מהם כי אז נחלק העם לחצי; קצתם נתנו נפשם על כל דבר גדול וקטן, ולא רצו לשנות (בכדי שלא יכירו בהם אויבים שהם יהודים, ויארבו ויעלילו עליהם אפילו שרוך נעל, שראום מחזיקים בדת יהדות), אלא קדשו שם שמים על הכל, וביניהם גם פחותים ועמי הארץ; וספרו חז"ל המשל בפיהם: או יהודי או צלוב, כלומר אין להם לבחור צד שלישי. ונאמר עליהם עוד: על מה אתה יוצא ליסקל? על שנטלתי את הלולב, על מה אתה יוצא ליצלב? על שמלתי את בני; וקצתם אמרו: שאין ראוי לאדם לאבד עצמו בידים, ויש להכנע מפני הגזרה ולהסתר כל מה שיוכל, ולהתחבא עד יעבור זעם, וכשלא יהי ביכולת יעבור על המצות; ובין אלו נמצאו גם גדולי חכמים, כגון ר' יוסי בן קסמא, שאמר בזה בדברים של טעם (שהשכל נותן משפטו איך לעשות בהם): אין האדם רשאי לסמוך על רחמים מן השמים (פעולת נס). אולם איזה מזה הכת הפריזו הרבה בפחד ובחסרון אומץ אמונה עד שמשכו גם ערלתם ע"י מעשה באיזמל, בכדי שלא יוכלו לבדקם בזה. אמנם האורבים והמסורות, נראה מברכת ולמלשינים גם מענין אלישע אחר, שלא היו רק מן המינים שיצאו מקרבנו לגמרי, וידעו בדתנו. ונראה ברור עוד שהיתה הטענה חזקה בין שתי הצדדים הנזכרים, ער שנמנו וגמרו באסיפה, שבכל המצות יעבור אדם ואל יהרג, ורק בשלש העבירות ע"א, ג"ע, וש"ד, יהרג ואל יעבור. והנפלא כי דומה לזה ממש קרה גם בגזרות ספרד. גם בענין הטענה גם בתכונות הצדדים. – – הגזרות הקשות הללו שהחלו משנת מ"ה לחרבן ואילך מררו עוד יותר את לבב העם; אכן נראה כי גברה עתה המחשבה והעצה למרוד, גם בין קצת החכמים וביחוד בין התלמידים והחברים, ויש זכר לדבר גם בתלמוד ובמדרשות, ד"מ: שנים עשר אלף תלמידים היו לר' עקיבא מגבת ועד אנטיפרוס (מפוזרים בכל א"י), וכלם מתו מפסח וער העצרת, (כלומר שעזבוהו כלם בזמן קצר לעת המרידה, ולבסוף ספו, תמו במלחמה), גם ספרו על הנערים הרבים שהיו בעיר ביתר, שהיו אומרים: אם יבואו השונאים עלינו במוכתבין הללו שבידינו, אנו יוצאין ומנקרין את עיניהם (דרך גוזמא), וכיון שגרמו העונות וכו'. גם נראה אמת שר' עקיבא רבם וגדולם, ידו היתה אתם בדחיקת הקץ ההיא (שכן מנו במדרש שני ראשי זמני דחיקת קץ, אחת בימי אלעזר בן דינאי, המסופר עליו למעלה, והשנית בימי בן כוזבא). וכי מסעותיו הרבים לערביא ולעבר הנהר ולגנזק שבמדי, היתה להן גם זו הכונה להשגת עזר מגליות הללו, הגם שאין על זה ראיה מבוארת בתלמודנו ואדרבה אמרו: שהלך בשביל לעבר שם שנים ולקבוע המועדים, שעל זאת הקפידו הרומיים הרבה אז וגם זמן ארוך אחר כן, למנעם מזה בארץ, בכדי להשיב כל ארצות ממשלתם לחשבון שנת יוליאוס שלהם; אמנם גם זה מוזכר מבואר לחכמינו, שכאשר עמד בן כוזבא לזמן מועט אחר זה, אמר ר' עקיבא "היינו מלכא משיחא" (פי' שקרובה עתו לבוא). ורבי שמעון בן יוחאי סיפר "רבי עקיבא רבי היה דורש דרך כוכב מיעקב דרך כוזבא מיעקב". והאמת הוא שרבי עקיבא לא נהרג עד לזמן מאוחר מחרבן ביתר, על לא שמרו הגזרה בלמוד ישיבת ובסמיכות חכמים, והרגוהו הרומיים אותו וקצת חכמים גדולים ערך עשרה בזה אחר זה, בחשבם שעי"ז יגיעו למטרת חפצם בהכחדת דת ישראל. ואיך שיהיה בזה, הנה זכרו סופרי רומי שעוד בשנה ההיא (מ"ב או מ"ו לחרבן) הקדימו קצת הגליל למרוד, ויך אותם שר הצבא קוויעטוס ויכניעם, ויהי לראש ולהגמון ביהודה. – בשנת מ"ח לחרבן מת טרכינוס במזרח, והתקסר אדריינוס והסיר את קוויעטוס ויהי להגמון אגיוס או טוניוס רופוס (ובגמרא בשבוש הסופר טורנוס רופוס); ומתחלה אמרו להשלים את העם ולהקל מעליהם כובד הגזרה, ונמצא זכר ורושם לזה במדרשי אגדה, באותן השאלות והספורים שהיו להקיסר ולהגמונו עם העם וחכמיו: אלא שכבר נגעו צרות השמד עד לב העם וביותר בין צעיריהם, ואין להשקיט האיבה הגדולה. ומשנת חמשים לחרבן נגלתה עצת המרידה לעין הרומיים, וספרו סופריהם, כי רופוס הכיר בה ע''י מה שראה, כי נעלמו ופסקו כלי קרב ונשק טובים, שהיו חרשי ברזל יהודים עושין בהם ומוכרין אותם לרומיים, ועתה לא מכרו להם רק מושחתים, והבין כי הקושרים אספו את כלי הזיין הטובים והסתירום למשמרת. וכאשר הודיע ההגמון זאת אל הקיסר, צוה לחדש קושי גזרות טרכינוס כמבראשונה. ובמשך עשר שנים הבאות חרש רופוס את ההיכל (ובחר יום חרבנו ט' באב לפי המוזכר במשנה תענית), היינו שהעביר את המחרשה על הר הבית לאות ולסימן, שלא יבנה עוד ויהי שדה ויער לעולם. ובירושלים, שהיתה בשממותה מימות החרבן, הושיב נכרים מחיל לגיונות רומי, באין רשיון לישראל ללכת שמה אפילו רק להתפלל. ונראה שבמשך זמן ההוא נחבש ר' עקיבא לבית האסורין, ונהרגו קצת ראשי החכמים, וקצתם ברחו לבבל או לעסיא. ובין הנמלטים רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה הנשיאים, אם היו עוד בחיים אז, מה שאינו נראה כלל. והנראה לנו עוד שזה הומן שנקבעה בו תפלת נחם בבונה ירושלים, ושרק לאחר מיכן, אולי מימות רבנו הקדוש, פסקו מלאמרה בכל יום. וכמה היא תאניה צחה ואנחה מוצאת מעומק הלב, ואיך תובן לנו היטב כשנגבול חבורה ויסודה בנקודת זמן קשה ומלא תקוה זה שאנו בו. – עד בשנת ששים לחרבן נתעכבה המרידה מלפרוץ לפי שאז עבר אדריינוס פעם שנית במזרח, ויש זכר במדרשות גם לנסיעה זו; אולם כמעט חזר הקיסר לרומי, מרדו העם שביהודה ובדרום הארץ ברומיים, ועמדו על נפשם ועל תורתם מפני הגזרה בשנת ס"א לחרבן, ויהי להם לראש איש שמו שמעון כוכבא או בר כוככא ולא ידענו יחוסו של האיש הזה ומה שיחו מלפנים, גם לא אם היה בן או ממשפחת הגבור הקיריני הנזכר ששמו לוקיאס, שפתרונו אור, או אם כינה עצמו מעין שמו בר כוכבא בארמי; אך זה נראה ברור, שלבד אצל בני עמנו הסבו את שמו אחר כן לשם בן כוזבא (כן הוא בלא יו"ד אחר הזיין בירושלמי ובמדרשות), ללעג כי נהיה למחסה כזב, ולא נודע שם זה לסופרי רומי, המזכירים אותו תמיד בשם כוכבא, וכן כהני הנוצרים הקדמונים שאומרים, שבאחיזת עינים הראה לפניו עיגול אש ככוכב. וכבר רמזנו ובארנו בהערות שלא החזיקוהו כלל למשיח, אך קוו ממנו שיחזיר להם חירותם ואיזו ממשלה כדרך החשמונאים; אכן יהיה המישר הדרך לפני המשיח מבית דוד המקווה. וכחו לא היה במעשה פלאים (וזה המרומז באגדה דסנהדרין), כי אם בגבורתו ובעזוז רוחו להרים יד ולמלוך, ובמרירות לב התלמידים שנאספו אליו לאלפים, והלהיבו את לב העם כלו, ויבצרו את הקריות הרבות בכל הר וגבעה, וישימו בהן נשק וזיין. ולמדו בני יהודה קשת, ומכל צד ופנה נופלים גדודים גדודים על הרומיים המפוזרים בארץ, והורגים בהם. ובזה חזרה שמירת התורה והשבת והמילה וכאמרם בהלכה (ירושלמי יבמות פ' ח', ויבמות ע"ב ע"א): הרבה משוכים היו בימי בן כוזבא ומלו, וזה על משוכי הערלה שהזכרנו למעלה. וכשגברה ידו עלה הוא והמורדים והעם אשר עמו לירושלים ולכדוה בקלות בשנת ס"ב לחרבן ובשנה השנית למרדם. ונראה שעתה קרא עצמו מלך, וזה לפי הדבור מלכות בן כוזבא הנמצא בברייתא, ולפי המטבעות שטבע, שהיה כתוב בהן שמו מצד אחד ומצד שני חירות ירושלים; זכרו מטבעות אלו במשנה (תוספתא מעשרות) בשם מעות כוזביות. ונמצאו מהם עוד היום למשמרת בידי אוספי מטבעות. ע"י כיבוש ירושלים חזקו ידי אשר אתו, ונהרו אליו מסביב חיל גדול ועצום, עד כי לא יכול רופוס ההגמון לעמוד בפניו כל מאומה. וספרו סופרי רומי בקוצר, שבזמן לא כביר היו תחת ממשלתו חמשים קריות מבצר ותשע מאות ושמונים וחמשה כפרים. – ממשלת בן כוכבא נמשכה עד בֹא יוליאוס סוירו, שר צבא לאדריינוס, שהיה בארץ בריטאניא ושלחו הקיסר ליהודה. גם בבואו לא נכבשה הארץ לפניו בפעם אחת, כי אם אחת אחת לכד את המצורות, וכשחזקה ידו במדינה בא על ירושלים ויצר עליה. וכנראה מדברי הסופרים היתה המלחמה קשה לפני ירושלים, ואבדו הרומיים הרבה מחילם, כי נלחמו העם במר נפשם; וכשלכדו הרומיים את העיר ויהרסו אותה, נאספו העם אל המבצר ביתר או ביתתר (וכבר חוינו דעתנו שהוא המבצר בית צור גבול אדום מפורסם מימי יונים) ובן כוכבא עודנו מושל שם ובמצורות שבהרים סביבותיה, ושר צבא רומי התאמץ ללכוד הארץ, ולבער המורדים מקרבה, והעם הנמלט לביתר רב מאד. ונודע המסופר לחכמינו כי שם נהרג רבי אליעזר המודעי, שהיה מגדולי רבותינו שבדרום מעיר מודעין מולדת בית חשמונאי (ושבחוהו חכמים בדרך צחות עדיין אנו צריכין למודעי), ונמלט גם הוא לתוך המבצר, והרגו שם זה שמעון המולך, לפי שחשדוהו להיות ידו את אדריינוס להסגיר אליו העיר. ונראה גם מדברי הסופרים שהקיסר בא בעצמו ליהודה לפני לכידת ביתר לבסוף ואחר לכידת המצודות מסביב לה נלכדה העיר כלה לפי מסורת חכמינו במשנה בט' באב, והשנה בבירור שנת ס"ה לחרבן, שתים שנים (ולנוסח אחר במדרשות שלש שנים) ומחצה, אחר מלוך שמעון בירושלים ובביתר, ועשרים שנה להתחלת המרידות של הפולמוס האחרון. – כפי מה שנוכל לשער מספורי האגדה, היתה ההריגה בישראל בכבוש ביתר עצומה ונוראה. וסופרי רומי אמרוּ בקצור, שעל ידי מלחמה זו חסרו מעם היהודים חמש מאות אלף ושמונים אלף נפש, חוץ מן שבי גדול של מורדים ובלתי מורדים, שהובלו לארצות אירופא, ונדחו עד צרפת וספרד ואשכנז, ורובם נמכרו לעבדים. וכשפדאום גליות ישראל שבארץ יון ורומי והמפוזרים מכבר בארצות אירופא, התישבו שם ולא חזרו עוד ליהודה. – העיר ירושלים בנאה אדריינוס מחדש לגמרי בשווקים ובהיכלות ובתי מקומות משחק על דרכי ונמוסי הגוים, עד כי חלפו פני העיר וגם קצת מקומה נשתנה מלפנים; בהר הבית נטעו יער צומח עצים, ובתוכו הקימו פסל תמונת אדריינוס; את איש ישראל לא נתנו ליכנס בעיר, ועוד ציירו בשער תבנית חזיר לחרפתם; ובלי ספק עזבוה ישראל מאליהם, לפי ששבה עתה עיר נכרי אשר לא מבני ישראל, כמו שהיתה קודם שכבשה דוד (שופטים א'), וכמו שהיה שמה מלפנים יבוס, כן נקראה עתה על שם משפחת אדריינוס איליא, ולא חזרה לשמה ירושלים עד במלוך קסרים נוצרים כמאתים וחמשים שנה אחר החרבן. וגם במשניות ותלמודים ומדרשות לא בא ממנה שום זכר וספור ענין מימיהם. – והנה אף בכלות המרידה עמדה הגזרה בקושיה עוד איזה זמן לא נדע כמותו, ובו נהרג רבי עקיבא במיתה אכזרית, ורבי יהודה בן בבא על הסמיכה לחכמי הדור הבא, ור' אלעזר בן שמוע; ואך את זאת ידענו שהמציק לנו בחמתו מת שלש שנים אחר כן בשנת ס"ח לחרבן; ושלזמן מה נתרצו הנוצחים לתחנוני דלת העם הנשאר ביהודה, והרשו להם ליתן הרוגי ביתר לקבורה. ובירושלמי הדבור: עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם שיקברו. ונראה ברור שמן אז גם הגזרה הוקלה אחת אחת עד שבטלה, ושעל זה העזר הדל והנכאה, שלא היה דומה כלל להפורקן שאחר שמד יון, קבעו החכמים מטבע ברכה מיוחדת בשם ברכת הטוב והמטיב, לברך על הרעה בהקלותה כשם שמברכין על הטובה בבואה, ומתפללין בשתיהן לעתיד לבוא, וזהו ששנו חכמים במקומות רבים, ברכת הטוב והמטיב ביבנה תיקנוה, יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, תפשו בלשונם החסד הראשון של מושליהם. וטעם קביעותה בברכות המזון אחר בונה ירושלים, בכדי שתהא הודאה על הכוס על הטבת מעמרם, ובכדי לנחם את העם על אבדן תקותם ברעה אשר מצאתם. ולדעתנו נוסח ברכה זו כפי מה שהיא בידינו, נשתנה הרבה ממה שהיתה בשעת תקנתה, כמו שיש לחלק כמעט בכל הברכות, בין הנוסח שהשתנה ברב או במעט, ובין המטבע והטופס הקבוע ועומד. – ואף גם זאת בא הדבור לקדמונינו: באותה שעה נגדעה קרן ישראל, ועוד אינה עתידה לחזור עד שיבוא בן דוד; הרגישו ז"ל שבזה המאורע הרע ומר בתחלתו ובסופו כבר נגדעה לארץ ועולל בעפר קרן עוזם לכל ברכת טובה זמנית ורוחנית, שהן תבאים צריכים לאומה להיותה גוי שוקט בנחלתו; ועל כן חדלו מלהתאמץ עוד בתקוה, לשוב לקדמותם ע"י מה שיתפשו איזה ממשלה בארץ, כמו שבארנו היות הדבר עד הנה; וזה גם טעם הכנוי פולמוס האחרון, ולזה יוגבל גם לנו נקודת זמן זו, שבה גלה שאר יקרנו לימים רבים ונוטל כבוד מבית חיינו המדיניים לעתים רחוקות, לתשלום מועד שני של נפילת פלאים, שהתחילה, כמו שזכרנו למעלה, במות אלכסנדרה אשת ינאי; ולפי זה יהי המשך מועד זה במאתים ועשר שנה. – ובזה יתמו גם דברי שני השערים האלה שכללנו בהם שני מחזורי עתים גדולים, בכל אחד שלשה מועדים, לצמיחה ולפרי שלמות, ולכליה והפסד. ולא נוכל עתה להשלים הספור והמדרש בדורות שלאחריהן, הגם כי הקורות הבאות אף הן סובבות בכללותן על הציר הזה, לפי מחשבתנו; אך בהבדל לבד, שהמועדים ארוכים יותר בגבוליהם ומשונים הרבה בתכונותיהם, ורוח אחרת אתם לכל דבריהם. ונרמוז בזה, שהתחילה צמיחה שלישית בימי האַנטונינן בשלהי השמד הנורא הנזכר, ויש לרבותינו בזו ההתחלה ברייתות יפות, איך נתכנסו מתחלה ביבנה ואח"כ על זמן מסוים לאושא שבצפון הארץ, ועשו בה תקנות טובות לפי צורך הזמן, ודלות מעמד האומה שנשארה כאוד מוצל מאש; ואיך חזרה הישיבה והנשיאות לזרע הלל על מכונתה, באופן שהנשיא וחכמי חבורתו עמדו תמיד למגן גם אצל השרים (אנטיפוטא) שבקסרי, גם במסעים מיוחדים לרומי לעת הצורך, וכמו שבא על זה הרבה ספורים בתלמוד ובמדרשות. גם הדבור (מגלה י"א ע"א) לא מאסתים וכו' להפר בריתי אתם בימי רומיים, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי הדורות, ומועד עוז ותגבורת שלישית התחיל סביב לשנת ת"ק לאלף החמישי, בשָגדלו הישמעאלים והצליחה והחכימה מלכותם למאד ומן אז עמדו גם בתוכנו גאונים גדולים, סופרים חכמים ומליצים, ועושי חיל וגדולה בכל פנים עד להפליא; ויתכנו גם בזה דברי מדרש, נעים לשמוע ונחמד להשכיל, שרשמנוהו בראש השער על זמן בֹא המקדונים לאסיאה, על שאתה מחדשנו בבוקרן של מלכיות אנו יודעין שאמונתך רבה לגאלנו. – ובא אחר הזמן הגדול הנזכר מועד שלישי לירידה וחשכת ליל עצום בברקי נוגה מועטים, מאז נאספו אל אבותם הרב והרמב"ן ז"ל, ונתחדשו בתחלת אלף הששי שמדות וגירושין וצרות אין מספר, שתכפו והתמידו עד אחר שנת ת'. והדרישה בכל אלה מעולה ויקרה למען נחכם באחריתנו, ועוד בה לדורשים מקום רחב ידים להתגדר בו.