Morality; Restoring the Common Good in Divided Times, Preface and Acknowledgments

המסע שהוביל אל הספר הזה החל לפני יותר מחמישים שנה. אף כי רוב חיי הבוגרים אני משמש מנהיג דתי, אהבתי הראשונה, שנים לפני שהחלטתי להיות לרב, הייתה פילוסופיה של המוסר, שלמדתי בשתי אוניברסיטאות, קיימברידג׳‏ וגם אוקספורד. זכיתי, באורח נדיר עד למאוד, שמנחיי הקרובים היו שלושה ממאורות הדור בפילוסופיה. המתרגל שלי בשנה השלישית לתואר הראשון היה רוג׳ר סקרוטון. מנחה הדוקטורט שלי בקיימברידג׳‏ היה ברנרד ויליאמס, ובאוקספורד פיליפה פוּט.

הם היו נהדרים. אך לא כזה היה מצבה של פילוסופיית המוסר. היא הייתה פיקחית אבל לא חכמה. א׳‏ ג׳‏ אייר לימדנו, בפרק מפורסם ב׳לשון, אמת ולוגיקה׳, שהשיפוט המוסרי אינו ניתן לאימות ולכן הוא חסר משמעות, ביטוי רגשי גרידא. פילוסוף אחר הודיענו שהאתיקה עניינה המצאה של טוב ורע. ההשקפה הפופולרית גרסה כי המוסריות היא סובייקטיבית או יחסית; והפילוסופיה האקדמית בת הזמן אוששה זאת רובה ככולה. ג׳יימס ק׳‏ וילסון, איש מדע המדינה הדגול מהרווארד, גילה בשעה שלימד שיעור על גרמניה הנאצית שאין בקרב תלמידיו הסכמה כוללת כי מחוללי השואה ביצעו זוועה מוסרית. ״זה תלוי בנקודת המבט שלך״, אמר לו אחד הסטודנטים.¹ג׳יימס ק׳ וילסון, החוש המוסרי, מאנגלית: ימימה עברון, תל־אביב: שיבולת, 2021, עמ׳ 31.

שלושת מוריי הנזכרים ידעו כולם כי משהו השתבש כאן. שזו תפיסה שטחית, חובבנית וחסרת אחריות. כל אחד מהם מצא מוצא ממנה, אף כי נדרש לכך זמן. ברנרד ויליאמס אמר לי ב־1970 שהוא אינו יודע כיצד לכתוב פילוסופיה של המוסר; עד מהרה התאושש וב־1971 כבר הופיע ספרו הראשון, ששמו כשמו של ספר זה, ׳מוסריות׳. אני החלטתי בינתיים כי המקום הטוב ביותר להתחיל בו את החיפוש נמצא במסורת שלי, מסורת היהדות, המקיימת שיחה רצופה־כמעט על מהות החברה הטובה עוד מעת שאברהם נצטווה להורות לילדיו את ״דֶּרֶךְ ה׳‏ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״ (בראשית יח, יט).

היו גם אחרים שהבחינו בשיבוש. פיליפ ריף כתב כי ״התַרבות היא שם אחֵר למערך של מניעים המופנים מן העצמי כלפי חוץ, כלפי אותן תכליות קהילתיות שרק בהן יכול הפרט לממש את עצמו ולהגיע לידי סיפוק״, ושמערך זה ננטש כיום באופן שיטתי מתוך רדיפת מה שהוא כינה ״ניצחון התרפויטי״.²Philip Rieff, The Triumph of the Therapeutic, Chatto and Windus, 1966, 4. ג׳ואן דידיון כתבה בספרה ׳האלבום הלבן׳: ״בעולם שבו כל מה שלימדתי נתפס עתה כשגוי, קשה לי להגן על הרעיון הבסיסי שצריך לקיים הבטחות״.³Joan Didion, The White Album, Penguin, 1981, 134.

משכנע מכולם, בעיניי, היה אלסדייר מקינטאייר בספרו המעולה ׳מעבר למידה הטובה׳. הוא טען שם כי אף על פי ש״אנו ממשיכים להשתמש בהרבה ממילות המפתח״ של המוסריות, ״איבדנו — במידה רבה, אם לא־לחלוטין — את ההבנה, התיאורטית והמעשית גם יחד, או במילים אחרות את המוסר״. נותרו לנו רק ״רסיסים של מערכת מושגים״ של מה שהיה פעם תפיסה לכידה של העולם ומקומנו בתוכו. הוא חותם את ספרו באזהרה מפני ה״תקופות הקרבות ובאות של ברבריות ואפילה״.⁴אלסדייר מקינטאייר, מעבר למידה הטובה, מאנגלית: יונתן לוי, ירושלים: שלם, תשס״ז, עמ׳ 5, 4, 290. למרות הפסימיות הזאת של הספר, הוא החזיר אותי אל הפילוסופיה של המוסר. מקינטאייר הוא מן המשפיעים הגדולים ביותר על חיי, אף כי שורר בינינו הבדל מתבקש: כיהודי, אני סולד מפסימיזם.⁵אזכיר כאן את ספרו המצוין של רוג׳ר סקרוטון ׳שימושי הפסימיזם וסכנת התקווה הכוזבת׳: Roger Scruton, The Uses of Pessimism and the Danger of False Hope, Atlantic, 2012. אני מעדיף את התקווה.

אהבו את רעכם. אהבו את הגר. שמעו את שוועתו של מי שאין לו שומעים. חלצו את העני מעוניו. דאגו כי כל אדם יזכה לכבוד אדם. עודדו את מי שיש לו יותר מכפי צורכו לחלוק את ברכתו עם מי שחי במחסור. האכילו את הרעב, שכנו את חסר הבית, ורפאו את החולה בגופו ובנפשו. הילחמו בעוול, יהיו עושיו וקורבנותיו אשר יהיו. ועשו דברים אלה מפני שאנו בני האדם מקושרים בברית של אחווה אנושית, ברית של בני ובנות כל הצבעים והתרבויות, המעמדות והאמונות.

אלה הם עקרונות מוסריים, לא כלכליים או פוליטיים. עניינם הוא המצפון, לא ההון או השלטון. אבל בלעדיהם, החופש לא ישרוד. לקיומה של חירות אין די בשוק החופשי ובמדינה הדמוקרטית־ליברלית, כי לא על האינטרס האישי לבדו תחיה החירות. חברות שבסיסן הוא האני אחת דינן לגווע. אבן ח׳לדון הראה זאת במאה ה־14, ג׳מבטיסטה ויקו במאה ה־18, וברטרנד ראסל במאה העשרים. חברות שבסיסן הוא הזולת הן אלו השורדות.

מוסר איננו אופציה. הוא הכרחי.

* * *
הנה מבנה הספר. בחלק הראשון, ״העצמי הבודד״, אני בוחן את השפעת המעבר מ״אני״ ל״אנחנו״ על אושרו ורווחתו של הפרט. אדבר על הבדידות, על ההדגשה המוגזמת של העזרה העצמית, על השפעתה של המדיה החברתית ועל התמוטטותה החלקית של המשפחה.

החלק השני, ״השלכות״, מראה כיצד השפיע אובדן המוסריות המשותפת לרעה על השוק ועל המדינה. חטיבה זאת מתחילה בפרק ״מ׳אנחנו׳‏ ל׳אני׳״, הסוקר בתמצית את תולדות צמיחתו של האינדיבידואליזם. היא נחתמת בפרק ושמו ״זמן והשלכות״, המנסה להסביר מדוע הכרעות הנראות הגיוניות בטווח הקצר עלולות להיות הרות אסון לטווח הארוך.

החלק השלישי, ״העודנו יכולים לחשוב ביחד?״, עוסק באובדן המחריף של הכבוד לאמת ולנימוסים בשיח הציבורי. יש קושי גובר לדבר ולהקשיב מעבר למתרסים. האם האמת עוד נחשבת לערך בעולם הפוליטי? האם המאמץ המשותף לבקש את האמת עודנו תכליתן של האוניברסיטאות? איך השפיעה המדיה החברתית על הטון והתוכן של יחסינו עם הזולת? מה מחולל כל זה לאמון, שהינו תנאי הכרחי לקיומה של חברה טובה?

בחלק הרביעי, ״להיות אדם״, אני מתבונן בקשר בין מוסר, כבוד האדם וחיים של משמעות. אני בודק גם מדוע המוסר נחוץ, מהן הצורות שעשויות להיות לו, ומה טיב הזיקה בינו לבין הדת.

לבסוף, בחלק החמישי, ״הדרך קדימה״, אני מציג את ה״אני מאמין״ שלי באשר לחשיבותו של המוסר, ומציע דרכים לחיזוקו בידינו בעתיד.

* * *
הספר הזה דן בכוחו של ה״אנחנו״, ולעונג לי לספּר שצורתו נתגבשה בשלושה מפגשים עם קבוצות מרשימות.

הראשון היה הטקס שבו קיבלתי־את פרס טמפלטון ב־2016.⁶את נאום התודה שלי תוכלו לקרוא כאן: https://rabbisacks.org/danger-.outsourcing-morality-read-rabbi-sacks-speech-accepting-templeton-prize/ זו הייתה הפעם הראשונה שהצגתי את הטיעון שלי בעניין מיקור־החוץ של המוסר. זה היה ערב בלתי־נשכח, ואני מודה למשפחת טמפלטון על הפרס, על האירוע ועל העבודה הנפלאה שהיא עושה באמצעות קרן ג׳ון טמפלטון. התעצבתי מאוד על מותו של ד״ר ג׳ון (ג׳ק) טמפלטון שנה קודם לכן, ושוב על כי אשתו ד״ר ג׳וזפין (פינה) הלכה לעולמה זמן קצר לפני שיכולתי לשלוח לה טיוטה של ספר זה. אני מתגעגע אל שניהם. הם היו אנשים נהדרים, שחייהם נישאו על כנפיהם של אידיאלים נאצלים. אני מודה לבנותיהם, הית׳ר טמפלטון דיל וג׳ניפר טמפלטון סימפסון, על ידידותן ועל עבודתן המעולה — ולכל אנשי קרן ג׳ון טמפלטון, המממנת מחקר עתיר חזון בנושא השפעתם של האלטרואיזם ושל רגשות חיוביים כגון שמחה, תקווה וסליחה על החברה ועל בריאות הגוף והנפש.

האירוע השני היה הרצאת טד שלי בוונקובר שבקנדה באפריל 2017.⁷תוכלו לצפות בה כאן: https://www.ted.com/talks/rabbi_lord_jonathan_sacks_how_we_can_face_the_future_without_fear_together. זו הייתה הפעם הראשונה שנשאתי הרצאת טד רשמית, וזה היה הנאום המלחיץ ביותר שנאמתי מימיי. אוצֵר טד כריס אנדרסון וצוותו העלו את עולם תקשורת הרעיונות אל מישור חדש, ועצם השהייה בחברתם עוררה בי פחד — והשראה. היות שהם המאזינים הטובים בעולם, הם מוציאים מהמרצים שלהם את המיטב שבהם. נושא הוועידה ב־2017 היה ״אתה העתידי״, וטענתי הייתה שלמען ״אתה״ העתידי עלינו לחזק את ה״אנחנו״ העתידי. אמרתי שאנו חיים בעידן שיש בו יותר מדי ״אני״ ופחות מדי ״אנחנו״. דיברתי על ה״אנחנו״ של מערכות היחסים, ״אנחנו״ של הזהות ו״אנחנו״ של האחריות, והצעתי לערוך בתודעתנו מעין ״חפש והחלף״ של מעבדי תמלילים. בכל פעם שאנו נתקלים במילה ״עצמי״, עלינו להחליף אותה במילה ״זולת״. וכך, במקום עזרה עצמית, נדבר על עזרה לזולת; ובמקום הערכה עצמית — הערכת הזולת. דבר זה, טענתי, יחולל בנו תמורה, ומתוך כך יתחיל לחולל תמורה בעולם.

השלישי היה סדרת משדרי רדיו בת חמישה פרקים, ׳מוסר במאה ה־21׳, שיצרתי בספטמבר 2018 לערוץ רדיו 4 של בי־בי־סי.⁸באתר בי־בי־סי תוכלו להוריד את הסדרה כולה, בתוספת ראיונות מורחבים עם כל המשתתפים: https://www.bbc.co.uk/programmes/p06jxvm9/episodes/downloads. תמיד אהבתי לעבוד עם הבי־בי־סי. זה יותר משלושים שנה שאני מגיש פינות ׳מחשבה ליום׳‏ בתוכנית ׳היום׳‏ ברדיו 4, וזה 22 שנה שאני מפיק מדי שנה תוכניות טלוויזיה לערוץ בי־בי־סי 1. דת ואתיקה הן תחומי עיסוק מרכזיים בשירות השידור הציבורי, שהוא ממעצביה הראשיים של התרבות בבריטניה, ויש לקוות שיישארו כאלו. חשיבות תפקיד זה של הבי־בי־סי גדלה אף יותר כעת, כאשר המדיה המקוונת מוצפת במידע בלתי־מבוקר, שלא תמיד קל להבחין בו בין אמת, טעות והולכת שולל. הכנת הסדרה הייתה לי אפוא־לעונג, וביתר שאת בזכות מעורבותם הפעילה של עורכת הסדרה ואחראית תוכניות הדת והאתיקה כריסטין מורגן ושל מפיק הסדרה דן טיירני. דומני כי מעולם לא נהניתי כל כך מהכנת משדר.

אחד־עשר המומחים שראיינתי במשדרים, מבריטניה, ארה״ב וקנדה, היו מעולים, כפי שציפיתי שיהיו. ואלה הם: ניק בּוֹסְטְרוֹם, פרופסור לאתיקה יישומית באוניברסיטת אוקספורד; דייוויד ברוּקס, סופר ובעל טור בניו־יורק טיימס; מלינדה גייטס, נדבנית ויו״ר שותפה בקרן ביל ומלינדה גייטס; ג׳ונתן היידט, פרופסור למנהיגות אתית באוניברסיטת ניו־יורק; נורינה הרץ, פרופסור כבוד ב״יוניברסיטי קולג׳״ בלונדון; ג׳ורדן פיטרסון, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת טורונטו; סטיבן פינקר, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד; מייקל סנדֶל, פרופסור לפילוסופיה מדינית באוניברסיטת הרווארד; מוסטפה סולימאן, מייסד־שותף ויו״ר מחלקת האינטליגנציה המלאכותית היישומית ב׳דיפ מיינד׳; וג׳ין טווינג׳, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת סן־דייגו סטייט. השפעתם על מחשבותיי ניכרת לאורך ספר זה. חשוב לא פחות מכך העידוד שקיבלתי־כאשר למדתי את כתביהם, חלקם על פני שנים רבות, וגיליתי שאני לא־לבד.

אבל הכוכבים של הסדרה היו בלי ספק התלמידים מארבעה בתי ספר תיכוניים שהצטרפו אליי באולפן לדון בדברי המומחים שלנו. הם באו מתיכון מנצ׳סטר לבנות, מחט״ב ותיכון מנצ׳סטר לבנים, מבית הספר גרייבני בטוּטינג ומבית הספר קווינס בבושי. הם היו נבונים וסקרנים, והיו להם די ביטחון עצמי לערער לעיתים על דעתם של המומחים — וחוש הומור מענג. כמעט כל מי שחיווה באוזניי את דעתו על התוכניות ציין אותם לשבח, והם מעוררים תקווה גדולה לעתיד.

יכולתי לשער מראש שכתיבת ספר המבקש להשיב ל״אנחנו״ את כבודו האבוד תתגלה כמפעל התובע שיתוף פעולה רב. אך לא העליתי על דעתי עד כמה יהיה הדבר נכון. תודתי נתונה ממעמקי ליבי לעורכי, איאן מטקלף, ולצוות בהוצאת הודר. מעולם לא נערכתי באורח כה יסודי; איאן צלל לכל שורה בכל עמוד בכל טיוטה, בדריכות ביקורתית ותעוזת ליבון שלא פגשתי עד אז. הדברים הטובים בספר הזה הם, בדרך כלל, פרי ידיו. לי יש לייחס את הטעויות והתקלות. זו הייתה חברותא אמיתית.

כתמיד, לואיז גרינברג, הסוכנת הספרותית שלי, האמינה בי יותר מכפי הראוי לי. לואיז הפיקה את דריסת הרגל הראשונה שלי בעולם השידור, בסדרת הרצאות ריית על ״התמדת האמונה״.⁹הרצאות ריית שלי בבי־בי־סי הופיעו כספר: Jonathan Sacks, The Persistence of Faith: Religion, Morality and Society in a Secular Age, Bloomsbury, 1991 (reprinted in 2005). עזרתה והבנתה היו הפעם יוצאי דופן. עוד אני מודה לג׳סטין מקלאן ולדי ג׳יי קולינס, לדיין איוון בינסטוק ולדייוויד פריי, על הערותיהם המאירות והמועילות על הספר.

בממד ה״אנחנו״ בחיי המקצועיים התברכתי בצוות הטוב בעולם: ג׳ואנה בנארוש, דן סאקר ודבי אייפילד, ההופכים לי את הרצוי לאפשרי. הם מיוחדים לא רק במסירותם המוחלטת, במקצוענותם ובהתלהבותם, אלא גם באמות המידה המוסריות הגבוהות שלהם. הם מקפידים שהדברים הנכונים ייעשו בדרך הנכונה. הם חיים לאורם של ערכי הנאמנות, היושרה, האחריות והענווה, ובזכותם נעשיתי אדם טוב יותר. דן ערך חלק נכבד מהתחקיר לספר זה, והציע הצעות רבות של מהות ושל צורה.

האדם החשוב בחיי הוא רעייתי אילֵיין. השנה אנו חוגגים את חתונת הזהב שלנו. בהרצאת הטד שלי ניסיתי להסביר מה משך אותי אל איליין כשהכרנו: היותה שונה ממני תכלית שוני. אני עמלתי על דיפלומה בספקנות עצמית ובחרדה קיומית. היא קרנה שִׂמחה. מכאן צמחה התיאוריה שלי, שהיא תמצית הספר: האנשים שאינם כמונו הם המצמיחים אותנו.

הקדשתי את הספר לנכדיי. למען עתידם כתבתי אותו.