Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Zavim, Preface

מבוא

מקראות

ויקרא פרק טו

(א) וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר:

(ב) דברו אל בני ישראל ואמרתם אלהם איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא:

(ג) וזאת תהיה טמאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טמאתו הוא:

(ד) כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא:

(ה) ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב:

(ו) והישב על הכלי אשר ישב עליו הזב יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב:

(ז) והנגע בבשר הזב יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב:

(ח) וכי ירק הזב בטהור וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב:

(ט) וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא:

(י) וכל הנגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא אותם יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב:

(יא) וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב:

(יב) וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר וכל כלי עץ ישטף במים:

(יג) וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים לטהרתו וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים וטהר:

(יד) וביום השמיני יקח לו שתי תרים או שני בני יונה ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד ונתנם אל הכהן:

(טו) ועשה אתם הכהן אחד חטאת והאחד עלה וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו:

(טז) ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב:

(יז) וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע וכבס במים וטמא עד הערב:

(יח) ואשה אשר ישכב איש אתה שכבת זרע ורחצו במים וטמאו עד הערב:

(יט) ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זבה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה וכל הנגע בה יטמא עד הערב:

(כ) וכל אשר תשכב עליו בנדתה יטמא וכל אשר תשב עליו יטמא:

(כא) וכל הנגע במשכבה יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב:

(כב) וכל הנגע בכל כלי אשר תשב עליו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב:

(כג) ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר הוא ישבת עליו בנגעו בו יטמא עד הערב:

(כד) ואם שכב ישכב איש אתה ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא:

(לב) זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה:

(לג) והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה ולאיש אשר ישכב עם טמאה:

ויקרא פרק כב

(ד) איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר והנגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע:

במדבר פרק ה

(א) וידבר ה' אל משה לאמר:

(ב) צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש:

(ג) מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שכן בתוכם:

(ד) ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל:

תוכן המסכת

כמעט כל המסכת עוסקת בטומאת זיבה, בעיקר מנקודת מבט גברית. אמנם נזכרת גם זיבת האישה, אבל עיקר ההתייחסות לאישה היא במסכת נידה. הזיבה היא מחלת מין פשוטה הנגרמת מנגיף המכונה בלועזית גונוריאה (Gonorrhoea). כיום חולים בה 1% מהאוכלוסייה. עיקר הטיפול בה הוא בעזרת אנטיביוטיקה. קשה להעריך מה היה מספר החולים בה בעולם הקדום. בדרך כלל היא נגרמת כתוצאה ממגע מיני. בתקופה הקדומה, ובעיקר בחברה היהודית, יש להניח שהמגע המיני היה בעיקר בין בני הזוג. אמנם סביר שהיו תופעות חריגות, בעיקר בין צעירים בלתי נשואים, אבל לפחות המסגרת התרבותית הייתה סגורה ושמרנית מאוד. בתנאים אלו המחלה עשויה להתחיל בדרך בלתי ברורה, אך אינה הופכת למגפה. בתנאים מתירניים הזיבה הופכת למגפה. ייתכן שתנאי תברואה ירודים עשויים לגרום להתפשטות זיבה.

לזיהוי זה בסיס איתן, שכן הוא מתואר כהפרשה לבנה, כלומר לא דימום אלא הפרשה דלקתית. ברם גונוריאה היא דלקת קבועה והפרשה קבועה של חומר מוגלתי, ואילו הזוב מתואר כהתפרצות הנמשכת 8-7 דקות (משנה, זבים פ"א מ"ה). זב מטמא רק בשלוש ראִיות, כלומר בהתפרצויות או "פעימות". כן מתברר שתופעת הזיבה כוללת גם דם מעורב בשתן (משנה, נידה פ"ט מ"ב). אם כן זהו דימום. לפיכך עלינו להסיק שהזיבה כוללת סדרת תופעות פתולוגיות כגונוריאה, סיפיליס וכן שטף דם או אבנים בכליות או בכיס השתן, גידולים, פוליפים ועוד.

אם נשפוט לפי תפוצתן של הלכות הזב והזבה בספרות, הרי שהתופעה הייתה תדירה למדי. הלכות הזב פזורות בכל הש"ס, וגם בספרות האמוראית נזכר הזב לעתים מזומנות. קשה לספור את כמות ההופעות, אך דומה שטומאת הזב היא מקרה הטומאה הנפוץ ביותר בספרות חז"ל (כולל הספרות האמוראית). אבל ריבוי הלכות אינו מהווה מדד כמותי לתפוצת התופעה במציאות; ההלכה עסקה בנושא בשל ייחודו ובשל חשיבותו. מקומן של הלכות הזב הוא בין הטומאה למין, ובאופן טבעי תחום זה רגיש, בוודאי בחברת צעירים (חד-מינית) החיים בקרבה רבה. על כן איננו יודעים מה הייתה תפוצת המחלה בעולם הקדום.

בעולם היהודי נכללת הזיבה עם הצרעת כאחת המחלות הקדושות. כמחלה "קדושה" מוגדרת מחלה המטמאת את הגוף והטומאה חולפת בעצמה ללא ריפוי. אין לה טיפול רפואי, והטיפול המסמל את ההבראה הוא טבילה לטהרה. מחלות כאלה מוצגות בדרך כלל כעונש. במבוא למסכת נגעים הראינו שהצרעת נגרמה, לפי תפיסתם של רבותינו, בעקבות חטא זה או אחר. אין בידינו מקורות הקושרים את הזיבה לחטא, וודאי שלא לחטא מסוים, אבל עצם מעמדה כטמאה מרמז שיש כאן גורם על-טבעי הקשור למעשי האדם.

הזיבה גורמת לכאב בצינור השפְכה של הגבר או של האישה, ולהפרשות ודימומים. ההפרשות הן צהבהבות-דמיות, מלוות בגירוי ובכאב. הדמיון לשכבת הזרע הגברית קלוש למדי, אך הלכלוך של שניהם עשוי להיות דומה. המשנה הראשונה במסכת קובעת כללים מתי ההפרשה נחשבת לקרי ומתי זו זיבה. היא נראית מעט תאורטית, ובתנאי ימינו הספק כמעט בלתי סביר. נראה שהיא משקפת חוסר התבוננות בשתי התופעות הטבעיות הללו (פליטת זרע וזיבה). ייתכן שהיא תאורטית, או שהיא באה להתמודד עם מצב נתון שבו אדם קם בבוקר לאחר שישן בבגדיו וגילה כתם בצבע לא ברור. על כל פנים פליטת שכבת זרע היא חד-פעמית, מודעת ברמה כלשהי (כולל מודעות של חלום), נשלטת (אם כי בשלב האחרון בלתי נמנעת) ונגרמת מגירוי מיני. הזיבה היא בלתי נשלטת, תכופה (אם כי לא רצופה) ומלווה בכאב ובאי נוחות. משנה אחרת מונה את הדרכים לבדוק את הזב ולוודא שאכן לפנינו זיבה (פ"ב מ"ב), וכפי שפירשנו יש כאן גם כללי טקס ולא רק בירור התופעה.

הוא הדין לאבחנה בין נידת האישה והזוב. גם כאן המסורות יודעות להבחין בין השניים: "ראת כתם ואחר כך ראת דם, הרי זו חוששת משום זוב, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אינה חוששת משום זוב. הרואה כתם, אם יש בו לחלק שלש טיפין לשלשה ימים הרי זו חוששת משום זוב, ואם לאו אינה חוששת משום זוב, דברי רבי מאיר, רבי יהודה בן אגרא אומר משום רבי יוסי, בין כך ובין כך הרי זו חוששת" (תוס', נידה פ"ג ה"ג, עמ' 643).

קשה לדעת האם האבחנות המשפטיות הללו משקפות חברה שלא ידעה להבחין בין שתי התופעות הביולוגיות, אדם התעורר בבוקר ובגדו רטוב ובתנאי החושך בחדר לא יכול היה לאבחן את מצבו, או אולי האבחנות הרפואיות היו ברורות אך חכמים מדברים בשפה משפטית ומגדירים תופעות בעזרת נוסחאות משפטיות, ולא רק באבחנות רֵאליות. קשה להכריע בין שתי האפשרויות הללו, אך נראה לנו שההסבר השני מתאים יותר לחברה של קדמונינו שידעו לאבחן אבחנות רפואיות בסיסיות. לעומת כל זאת הם הכירו את תנאי החקלאות שסביבם הכר היטב, ואבחנותיהם של בני העם היו חדות ומפותחות. ראינו זאת בפירושנו למשניות זרעים. לכאורה קשה להבין כיצד ידעו אנשים על הטבע כה הרבה, וכה מעט על עצמם. עסקנו בכך במבוא למסכת נידה, אם כי בנידה הכרת המין השני הייתה עוד פחות נפוצה.

מסכת זבים

המסכת כולה מלוכדת ועוסקת בזב (הגבר), ולעתים בשני המינים, זב וזבה. רוב ההלכות דומות, והלשון הזכרית היא תופעה רגילה בשפה העברית ומשקפת, לעתים, את שני המינים. מסכת זבים אינה נזכרת בשמה בספרות האמוראית; ציטוטים ממנה מצויים פה ושם, אבל כמו במסכתות אחרות בסדר טהרות אין לנו עדויות על לימוד מסודר של המסכת, ואם יש ציטוטים ממנה הרי שלעתים קרובות אינם ציטוטים מהמשנה שלנו אלא מחומר תנאי אחר. האבחנות שהצענו במסכתות הקודמות של סדר טהרות מופיעות גם במסכת זבים, אם כי מספרן קטן יחסית למסכתות אחרות. גם כאן התוספתא לעתים משלימה את המשנה ומוסיפה נימוק משפטי. עדות מעניינת על עיסוקם של תנאים אחרונים (או ראשוני האמוראים) בנושאי המסכת מצויה בבבלי (בסוגריים מרובעות השלמות למדניות של עורך הסיפור בתלמוד¹ההלכה עצמה סבוכה. ראשיתה במשנה עדיות פ"ד מ"י וכריתות פ"א מ"ו, ובה מחלוקת האם המפילה ולד אור ליום שמונים ואחד חייבת בקרבן. ההנחה היא שהוולד הנקבי חייב בקרבן רק מיום שמונים ואחד ואילך. זו מחלוקת בית שמאי ובית הלל, ובמשנת כריתות ובתוספתא שם (פ"א ה"ט, עמ' 561) מועלים טיעונים הגיוניים לשני הצדדים. אבל בבבלי, כריתות ח ע"א, במקום נימוקים אלו משובץ ויכוח דרשני המבוסס על ייתור של המילה "לבת" בפסוק: "ובמלֹאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעֹלה" (ויקרא יב ו). כל הקטע בסוגריים המרובעים חשוד בעינינו כתוספת למדנית המקשרת את דין הזב לדין המפילה ולד. בהמשך הסוגיה מעלה הסוגיה שאלות בדבר מהותו של הלילה, האם הוא נספר או לא, ובעניין זה אכן דין זב עשוי להיות כדין מפילה.):

רבי הושעיא הוה שכיח קמיה דבר קפרא, שבקיה ואתא קמיה דרבי חייא. יומא חד פגע ביה, בעא מיניה: זב שראה ג' ראיות בליל ח', מה בית הלל אומרים בדבר זה? [טעמייהו דבית הלל במפלת בלילה, משום דכתיב לבת, אבל זב שראה ג' ראיות בליל ח' פטרי, דלא מייתרי קראי, או דלמא לא שנא?] אמר ליה בר קפרא: מה בבלי אומר בדבר זה? אישתיק רבי הושעיא לא אמר כלום, אמר ליה בר קפרא: צריכין לדברי עייא. נחזור על הראשונות: הרי הוא אומר לבת, לרבות אור שמונים ואחד. נימא כתנאי: זב שראה ג' ראיות בליל ח' – תני חדא: מביא, ותניא אידך: אינו מביא; מאי לאו תנאי היא, דהא דתניא מביא, קסבר: לילה אין מחוסר זמן, והדתני אין מביא, קסבר: לילה מחוסר זמן! אמר רב הונא בר אחא אמר רבי אלעזר, הני תנאי סברי: לילה מחוסר זמן, והא דתניא מביא – בזב בעל ב' ראיות, והדתניא אין מביא – בזב בעל ג' ראיות. זב בעל ב' ראיות מאי למימרא? הא קא משמע לן, דוקא ראה בליל ח', אבל ביממא דז' לא, קסבר: כל ראייה שסותרת – אין מביאה לידי קרבן (בבלי, כריתות ח ע"א).

תרגום: רבי הושעיה היה רגיל (ללמוד) לפני בר קפרא, עזבו ובא (ללמוד) לפני רבי חייא. יום אחד פגש אותו (רבי הושעיה את בר קפרא), שאל אותו: זב שראה שלוש ראיות בלילה השמיני (לאחר שנטהר) מה בית הלל אומרים בדבר זה? [טעמם של בית הלל שמפלת בלילה טמאה משום שכתוב "לבת", אבל זב שראה שלוש ראיות פוטרים, שאין ייתור כתובים, או שמא אין הבדל (בין זבה לזב)?] אמר לו בר קפרא: מה בבלי אומר בדבר זה? שתק רבי הושעיא ולא אמר כלום. אמר לו בר קפרא: צריכים לדברי עייא (חייא). נחזור על הראשונות... ובהמשך מוכיח בר קפרא שהייתור הוא עצם ההלכה שהמפילה אור ליום שמונים ואחד נחשבת למפילה בת, ובהמשך שתי דעות (מחלוקת) האם זה שראה שלוש ראיות בלילה השמיני נחשב לזב, וכן נימוקים נוספים לעניין.

לא נעסוק כאן בבירור ההלכתי ונמקד את דברינו בהיבט החברתי. רבי הושעיה מלוד למד אצל בר קפרא, שכנו מאזור לוד. לאחר מכן עזב את בר קפרא והצטרף לחבורתו של רבי חייא שעלה מבבל. יום אחד נפגשו רבי הושעיה ובר קפרא ורבי הושעיה שאל שאלה. בר קפרא אינו משיב לו אלא שואל מה אומר רבי חייא בעניין. מסתבר שבר קפרא לא סלח על "עריקתו" של התלמיד לחבורה אחרת וחשש שרבי הושעיה טומן לו מלכודת כלשהי. על כן הוא שואל את התלמיד מה דעת רבי חייא בנושא. רבי הושעיה שותק (אינו יודע, או אולי חושש להתגרות ברבו לשעבר). רק לאחר שאיומו הסמוי של רבי חייא, מעז בר קפרא להביא את דעתו תוך התבססות על הברייתא שאותה ייחסו כנראה לרבי חייא. מבחינתנו הסיפור מעיד על עיסוק מזדמן בהלכות זבים, ומצטיירת תמונה של עיסוק מועט בתחום זה. מעבר לכך, כל הלומד את משנתנו ברור לו שראיית זוב בלילה היא כראייתו ביום, והדבר נאמר במפורש במשנה ג של פרק א. במסכת זבים אין מחלוקת בית הלל ובית שמאי בנושא, וברור ששלוש ראיות ביום או בלילה הופכות אדם לזב. הבבלי לכריתות מספר את המעשה אך אינו מודע לנימוקים שבמשנת כריתות, וכאילו מתייחס רק לרישא של המשנה או לברייתא אחרת שבה נשנתה רק המחלוקת הבסיסית בין בית שמאי לבית הלל, ללא הנימוקים. מכאן מתעוררת השאלה האם הנימוקים של שני הבתים הם באמת דברי בית שמאי ובית הלל, או שאלו נשנו ברובד ספרותי מאוחר. בשאלה זו עסקנו בפירושנו לכריתות.

הלכות זבים

האבחנות שהצענו במסכתות האחרות של הסדר חוזרות גם בנושא זה, אך בתדירות נמוכה. כך, למשל, במסכתות קודמות עמדנו על תופעה של החמרה שאיננה במסגרת המדרג ההלכתי הרגיל. במי חטאת תופעה זו נפוצה הרבה יותר מכפי שהיא בתרומה או בחולין. דוגמה לכך היא המשנה להלן פ"ג מ"ד כפי שפירשנוה, וכן פ"ה מ"ז, ושם מי"א²לכאורה דוגמה לכך היא הסוגיה בירושלמי העוסקת בפרה אדומה (פסחים פ"ו ה"א, לג ע"א). בסוגיה נקבע שאם אדם "פרש טליתו עליה מפני הזב בין כשרה". את המילה "בין" איננו יודעים לפרש, ויש להעיר שכל המעשה איננו בקטע כתב יד שבגנזי שעכטער (שכטר, קטעי גניזה). לכאורה ישיבת הזב על פרה תטמא אותה אף על פי שבהמה חיה אינה מקבלת טומאה, ברם בכתב יד ליידן (מהדורת ירושלים) הנוסח הוא "מפני הזבובין", וכך בא המשפט על תיקונו, וגם ההלכה, שכן אם רכב אדם על פרה אדומה היא נפסלת ופרישת הטלית לא תעזור. בספרי זוטא, יט ב, המשפט חסר..

בהשוואה למסכת נידה שאופייה ההלכתי היה צריך להיות דומה, הרי שבמסכת זבים הרבה יותר חומר הלכתי ממש, כגון "מטמא אחד ופוסל", משך הראייה, האבחנה בין טהור הנתלה על טמא לבין טמא הנתלה על טהור, חומר בזב מבמת וכו'. לעומת זאת במסכת נידה מיעוט יחסי של חומר הלכתי ועיסוק רב יותר בפרטים בעלי אופי סיפורי ופולקלורי, פרטים רפואיים, סיפורי מעשה וכיוצא באלו. תופעה זו בולטת במסכת נידה אבל כמעט אינה קיימת במסכת זבים, אולי משום שהעיסוק בגוף הזכר היה מוכר ולא משך תשומת לב ואילו העיסוק בגוף האישה היה מסתורי יותר, ידוע פחות וכמובן חשוף פחות לציבור ואפוף אגדות. במסכת נידה גם משלים רבים, תופעה נדירה ביותר במסכתות הש"ס. בדיני זבים מצאנו משל אחד בלבד (ספרא, מצורע פרשת זבים פרק א ה"ד, עה ע"ב, ראו פירושנו לפ"ד מ"ג). מבחינה הלכתית הלכות הזבה (והזב) והנידה דומות, להוציא את ההבדלים הבסיסיים שבין שתי התופעות הללו. אבל בפ"ב מ"ב, למשל, נראה שהחמירו בנידה יותר מבזב, אף על פי שבמקרה זה התבנית הסגנונית "בשבעה דרכים בודקים..." זהה.

כמו במסכתות אחרות בסדר טהרות המסכת שלנו מכילה חומרים מדור אושא, ולכן נראה שכמו כל הש"ס נערכה בדור רבי, אבל חלק מההלכות קדומות. המשנה בפ"א מ"א היא דוגמה לעריכה הרב-שלבית. בפירושנו נראה שתנאים מאוחרים אינם מהססים להחדיר את עמדותיהם ושיקוליהם לתוך החומר התנאי הקדום, ורואים את תפקידם לא בשימור "ארכאולוגי" של הניסוח הקדום אלא בעדכונו ושיפורו כך שיכיל את המסקנות המחודשות הכוללות דעות שהתקבלו ושיקולים פרי מחשבתם של תנאים מאוחרים. בפ"ב מ"ג נראה שעורך המסכת שלנו הכיר את יתר המסכתות ומנה פרטים שעליהם חל הדין "מעת לעת", אך לא מנה נושאים הנידונים במפורש במשניות אחרות, מכאן שהעורך היה מודע לתכנית הכוללת של עריכת הש"ס. במדיניות דומה נהג העורך בטהרות פ"ד מ"ז, וכן בשבועות פ"א מ"א.

אחד מחידושי התורה שבעל פה הוא קביעת שיעור הזיבה. בתורה נאמר דין זב ולא נאמר כמה פעמים הוא מדמם; חז"ל הם שקבעו לכך גדרים. במשנת מגילה נאמר בפשטות (בסוגריים הסבר שלנו): "אין בין זב הרואה שתי ראיות (של זיבה ביום אחד או בשני ימים רצופים) לרואה שלש אלא קרבן" (פ"א מ"ז), כלומר הרואה ראייה אחת של זיבה צריך להמתין ובינתיים הוא טמא טומאה קלה בלבד (להלן פ"א מ"א), והרואה שלוש ראיות חייב אף להביא ביום השמיני, לאחר סיום ראיותיו, קרבן שני תורים או שני בני יונה. הרואה שתי ראיות בלבד טמא שבעת ימים ובסופם טובל ב"ביאת מים חיים" (להלן שם) במעיין, אך פטור מקרבן. בתורתם של תנאים מבדילים בין ראייה אחת, שתיים ושלוש. כל דיני הטהרה חלים על הזב רק בשלוש ראיות, לרבות הקרבן. פרטי ההלכות שנויים במחלוקת בית שמאי ובית הלל (להלן שם), ומשנתנו כבית הלל. במשנה ובתוספתא יש דעות מספר על מה נחלקו התנאים הקדומים, ובאחת המשניות להלן (פ"א מ"ה) נזכרים מקומות בתוך ירושלים כשהיא בבניינה בימי הבית. ההלכה עצמה היא אפוא קדומה, אך אי אפשר לקבוע שניסוחה כאן קדום או מאוחר.

כל המושג של "ראיות" הוא בעייתי. בהלכות שכבת זרע המונח ברור. הזרע יוצא בפעימה אחת שזמנה קצוב וקצר (הזמן המדויק תלוי בכוחו האישי של כל גבר), והמונח הוא "יורה כחץ". לעומת זאת הזיבה היא מחלה דלקתית; העור מגורה ונוטף דם בטיפות באופן פחות או יותר סדיר, בהפסקות קלות. פרטי הזמן המדויק (כמה היא ראייה) נדונים במשנה ה, ושם מדובר לדעתנו בפעימה של 8-7 דקות. התיאור של הזיבה מלמד אפוא על תופעה נדירה שחכמים בעצם לא הכירו את התנהגותה המדויקת, ותיארו אותה במונחים תאורטיים של יציאת שכבת זרע. כפי שנראה במסכת נידה גם את תופעת הנידה תיארו כמו התופעה המקבילה (לדעתם) של יציאת זרע. כך תרגמו לעצמם את התופעה שלא חוו בעצמם, או שמא השתמשו בדימויים מהעולם המוכר להם כדי לתאר תופעה שהייתה נדירה ביותר ולמעשה בלתי מוכרת.

הזבה

מחלת הזיבה פוגעת בנשים כבגברים. סביר להניח שמשפחה שאחד מבני הזוג חלה בה גם השני נדבק ממנו. הסיכויים להתפשטות מגפתית, בחברה מסורתית, קלושים, שכן המחלה עוברת רק דרך מגע גופני הדוק. עם זאת, לזבה דינים משלה בכמה תחומים. ניכר שכשם שחכמינו (החברה הקדומה) לא ידעו להבחין בין זיבה לבין הוצאת שכבת זרע, כך לא הבחינו בין דם נידה לדם זיבה. הדבר נובע במיוחד מכך שדם הנידה נבדק רק בהיותו כתם על הבגדים וצבעו המקורי אינו ברור.

התוספתא (פ"ג ה"א-ה"ב, עמ' 678) מונה 12 הבדלים, אבל הרשימה ספרותית וכוללת חזרות רבות. הזב אינו מטמא את האישה, אבל האישה מטמאת את הגבר. ההבדל אינו רפואי אלא גזור מהלכות נידה, שכן גם הנידה מטמאת את הבא עליה. באישה שבעת הימים הראשונים נחשבים לנידה, על כן היא מטמאת רק בשלוש ראיות לאחר תום הנידה. מכאן נגזרים הבדלים נוספים (להלן מס' 3, 4, 5, 8). ההבדלים הם טכניים, ואיננו מצליחים לזהות מגמה מגדרית בתוכן ההלכתי של שתי הרשימות.

חומר בזב שאין בזבה ובזבה שאין בזב 1. שהזב טעון ביאת מים חיים והזבה אינה טעונה ביאת מים חיים 2. זב מטמא בזיבת בן יומו וזבה לעשרת ימים 3. זב אם ראה שלש ראיות לשלשה ימים מטמא בהן וזבה פעמים שהיא רואה שלש ראיות לשלשה ימים אינה מטמא בהן 4. זב אין ימים שלו עומדין לפניו מה שאין כן בזבה 5. זב נזקק לספירת שבעה לשתי ראייות מה שאין כן בזבה 6. זב אין מינו סותרו מה שאין כן בזבה 7. זב מטמא בלובן מה שאין כן בזבה חומר בזבה 8. שהזבה מטמאה משכב ומושב בראייה כל שהוא 9. מיטמאה את בועלה 10. ומטמאה מעת לעת ומטמאה מבפנים כבחוץ 11. ומטמאה באונסין 12. ומטמאה באודם, מה שאין כן בזב (תוס', פ"ג ה"א-ה"ב, עמ' 678).

למרות כל האמור לעיל, ההגדרה ההלכתית של זבה שונה מזו של זב. אם זב הוא מחלה (מחלת קודש שריפויה בטהרה), הרי שזבה היא מי שמדממת שלא בעת נידתה. נעסוק בכך במסכת נידה. יחד עם זאת, הגדרת הזבה דומה מאוד לזו של זב; גם היא טמאה רק בשלוש ראיות, או אחת ארוכה כעין שלוש. מעניין מאוד להשוות את הלכות הזב והזבה לעומת הלכות נידה. בין שני התחומים יש דמיון חיצוני בכך ששניהם עוסקים בהפרשות מאבריו המוצנעים של האדם. מבחינה ביולוגית בכך מסתיימת ההשוואה, אבל מבחינה הלכתית מספר ההבדלים רב הרבה יותר.

מבנה המסכת

חטיבה א – הכללים (פרקים א-ב)

כמו מסכת כלים ומסכת אהלות מסכתנו פותחת בכללים, אבל גם כאן, כמו בשתי המסכתות האחרות, סידור הכללים נעשה על בסיס מספרי והוא מהווה סיכום חלקי ביותר. במסכת שלנו מוקדשות לכללים שתי יחידות (פרקים א-ב). פרק א מתמקד במשך הראייה של הזוב, שכן זיבה מקרית מבודדת אין בה כדי לטמא, וזיבה ממושכת (שלושה ימים) היא בוודאי עדות למחלה. הווה אומר שהפרק מתרכז בשאלה הכמותית של הגדרת הזיבה ההלכתית (המטמאת). בפרק ב נמשכת סדרת הכללים: מי חייב בזיבה (מ"א), כיצד בודקים אותו (משניות ב-ג), כיצד מועברת טומאת הזב ולמי היא מועברת (התפשטות הטומאה).

חטיבה ב – העברת טומאת הזב (פרקים ג-ה)

בחטיבה זו סדרת יחידות: פרקים ג-ד עוסקים במפגש הזב והטהור היושבים שניהם על מתקן אחד. למעשה זה המשך הדיון בהעברת טומאת הזב, וממילא גם בהגדרת ה"מושב" שבו הזב מטמא. בתוך חטיבה זו יחידות משנה: פ"ג מ"א-מ"ג פותחות בצירוף "הזב והטהור"; זו בסך הכול אחת הפתיחות להצגת השאלה. פ"ד מ"א היא המקבילה הנקבית ליחידה הקודמת, "נדה שישבה עם טהורה", במקום הזב עם הטהור. אם כן פ"א מ"א-מ"ד הן יחידת משנה אחת הניכרת בסגנונה.

פרק ד ממ"ב עד סוף הפרק הוא יחידת משנה נוספת: מצבים שונים שבהם הזב אינו מסיט ממש את הטהור ואינו יושב סתם על מושב משותף, אלא הנגיעה, המושב והמרכב מסופקים.

בפרק ה מ"א עוסקת בהעברת הטומאה, ודאית ומסופקת. מבחינת תוכנה יש בה חזרה חלקית על החטיבה הקודמת, שכן בשתיהן מדובר בספק טומאה. צריך היה להקדים את היחידה של פרק ה לזו של פ"ד מ"ב, שכן משנה ב בפ"ד היא מקרה פרטי הנגזר מהתמונה הרחבה של ספק טומאה (ספק אם הייתה העברת טומאה). להערכתנו אלו שתי יחידות עצמאיות שהעורך צירף את שתיהן, למרות החזרה החלקית, שכן בכל אחת יש חידושים. הסדר בין היחידות אינו הולם את כללי הסדר המקובלים כיום, אבל יש לומר שיחידת המשנה המתחילה בפ"ד מ"ב ארוכה יותר מיחידות המשנה של פרק ה.

בפרק ה כמה יחידות. מ"א-מ"ב עוסקות בהעברת טומאה בנגיעה, בהסטה (טומאת מגע וטומאת היסט, מ"א), ובמשא (מ"ב). חלקה השני של משנה א נראה כסטייה ברורה ועוסק בדין היסודי של טומאת משקין. בצד ההלכתי של משנה זו עסקנו גם במבוא למסכת מכשירין. הסטייה נובעת כנראה מכך שיחידת המשנה של ראשית פרק ה עסקה בדיני זבים בצורה שיטתית (בהעברת הטומאה של הזב), ובשרשרת הטומאה (הנוגע במה שזב נגע בו). כך במשנה א, וכך במשנה ב. לכן הנגיעה במים שנגעו בזב היא חלק מהתוכן של המשנה. שני החלקים של היחידה (מ"א ומ"ב) בנויות באותה שיטה, כמבואר בטבלה:

המבנה הפנימי במשניות פ"ה מ"א-מ"ה

מ"ד-מ"ה הן תת-יחידה עצמאית העוסקת בנוגע במקצת מהטמא, או בחיבור של הטמא, או נגיעה במחיצה (מ"ה). המשך הפרק עד משנה יא הוא יחידה אחת שמאפיין אותה הסגנון "מטמא שנים ופוסל אחד" (מ"ב), "מטמין שנים ופוסלין אחד" (מ"ב) או סגנון דומה, כמתבקש מההלכה בכל מקרה ומקרה. יחידה זו מתארת את שרשרת הטומאה בסגנון זה או קרוב לו. סגנון זה מתחיל במשנה ב, השייכת כאמור ליחידה קודמת, וכנראה הוא אפיין עריכה סגנונית של אחד מבתי המדרש. הסגנון מופיע גם במסכת טהרות (פ"ב) שבה הדוברים הם אנשי דור יבנה. אצלנו במשנה א הדובר הוא בן הדור (רבי יהושע). היחידה משתרעת עד משנה י, אבל הביטוי אינו מופיע במשניות ד-ה שהן יחידת משנה עצמאית, כפי שהגדרנו לעיל. המשך היחידה (ממשנה ו עד משנה י) עוסק בשרשרת הטומאה ומתחיל בעצם מההתחלה: טומאת מגע (מ"ו-מ"ז), משא והיסט (מ"ח), טומאת אוכלין (מ"ט), מי חטאת וכיוצא באלו. כפי שנראה בַפירוש משנה זו מקבילה לכלים פ"א מ"א, אך משנת כלים אינה שייכת לסגנון "מטמא אחד ופוסל אחד" (בניגוד למ"י בפרקנו). משנה יא עוסקת בטומאות נוספות: בעל קרי ובועל נידה. אין בה הסגנון "מטמא אחד" או "מטמא שנים", אבל המשנה בנויה כהשוואה לקודמתה, לכן ברור שהן באות מאותו מקור, והמשפט המיוחד מיותר.

משנה יב חוזרת לכלל הבסיסי ביותר – מה פוסל את התרומה. כלל זה הוא הסבר בסיסי לכל ההלכות של יחידת "מטמא שנים...".

שפע המידע עלול לבלבל, לפיכך נציע סיכום של הדברים. לדעתנו פרק ה הוא יחידה בתוך החטיבה השנייה במסכת. הסידור הוא לפי חלוקה משפטית המושפעת מניסוח התורה, ומונה את דרכי העברת הטומאה. יש בפרק ה שלוש יחידות משנה: מ"א-מ"ג – מ"ב-מ"ה – מ"ו-מי"א.

מ"א-מ"ה בנויות באותו סגנון, היחידה המשנה הראשונה עוסקת במגע והיסט והשנייה במשא. יחידה זו ממשיכה במשנה ו ונמשכת עד משנה יא. היחידה עוסקת אפוא בכל דרכי ההעברה של הטומאות השונות, ומסתיימת במשנה המציעה את הכלל של מה פוסל את התרומה. מי שצירף את משנה יב לכאן הכיר כנראה את כל היחידה והוסיף משנת הסבר עקרונית. בעריכה בת זמננו היה מקום לצפות לכך שהכלל יופיע בהתחלה. כך היה הרמב"ם, למשל, עורך את המשנה³כידוע ערך כך הרמב"ם במשנה תורה את כלל החומר התנאי שחשב שהוא להלכה.. אבל לעורך המשנה היו כללי עריכה שונים, והצגת הכלל בסוף או באמצע היא מעשה תדיר. אפשר שהוא נובע מהרצון לא לפגוע ברציפות הסגנונית של היחידה. לכן שתי המשניות שבהן הסגנון האופייני ("מטמא שנים..." או "מטמא אחד...") משובצות בתחילה ובסוף.

בתוך היחידה הזאת שובצה יחידת משנה של הנוגע, הנושא או המסיט מקצת הטמא, או חיבור לטמא. זו תת-יחידה ממקור אחר, אבל העורך הוסיף אותה אחרי דין מקצת נוגע ומסיט. משנה א בנויה בסגנון היחידה, אבל היא איננה מגוף היחידה שכן משנה ו מתחילה מחדש בדין נוגע שכבר נאמר במשנה א. משנה א הוּספה אפוא לאחר שהיחידה הושלמה (עם או בלי משנה יב). אם כן, לפנינו שלושה או ארבעה שלבי עריכה:

1. יחידת "מטמא שניים";

2. תוספת יחידת משנה על הנוגע במקצת טמא;

3. הוספת משנה א והתאמתה למבנה של משניות ב-ג, אך ללא הסגנון המשרשר את היחידה.

אולי היה שלב רביעי שבו צורפה משנה בסוף הפרק.

הסדר הכרונולוגי של שלבים 2, 4 אינו ידוע.

לעריכת הפרק שלנו שתי מקבילות המלמדות פרק חשוב בדרך העריכה של המשנה. משניות י-יא מגלות דמיון ספרותי מפתיע עם משנת כלים פ"א מ"א-מ"ג המונה את עשר הדרגות של טומאה:

סגנון משנת כלים וזבים (נוסח הדפוס)

ברור ששתי המשניות יצאו בבסיסן מיד עורך אחד, ובמידת מה הן משלימות זו את זו. בזכות השוואה זו פתרנו בעיות מספר בפירוש המשניות הללו במסכת כלים, ואנו מפנים את הקוראים לשם.

עתה עלינו לחזור לעריכה של שני הקבצים הללו.

משנת כלים אינה שייכת לעריכה שלנו, ואין בה הביטוי המשרשר את היחידה ("מטמא שנים..."). איננו בטוחים איזו יחידה קודמת בעריכתה (מי לקח ממי); בשני המסכתות יחידות שלמות בנויות בצורה סגנונית אחידה (אצלנו עם ביטוי משרשר, ובכלים כהיררכיה של הטומאה). אחד העורכים לקח אפוא חומרים ממשנה ערוכה והתאים אותם לסגנונו, או ששניהם לקחו בנפרד אותם חומרים ממשנה קדומה כלשהי ושיבצו אותם כל אחד בנפרד במסגרת הערוכה שלו. על עורך כלים ניתן להוסיף שהוא קיצר משפטים מספר, ואף הוסיף כמה פרטים, כגון הפרט על "חשוכי בגדים" המצוי בכלים (פ"א מ"ב) ואיננו בזבים. בקיצוריו הוא הסתמך על מה שהכיר בעריכה הקדומה שבה השתמש⁴לכאורה נראה שבמסכת זבים הנוסח שלם, ובמסכת כלים הנוסח מקוצר ושונה במקצת, כפי שהראינו בפירוש מסכת כלים למשניות אלו. אלו הם הקשיים במשנת כלים שההשוואה עם משנת זבים סייעה להסברתם. ייתכן, אפוא, שבעל מסכת כלים השתמש במשנת זבים, אבל גם ייתכן ששניהם השתמשו במשנה קדומה ובעל מסכת זבים (העורך של יחידת פרק ה) שיבץ את החומר הקדום במשנתו והוסיף את הביטוי המשרשר את הפרק.. כל אלו הם שלבים שלפני העריכה הסופית של המסכתות, שכן גם פרק א במסכת כלים הוא יחידה חיצונית לגוף המסכת⁵או המבוא למסכת כלים..

זאת ועוד. במסכת כלים הסגנון היררכי, טמא אחד מטמא יותר מחברו. אלו אותם חומרים ואותן הלכות כמו בפרק ה בזבים, אלא שהפרק בזבים מדגיש דווקא את השווה: "בעל קרי כמגע שרץ ובועל נדה כטמא מת". ההלכות עצמן, בשתי המסכתות – זהות, בעל קרי הוא כמגע שרץ לעניין נגיעה ושונה ממנו בהלכות אחרות כשנוי במסכת כלים. יתר על כן. מסכת כלים עשתה מאמץ לזהות עשר דרגות טומאה. החלוקה היא מלאכותית, כפי שראינו בפירוש הפרק בכלים. עתה יש לנו ראיה לכך. במשנתנו שתי המשניות מצויות בתוך מערכת בלתי היררכית, ומפורטת הרבה פחות. אנו גם מזהים את חופש הפעולה הנרחב של העורך. הוא השתמש ביחידה קדומה, שתל אותה בתוך היחידה שערך (שנה), הוסיף והחסיר והעניק לכל ההלכות תבנית שונה, במקרה זה מבלי לשנות את ההלכות עצמן. תופעה זו כמובן אינה חריגה, ולא אנו הראשונים שעסקנו בה, ולפנינו דוגמה מרתקת ומוכחת להליך העריכה מאחורי הקלעים, תהליך הנסתר בדרך כלל מעינינו.

יחידה נוספת הקרובה ליחידה של מרבית פרק ה היא טהרות פ"ב מ"ב. גם בה מופיע הסגנון המשרשר "מטמא שנים...", וגם בה שני חלקים לפחות, כפי שאנו מדגישים בחלק מהמבואות למסכתות. בניגוד לחוקרים רבים וחשובים איננו סוברים שניתן לתארך יחידה רק לפי שמות הדוברים בה. ייתכן שהעריכה מאוחרת והסגנון המאוחר חדר ללשון התנאים הקדומים, או שהתנאים ה"מאוחרים" אפילו "עדכנו" וערכו את תוכן ההלכות הקדומות. במקרה זה לפי השיטה "המקובלת" צריך היה לומר שהסגנון "מטמא שנים..." הוא מדור יבנה (לפי מסכת טהרות), אבל היחידה בטהרות חוזרת בפירוט ניכר על הלכה אחת המצויה כבר אצלנו. בטהרות מוקדש כל הפרק לטומאת אוכלין, ואצלנו זו משנה אחת. שתי היחידות לא היו אפוא אף פעם יחידה אחת, וניכר שמי שערך זאת בפירוט כה רב (משנת טהרות) לא ערך משנה אחרת בסגנון כה כללי שבו טומאת אוכלין היא רק סעיף קצרצר.

המסכתות זבים ונידה עוסקות בתופעות דומות, ובהלכות דומות. בשני המקרים מדובר בתופעה גופנית הקשורה לאברי המין, ובאותו מצב הלכתי של "טמא בגופו". שתי המסכתות פותחות בשאלת הגדרת הזמן. בזב השאלה היא ממתי הוא נטמא (וברור שראייה אחת נחשבת לפצע או לבעל קרי); גם מסכת נידה נפתחת בשאלת הזמן, אך היא הפוכה. ברור שהנידה טמאה ברגע שראתה טיפת דם כלשהי, והשאלה היא כמה היא טמאה למפרע. קיים אפוא דמיון ספרותי בין שתי המסכתות, דמיון שמטרתו אולי לשדר שוויון בין המינים. הדמיון הוא כאמור גם במבנה ההלכתי. חכמים מדברים על כך במונחים של "פעימה": זרם חד-פעמי קצר. לכך מכוונים המונחים "ראייה" אחת או שתי "ראיות". תיאור זה מתאים רק להוצאת שכבת זרע. הוא אינו מתאים לזיבה (גונוריאה), שהיא מחלה הנמשכת זמן מה ברצף עם הפרשה מוגלתית (לא דמית), וגם לא ליתר הבעיות שמנינו בתחילת המבוא שהן הפרשות דמיות אך אין בהן הזנקות, כלומר "ראיות" קצרות זמן, ואין גם שאלה של משך הזמן של הראייה אלא דימום רציף. התיאור אינו מתאים גם לנידה שהיא יציאת דם הנמשכת לפחות שעות או ימים. המינוח הוא אפוא ספרותי ובלתי רֵאלי, ושאוב מהווי חיי המין הגבריים. באופן טבעי את התופעה הזאת הכירו חכמים על בשרם ובשר בני משפחותיהם, ואילו תופעת הנידה וכן תופעת זיבת הגברים הייתה באופן טבעי בלתי מוכרת. איננו חושבים שהם לא הכירו אותה כלל, אלא שעסקו בה במונחים השאובים מעולם המין. זו תופעה רגילה של יופימיזם⁶אדמס, יופימיזם., כלומר שיחה או כתיבה על נושאים במונחים של מעשה מין. במקרה זה לפנינו לא רק השאלת מונחים אלא ממש תיאור של תופעת הזיבה בעזרת תופעה אחרת.

רשימת עדי הנוסח

ראו מסכת כלים.