ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו וכו'. בתשובת הריב"ש סי' קע"ח הביא דברי הראשונים שנבוכו בחרמי צבור איך הם ניתרים כיון דאין אדם מתיר נדרי עצמו. ושם נאמר וז"ל ועתה שעברה הסכנה אשר בעבורה נעשית ההסכמה ודומה לחרם השבטים על מכירת יוסף שהתירוהו הם עצמם כשמצאוהו חי כו'. ולא ידעתי מנ"ל להרב ז"ל דהשבטים התירו השבועה דמה שאמרו לאביהם שיוסף חי לא היה בכלל השבועה שהם לא נשבעו אלא שלא יגידו עיקר המכירה וזה אפשר שלא נתגלה ליעקב וכן כתב הרמב"ן בפירוש התורה וע"ק לי איך דימה נדון דידיה לחרם השבטים דבנ"ד סרה הסכנה אשר בעבורה נשבעו אבל בחרם השבטים אף שנמצא יוסף חי עדיין לא סרה הסיבה אשר בעבורה החרימו שהרי עדיין יש תלונת יעקב אביהם עליהם על שמכרוהו על לא חמס בכפיו ודברי הרב צריכין אצלי תלמוד. (א"ה עיין ב"י י"ד סי' רכ"ח תשובת הרשב"ץ דנמצא באגדה דהשבטים התירו החרם וצ"ע בהרא"ם פ' וישב ועיין עוד בתשובת הריב"ש). כתב הריב"ש סי' קפ"ה שלפי הטעם שנתנו בהיתר חרמי הקהל שהוא כאילו התנו בשעת הנדר שאם ירצו להתיר בין בטענה בין שלא בטענה אלא ברצון פשוט שיוכלו להתיר והו"ל כהפרת הבעל זולתי אם פירש בשעת חרם מפורש שלא יהא לו היתר. והכונה היא שאם אמרו כן אינן יכולים להתיר כדין חרמי צבור אבל לעולם שנשאלין על נדרים כדין יחיד ומתירים אותם וכמ"ש הרב סי' תמ"ד ותקי"א יע"ש וזה פשוט: