נספח א
פיקוח נפש
דין "פיקוח נפש דוחה שבת" אופייני לדרך הפסיקה של חז"ל. פיקוח נפש הוא מצב שבו מתנגשים שני ערכים או מצוות: ערך חיי האדם מול מצוות שבת. עצם ההתנגשות היא מצב אימננטי. כך, למשל, נקבע שבמקדש מותר "לחלל" שבת לצורך עבודת המקדש; ברית מילה דוחה שבת ומצוות נוספות שקבעו חז"ל דוחות את השבת, כל אחת ונימוקה עמה. עם זאת, ההחלטה שפיקוח נפש דוחה שבת היא מיוחדת, שכן אין בתורה פתרון ברור לשאלה איזה ערך עדיף. יתר על כן, ההכרעה שפיקוח נפש עדיף יש בה מעין הודאה בחוסר הנכונות להתמסר, ללא הגבלה, לעבודת ה'. לכאורה המאמין נתבע לעבוד את ה' "בכל לבבו ובכל נפשו", ומכאן משתמעת התביעה להיות נכון למות על קיום המצוות. הקביעה ברמה ההצהרתית שחיי אדם חשובים ממצוות ממעטת את ערך המצווה. ניתן להבין זאת כהתנהגות "נורמלית" של אנשים, אך היה מקום לצוות על נכונות למסירת הנפש לפחות ברמה ההצהרתית902לאוסף הלכות ומקורות ראו אברמוביץ, וחי בהם. .
העדות הקדומה לחידושה של ההלכה, או לפחות ליישומה, היא ההיתר להילחם בשבת. יוספוס מצטט סופר יווני המספר כי היהודים נמנעו מלהילחם עם צבאותיו של תלמי לגוס כאשר השתלט על ירושלים903קד', יב 6. . המדובר בעדות שמיעה רחוקה המתייחסת למאה השלישית לפני הספירה. בספר מכבים מסופר כי קבוצת חסידים נמנעה מלהילחם בשבת ואנשיה נהרגו; מתתיהו החשמונאי יצא נגד נוהג זה ומאז נלחמו היהודים גם בשבת904מכבים א, ב 40-29. לספרות ראו הר, מלחמה בשבת; בר-כוכבא, מלחמות החשמונאים 342-331; גורן, לחימה בשבת; אפשטיין, מבואות, עמ' 381-278. . לפי פשוטם של דברים חידש מתתיהו את התפיסה המתירה להילחם בשבת, והנימוק העיקרי הוא כי אי-לחימה תוביל לכליה של העם היהודי. לפרשנים מסורתיים היה קשה לקבל את החידוש ההלכתי והם ניסו להסביר שהיתר הלחימה בשבת היה מקובל מדורי דורות (הלכה למשה מסיני), ומתתיהו רק יישם את ההלכה העקרונית על המצב הנתון בדורו905כך לפי גורן, שם, ובעקבותיו עוד חוקרים שרעיון השתלשלות ההלכה וחידושה היה קשה להם, בעיקר במישור העקרוני. . דומה שאין להוציא את דברי ספר מכבים מפשוטם. לפי הסיפור שם אכן שינה מתתיהו את הנוהג המקובל. כך גם הבין את הסיפור יוספוס; הוא מדגיש שמאז אנו נוהגים להילחם "בשעת הצורך"906קד', יג 277. . להלן נסייג מעט קביעה זו.
חוקרים שונים אספו מספר רב של מקורות המראים עד כמה היתר הלחימה היה בעייתי907הר, גורן ובר-כוכבא, שם שם. רוב העדויות הן מדברי יוספוס, וראו עוד פילון, על החלומות (De Somiis), ב 128. . מִלֶקט העדויות, המתייחס בעיקר לימי בית שני, מתברר שאמנם ההיתר התפשט אך למעשה הוגבל. יהודים אמנם נלחמו אך לא יזמו פעולות קרביות, והשתדלו לצמצם את הפעולות הקרביות עצמן. ברוח זו מותר, אולי, לתקן את הרושם המשתמע מסיפורו של מתתיהו. ייתכן שמתתיהו לא חידש את הדין העקרוני, אלא שהחסידים היססו מלנצל את ההיתר להילחם בשבת. מתתיהו, אולי, אכף, או חידד, את ההלכה והפכה לבת יישום, ואולי היה במעשיו משום הפצתה והפיכתה לתורה עממית מוכרת, אך הוא לא חידש אותה בהכרח.
יתר על כן, מתברר שהיחס המסתייג ממלחמה בשבת השפיע גם בתקופת המשנה ובא לידי ביטוי בספרות חז"ל. גם בית שמאי וגם בית הלל התירו לחימה בשבת, אך חכמים תבעו שהמלחמה תתחיל שלושה ימים לפני שבת כדי שיגדל הסיכוי לסיימה לפני שבת908תוס', עירובין פ"ג (ד) ה"ז; ספרי דברים, רג, עמ' 238; מדרש תנאים לדברים, כ כ, עמ' 123 ומקבילות אמוראיות. הדרשה מיוחסת לשמאי הזקן, אך לא נאמר שמישהו חולק על דבריו, ואכן זו שיטתו של בית שמאי בהלכות שבת בכלל. ראו עוד סדרת המחלוקות בין בית שמאי ובית הלל בשבת פרק א. . הלכה באותה רוח מסייגת קבעה שבעת החזרה יש להפקיד את כלי הנשק בכניסה לעיר כדי להמעיט בטלטול בשבת. ההלכה שונתה, שכן פעם אחת התפתחה התקפה נוספת וההסדר הכביד על ההתגוננות (תוס', עירובין פ"ג [ד] ה"ו). באותו כיוון נקבעו הלכות ההפלגה בשבת. חכמים התירו להפליג רק שלושה ימים לפני השבת, אך גם התירו לנהל את הספינה בשבת909מדרש תנאים, שם שם ומקבילות. . על הנוהג הלכה למעשה אנו שומעים דווקא מסופר נוצרי מהמאה הרביעית: סינזיוס מספר בבוז ובלעג על ספינה יהודית שמלחיה סירבו לעבוד בשבת למרות הסערה הקרבה. רק כשהסערה התגברה והספינה עמדה לטבוע החלו הספנים היהודיים לעמול להצלת ספינתם. הצלחתם ורמת המיומנות שלהם הצילו את הספינה, וכך זכינו בסיפור חי910סינזיוס, מכתב 25. . לפי ההלכה מותר היה למלחים לבצע עבודות נדרשות, אך הם החמירו והתירו לעצמם לעבוד רק כשהסכנה הייתה מוחשית.
חז"ל פסקו שמותר לרפא בשבת. כך יוצא ממשנתנו וממקבילות רבות. בסיפורים מהתקופה אנו שומעים על ויכוחים בתחום זה. ישו מרפא בשבת, וסופרים כועסים עליו בשל כך911לוקס ו 12; מתי יב 8, 13-9; מרקוס ב 27, ג 5-1; יוחנן ז 23. על הביטוי שהברית החדשה משתמשת בו לנימוק ההיתר ראו להלן. . ישו נהג כהלכה, שכן מותר לרפא בשבת, ברם הוא נתקל בחוגי חכמים מקומיים שאסרו זאת, אולי משום שהיה מדובר בחולים כרוניים שניתן לרפאם גם ביום חול912ראו על כך במבוא למסכת שבת. .
בספרות הכיתתית יש התייחסות מועטת להלכות פיקוח נפש. החוקרים נחלקים בפרשנות של משפטים אחדים שמשתמעת מהם הסתייגות מחילול שבת בשל סכנת נפשות913ברית דמשק, יא 17-15. לסיכום ראו שיפמן, הלכה, עמ' 131-129. . דומה שברובד המשפטי ההלכה שפיקוח נפש דוחה שבת הייתה מוסכמת, ברם לא ברור אם בני הכת קיבלו את הגישה המרחיבה שגם ספק נפשות דוחה שבת.
בסדרת מקורות תנאיים מתוארים מנהגיהם של "חסידים". אלו היו קבוצה מובחנת בשולי בית המדרש, והיו להם לעתים הלכות מחמירות משלהם. החסידים הקפידו על שמירת המצוות והתנגדו לבטלן אפילו במצב של פיקוח נפש. חסיד אחד מתפלל אפילו כשנחש מסוכן כרוך על עקבו (משנה, ברכות פ"ה מ"א)914ראו ספראי, בימי הבית, עמ' 539-518. . לפי המסורות הנוצריות התפלמס ישו עם "פרושים": הוא ריפא בשבת, ופרושים ביקרו אותו על כך. פרושים אלו אינם מבטאים, אפוא, את ההלכה כפי שנפסקה על ידי חז"ל, ומכאן שבמקביל היו נוהגים עממיים מחמירים. הביטויים שספרות חז"ל נוקטת בהם בבואה לקבוע את היתר פיקוח הנפש מרמזים להערכתנו כי אכן חכמים נאבקו על דעת הקהל נגד תפיסות עממיות מחמירות אלו. מכאן גם ההדגשה שאם יש לחלל שבת צריכים לעשות זאת גדולים או "גדולים שבישראל" (תוס', שבת פט"ו [טז] הט"ו)915נראה שאין כוונת התוספתא כאן לומר שדווקא חכמים יטפלו בנושא, אלא שגדולים יעסקו בכך ולא נשים או קטנים, כפי שברור מההקשר שם. . רק טבעי הוא שמי ששמירת מצוות יקרה ללבו יהדר למלא אחר המצוות, גם כשהדבר קשה או מסוכן, ואולי דווקא אז יראה בכך אתגר ומבחן.
אם כן, ניתן לסכם שחז"ל קבעו באופן חד משמעי שפיקוח נפש דוחה כמעט את כל המצוות, כולל שבת. ברובד ההלכתי ניכרת מגמה של הרחבת ההיתר ברוח המימרה התנאית "הזריז הרי זה משובח" (תוס', שבת פט"ו [טז] הי"א)916סדרת הלכות נוספת העוסקת בנושא היא סביב משנת שבת פי"ט מ"ג, וראו תוס', שם פט"ו (טז) הי"א-הי"ז. . במקביל ניכרת מגמה עממית של הסתייגות מההיתר וצמצומו למקרים של סכנה ישירה ומוחשית בלבד. כפי שראינו לעיל היו גם שהשתדלו שלא לנצל את ההיתר שלא לענות ילדים, ושתי התופעות הן אותה תופעה של צדיקות עממית שאינה רק תוצאה של פסק הלכה פורמלי אלא של רצון אמיתי לשמור את מצוות ה' במלואן.
ההלכות המפורסמות בדבר פיקוח נפש יצרו כמה מונחים וביטויים. המינוח שמשנתנו נוקטת בו הוא "ספק נפשות דוחה את השבת". הביטוי "פיקוח נפש" אינו מופיע במשנה, אך נשנה לראשונה בתוספתא ובמדרש ההלכה917מכילתא דרבי ישמעאל, כי תשא, א עמ' 340; תוס', שבת פט"ו (טז) ה"ט ועוד. . להלכה מספר הנמקות מרכזיות, אחת מהן היא שהשבת מסורה לכם ואין אתם מסורים לשבת. הנמקה זו מיוחסת לרבי שמעון בן מנסיה שהיה תנא מאוחר, ברם היא מופיעה למעשה כבר בברית החדשה918מתי יב 8 והמקבילות לעיל. . דוגמה זו מצטרפת לרשימה ארוכה של הלכות ונוהגים המוכרת מספרות חז"ל רק במאות השנייה או השלישית, אך הד להם כבר בברית החדשה. מכאן שמדובר בהלכות, נוהגים או מטבעות לשון שהתגלו בספרות רק בתקופה מאוחרת יחסית, אך היו מקובלים כבר שנים רבות קודם. רק מקרה הוא שהופעתם בספרות חז"ל מאוחרת יחסית, ובמקרה השתמר הד מהם בספרות משולי העולם היהודי מאה או מאתיים שנה מוקדם יותר.
בדור יבנה הוטבעה מטבע לשון נוספת: שלוש מצוות שהן בבחינת "יהרג ועל יעבור". ההלכה עצמה מצויה מחוץ לתחום דיוננו. בהקשר הנוכחי היא מצטרפת לרשימת מטבעות הלשון הייחודיות לתחום הלכתי זה של פיקוח נפש. מטבעות הלשון מדגימות עד כמה הייתה ההלכה בדבר ספק נפשות רווחת, מקובלת וכנראה גם קדומה.
כפי שראינו, גם משנת יום הכיפורים מתמודדת עם שאלת האפשרות שצום יגרום לפיקוח נפש. זו, אפוא, ההזדמנות הבולטת של חכמים לעסוק בהלכות אלו, ולהגדיר שפיקוח נפש עדיף תמיד. גם ראינו שהיו חוגים עממיים שהחמירו בהלכות הצום (והקלו בפיקוח נפש), בניגוד לרצון חכמים ולהנחייתם. החמרה כזאת היא טבעית ומתבקשת, ונדרשת מנהיגות איתנה כדי לכפות על הציבור ירא השמים למתן את יראת החטא ולכלכלה בהיגיון הלכתי.