תיאור המקדש
גודל האמה
כאמור, המקדש בנוי מיחידות משניות שרוחבן הקבוע 11 אמה (עזרת ישראל, עזרת כוהנים, אחורי הכפורת), ובין האולם למזבח שתי יחידות כאלה (22 אמה). היחידות העיקריות (עזרת המזבח, האולם וההיכל) היו להן מידות אחרות. אנו משערים שבעבר אי שם הייתה מידתן 10 אמות או 12 אמות, שני מספרים בעלי משמעות סמלית. אבל שינוי בגודל האמה גרם לכך שרוחבן יהיה 11 אמה, במידות החדשות, מידה שאין לה משמעות סמלית.
שלבי הבנייה
לפי יוספוס ולפי המשנה הבנייה העיקרית היא זו של הורדוס. הוא בונה המקדש הראוי לתפארה. ברם, מלבד פעולת הבנייה המפוארת של הורדוס מזכיר יוספוס כמה שלבי תיקונים. לדבריו התיקון האחרון כלל הרמת היסודות ששקעו ב-20 אמה. זה משפט דמיוני לחלוטין. בניין, כה אדיר, ששקע 20 אמה היה נהרס לחלוטין, ובכלל תיקון היסודות משמעו שצריך לבנות את כולו מחדש, ואם כך הרי שמפעל בנייה זה הוא המפעל העיקרי במקדש. המשנה ויוספוס מתארים כנראה אותו שלב בבניין, ואיננו בטוחים שהוא השלב הסופי. מכל מקום במתחם החיצוני של המקדש, זה שנחפר בחלקו, מזהים רק שלב תיקון אחד, והוא הרחבת המתחם לכיוון דרום (איורים 7-6). עם זאת, ברור מדברי יוספוס שמעבר למפעל הבנייה של הורדוס היה מפעל בנייה נוסף בימי נירון, ועדיין איננו יודעים לתאר את היקפו של פרויקט בנייה זה. בחפירת הרחוב לאורך הכותל נמצאו מטבעותיו של נירון מתחת לרצפה, כלומר קטע זה נסלל או תוקן בשלב האחרון. אבל ללא חפירות, וללא פרסום מלא של החומר, אין בידינו לקבוע את היקפו של הפרויקט האחרון (איור 8).
תיאור המקדש סוכם בידי אבי יונה, ולדעתנו זה עדיין התיאור הטוב ביותר. חוקרים אחרים הציעו תוספות כאלה ואחרות, כגון תיאור מדויק יותר של המסיבה ופרטים נוספים28פטריך, המקדש השני; פטריך, ועשו לי מקדש; פטריך, מבנה, ועוד. . תיאור מפורט הקדיש לנושא הרב זלמן קורן29קורן, מקדש. . איננו רוצים לחזור על דברים חכמים וטובים שנאמרו, אלא לסכם את עיקרי המחלוקות ולהציג את התוספות שאנו יכולים להציע.
מיקום המקדש (איור 9)
המקדש הוא מבנה בתוך מתחם הר הבית. אין לדעתנו כל נקודות אחיזה למקם אותו בנקודה מסוימת במרחב.
לפי תיאורי יוספוס והמשנה הרי שמרחבת הר הבית עלו למקדש עצמו; החיל היה הפתרון האדריכלי לבעיית הפרשי הגבהים בין הר הבית ומתחם המקדש עצמו. במקדש עצמו היו הפרשי גובה בין החלק המערבי, הגבוה, והמזרחי, הנמוך. העלייה לא הייתה מתמדת אלא בכמה גרמי מדרגות:
1. בין עזרת נשים לעזרת ישראל;
2. בין עזרת ישראל לעזרת כוהנים (מחלוקת במשנה, ויוספוס אינו מזכיר במפורש עלייה זו);
3. בין העזרות לאולם.
נמצאנו למדים שבניין המקדש (אולם והיכל) היה בפסגת ההר. באופן כללי פסגת ההר נמצאת בבניין מסגד עומר של היום (הבניין נבנה במאה השביעית, ויש להניח שמאז היו השינויים על רחבת הר הבית זעירים). עם זאת, איננו יודעים האם פסגה זו זהה לפסגה הנוכחית. בהחלט ייתכן ששינויי בנייה מאוחרים לימי בית שני שינו את פני השטח שנחצב והורם לצרכים שונים. יתר על כן, לפי משנתנו כל ההיכל נבנה על אוטם שגובהו שש אמות (מידות פ"ד מ"ו), האוטם הוא הגבהה מלאכותית, וברור אפוא שהוא נעשה כדי לתאם גבהים משום שפני השטח של ההיכל לא היו מפולסים. אנו הסברנו שהמערה שבמסגד עומר לא יכולה להיות קדומה, משום שהיא סותרת משנה זו. אם כן, לצורך פעולות בנייה כל שהן (עוד לפני הקמת המסגד) היו פעולות חציבה ופינוי ששינו את פני השטח. למען האמת איננו יודעים גם מה הם פני השטח כיום, שכן הבניין הנוכחי והרצפה מסביבו מסתירים את פני השטח הנוכחי. על כן לדעתנו אי אפשר לשחזר את המקום המדויק של המקדש בהתאם לתנאי השטח של היום. עמדה זו שונה מדבריהם של חוקרים מובהקים כקורן, אבי יונה ופטריך, אף שבנושאים אחרים אנו מהלכים בעקבותיהם.
כאמור בפ"ב מ"א, המקדש לא ניצב במרכז רחבת הר הבית. הדבר מוזר מבחינה אדריכלית ופוגע בהרמוניה של המתחם. ברם, יש לזכור שמיקום המקדש נקבע לפי תנאי הרחבה שהייתה בזמן הבנייה, מן הסתם בתקופת שבי ציון. המתחם אז היה שונה. אולי נכון יותר הוא לקבוע את תחומי המתחם הקדמון (לפני הרחבתו של הורדוס ואגריפס השני) כך שהמקדש (הקדמון) יהיה במרכז המתחם, או שקודש הקודשים יהיה במרכז, וצריך עיון.
בסדרת מאמרים ניסה פטריך למצוא נקודת מתאם בין נקודות על פני השטח היום (בעיקר בורות המים) ובין בורות המים הנזכרים בתיאור המקדש במשנה ("שער הגולה", "בור הגולה"30פטריך, מבט. ) וכו', והם שמרו על המידות הקדומות שלהם. נקודת השיא של הבניין ברורה אף היא (אבן השתייה). למרות הבקיאות הרבה שבמאמר והניתוח המדוקדק איננו יכולים להיעזר בו, משום שאיננו יודעים לתארך את בורות המים המצויים כיום. אין ביטחון שהם הבורות של תקופת המשנה. טבעי להניח שבמשך מאות שנות שימוש המוני נעשו שינויים גם בבורות, בורות נסתמו ונחצבו, וגם היו מהם, מן הסתם, שנשמרו. לעומת זאת המידע שבידינו הוא חד תקופתי, ואפילו נבצר מאתנו לסקור את המערות כהלכה כדי לנסות לאתר בהם שלבי שינויים. איננו יכולים לסתור את הדברים, אך גם לא לאשרם (איור 10).
כיוון המקדש היה מזרח-מערב מוחלט: "דמר רבי אחא בשם שמואל בר רב יצחק: כמה יגעו נביאים הראשונים לעשות שער המזרחי שתהא החמה מצמצמת בו, באחד בתקופת טבת ובאחד בתקופת תמוז" (ירו', עירובין פ"ה ה"א, כב ע"ג). כמובן ניתן לחשוד במשפט מאוחר זה במגמתיות מופרזת. משפט זה גם אינו מתיישב עם מגמה בספרות חז"ל שלא לקדש את המזרח או כל כיוון אחר31ראו פירושנו לפרה פ"ג מ"ט; תמיד פ"ד מ"א. . אמנם ייתכן שכיוון המבנה שנקבע אי שם בשלבי הבנייה הראשונים של המקדש לא התחשב במגמה שהתפשטה בספרות חז"ל; כפי שנראה בדיוננו, גם בספרות חז"ל יש המקדשים את המזרח. לפיכך משפט זה עלול להיות מופרז, והוא עלול להיות ביטוי תאולוגי ולא תיאור הנדסי מדויק.
כן קובעת המשנה שהמקדש מכוון היה כלפי מקום שרפת הפרה. באופן כללי הר הזיתים הוא ממזרח להר הבית ופסגתו היא מול המסגד הנוכחי, אבל שוב אין זה נתון מדויק ומדוד טופוגרפית. הניסיונות לשחזר את המקום המדויק של שרפת הפרה גם הוא בעייתי, שכן הוא מבוסס על סקר בלבד בשטח בנוי באזור שחלו בו שינויי בנייה. בין השאר השתמשו בפסגת ההר גם להתכנסויות עממיות של העדה היהודית בראשית התקופה המוסלמית.
מכל מקום, נראה שחז"ל משמרים מסורת כללית שהמקדש היה מבנה בעל ציר אורך מזרח-מערב מדויק למדי, וכך גם שוחזר ברוב ההצעות הקדומות ובנות זמננו (איור 11).
עזרת נשים (איור 12)
מעמדה של עזרת נשים קשה. יוספוס רואה בה חצר חיצונית בלתי קדושה, וזו גם עמדת רוב המשניות, אם כי ראינו מחלוקת בשאלה, ולדעת חלק מהתנאים היא קדושה יותר מהחיל והשטח הכלוא בסורג, ודינה כמעט זהה לעזרת ישראל32משנה כלים פ"א מ"ח מניחה שעזרת נשים היא כתחום הסגור בסורג. דעתו החולקת של רבי שמעון מצויה בתוס', כלים בבא קמא פ"א ה"ח, עמ' 965. לאיסור על כניסת נשים למקדשי יוונים ראו לופו מקדש עמ' 12-41. . להלן, בדיון בלשכות, נראה שבפועל התוספתא הסתמית מניחה שעזרת נשים היא באופן כללי "קודש". ברור שמעמדה המסופק נובע מכך שבמקדש הקדום היא לא הייתה קיימת, והיא תוספת של הורדוס או של השיפוץ האחרון בימי אגריפס השני (הקיסר נרון). מבחינה אדריכלית היא נראית כחלק מהבניין, ותמוה שאיננה נחשבת ככזאת. אפילו שלוש עשרה ההשתחוויות (מידות פ"ב מ"ו, שקלים פ"ו מ"ג) שמבצע המקיף את המקדש מבחוץ הן, בין השאר, כנגד שער ניקנור ופשפשיו. לאחר בניית עזרת נשים היה שער פנימי ולא נראה מבחוץ, ואף על פי כן הוא נתפס כשער החשוב ולא שערה המזרחי של עזרת נשים. המשנה ויוספוס משקפים, אפוא, תפיסה מוקדמת של המקדש. אפשר שהם מתארים את המקדש לפני ההרחבות הנוכחיות (של סוף ימי בית שני), או מה שנראה יותר: ההלכות והתפיסה של המקדש לא כללו התייחסות מלאה לתוספת שנבנתה.
משנת שבועות מספרת על התהליך הנדרש כדי לקדש תוספת של המקדש ושל הר הבית (שבועות פ"ב מ"ב). אפשר שהמשנה מתארת את הטקס שבו קודשה עזרת נשים, ואפשר שהיא משנה פולמוסית הטוענת שאין כל קדושה לשטחים שנבנו שכן לא קודשו בטקס המתואר שם ("במלך ונביא ואורים ותומים..."). ודאי שבסוף ימי בית שני לא היו אורים ותומים, אף שהיה מלך33אגריפס השני מכונה "מלך" ומתנהג כמלך, אך למעשה היה מלך רק בנסיכותו בגולן ולא מלך ירושלים. . מכל מקום, משנת שבועות מדברת על "עזרה" ועל "תוספת העזרה", שתיהן נחשבות לקודש (כלומר שטמא הנכנס לשם נענש). עוד בטרם עיון במקור עצמו אנו מצטרפים לחוקרים קודמים שזיהו שתוספת העזרה הנזכרת היא עזרת נשים. כמובן אפשר לטעון שהיא חלק אחר, אולי אף תוספת שאינה נזכרת במשנה, או שהיא השטח שאותו נכנה להלן "עזרת הסכינים (בית חלפות)". אבל אלו חלקים מהותיים מהעזרה, ורק עזרת נשים היא במעמד ביניים. המשנה בשבועות מדברת על עזרות, ועל "תוספת עזרה", ואנו מבינים שהתוספת איננה העזרה עצמה. אם כך הרי שהמשנה בשבועות נסתמה כדעת רבי שמעון שעזרת נשים היא קודש.
את עיוננו יש להתחיל במשנת סנהדרין הקובעת "אין דנין לא את השבט, ולא את נביא השקר, ולא את כהן גדול, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד" (פ"א מ"ה). ענייננו במשפט המדבר על "הוספה על העזרות", אם כי המקורות עוסקים בעניין הוספת אזורים לעיר והקדשתם, ואנו לא נעסוק בכך. המשפט במסכת סנהדרין עשוי להישמע תאורטי, אבל עליו מוסיפה משנת שבועות שם: "שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך בנביא באורים ובתומים ובסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן"34כך בכתב יד קופמן ובעדי נוסח טובים נוספים. בדפוס נוסף "וכל ישראל אחריהם", וכן בכמה דפוסים קדומים שהם עדי נוסח מטיב משני (דו, דפ, דל, ו, גדפ). . האות ש' בתחילת המשפט משמשת כחיבור ואפשר שיש בה גם הנמקה: מכיוון שתוספת העזרה קודשה במעמד המתואר במשנה – הרי שהנכנס אליה טמא חייב בקרבן, כאמור במשנה. אפשר גם שהאות התחילית ש' באה רק לחבר בצורה חיצונית את שני חלקי המשפט. מכיוון שדובר על "תוספת" העזרה באה המשנה להסביר כיצד מתקדשת תוספת זו. התיאור במשנה איננו תיאור של טקס רֵאלי, אלא עיבוד של חכמים למעמד המתואר בספר נחמיה של חנוכת חומות ירושלים, או אולי קידוש תחומה הבנוי של העיר. וכך לשון הכתוב:
"ויטהרו הכהנים והלוים ויטהרו את העם ואת השערים ואת החומה. ואעלה את שרי יהודה מעל לחומה ואעמידה שתי תודֹת גדולֹת ותהלֻכֹת לימין מעל לחומה לשער האשפֹת. וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה... ועל שער העין ונגדם עלו על מעלות עיר דויד במעלה לחומה מעל לבית דויד ועד שער המים מזרח. והתודה השנית ההולכת למואל ואני אחריה וחצי העם מעל להחומה מעל למגדל התנורים ועד החומה הרחבה. ומעל לשער אפרים ועל שער הישנה ועל שער הדגים ומגדל חננאל ומגדל המאה ועד שער הצאן ועמדו בשער המטרה. ותעמֹדנה שתי התודֹת בבית האלהים ואני וחצי הסגנים עמי. והכהנים אליקים מעשיה מנימין מיכיה אליועיני זכריה חנניה בחצֹצרות. ומעשיה ושמעיה ואלעזר ועזי ויהוחנן ומלכיה ועילם ועזר וישמיעו המשֹררים ויזרחיה הפקיד. ויזבחו ביום ההוא זבחים גדולים וישמחו כי האלהים שִמחם שמחה גדולה וגם הנשים והילדים שמחו ותשָמע שמחת ירושלם מרחוק" (נחמיה יב ל-מג).
התהלוכה נערכה בסיום בניית החומה והעם התפצל לשניים, כל פלג הקיף את חצי העיר ובראש התהלוכה קרבן תודה. המפגש נערך בכניסה למקדש, ושם נערך מעמד ציבורי שכלל את הקרבת הקרבנות (איור 13).
השוואת שני הטקסים מלמדת כיצד עיצבו חכמים את הזיכרון הלאומי, ואגב תיאור מקראי החדירו את ערכיהם, כמבואר בטבלה.
תהלוכת הקידוש של חלקים חדשים בעיר ובהר הבית
כדרכם של חכמים תפקידם של הכוהנים והלוויים מטושטש. אין אזכור של טקס הטהרה שניהלו, והם אינם נזכרים בסדר התהלוכה. לעומת זאת את מקומם תופסת הסנהדרין. אפילו הקרבנות, שבספר נחמיה מובילים את התהלוכה, נדחקו על ידי חז"ל לסוף השיירה, אחרי החכמים. את מקומו של נחמיה תופסים המלך והנביא. המשנה מוסיפה את האורים והתומים. ההבדל העיקרי הוא שהסנהדרין מחליפה את הכוהנים והלוויים, והם (הסנהדרין) הופכים למובילי הטקס ולמרכזו36הבבלי, שבועות טו ע"א, מתקן את סדר המשתתפים בתהלוכה שבמשנה לפי ספר נחמיה, ובכך נוטל מעוקצה של פרשנות התנאים. , קודמים אף לקרבן התודה. החילוף איננו מקרי: במעטה של הלכה "מתקנים" חכמים את הזיכרון ההיסטורי ומעצבים את תולדות העיר מחדש, כך שהם נמצאים במרכז הזירה. עיצוב זה הוא חלק מתהליך נרחב של פולמוס גלוי וסמוי של חכמים לערעור מעמדם של הכוהנים, ולהצגת לימוד התורה כתחליף לעבודת המקדש, ואת עצמם כממלאי המקום של הכוהנים. לא נעסוק כאן בתהליך כולו ונסתפק בדוגמה הידועה שמשנת אבות (פ"א מ"א) מונה את שושלת המסירה של תורה שבעל פה ומשמיטה את הכוהנים, שהיו מורי התורה במקרא ובימי בית שני, ובמקומם מציבה את החכמים37התהליך כולו נדון בנספח למסכת שקלים, וראו הר, מסירה; קימלמן, כוהנים; בר-אילן, הפולמוס; דינור, כוהנים. .
המשנה גם ממעיטה בתפקידן של שתי התודות. כפשוטו ספר נחמיה מדבר על קרבן תודה בדמות בהמה. חז"ל הצניעו את הקרבן והסבירו שהיו אלו חלות תודה. במקרא נאמר שהמביא קרבן תודה מביא עמו שתי חלות (ויקרא ז יג), אבל כבר התוספתא מבארת: "שתי תודות שאמרו בלחמן אבל לא בבשרן"38תוס', סנהדרין פ"ג ה"ד, עמ' 814, ומקבילותיה שתובאנה להלן. .
התיאור של המשנה הוא ספרותי ואיננו היסטורי. נביאים שלפי המשנה נדרשים לשם הרחבת העיר והקדשתה פעלו רק בראשית בית שני, יהא זמנם של נביאים ראשונים אשר יהא39ראו פירושנו לסוטה פ"ט מ"ב. , ואז לא היה מלך יהודי. אשר לאורים ולתומים, בשלהי ימי הבית השני הם לא היו קיימים. לפי מסורת חז"ל אורים ותומים נגנזו בימי הנביאים הראשונים: "משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים"40משנה, סוטה פ"ט מי"ב; ירו', שם כד ע"ב; בבלי, מח ע"ב; ירו', תענית פ"ב ה"א, סה ע"א, ומקבילות נוספות. ראו ליברמן לסוטה, עמ' 537. . גם יוספוס מספר שמאתיים שנה לפני חיבור ספרו "פסקו החשן ואבן שהם להאיר משום שכעס אלוהים על עבירת החוקים"41קד', ג 812. . התאריך מביא אותנו בערך לשנת 110 לפני הספירה, ימי יוחנן הורקנוס והתגבשות הכתות. יוספוס אינו מספר מה העוון, ודומה שלפנינו מסורת פרושית שהתגבשות הצדוקים, והגדרתו העצמית של יוחנן הורקנוס כצדוקי, הם העוון הנזכר. ודאי שהצדוקים הגדירו את האירוע אחרת.
מעתה, עלינו לשאול האם המעמד המתואר במשנה יש לו גרעין היסטורי. כאמור, האפשרות שלעזרה נבנתה תוספת הגיונית כשלעצמה, ואנו מצטרפים למציעים שהכוונה לעזרת נשים42ביכלר, עזרת נשים; פטריך, המקדש השני. . ידיעות ברורות יותר יש על הגדלת שטח העיר ירושלים. לא נעסוק בשאלה, אבל ברור שכאן מדובר בתהליך היסטורי ברור של התרחבות העיר.
במגילת תענית לד' אלול נזכר מועד "חנוכת שור ירושלים". כתב יד פרמא מסביר "מפני שסתרו אותו גויים...", וכתב יד אוקספורד מצטט את משנתנו. אין להוכיח מכאן דבר על השאלה האם המסורת רֵאלית. הסכוליון למגילה משתמש במשנתנו כמות שהיא, כהעברה ספרותית, ואין בכך כדי להעיד כי היה זה זיכרון היסטורי. כתב יד פרמא מתייחס כנראה להרחבת העזרה, ומשמע ממנו שהעזרה נהרסה ושוקמה, או שחומת העיר נהרסה ושוקמה, על כל פנים כתב יד זה אינו מקשר זאת למשנתנו. כתב יד אוקספורד אינו מזכיר את ההסבר שבכתב יד פרמא. אין, אפוא, לחבר את שתי המסורות, ואין להסיק ש"תוספת העזרה" היא השטח שנהרס בידי הגויים. המשנה בשבועות מוסיפה: "וכל שלא נעשה בכל אלו הנכנס לשם אין חייבין עליה". אפשר שיש במשפט זה שבמשנה ביקורת על הרחבת העיר (או העזרות) שלא כדין. מכל מקום, הרישא של המשנה קובעת שהעזרה ותוספת העזרה קודשו כדין. אנו רואים בכך ביטוי למעמדה של עזרת נשים בשלב האחרון של ימי בית שני. משנתנו ויוספוס מבטאים את התפיסה הקודמת שעזרת נשים משנית בחשיבותה, ואפשר שגם הסיפא של המשנה רומזת לעמדה זו (איור 14).
אם כן, שתי דעות על מעמדה של עזרת נשים, ועמדת ביניים נוספת שהיא נחשבת ל"תוספת העזרה", אך היא קודשה כהלכה. האם לפנינו מחלוקת, או שני שלבים היסטוריים שרק באחרון שבהם נתפסה עזרת נשים כקדושה?
תיאור המקדש
ככל החוקרים השתמשנו גם אנו בכל המקורות שלרשותנו, בהנחה שכל אחד יש בו לפחות גרעין היסטורי כלשהו, כולל מקורות שיש ביניהם סתירה. נתון נוסף שנעזרנו בו הוא ההיגיון הטקסי. בסופו של דבר, במקדש התנהלו כל הזמן טקסים והמתכננים הקפידו שהטקסים ייראו וירשימו. לפיכך שער הקרבן צריך להיות קרוב למזבח, שכן דרכו מביאים את הקרבנות, וכל מסלול ארוך יותר יגרום ללכלוך ולמפגע אסטטי (ראו פירושנו למידות פ"א מ"ד). אנו שאלנו את עצמנו, למשל, מהו שער השיר (שם פ"ב מ"ו), והסברנו שהוא השער שדרכו נכנסה תהלוכת המקהלה של הלוויים. לוויים לקחו את הכלים מלשכת הכלים הפתוחה לעזרת נשים, ניצבו על מעלות שער ניקנור הסמוך וכנראה יצאו דרך שער השיר. או שמא יצאו מעזרת נשים, נכנסו לעזרת ישראל דרך שער השיר, ויצאו משער ניקנור למעלות הר הבית. כך מסייעת הבנת הטקס לזיהוי השער.
תיאור המקדש הוא ממזרח למערב (מהפחות קדוש לקודש הקודשים).
עזרת נשים
לפי יוספוס והמשנה הייתה עזרת נשים רבועה, 135x135 אמה. המשנה מתארת לשכות מקורות בארבע הפינות, ויוספוס מתאר ארבעה שערים בצדדים. אפשר לשלב את שני התיאורים: השערים היו במרכז הקירות והלשכות בפינות. בניית העזרה כמרובע, לפי התפיסה התאורטית שהמקדש מורכב (צריך להיות מורכב) מריבועים שונים (הר הבית רבוע, ההיכל רבוע וכו'), מלמדת שהעזרה נבנתה כדי שתשמש לקודש. בפועל שהו במקדש מאות אנשים שבאו לצפות ולהשתתף (לראות ולהיראות). עזרת ישראל הייתה צרה ובלתי מרווחת (135x22 אמה – כ-80x17 מ', או 135x54 אמה) ובתוכה ניצבו מתקנים רבים. יש להניח שהקהל שהה רוב הזמן בעזרת נשים. שם הוא צפה בנעשה על גבי מעלות הר הבית, מצורעים מיטהרים, נזירים מקריבים, בדיקת אישה סוטה ושאר אירועים צבעוניים. קירות העזרה משתלבים במידות עזרת ישראל, ולכן מרחוק הם נראו כיחידה אחת. כאמור לעיל, עזרת נשים מכונה גם "תוספת העזרה".
העזרה (איור 15)
סתם "עזרה" היא מכלול העזרות המוקף בקיר העזרה ובשורת עמודים היוצרת אכסדרה. אכסדרה זו, הנזכרת במפורש במשנה (תמיד פ"א מ"ג), אינה מופיעה בציורים של אבי יונה, קורן ואחרים המבוססים על מסכת מידות, אבל דווקא האזכור האגבי מלמד שאכן אכסדרה כזאת נבנתה. האכסדרה מחייבת לצמצם את שטח העזרות ואת חלוקתו (פ"ה מ"ב ואילך), על כן הצגנו את מסורת האכסדרה כחולקת על המסורת שבסוף מידות.
מכלול העזרה התחלק לכמה תחומי משנה:
א. עזרת ישראל (11 אמה)
ב. עזרת כוהנים (11 אמה)
ג. עזרת המזבח (כ- 32-30 אמה43ראו פירושנו לפ"ב מ"ו ופ"ג מ"א, שם טענו שרוחב עזרת המזבח איננו 23 אמה. )
ד. בין האולם למזבח (22 אמה, שתי יחידות של 11 אמה)
סה"כ 76-74 אמה על 135 אמה
מיוספוס ניתן להבין שהיה תחום שאליו היו מנועים ישראלים מלהיכנס. ברם, לפי המשנה המינוח "עזרת כוהנים" אינו מדויק. בעזרה זו מתבצע חלק מפעולות הכוהנים, אבל גם ישראל מצויים בעזרת כוהנים, לשם סמיכה, הנפה ושחיטה בערב פסח. במשנה יש מחלוקת האם היה הבדל גובה בין העזרות (מידות פ"ב מ"ו), ולפי יוספוס הייתה שם מחיצה נמוכה. בקדמוניות מסופר שינאי הקים מחיצה כזאת והיא פורקה לאחר ימיו. הפרטים נידונו בפירושנו למשנה.
המקדש עצמו – ההיכל והאולם (איור 17)
הבעיה המרכזית היא שהאולם וההיכל שנתאר להלן היו מוקפים חומה. ברוב הציורים של הפרשנים הקדומים והמאוחרים נבחרה אחת משתי אפשרויות:
1. ההיכל היה מוקף קירות שהיו המשך של קירות העזרה.
2. ההיכל והאולם אינם מוקפים קירות. החצר סביבם תחומה רק בקיר הנמוך של סורג, או אולי גם בחיל.
לדעתנו ברור שההיכל היה מוקף קירות, זאת בעיקר משום שאחרת אין מקום לכל השערים והלשכות הנזכרים. שתי ראיות נוספות לכך תובאנה להלן. ברם יש להדגיש שמבחינה ארכיטקטונית, לפי המקובל בעולם הקדום ההיכל צריך לעמוד בפני עצמו, בודד ובולט, וכל חצר מסביבו רק גורעת מהרושם הארכיטקטוני. אם אכן היו קירות כאלה אנו מכנים אותם להלן קיר 3-1, 1 מצפון להיכל, 2 ממערבה לו, 3 מדרום לו (איורים 18-17).
גם אם היו סביב המקדש קירות אין סיבה להניח שהם המשך של קירות העזרה. אפשר שהיו צרים יותר. אם ההיכל היה מוקף קירות הרי שנוצרו שלוש עזרות נוספות שאין להן שם ברור במקורות ואין להן ביטוי מפורש במסכת מידות, אך הן נרמזות:
1. כנגד בית החלפות.
כפי שראינו לעיל, פ"ג מ"ה ופ"ד מ"ז. החלק הצפוני של האולם כונה "בית חלפות", והשטח בין האולם לקיר המתחם (1) מכונה "כנגד בית החלפות", ולפי דעה אחת מותר היה לשחוט שם. מבחינת המשנה להלן (פ"ג מ"ה ופ"ד מ"ז) בית החלפות היה גם החדר בצפון האולם וגם החדר בדרומו, אך היתר השחיטה הוא רק בעזרה הצפונית, שכן השחיטה היא מירך המזבח וצפונה, כלומר בשטח התחום בין המקדש לחומה הצפונית של המתחם.
2. אחורי בית הכפורת.
השטח בין ההיכל והקיר המערבי של המתחם (2) מכונה "אחורי בית הכפורת" (כפרת – מידות פ"א מ"א ופ"ה מ"א). בתוספתא המתארת את בית החלפות ואשר צוטטה בפירושנו לפ"ג מ"ה שנינו: "שני פסיפסין היו בבית החלפות פתוחין למערב גבוהין מן הארץ שמונה אמות שתהא עזרה כשירה לאכילת קדשי קדשים ולשחיטת קדשים קלים. אפילו אחורי בית הכפורת שנאמר ושחטו פתח אוהל מועד וגו' " (תוס', זבחים פ"ז ה"א, עמ' 489), אפילו – ללמדך שהמקום נחשב לקדוש במיוחד, אבל מותר לשחוט שם. כך גם בתוספתא תמורה פ"ד ה"ח (עמ' 556) מוצג תחום זה כבעל קדושה יתרה. במשנתנו מוקצים לו 11 אמות רוחב (מידות פ"ה מ"א). עצם קיום מונח זה, "אחורי בית הכפורת", מלמד שהיה קיר שתחם את "אחורי בתי הכפורת" ממערב. ממערב להיכל היו שני שערים חסרי שם, והם שכנו אפוא בעזרה זו.
3. השטח התחום בין החומה הדרומית של המתחם לבין המקדש (החלק המקביל לעזרה מס' 1).
ארגון השערים והלשכות בעזרה מותנה בהכרעה בשתי בעיות טקסט, בשאלה פרשנית מרכזית ובבעיות פרשנות נוספות המנויות להלן:
הלשכות
לשכה היא חדר או משרד. הלשכות היו פזורות בכל חלקי העזרה: בעזרת נשים (מידות פ"א מ"ה), בתוך לשכת בית המוקד (לפחות לפי אחת המסורות – מידות פ"א מ"ו), מתחת לעזרת ישראל, ופתוחות לעזרת נשים (מידות פ"ב מ"ו), אך רובן והחשובות שבהן נפתחו לעזרה (שם כללי לעזרת ישראל, עזרת כוהנים ו"עזרת המזבח", וכן השטח שבין המזבח לאולם). כמה לשכות נוספות נזכרות, ולא נאמר היכן מקומן. כך לשכת הכלים (תמיד פ"א מ"ג) ולשכת חשאין (שקלים פ"ה מ"ו); אולי גם הן נפתחו לעזרת נשים.
המשנה במסכת מעשר שני דנה במעמדן ההלכתי: "הלשכות בנויות בקודש ופתוחות לחול – תוכן חול וגגותיהן קודש. בנויות בחול ופתוחות לקודש – תוכן קודש וגגותיהן חול. בנויות בקודש ובחול ופתוחות לקודש ולחול – תוכן וגגותיהן מכנגד הקודש ולקודש, קודש מכנגד החול ולחול – חול" (מעשר שני פ"ג מ"ח). בפירושנו למשנה שם ראינו שההלכה הנזכרת היא רק אחת הדעות, ובשאלת מעמדן ההלכתי מתנהלים דיונים רבים. בחלק מהלשכות ישנו, ולכן עלינו להניח שאלו נחשבו לחול. התוספתא מוסיפה: "בנויה בחול ופתחה לקודש אף על פי שאין מקיימין כן תוכה קדש וגגה חול אוכלין בה קדשי קדשים [ושוחטין בה קדשים קלים] וחייבין עליה משום טומאה" (מעשר שני פ"ב הי"ד). אם כן, לא היה מקרה כזה. אבל היו לשכות פתוחות לקודש ולחול, כלומר היו להן שני פתחים מקבילים, אחד בחומת העזרה ואחד בחיל. הדוגמה לכך בתוספתא היא לשכת המוקד הנזכרת בהלכה הבאה שם בתוספתא: "...בנויה בקודש ובחול ופתוחה לקודש [ולחול] כגון לשכת בית המוקד..." (פ"ב הט"ו). כך הייתה גם לשכת הניצוץ שעליה נאמר שהיו לה שני פתחים, אחד לחוץ ואחד לפנים העזרה (מידות פ"א מ"ה).
אם כן, לא היו לשכות פתוחות לחול ותוכן בקודש. הברייתא מלמדת פרט צדדי חשוב ביותר. עזרת נשים הנתפסת בספרות ההלכה כחול נחשבת כאן כקודש, שכן שתי הלשכות הנזכרות לעיל נפתחו לעזרת נשים, ותוכן היה תחת עזרת ישראל שהיא קודש. עזרת נשים נחשבת במסכת כלים (פ"א מ"ח) לחול, אבל בפירושנו שם ראינו שלדעת רבי שמעון היא כבר נחשבת כחלק מ"מחנה לוויה" הקדוש. אמרנו שם שבפועל משנבנתה העזרה היא הפכה לחלק מהמקדש, וקשה להניח שלא נחשבה לקודש, אף שבעבר (לפני בניית עזרת נשים) היה השטח ככל השטח מפנים לסורג.
הלשכות העיקריות שכנו, כאמור, בעזרה.
במשנה (בכל עדי הנוסח) מובאת רשימה של שש לשכות, שלוש בצפון ושלוש בדרום:
צפון: מלח, פרווה, מדיחין;
דרום: עץ, גולה, גזית.
ברם במקבילה בבבלי, יומא יט ע"א, שנויה אותה רשימה והנוסח הפוך. מה שבמשנתנו בצפון – בבבלי שנוי בדרום. כך בדפוס, וכך גם בנוסח כ"י ניו יורק 1623, וטיקן 134 ועוד. ברם, בכ"י לונדון 5508 הנוסח כמו במשנתנו. על כן פשוט לתקן את נוסח הבבלי על פי הנוסח שבמשנה, או לחילופין שאכן היה לתלמוד נוסח אחר במשנתנו, ומבחינה היסטורית עדיף לקבל את נוסח המשנה.
בית המוקד (איור 20)
כפי שראינו בפירושנו, בית המוקד הוא לשכה מרכזית וגדולה יחסית בצפון העזרה (מידות פ"א מ"ה). בתיאור הלשכה שתי מסורות סותרות. האחת מציעה חלוקה פנימית לארבע לשכות משנה (מידות פ"א מ"ו, שלשכת המוקד היא הצפונית שבהן), אבל בתמיד פ"ג מ"ג חלק מלשכות המשנה הללו מופיעות כלשכות עצמאיות. אנו הצענו לקרוא את משנת תמיד זו כפירוט של לשכת בית המוקד, כאילו היה כתוב "והרי לשכת הטלאים היתה במקצוע צפונית מערבית [של בית המוקד]". השלמה זו נראית סבירה אך איננה מוכחת, ולהלן נציע את המשך החלוקה לפי מבנה זה. לשכת בית המוקד ניצבה על קו התפר בין עזרת ישראל לעזרת נשים (ראו להלן פ"ב מ"ו). היה לה שער לחול ושער (פשפש) לפנים העזרה, וכן מחילה לכיוון בית הכבוד.
היכן השתרעו הלשכות והשערים (איורים 22-21)
כל הלשכות והשערים שנמנה השתרעו בעזרה. ברם השאלה היא האם כל אלו היו בעזרות ממזרח לאולם, או גם בעזרת בית החלפות ואחורי הכפורת. המדובר בארבעה (או לפחות שלושה) שערים בכל צד. כל שער הוא עשר אמות (משנה, מידות פ"ב מ"ג), ובין שער לשער לפחות 10 אמות (משיקולי נוחות אדריכלית). כל שטח העזרות בין עזרת נשים לאולם הוא 76-74 אמות (לעיל), ורק בקושי יש די מקום לכל השערים והלשכות. על כן נראית לכאורה דעתם של אבי יונה, קורן ואחרים שהשערים והלשכות משתרעים לאורך כל קירות המתחם, כלומר גם בעזרה מצפון לבית החלפות. הניתוח התפקודי שנערוך להלן מצביע שלמרות הקשיים היו כל הלשכות בעזרה (מזרחית לאולם), וכן שלושה מארבעת השערים. חולשתה של הצעתנו היא שהיא מחייבת תיאור שונה של "עזרת המזבח", ובעיקר של גודל המזבח. התיקון המוצע על ידינו גם מחייב כנראה להניח שהמידות של הלשכות, כפי שהן נמסרות במשנה, מוגזמות, וכל התיאור של המתקנים בעזרות (בית השחיטה, הטבעות וכו') אינם מדויקים, או ליתר דיוק בידינו שתי מסורות אב מנוגדות. האחת מתארת את העזרות והבנוי בהן (פ"ה מ"ב ואילך) ומתעלמת מהאכסדרה, ומניחה שהלשכות צריכות להיות גם מצפון לבית החלפות והשערים השונים הם שערי הלשכות (להלן), ואזור השחיטה (הטבעות) היה מצפון למזבח (כמתואר במידות פ"ג מ"ה). המסורת השנייה מתארת חצר (על מכלול העזרות) שסביבה אכסדרה, וכל השערים והלשכות בשולי החצר. במקרה כזה אין מקום לטבעות ולשולחן השחיטה. הטבעות היו על המזבח, ולא מצפונו למרגלותיו.
אפשר שלפנינו שני תיאורים של תקופות שונות. הצבת אכסדרה או הורדתה הן פעולות אופייניות לשלב שיפוץ, מעין זה המיוחס לאגריפס השני (ימי נירון).
במקדש ארבעה או שלושה שערים מכל צד (להלן). לכאורה ההסבר לסתירה פשוט: רשימת ששת השערים אינה כוללת את שערי עזרת נשים (אחד בצפון ואחד בדרום), ברם בדיוננו בפ"א מ"ד נציג את הטבלה הבאה שממנה משמע שהשערים מנויים לפי סדרם ממערב למזרח, וההבדלים הם בחלק המערבי ולא בחלק המזרחי שבו שכנה עזרת נשים.
שערי העזרה (המספור לפי התכנית באיורים 21, 22)
כבר הזכרנו לעיל את הסתירה בין הנתונים הללו, והסתירה מתעצמת נוכח העובדה שהסגנון הדומה מעיד על כך שכל המשניות יצאו מידי עורך אחד. פתרון חריף ומקורי הציע פטריך44פטריך, שערים. . לדעתו אין ספק שלעזרה היו שבעה שערים, על כך מעידים לדעתו סדרת מקורות המזכירים כבדרך אגב את המספר הזה. הוא מפנה, ובצדק, למידות פ"א מ"א ששם משמע שהיו שבעה שערים שבהם ניצבו שומרים (שלוש משמרות כוהנים וחמש משמרות לוויים, כולל משמרת כפולה [כוהנים ולוויים] בבית המוקד –ראו פירושנו להלן), וכן נקבע בפשטות בבבלי, כתובות קו ע"א וביומא דף נד ע"א. כן נאמר שהיו שבעה אמרכלים שבידם היו מפתחות העזרה והם פתחו אותם, והדבר נזכר גם בזיקה לשבעת האמרכלים שבידיהם שבעה מפתחות עזרה45משנה, שקלים פ"ה מ"ב; תוס', שקלים פ"ב ט"ו; בבלי, תמיד כז ע"א. פתיחת השערים נזכרת בתוספתא ולא במשנה. . אם כן לעזרה היו שבעה שערים, ושלושה עשר השערים הם לסורג בלבד. יש קסם רב בהצעה, אך קשה לנו לקבלה מסיבות אחדות:
1. במשנת שקלים (פ"ו מ"ג) ההקשר הוא הקפת הר הבית, וברור שמדובר בשלושה עשר שערים סביב הסורג, ללא כניסה למקדש עצמו, שכן המקיף את הר הבית מסתובב סביב הסורג. במשנת מידות פ"ב מ"ו מדובר בשלושה עשר שערי העזרה עצמה (עזרת ישראל ועזרת כוהנים). משנת מידות מסודרת מהחוץ פנימה, ולפי הסדר מדובר בשערי העזרה, והדבר נאמר במפורש במשנה ה המתחילה לדון בעזרות. שם במשנה ג נזכרות שלוש עשרה ההשתחוויות, אך ללא קשר לשערים אלא לפרצות (מן הסתם הפרצות בחומת הסורג), וזה הסבר חילופי לאותו מנהג של השתחוויות46כפי שטענו בפירושנו לשקלים שני ההסברים אינם היסטוריים, וההסבר המקורי נובע מחשיבות המספר שלוש עשרה והסמליות שבו. . אין הכרח לטעון שמשנת מידות פרק ב אינה מכירה בשלושה עשר שערי הסורג, אבל היא אינה מזכירה אותם. משנת מידות פ"א מ"ד אכן מדברת על שבעת שערי העזרה. אם כן, שלושה עשר השערים נזכרים גם בהקשר לסורג וגם בהקשר לעזרה. השאלה כיצד זה מופיעות שתי רשימות זהות בניסוח ובסדר אך מוסבות על אזורים שונים מוסברת בדיון לעיל. לדעתנו המלקטים השונים ליקטו את הרשימה מאותו חומר קדום שאותו כינינו "משניות זיכרון המקדש", וכל אחד שייך את הרשימה להקשר אחר, אך אחד מהם שייך את הרשימה בצורה שאינה מתאימה47להלן נסתייג מקביעה זו. . לפיכך, ההקשר שבו מצויה הרשימה הן בשקלים והן במידות אינו מחייב. ייתכן שאחד מהם מקורי. מבחינה זו האפשרות שרשימת שבעה השערים שייכת רק לעזרה ושלושה עשר השערים לסורג – אפשרית.
מעשר שני פ"ב הי"ד לדעתנו "חול" הוא מחוץ לחיל, לפיכך כל הלשכות מגיעות על הקו החיצוני של החיל ולא יותר. הנחה זו גם מתאימה מבחינה אסתטית במבט מבחוץ. על שתי לשכות נאמר שפתוחות לחול ולקודש, והן בית המוקד (תוס', שם הט"ו) ובית הניצוץ (בבלי, תמיד כו ע"א).
51. עץ
52. גוּלה
53. גזית (בית הדין ליוחסין, ואולי גם הסנהדרין בהרכב קטן)
54. לשכת כוהן גדול, קומה שנייה מעל שתי הלשכות האחרונות.
55-58 לשכת בית הניצוץ המתחלקת ללשכת הניצוץ (56-55) וללשכת הקרבן (58-57) וכוללת יחידות משנה. הלשכה כוללת אכסדרה (מידות פ"א מ"ה( וקומה שנייה
55. בית אבטינס (אולי בקומה שנייה, או שהקומה השנייה הייתה מעליה)
56. מלח (אולי גם לשכת הכלים)
57-58 (ללא מספר?) לשכת הקרבן הכוללת יחידות משנה המספר רשום לעיל, .57 לשכת פרווה, ולשכת טלאים לפי דעה אחת במשנה (או ששתיהן היינו הך)
58. לשכת טלאים?
59. לשכת מדיחים. על גגה מקווה, משם גשרון לבית הפרווה על החצר המוקפת אכסדרה
60. לשכת הפרוכת (תמיד פ"א מ"א) – מקום עבודת אורגות פרוכת ובגדים
61. בית המוקד. פתוחה לחול ולקודש (לחלוקה הפנימית ראו להלן)
62. לשכת פנחס המלביש
63. עושי חביתין חלוקה פנימית של בית המוקד
58. לשכת טלאים (יש מחלוקת על מיקומה – בתוך לשכת המוקד או מחוצה לה)
71. בית הטבילה
72. גניזת אבנים
73. אפיית לחם הפנים
74. כניסה למחילה
75. המחילה ההולכת לבירה.
76. אפיית לחם הפנים (מיקום משוער, פתוחה רק לקודש).
77. לשכת כלים? (מיקום משוער, פתוחה רק לקודש)' src="https://textimages.sefaria.org/mishnat_eretz_yisrael_tamid_middot/figure_20.png">
2. על פניה רשימת השלושה עשר היא רשימת שערי העזרה, שכן במזרח נכללים בה שער ניקנור ושני פשפשיו, שהיה כמובן שער העזרה (עזרת ישראל). שער המוקד מופיע רק ברשימת השבעה אבל הוא היה פתוח לפנים ולחוץ, כלומר היה צריך להופיע ברשימת השבעה והשלושה עשר כאחד. כך גם שער הניצוץ שהיה פתוח להיכל. ואכן הוא מופיע ברשימת השבעה, וברשימת השלושה עשר הוא מופיע כנראה בשם אחר (יכניה).
3. שתי הרשימות כמעט זהות, על כן מתבקשת הצעתנו שלרשימת השבעה צריך להוסיף רק את שער הניצוץ ושער לשכת המוקד (שבוודאי היו גם בפנים), ואת שערי ניקנור ואת השערים המערביים בלי השם, כלומר רשימה מצומצמת, והשנייה היא אותה רשימה עם תוספת קטנה, כך שהכול מובן (גם הסתירה וגם המציאות). אבל אם אלו רשימות נפרדות כיצד זה לשערים אותם שמות? למה נשמטו בית המוקד ובית הניצוץ מרשימת שלושה עשר השערים? השער של בית המוקד היה אמנם קטן והוא מכונה "פשפש" (תמיד פ"א מ"ג; מידות פ"א מ"ז), אבל הוא נזכר לדעתנו בשמו האחר, שער השיר. כלומר הלוויים היו נכנסים לשירתם משער קטן וצדדי זה.
4. למעשה מדובר בשלושה קירות: 1. קיר העזרות שהשתרע לכיוון מזרח, לפחות עד הקו המקביל לאולם, 2. החיל שהיה קיר מדורג, כרגיל בהיכלות הלניסטיים, 3. הסורג. כל פתח צריך היה להיות בשלושת הקירות, אחרת היה בלתי יעיל; אם החיל חוסם את הפתח הרי שאין זה פתח, ואם הסורג שם חסום הרי שהפתח עדיין אפשרי, אבל הוא בלתי נוח ובלתי סימטרי.
בתוך רשימת השערים עלינו למקם את רשימת הלשכות לפי הפירוט הבא (בסוגריים השמות ברשימה במידות פ"א מ"ד). מודגשים בקו השערים שאינם ברשימת ששת השערים.
שערים ולשכות
שמירה48משנה, מידות פ"א מ"א, ובצורה חלקית בתמיד פ"א מ"א. בנוסף שמרו הלוויים על ארבעה שערים אחרים, סך הכול שבעה שערים. • השער העליון – השער נקרא כך משום שהיה גבוה. מכיוון שאיננו ברשימה המצומצמת (רשימת ששת השערים) אנו מניחים שהיה משני בחשיבותו, לפיכך יש למקמו בשולי העזרה, דרומית לקודש הקודשים. לשער לא היה תפקוד רב, שכן העזרה סביב ההיכל לא שימשה לדבר.
• שער הדלקה (דלק) – משם הייתה יוצאת השיירה של שמחת בית השואבה, אבל סביר יותר שלפני הקמת עזרת נשים ודיר העצים הביאו משם את העצים למזבח. השער צריך היה להיות, אפוא, ממש מול המזבח.
• שער הבכורות – ממנו הוכנסו בכורות שהובלו ישירות לשחיטה. לפיכך מן הראוי למקמו מול המזבח, כלומר מול עזרת כוהנים, שכן בעזרת המזבח לא היה מרחב ללשכה נוספת.
• שער המים – בפירוש המשנה עסקנו בנסיבות שניתנו לשם. לפי המסורת התנאית מכאן נכנסה שיירת מביאי המים מהשילוח, ואכן השער מצוי מדרום לעזרה ובמזרחה. בין הלשכות מופיעה לשכת הגוּלה. לשכת הגוּלה נקראת כך משום שלידה היה בור המים הגדול שממנו שאבו מים במכשיר שאיבה הנקרא גולה. מסתבר שהיה זה מאגר מים גדול הנזכר רבות במקורות, וממנו שאבו מים לצורכי המקדש (גם בשבת)49ראו פירושנו לעירובין פ"י מי"ד. . אנו מציעים, אפוא, ששער המים היה ליד לשכת הגוּלה, ושניהם נקראו על שם מתקן המים הגדול הסמוך. לפי משנתנו (מידות פ"ה מ"ד) התרכזו באזור זה שלוש לשכות: לשכת העץ, לשכת הגולה ולשכת הגזית, ולשכה נוספת מאחוריהם והיא לשכת כוהן גדול. כאמור במשנה שכח רבי אליעזר בן יעקב למה הייתה לשכת העץ משמשת. להערכתנו היה כאן בעבר מחסן העצים, ומשנבנתה עזרת נשים ובה נבנה דיר עצים גדול (מידות פ"ב מ"ה) נתייתרה הלשכה ושימשה לתפקיד בלתי מוגדר אחר. סביר שיש קשר בין שער הדלקה ללשכת העץ, ושניהם סמוכים זה לזה.
השם "שער המים" קשור, אפוא, לא רק לתהלוכת ניסוך המים אלא לכך שכאן שכן מאגר המים הגדול שממנו השקו ושטפו את העזרה. מכיוון שהבור נמוך, והוא מצוי בחלק הנמוך יחסית של העזרה, צריך היה מתקן השאיבה לדחוף את המים למעלה, ונדרש מתקן להזרמת המים במעלה העזרה, ואולי זו הגוּלה הנזכרת. אילולא המקור המפורש ששער המים הוא בדרום מערב היה מקום לצפות שהוא ישכון מזרחית יותר, כדי שהמים הנשאבים יזרמו למטה. לעזרה גם נדרש פתח ניקוז גדול וגם הוא היה ליד שער המים.
• הלשכה השלישית באותו אזור היא לשכת הגזית שבה היה בית הדין ליוחסי כוהנים (פ"ה מ"ד), וזמן מה גם פעלה שם הסנהדרין (להלן).
אם כן היו שלוש לשכות מחוברות – העץ, הגולה והגזית, ומאחוריהן לשכת הכוהן הגדול, ומחוץ לחומת העזרה בור הגולה. הלשכות השתרעו בין שער הדלקה לשער המים (ובתוך המכלול הזה היה גם שער הבכורות, ועוד שני שערים נוספים).
מסורת אחרת מצויה בילקוט שמעוני. המדרש מצטט את משנתנו בנוסח שונה: "מכאן אמרו מקום היה אחורי בית הכפורת ששם בודקין יחוסי כהונה" (רמז תשנד). זה נוסח אחר למשנה המעביר את לשכת הגזית לאחורי הכפורת. באזור זה, מחוץ לעזרה היה לכאורה גשר הכסיסטוס (Xustus) שאותו מזכיר יוספוס. מילה זו משמעה אבן מסותתת, ולכאורה לפנינו עדות לקיומה של לשכת גזית במערב המקדש, וכך מציע קורן. לפיכך עלינו לברר עניין זה. יוספוס (מלח', ב 344) מספר שאגריפס השני כינס את העם ליד הכסיסטוס המצוי בזיקה לארמונות החשמונאים, ושם (על גג הארמון) הציב את אחותו שתנאם מאותו מקום. ארמונות החשמונאים הם בעיר העליונה, כמובן. לפי האמור שם היה הכסיסטוס מחובר למקדש בגשר.
האזכור השני הוא לאחר שטיטוס כבר תפס את המקדש והמחנה הרומי חנה מול השער המזרחי של ה"הירון". לפי המונחים של יוספוס חנה הצבא הרומי לפני עזרת נשים מול שער המזרח (גם בקטע זה עזרת נשים היא בעיניו עדיין חצר חיצונה). המורדים ברחו לעיר העליונה. טיטוס ניהל אתם משא ומתן, או נכון יותר נאום תעמולה ששם יוספוס בפיו, מהקצה המערבי של ה"הירון". כלומר, מהעזרה של אחורי הכפורת (מלח', ו 324), ממול השער מעל הכסיסטוס. הכסיסטוס הוא אפוא מבנה למרגלות שערי העזרה או שערי הר הבית. ייתכן שלשם הוביל אחד משערי הצלע המערבית של הר הבית, שער שהמשנה לא מנתה משום שלא הוביל לעיר העליונה אלא למבנה למרגלות חומת הר הבית.
על כן איננו רואים כל קשר בין הנוסח המשובש של המשנה, כפי שהוא מופיע בילקוט שמעוני, לבין מיקומה של לשכת הגזית.
לשם "לשכת גזית" הסברים רבים, כולם אגדיים, והרקע ההיסטורי לשם אינו ברור. להערכתנו קשה להניח ששם שכנה הסנהדרין, או מועצת המקדש. זה הסבר מאוחר ואגדי בלבד (ראו להלן לשכת הפלהדרין).
כל הלשכות הדרומיות היו מרוכזות, אפוא, בשטח של העזרה בין המזבח לפינה הדרומית-מערבית של עזרת ישראל. אורך השטח כ-40 אמה, ובו היו הלשכות הללו, כך שהעצים שהובאו משער הדלקה דרך לשכת העץ הגיעו ישירות למזבח.
בצד צפון היו שלוש לשכות:
• לשכת מלח – בה היה מלאי המלח. היא צריכה לשכון בזיקה מידית לאזור בית המטבחיים ולכבש המזבח, כלומר בעזרת המזבח.
• לשכת פרווה – לכאן הובאו העורות. גם היא צריכה אפוא לשכון בזיקה ישירה למקום השחיטה (המזבח, ומצפון למזבח).
• לשכת מדיחין – שם נשטף הבשר שנשחט. גם היא צריכה לשכון בזיקה ישירה לבית המטבחיים הנזכר.
כל הלשכות הללו קשורות לעבודת ההקרבה עצמה, ולכן חייבות להיות קשורות למזבח וסמוכות אליו. השערים היו: ניצוץ (יכניה), קרבן ונשים. "הניצוץ" הוא שם שער (מידות פ"א מ"ח) וגם שם בית, "בית הניצוץ", כלומר לשכה נוספת (מידות פ"א מ"א; תמיד פ"א מ"א). לכאורה מקור השם הוא ששם נשמרה אש התמיד, ברם כאמור בפרק א במידות האש נשמרה בבית המוקד. אפשר שהיו תקופות שבהן נשמרה האש הקבועה בבית הניצוץ, ואולי נשמרו שם המנצנצים (כלומר הזהב), ולכן נדרש שם שומר בלילה (תמיד פ"א מ"א; מידות פ"א מ"א). גם בבית אבטינס הסמוך (להלן) ניצב שומר, משום ששם נשמרה הקטורת יקרת הערך.
• לשכת המוקד – בנוסף לרשימה זו שכנה בצד צפון לשכת בית המוקד. לשכת בית המוקד היא הלשכה המרכזית והחשובה. היא לא רק מחסן, אלא מכלול לשכות העומדות לרשות הקהל (לשכת חותמות), כאן הכוהנים ישנים וכאן הייתה מדורת המוקד. לפי התיאור הייתה זו חצר מרכזית וסביבה ארבע לשכות. ביום הגיעו לשם קוני החותמות, ואולי שם גם ניצבו השופרות (קופות התרומות – שקלים פ"ו מ"ה). אבל לא נאמר מה היה הקשר בין הלשכה הזאת ליתר הלשכות. בלשכת המוקד היה גם שער, אבל הוא איננו ברשימה של ארבעת השערים (רשימת השערים בטבלה לעיל). לפי סדר הרשימה שהצענו בפירושנו למידות פ"א מ"ד שער המוקד ולשכת המוקד הם בחלק הצפון-מערבי של העזרה, סמוך לעזרת נשים. אנו מניחים שהלשכה נקראה "בית המוקד" והשער שלה הוא גם שער השיר, משום שדרכו נכנסו הלוויים לעבודתם (כך שיישארו זמן קצר בלבד בעזרת ישראל ולא יעלו לעבודתם מכיוון עזרת נשים). "שער הנשים" הוא כינוי אחר לשער בית המוקד, זאת כנראה משום שדרכו נכנסו אותן נשים שנכנסו לעזרת ישראל, ובעיקר האורגות שהיו צריכות להגיע ללשכתן מבלי להתחכך בקהל שבעזרת נשים.
מבית המוקד הייתה אחת המחילות התת-קרקעיות לכיוון הבירה ושער טדי-תדי.
• לשכת בית אבטינס – שם הכינו ושמרו את הקטורת. לפי המשנה מכינים את הקטורת פעם אחת בראשית השנה, אבל בכל יום צריך לכתשה ולהכינה להקרבת היום. אבל הלשכה הייתה ריקה ברוב ימות השנה, ובערב יום הכיפורים שכן שם הכוהן הגדול (יומא פ"א מ"ה). לפי הבבלי לשכת בית אבטינס ניצבה מול לשכת כוהן גדול, כלומר בצפון העזרה. האזור שבין עזרת נשים לעזרת המזבח צפוף, ולכן שכנה אולי לשכה זו מערבית יותר.
הדיון שלנו מצביע על כך שכל הלשכות שכנו מול עזרת ישראל, עזרת כוהנים ומול המזבח. בדיוננו טענו שבאזור המזבח אין מקום פנוי, זאת בהתבסס על המידות הנמסרות לנו בפרק ג במידות. ברם, בפירושנו לפרק הראינו על הצטברות סתירות עובדתיות בתיאור הפרק, כלומר פרטים שאינם סבירים מבחינה עובדתית. כך, למשל, גובה המזבח (המכתיב את אורך הכבש – מידות פ"ה מ"ב) אינו הולם את גובה הסובב. גם מבחינה מעשית המזבח גבוה מכדי שהצופים יראו את הטקסים הנעשים על גביו. כמו כן עולות שאלות של אמינות – האם באמת היה מקום שחיטה מצפון למזבח או על המזבח בצפונו? הניתוח התפקודי המוצע אמנם משוער, אבל הוא מצביע על כך שרחבת המזבח הייתה פחות עמוסה והתיאור שלה כולל מרכיבים תאורטיים. ברם אם המזבח היה נמוך יותר בשתי אמות או יותר, אזי הכבש היה קטן יותר בשש אמות, והיה נוצר מקום לכל המתקנים האמורים להיות באזור.
לשכות נוספות
פלהדרין – לשכת אבן
במסכת יומא נזכרת לשכה נוספת, והיא לשכת פלהדרין. במקבילה במסכת פרה מדובר בלשכת בית האבן שכל הכלים בה היו כלי אבן, לצמצם את אפשרויות הטומאה (פרה פ"ג מ"א, וראו פירושנו לה). על הדמיון למשנת יומא פ"א מ"א עמדנו במבוא לפרה. שתי המשניות מלוקטות מקובץ קדום של "משנת זיכרון המקדש" (את השם הענקנו לקובץ קדום זה שממנו נשתיירו רק קטעים – עסקנו בו במבוא למסכת ביכורים).
הדמיון בין המשניות מאפשר להבין טוב יותר את המונח "לשכת האבן". במקבילות מתחלף ה- ר של "פרהדרין" ב- ל: "פלהדרין" (תוס', יומא פ"א ה"ב)50מהרי"צ גיאת (עמ' 41), פיוט "באין כול" ונחמיה בן שלמה (עמ' 442) גרסו "פלהדרין"; יוסי בן יוסי אומר "בלשכה" ואבודרהם (עמ' 24) אומר "ללשכתו", ונראה שהם קיצרו ולא אמרו את השם המלא של הלשכה. ברוב עדי הנוסח למשנה ובכל קטעי הגניזה הגרסה "פלהדרין". הנוסח "פרהדרין" מופיע ב- דפוס וילנא, א, דו, ה5, ל, לפ, מיל, ר; ב- גא, גק המילה מחוקה. ראו גם דיוננו במ"ו להלן. . מן הירושלמי משמע שהיה גם נוסח "פראירתין" (יומא פ"א ה"א, לח ע"ג). המונח "פראיתרין", או בנוסח דומה, הוא מילה יוונית. לוי מציע במילונו את המילה πάρεδροι (פרדרוי), שהיא בלשון רבים ומשמעה שופט או שופט נוסף בבית הדין51לוי, מילון, עמ' 09. . אלון במאמרו מציע προαιρετοί (פרואירטוי), ומשמעו כנראה אלו שתפסו תפקיד בצורה לא חוקית, או אלו שזכו בתפקיד לשנה אחת בלבד52ראו אלון, פראירתרין. . הכוונה, אפוא, לשיטת המינוי של הכוהנים הגדולים. כידוע, עד לימי מרד החשמונאים עברה הכהונה הגדולה מאב לבנו, או לעתים רחוקות לאחיו. בעקבות המרד תפסו בני חשמונאי את הכהונה הגדולה, וזו הובטחה להם על ידי העם כירושה. בפועל ירש בן את אביו. ושוב, לעתים, כאשר הבן טרם התבגר, זכה בתפקיד האח. שינוי מכריע התחולל כאשר תפס הורדוס את השלטון, בשנת 37 לפני מניינם. הורדוס לא היה יכול למנות את עצמו לכוהן גדול, שכן לא היה מזרע כוהנים. עם זאת, הוא לא היה מעוניין שיתמנה כוהן גדול שיצמצם את מעמדו כמלך ויהווה מקור כוח חילופי. על כן אימץ את השיטה הרומית של רוטציה, והחליף את הכוהנים הגדולים כל שנה או שנתיים. בכך אימץ הורדוס את המודל ההלניסטי שנועד, בראשיתו, להנהיג מעין דמוקרטיזציה של הכהונה הגדולה. בימי הורדוס מצינו גם בנסיכויות הסמוכות מודל דומה שבו המלך ה"אזרחי" מצמצם את מעמדו ואת כוחו של הכוהן הגדול.
בתֵאוריה היה ההסדר שקבע הורדוס זמני, עד שיגדלו בני הכוהן הגדול, הלוא הם בניו מאשתו מרים, שהייתה בתו של הורקנוס הכוהן הגדול מבית חשמונאי (איור 25).
לאחר שגדלו האחים והפכו למועמדים לתפקיד הכהונה, ולחביבי הקהל היהודי, דאג הורדוס לרציחתם והמשיך למנות כוהנים גדולים באותה שיטה. הרומאים המשיכו בדרכו עד חורבן הבית. בזמן המרד הגדול היה הכוהן הגדול חנן; הוא מונה בידי הרומאים ובתחילה המשיך בתפקידו. הוא נחשב למתון ונרצח בידי הקנאים, ואלו מינו במקומו כוהן גדול חדש. לא ברור כיצד הם תכננו לבצע את סדרי ההחלפה של התפקיד, שכן הרומאים כבשו את העיר והרסו את המקדש, ולא מונה עוד כוהן גדול "עד אשר יבוא נביא אמת" (מכבים א, יד מב). אין ספק שעבור חז"ל השיטה החוקית והיחידה למינוי כוהן גדול היא בירושה, אבל עבורם זו עמדה עקרונית שלא זכו לנסותה. במקביל מצינו בתוספתא גם שכוהן גדול מתמנה על ידי בית דין של שבעים ואחד (סנהדרין פ"ג ה"ד). כלומר, עמדה עקרונית אחרת המקדמת את מעמדם של חכמים ועדיין שוללת את המלך. לעומת זאת, כשחכמים מספרים על אירוע היסטורי רֵאלי כמינויו של יוסף בן אלים (תוס', יומא פ"א ה"ד)53גם יוספוס בדרכו מדווח על אירוע זה: קדמוניות, יז 561-761. , לא נותר להם אלא לומר שבפועל יש למלך הסמכות והכוח לקבוע את הכוהן הגדול.
המונח "פראירתרין" רומז, אפוא, לכוהנים הגדולים אחרי ימי הורדוס שהוחלפו כל שנה ונחשבו לכוהנים שחוקיותם מעורערת, לכל היותר ממלאי מקום, אך לא כוהנים גדולים לכל דבר.
לדעתנו "פריאתרין" הוא תחליף מלגלג לנוסח הפשוט "פלהדרין". "פלהדרין" הוא מונח ארמי-יווני ומשמעו מועצת העיר או ראשי מועצת העיר54אלון, שם, עמ' 05-15. . בתוספתא נאמר: "רבי יהודה היה קורא אותה לשכת בלווטין" (יומא פ"א ה"א). בשני התלמודים נוספה ברייתא שעיקריה דומים: "תניא אמר רבי יהודה וכי לשכת פרהדרין היתה? והלא לשכת בלווטי היתה! אלא בתחלה היו קורין אותה לשכת בלווטי, ומתוך שנותנין עליו ממון לכהונה ומחליפין אותה כל שנים עשר חודש, כפרהדרין הללו שמחליפין אותם כל שנים עשר חודש, לפיכך היו קוראין אותה לשכת פרהדרין" (בבלי, יומא ח ע"ב). עיקרי הדברים חוזרים בירושלמי אך לא כקושיה ותירוץ אלא כסדרת קביעות: "בראשונה היו קורין אותה לשכת בולווטין ועכשיו הן קורין אותה לשכת פלהדרין, פראירתין" (יומא פ"א ה"א, לח ע"ג). על כך הגמרא שואלת: "מילא עבידה" (האין זה גנאי?), משיבה: "בראשון שהיו משמשין הוא ובנו...", ומספרת כיצד עברה בעבר הכהונה בירושה ובבית שני המצב שונה. אם כן, נראה שלפנינו בעצם שתי מסורות קרובות זו לזו. האחת אומרת שללשכה שני שמות, בולווטין ופראירתין, והאחרת אומרת שבעבר היה מקובל השם "לשכת בלווטי", והוא שונה ל"לשכת פראירתרין" או "לשכת פלהדרין", או שני השמות יחדיו: "לשכת פראירתרין פלהדרין". התמונה ההיסטורית ברורה. המונח "לשכת בולווטין" משמעו שכאן התכנסה הבולי של ירושלים. הבולי היא מועצת העיר הנזכרת במקורות מסוף ימי בית שני. לאחר ששונה מעמד הכוהנים והונהגה הרוטציה בתפקיד שינו את השם, מתוך לעג, וקראו לכוהנים הגדולים וללשכתם "פראירתרין", כינוי הכולל משמעות של גנאי, של כוהנים שזכו למעמדם שלא כדין. אם אכן כונתה הלשכה רק "פלהדרין" הרי שמשמעות השם זהה וכוונתו שהכוהנים הם כחברי מועצה המתחלפים כל שנה.
רבי יהודה מתכוון, אפוא, לאותה לשכה, משמר שם אחר שלה ומוסר כיצד התפתח השם שיש בו לגלוג וביקורת.
מבחינה ספרותית לפנינו שתי נוסחאות לשם הלשכה, שתיהן נכונות ומקוריות, ושני השמות נהגו במקביל. האחד הוא השם הרשמי, והאחר הוא, ככל הנראה, כינוי לעג שהונהג בימי הבית, או מאוחר יותר.
הברייתות הללו תולות את השינוי בכוהנים, ומבקרות אותם על כך. לאמִתו של דבר אין הביקורת צודקת; לא הכוהנים יזמו את השינוי. ודאי שכל כוהן גדול היה מעוניין להמשיך בתפקידו כל ימיו ולהורישו לבנו, והשלטון כפה עליהם את הרוטציה. ההאשמה של נתינת ממון היא צדדית; ודאי שתשלום כספי לגורם הממנה (המלך או הנציב) היה בו כדי לסייע, אך הוא לא היה מרכיב פנימי של שיטת המינויים אלא ביטוי לניוונה. הביקורת נגד הכוהנים כוונה כמובן גם לאופיים ולכך שהיו צדוקים, ברם, כידוע, ירושה אינה מחסנת משחיתות, וודאי שלא מצדוקיות. מכל מקום, חז"ל רואים בהחלפה תכופה גנאי, ואפילו עוון של הכוהנים עצמם: " 'לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום', מלמד שעמדו ממנו בבנין ראשון שמונה עשר כוהנים גדולים [אבל בבנין אחרון עמדו ממנו שמנים כוהנים] ובשביל שהיו שוכרין אותה בדמים התחילו שנותיהם מתקצרות. מעשה באחד ששלח ביד בנו שתי מדות של כסף מלאות כסף ומחוקיהם כסף שוב מעשה באחד ששילח ביד בנו שתי מדות של זהב מלאות זהב ומחוקיהם זהב אמרו כפה סייח את המנורה"55ספרי במדבר, קלא; ירו', יומא פ"א ה"א, לח ע"ג; בבלי, יומא ט ע"א. המסורת בבבלי שונה. מסורת נוספת על שוחד הקשורה ליהושע בן גמלא ראו בבלי, שם יח ע"א; יבמות סא ע"א. . הרוטציה אינה באשמת הכוהנים הגדולים, אבל דרכי המאבק על המינוי והתנהגותם נתפסו על ידי חכמים כפגומים. בכך הצליחו מעשי הורדוס והרומאים לשחוק את מעמדם בעיני הציבור.
בירושלים פעלו שלושה מוסדות הנהגה שמערכת הקשרים ביניהם בלתי ברורה, ואולי גם בלתי קבועה: הסנהדרין, מועצת ירושלים ומועצת המקדש. לא כאן המקום לברר את מערכת היחסים בין המוסדות; יש הטוענים כי למעשה היו אלו מוסד אחד, ויש הרואים בהם מוסדות שונים. נסתפק בקביעה כי ממשנתנו עולה שלשכת הבולווטין (הבולי) אינה לשכת הגזית שבה ישבה הסנהדרין, אם כי היא שוכנת לידה (להלן). מאידך גיסא, ייתכן שהבולי היא מועצת המקדש שניהל הכוהן הגדול, שהרי אין הכרח לשנות את שמה למרות שינוי שיטת המינוי של הכוהנים הגדולים. ייתכן גם שהכוהן הגדול התגורר בלשכת הבולי, או ליתר דיוק באחד מהחדרים בבניין זה, ועל כן שונה שמו של המבנה, אף שבדרך כלל לא הייתה לו זיקה ישירה לכוהן הגדול.
דומה שניתן לשער היכן שכנה לשכת הפראירתרין. בתלמוד הבבלי מוסר רב פפא בשם ברייתא: "שתי לשכות היו לו לכהן גדול, אחת לשכת פרהדרין ואחת לשכת בית אבטינס, אחת בצפון ואחת בדרום" (יומא יט ע"א). בַהמשך הבבלי מצטט את משנת מידות המונה את לשכות העזרה (פ"ה מ"ג-מ"ד), ברם הציטוט שונה מנוסחאות המשנה ומכל המקבילות ומונה את הלשכות שבדרום המקדש בצפון, ואת הלשכות הדרומיות בצפון. ברור שלבבלי היה נוסח שונה, או אולי הוא מנסה לתאם בצורה דמיונית בין סדר הלשכות של משנת מידות לבין המסורת שלו שממנה יוצא שלשכת הכוהן הגדול הייתה בצפון. משנת פרה, שכבר צוטטה, מזכירה את לשכת הכוהן הגדול בצפון מול ה"בירה". אמוראים שכבר לא היו בטוחים בסדרי הר הבית סברו שהכוונה להר הזיתים, שכן שם שורפים את הפרה. ברם ברור שה"בירה" היא מצודת אנטוניה, בצפון-מזרח הר הבית56ראו פירושנו לפסחים פ"ג מ"ח. . אם כן, לשכה זו הייתה בצפון העזרה, ואולי אף מחוץ לעזרה בחומה הצפונית של הר הבית. מכל מקום, אין זו לשכת הפרהדרין-פראירתרין, שכן המשנה מתארת אותה כלשכה שונה שהיו בה רק כלי אבן כדי שלא יקבלו טומאה. לשכה אחרת הייתה אולי לכוהן הגדול, והיא לשכת העץ בדרום-מזרח המקדש: "לשכת העץ אמר רבי אליעזר בן יעקב שכחתי מה היתה משמשת אבא שאול אומר לשכת כהן גדול" (משנה, מדות פ"ה מ"ד). אם כן, לפחות לפי אבא שאול הייתה לשכת העץ ליד לשכת הכוהן הגדול, אם כי לא נאמר שזו לשכת הפרהדרין, אדרבה, עושה רושם שזו לשכתו של הכוהן הגדול בלבד ואין זו לשכת הפרהדרין. בלשכת הפרהדרין הוא שהה רק בשבעה ימים אלו, ובלשכת הכוהן הגדול הוא שהה בדרך כלל במסגרת תפקידו. לשכה כזאת היא מעין משרד שבו פועלים הכוהן הגדול ועוזריו.
התוספתא והירושלמי קובעים: "על שער המים, ובצד לשכתו היתה" (תוס', יומא פ"א ה"כ; ירו', יומא פ"א ה"ה, לט ע"א). דברי הירושלמי מוסבים על משנה ה שבה נאמר שהעלו את הכוהן הגדול מלשכת הפראירתרין-פרהדרין ללשכת בית אבטינס. המשנה יוצרת את הרושם ששתי הלשכות סמוכות, ברם אין הדבר הכרחי. מכל מקום, לא ברור האם כך פירש הירושלמי מדעתו את המשנה, או שהייתה בידו מסורת. שער המים שכן מתחת לשכת בית אבטינס או לידה, קצת מזרחית ללשכת הגזית, ולשכת הבולי (פראירתרין) שכנה ליד לשכת הגזית. כפי שנאמר היו לסנהדרין ולבולי של ירושלים תפקידים דומים, ונראה שהיו אלו מוסדות נפרדים, עם משרדים שונים, אך סמוכים זה לזה, כפי שנדרש משני מוסדות שיש ביניהם קשרי עבודה וחפיפה חלקית. מוסדות גדולים נוטים להתפצל וליצור מסגרות חדשות והגדרות תפקידיות שונות, ואלו הופכות במרוצת הזמן למוסדות כמעט מקבילים. אולי זו התופעה כאן.
אם כן, אפשר שלשכת פרהדרין היא או לשכת הכוהן הגדול ממש, והכינוי הוא כינוי גנאי וזלזול בתפקיד הכוהן הגדול, או שזו הייתה לשכת הבולי, שהיא קרובה ללשכת הגזית. בנוסף לכך היה בירושלים בולבטריון (מלח', ו 354), וייתכן שלאחר שגלתה הסנהדרין (הבולי) מהמקדש נבנה לה מקום כינוס ייעודי מכובד, כמו בכל עיר הלניסטית (איור 27). קשה להתקדם מעבר להצעות אלו, משום שאיננו יודעים האם מועצת המקדש היא הבולי העירונית או שאלו גופים שונים, והאם הסנהדרין היא גוף שלישי או שכל המונחים מכוונים לאותו מוסד (כך אנו סבורים, אך אי אפשר להוכיח זאת). מכל מקום, במסכת יומא היא מכונה "לשכת פלהדרין". מכיוון ששני הטקסים דומים, ומכיוון שבעצם שני הניסוחים והשמות באים ממקור אחד, הרי שבית האבן ולשכת פלהדרין חד הם, ושניהם בצד צפון-מזרח אל מול פני הבירה. כפי שראינו בפירושנו ליומא ללשכת פלהדרין שלושה שמות: פלהדרין, פראיתרין ובולווטי (מועצה).
לפי המסורת בירושלמי הכוהן הגדול לן בלשכת פלהדרין כל השנה (חגיגה פ"ה ה"ד, עח ע"ב), אבל אוכל ארוחת צהריים בביתו. זו מסורת אוטופית; הכוהן הגדול לא עבד בכל יום ואף לא בכל שבת, אלא לעתים רחוקות. לשכת פלהדרין היא מקום שינה בתקופה מיוחדת, מן הסתם היא איננה בתחום האולם או ההיכל אלא קצת מרוחקת יותר, אולי מחוץ לחיל, שכן לא סביר לבנות דירת מגורים בהיכל (בניגוד לשינה מזדמנת). ואכן התלמוד עצמו מצמצם את פעילות הכוהן הגדול במקדש לשבתות וימים טובים בלבד (ירו', חגיגה פ"ב ה"ד, עח ע"ב) (איור 28).
המילה "פלהדרין" מזכירה, כמובן, את הסנהדרין. "סנהדרין" משמעה ביוונית ישיבה ביחד. בכתובת המכס הדו-לשונית מתדמור, הכתובה ארמית-תדמורית ויוונית, תקופת השלטון של בעלי התפקיד (כל שנת שלטונם נקראת על שמם) מכונה פלהדרותה, והרי זו אותה מילה, כלומר השלטון במשמעות של שנת שלטון, ופלהדרין היא המועצה המקומית של העיר57הכתובת פורסמה פעמים רבות. מקורה הראשון באוסף Corpus Inscriptum Semiticaruum, III/1 no 1. מכאן אפשר אולי ללמוד על מעמדה הפורמלי של העיר בסוף ימי בית שני, אך לא בכך עסקנו. אם כן, לשכת פלהדרין היא שם אחר ללשכת בולווטיא. אם אכן ישבה הסנהדרין במקדש הרי שזה היה צריך להיות גם מושבה, כלומר שהיא זהה ללשכת הגזית כפי שהובנה במקורות חז"ל (הלשכה שבה שכנה הסנהדרין). מבחינה אדריכלית מחויב המציאות הוא שהיה כאן אולם התכנסות, מן הסתם בצורתו של אולם מועצה (בולבטריון) רומי, כלומר מבנה שבו כמה שורות ספסלים בחצי עיגול. . ואכן הירושלמי מכנה את המקום גם לשכת המועצה (בולווטי).
לשכת הכוהן הגדול היא מן הסתם המשרד שבו עבדו פקידים בכירים נוספים, ולשכת בולווטי היא מקום הכינוס למועצה, ודירה לכוהן הגדול בתקופת שעליו להישמר בטהרה. בפירושנו למסכת יומא (פ"א מ"א) עמדנו על מבנה המועצות בירושלים.
לדעתנו המועצה (בולי) עסקה בניהול המקדש והעיר, שכן ירושלים הייתה "עיר קודש", ומשמעות המושג היא שהמקדש המרכזי הוא המוסד העירוני המנהיג. מה היה היחס בין המועצה לסנהדרין? בשאלה זו נחלקים החוקרים, בעיקר עקב כך שהסנהדרין מופיעה רק בספרות חז"ל. לדעתנו המונח "פלהדרין" מעיד על קיומה וכבודה של הסהנדרין, והיא הייתה הבולי היהודי, "חבר היהודים" המופיע על מטבעות החשמונאים58ראו לאחרונה הדיון המפורט של רגב, חשמונאים. . הסנהדרין הייתה מוסד כלל ישראלי; בתקופות רבות השכילו פרושים וצדוקים לשתף שם פעולה בעל כורחם של שניהם, ובתקופות קצרות השתלט על הגוף אחד הצדדים59רגב, הצדוקים. . בספרות חז"ל מופיעה תמונה אוטופית המציירת את הסנהדרין כמוסד הראש "שלנו", של חכמים-פרושים. לכך זכו חכמים רק אחרי החורבן, אבל אז פעל בפועל מוסד שונה (בית הוועד) שמילא בפועל את תפקיד הסנהדרין60בכך אנו מסבירים את דברי שפירא, סנהדרין, שטען שהסנהדרין לא פעלה בימי התנאים. לדעתנו היא פעלה אך כונתה בשמות אחרים, והמינוח "סנהדרין" ותיאורה במסכת סנהדרין הם אוטופיים. .
אם כן, לפנינו שתי הצעות:
א. לשכת פרהדרין-פלהדרין היא לשכת הכוהן הגדול ממש;
ב. לשכת הפרהדרין זהה ללשכת הגזית ושימשה לכינוסי המועצה, וכונתה גם "לשכת הבולי". לשכה זו כונתה גם "לשכת האבן", ולכוהן הגדול היה בה גם בית דירה. זו שכנה ליד לשכת אבטינס. בנוסף הייתה לשכת עבודה של הכוהן הגדול, בנפרד מלשכת המועצה. הפרדה כזאת נחוצה משום שהבולי לא היה רק מוסד בשליטת הכוהן הגדול אלא לעתים דווקא גוף "לעומתי".
בנוסף לכך היה בירושלים בולבטריון (מלח', ו 354) מחוץ למקדש והוא מסמן את ניתוק המועצה מהפיקוח הכוהני (ומהלכות טהרה), כפי שנדודיה של הסנהדרין מלשכת הגזית העירה מלמדים על תהליך דומה. הלשכה שכנה כנראה בעזרת בית החלפות הצפוני, מצפון לאולם, פתחה האחד לקודש והשני לחול, והכוהן הגדול ישן מחוץ לחומת האולם, בשטח החיל.
לשכות נוספות
בימי בית ראשון ובראשית ימי בית שני (ספרי עזרא ונחמיה) נמנית סדרת לשכות, כולן לשכות אישיות: לשכת בני חנן (ירמיהו לה ד), לשכת גמריהו הסופר (ירמיהו לו י) ועוד. גם במקדש זרובבל היו לשכות שונות, רובן נקראו על שם הפקיד שעבד בהן: לשכת יוחנן בן אלישיב (עזרא י ו), לשכת טוביה (נחמיה יג ד). גם ברשימות הלשכות אצלנו חלק מהפקידים נקראים בשמם בנוסף לתפקידם, כגון לשכת פנחס המלביש. במקדש בית שני היו לשכות נוספות כלשכת חשאים או לשכת הכלים, שתיהן שימשו לאיסוף תרומות צדקה (משנה, שקלים פ"ה מ"ו); לשכת בדק הבית (שם) ששימשה לאיסוף כספים לבדק הבית, נושא בעל חשיבות כספית וניהולית גדולה במקדש. כן ניצבו במקדש שלושה עשר "שופרות", שהם שלוש עשרה קופות שניצבו במעגל שקוטרו אינו ברור (משנה, שקלים פ"ו מ"א, וראו פירושנו לה). שורות כאלו ניצבו מן הסתם בעזרת ישראל, בתוך התחום הניתן לשליטה והנגיש לכל עולי הרגל. ייתכן גם ששכנו בעזרת נשים. היעדר אזכור למיקומן של כל הלשכות והמתקנים הללו קשה.
יש להניח שבשטח המקדש, בעזרות מצפון ומדרום להיכל עצמו וסביב החיל מבחוץ, היו עוד מתקנים שונים ששירתו את המקדש ואת אכסון צרכיו.
האולם וההיכל (איור 29)
"האולם" היה אולם מאורך, 70x11 אמה. בשני קצותיו היו חדרים ששימשו כבית החלפות (מקום גניזת הסכינים). כאמור את הסכינים הניחו מבחוץ, בכוכים, כך שהחדרים, כמו האולם, היו ריקים. אפשר שבחדרים אלו היה חלק מאוצר המקדש.
את ההיכל תיאר היטב אבי יונה, ופטריך את מערכת התאים. נוסיף שמצד מערב היו שני תאים נוספים שאליהם נכנסו או דרך שערים מערביים או דרך מערכת התאים. לא נאמר לשם מה נבנו התאים. התיאור צמוד לתיאור המקרא, עם זאת מסתבר שלפנינו מסורת רֵאלית. שני התאים הללו היו בולטים מקיר ההיכל המערבי ויצרו שתי בליטות. אפשר שאין אלו שתי בליטות אלא אולם אורך המוסיף להיכל עוד 11 אמות, ואין ממנו חיבור להיכל (אין כניסה ממנו לקודש הקודשים). במקדשים פגאניים מרכיב כזה הוא שגרתי; הוא נועד כנראה לשמש מתחם פולחני לאל נוסף. במקדש ירושלים כמובן אין מקום לתפיסה כזאת, אבל נבנה אולם כזה אולי כדי להדגיש ש"אצלנו" הרחבה הנוספת, מצד מערב – צד הקודש – היא ריקה וקדושתה נחותה.
בתיאור שהצענו רב עדיין הנסתר: היכן היו לשכות הכלים; היכן שכנו מחסני המקדש; האם היו עוד חדרים תת קרקעיים לסעודות הקודש הארוכות שמן הסתם לא התקיימו בעזרה הפתוחה ולא בלשכת המוקד הפתוחה למחצה; היכן ישנו הכוהנים בימי החורף (מן הסתם לא תחת כיפת השמים). האם ייתכן שבלשכת המוקד היה שטח מקורה מספיק גדול? היכן היו מחסני הקמח והשמן; היכן סעדו הכוהנים והיכן הסבו ראשי הכוהנים? אין במשניות תיאור של מקום ה"מרקיקה" (שם מירקו את הכלים), השטיפה והכיבוס (זבחים פי"א), ההווי שלהם, ועוד שאלות רבות נוספות.