פתחו שׁערים ויבוא גוי צדיק שׁומר אמונים:
זכה נעשׂית לו סם חיים, לא זכה נעשׂית לו סם מות: (יומא דף ע"ב ע"ב)
תחת שלש תרגז האמונה וירופפו עמודי העבודה הנכונה; תחלתן דרך ישר ואחריתן דרכי מות; יסוד שלשתן במעקשי יצר ורוכסי לב עקוב.
א כאשר ילהיב המאמין את נפשו לעבודה, ויפשוט מחשבתו מעסקי העולם ומחמדי החיים, יבוא למאוס בכל הנופל תחת החושים; אחר תקטן בעיניו גם ההשגה השכלית, מוגבלת בשמושה עפ"י ההגיון והבקורת; יהפוך עינו כל היום רק אל מעמד נפשו הנלהבת ויחלום בה כחות השגה חדשה ועוז ממרומים; וזה הצעד הראשון. – צעד שני לו, וכבר הוא ברע – ידמה לראות בעין פנימיותו מלאכי עליון ועצמים זכי או משוללי החומר, ויבקש תחבולה להתקרב אליהם; אחר יתערב עמהם ויודיעוהו כל רז וכל העתיד לבא; ולקיום ההגדות פרי לבת אש דמיונו, יבקש לו עדות בספרי קדש, ויקראם לא לבד בדבורים ובמלות, כ"א גם באותיות, בנקודות, בטעמים ובתגין. – צעד אחרון, ישתגע לחשוב עצמו כשותף להבורא ית"ש, ושבידו לשנות הטבע כחפצו ולגזור אמר ולהניע אותה מחוקיה – המכונה בתורה מנוחת מעשה בראשית. אחר ידמה היותו נעלה על חוקי התורה השכליות והשמעיות, כפי רום מעלתו על עולם הפרוד והתקון, שבו לבד יפרדו האסור והמותר, הכשר והפסול, הראוי והבלתי ראוי; עד שלבסוף יגיע שגעונו לספר על עצמו בתארים נשגבים מן האנושית ומן הרוחניות, וקרוב מאד מאד לעשות עצמו אלוה תעתועים. וכמה זר זה הקצה וכמה לא יסבלהו השכל הישר המצא כזה בעולם, ועם זאת כמה הוא מאומת עפ"י נסיון שנוי ומשולש ומכופל הרבה; הקצת ממנו ידוע לכל ורובו רק לבקיאים – ראשית נטיה זו בנפש המאמין תקרא אצלנו בשם ערבי הזיה (שווער־מערייא), עלול לה ביותר איש הלבב, ואשר רוח בו מהמאמינים, ומסוכנת ביחוד בבעלי האדומה, ובמי שלא שם עדן קנין בנפשו היראה והענוה ויתר המדות המשובחות.
ב ויש מאמין מוצא את יצר לבו מואס בטוב ובוחר ברע, ומרגיש בנפשו חסרונו ורוע תכונתו, וכבר נשרש בלבו היות האמונה והעבודה מביאים אל האושר, על כן ידמה למצוא עזר ותרופה למחלתו בגודל אמונה והרבות עבודה, ויעתיר תפלה ותחנונים, ובהרגישו שהוא אינו ראוי להיות נענה לרוע תכונתו, יבקש לו מליצים לפני שופט צדק, מלאכי מרום וצדיקי הדורות שעברו, ויקראם בשמותם, אמתיים או בדוים; ידרוש אל המתים, יבנה להם נפשות וידליק בהם נרות וכדומה לזה. – מזה תסתעף לו האמונה בשדים ממונים על כל יסודי היצירה וכחותיה ומקריה, וברוחניים טובים ורעים מזהירים ומתלוצצים ומתלוים לכל דבר, ויעמול למצוא חן בעיני הטובים ולפייס או להסתר מפני הרעים. ולב הותל יטהו להשיג חפצו זה ע"י עבודות נכריות ומעשים זרים לטבע, כזרות העצמים ההם אשר אליהם תכונן עבודתו; כמו בעל ההזיה יחפש קרבת הרוחניים, אך בדרך מתועב ונלוז, ולתכלית פחות המעלה, להנאתו ולהצילו מרעתו. וכל זה עושה בלי שקול הדעת כ"א מצד ההרגש והלך נפש, להיות קשה עליו להיטיב את מעשיו ולטהר את לבבו, והיותו מוצא אמונת שוא והעבודות הנערכים אליה, עם רוב זרותם, קלים עליו ביותר. – ראשית תכונה זו בנפש, תקרא בשם אמונה טפלה [אבערגלויבען], עלולים לה ביותר חלושי הדעת וחזקי הדמיון מאנשי ההמון; ומסוכנת מפאת היותה מחשכת יפעת הדת, תדמה את האדם לקוף, ותשווה בין המצות הברות ובין דברי החלומות ומעשי הכשופים; ובקצהו האחרון נעשה עע"א ממש, אומר בפיו אחדות, ומאמין ועובד כמעט לכל כחות ומעשי הטבע ועוד יותר לברואי דמיונו הנפסד.
ג ויש עוד מאמין, כשיראה אחרית הפסד שני אלה שקדמו, ימאן בקש גדולות ויכין לבבו רק לקיים המצות כצורתן וכהלכתן, עפ"י המסודר והערוך. וזה טוב בעצמו ואולי היותר טוב לרוב האנשים; אלא שקשה על האדם, יהי גדול או קטן נבוב או נלבב, להיות ישר על דרך אחת באין נוסף ונגרע, ושלא להוסיף מדעתו חשבונות וזה יהיה באמת בכדי להוציא שפוני טמוני כחותיו אל הפועל. ועל כן ירבה מאמין זה בסדורים ובדקדוקים ובאופני קיומם, יעסוק ויעשה בהם ובענפיהם ובתולדותיהם עד אין קץ. – אמנם יסתעף לו הרע הגדול, שמעט מעט יפנה ויסור לבו מן הכוונה הפנימית, שהיא באמת נשמת המצוה, והמעשה כגוף לה; ועוד רע מזה שיאבד גם מצות ראשיות ויקרות, שאינן כלל במעשה, והם הנודעות בשם חובות הלבבות, יסודן קדושת וטהרת המחשבה בדעות ובמוסרים, והם אצלו כלא היו, להיות מחשבתו גסה ובלתי מוכשרת לקבל כאלה, עם היות שכלו מחודד בעיונים אחרים; וישתקע בזה הדרך עד שיעשה חלוקה אפילו במעשים בין חקים למשפטים, יתרשל במצות השכליות, וישתדל במאודו בשמעיות, רק לחשבו שאין השכל מכריע עליהן, והאומות משיבין עליהן, ועל כן שכרן מרובה הרבה משכר המצות השכליות כפי מחשבתו. – מחלת נפש זו תקרא בשם רבוי מעשה מאבד כוונה או קדושת המעשה וחולין המחשבה (וווערקהייליגקייט) וקדמונינו קראו לה מכת פרושים וכללוה בשבעה מינים מיוחדים; עלולים לה ביותר אותן הנקראים ידענים ופחותי המדרגה מתופשי התורה. הסכנה גם בה עצומה עם היותה בלתי נגלית בהשקפה קלה, וזה להיותה משפלת עד לעפר. התכלית הגדול בעבודה, להרים את נפש האדם לעולם שכולו תושיה ולהיות רוחני אך בשמירה ממוקש ההזיה, וזו הנטיה תעשהו אחת אחת לעבד כושי, עומד מוכן וקורא מה חובתי ואעשנה, וידו פתוחה כל היום לקבל פרס עבודת טרחתו.
בפרוע פרעות בישראל ונפל ממנו רב בשלשת הפחתים הנזכרים, אז יקומו בעם אנשים מפקחים עין על המעוות הנעשה, ולהיות מחוקי המציאות המוסרי, שכל הפרזה על מדת מה, תהיה סבה לחדוש מדה, מתנגדת אל הראשונה מן הקצה אל הקצה, הנה יקומו גם הלום אוחזים בקצה האחרון השני בשלשת הדרכים שזכרנו, וגם הוא רע ואבדון במוחלט; ותתחדש נגד ההזיה הכחשה במציאות הרוחני; עד שיבזה בעליה את צלם האדם וישים עצם נשמתו ומפלאות כחותיה, לתולדות איזה חום ואיזה ליח טבעי חומרי; ונגד אמונה טפלה תתקומם חסרון אמונה והטלת ספק בכל עדות ההרגש הפנימי ושכל הישר ואף כי בקבלת אבות, עד שיש מהם משתגעים לספק – ד"מ – במציאות רועה נאמן משה רבינו ונתינת תורה על ידו, ובספרי הנבואה ורוה"ק בכללם, אולי חברם איזה רב רמאי. – ונגד מעשה מאבד הכוונה, תתחדש עזיבת המעשה מכל וכל, בעליה מתפארים ביתרון ידיעת הכוונה למצות עפ"י החכמה או עפ"י הסוד – ואלה האחרונים קרובים לבעלי ההזיה – זה החלם במצות הזכרון, ומהם לשאר המצות, עד שיגיעו לחשוב שכל עון וזמה אינם מרי וזדון זולתי בחק חלושי ונבערי הדעת, שאין ביכלתם להשיג הכוונה למניח המצוה, ועומק תכליתו בקבוץ המדיני או לפעול בעולמות עליונים, והם החכמים ויודעי הסודות, משיגים התכלית ובאים אל המטרה ממבוקשת עפ"י דרכיהם המיוחדים להם. – והנה שלשת ההפכים האלה והם: הכחשת הרוחני, חסרון האמונה, ועזיבת המעשה, אינם כל כך טבעיים לאדם הפרטי ואף כי לקבוץ רבים; ולזה הם מאוחרים תמיד בזמן ממוקשים הראשונים שזכרנו, וממציאותם נוכל ליקח עדות וראיה על רוב המצא סבת חדושם קודם להם זמן רב. – והנה להיות היותר קשה בתחלואים נעלמים ומסתתרים כאותן שזכרנו למעלה, הוא, התודע והכרת מציאות המחלה, הנה יהיו בבחינה זו ההפכים השנים האלה, צרי ותרופה לצרעת נושנת ועמוקה. – אמנם בזולת זאת הבחינה, אין ברפואות חליי הנפשות, לפי האמת, רפואת ההפך בהפכו – וכבר השיב חכם גדול על שאלת: מהו היותר רע לפרטי ולקבוץ: כפירה בעיקר או אמונת שוא וטפל? אמר: ערך ההבדל בינותם, כערך ההבדל שבין חולי הסרטן לחלי תבערה אוכלת; מי האיש החפץ חיים, יבקש המלט משתיהן.