עריבה – הערֵבה40בראנד, כלי חרס, מ' תיא-תטז. בתלמוד הבבלי, ורק בו, נזכרת גם סירה קלה המכונה "עריבה" (בבלי, בבא מציעא פ ע"ב). תחולתה 15 סאה (כ- 150 ליטר), וזאת לפי הכלל שקובע הבבלי בהמשך שם. זו אפוא סירה קטנה ביותר המתאימה רק לשיט נהרות. עד היום שטות על הפרת והחידקל סירות מעין אלו. בארץ ישראל נזכרת עריבת הירדן (ירו', שבת פ"ד ה"ג, ז ע"א ועוד). היא כלי העשוי בדרך כלל מעץ41משנה, עדויות פ"א מי"א; כלים פכ"ה מ"ז; ירו', חגיגה פ"ג ה"א, עח ע"ד. . את רוב העדויות המזכירות את הערבה ניתן לפרש בערבה של עץ. עם זאת אנו שומעים מעט על ערבה של חרס המכילה מים (תוס', כלים בבא קמא פ"ז ה"ג, עמ' 577; פ"ג ה"ה, עמ' 571), ופעם אחת על ערבה של אבן (תוס', פרה פי"ב ה"א, עמ' 640).
המשנה מזכירה שלושה סוגי ערֵבות: "שלש עריבות הן, עריבה משני לוג ועד תשעה קבין שנסדקה טמאה מדרס. שלימה טמאה טמא מת, והבאה במדה טהורה מכלום" (כלים פכ"ד מ"ג; השוו פ"כ מ"ב). אם כן, ערבה שלמה גדולה יותר מתשעה לוגים (15 ליטר) וערבה הבאה במידה כנראה גדולה יותר. ממשנה אחרת אנו שומעים שערבה כזאת (משני לוגים ועד תשעה קבין) היא "עריבת הרגלים", והיא נועדה לטבילת רגליים ורחיצתן (משנה, ידים פ"ד מ"א; ספרא, מצורע זבים פ"ב ה"ה, עה ע"ד). "עריבת הרגלים" היא אותה ערבה אך עשויה מחרס או מאבן, שכן רק בה ניתן להכיל מים ולא בערבת עץ.
על צורתה אנו שומעים בבירור מהמשנה המדברת על חבית "שנחלקה כמין שתי עריבות" (משנה, כלים פ"ד מ"א), אם כן צורתה ככד גדול (חבית) חתוך, שפתחו בצד האורך שלו. בערבה מעין זו ניתן לישון ונידות ישנו בה, שכן נידה לא רצתה לטמא את מיטתה (ספרא, מצורע זבים פ"ב ה"ג, עה ע"ג). ערבה כזו מכונה שם "עריבה גדולה". הערבה שימשה ללישת בצק (משנה, פסחים פ"ג מ"ב; טהרות פ"ח מ"ח ועוד), לכביסה (משנה, מכשירין פ"ג מ"ד), לערבוב טיט (תוס', שבת פי"ג ה"ג), לעיבוד עור (משנה, כלים פט"ו מ"א), לרחיצת רגליים ולשימושים דומים.
במשנת שביעית (פ"ח מ"ו) מדובר על דריכת ענבים בשנת שביעית בערבה, וזו דריכה פחות מקצועית מדריכתם בגת. כן מנוסח בתוספתא: "ענבים של שביעית אין דורכין אותן בגת אבל דורכין אותן בעריבה, רבי יהודה אומר דורס באצבע בחבית" (שביעית פ"ו הכ"ח). אם כן העבודה נעשית בצורה בלתי מקצועית מאוד, ואפילו אין מתירים שימוש במכבש נייד וקטן. איננו יודעים אם חז"ל כמייצגים של חקלאי הארץ הכירו את מכבש הענבים הנייד. בציורי פסיפס מהתקופה הביזנטית מצוירים מכבשים כאלו המשמשים לסחיטת הזגים (איור 37), אבל ניתן לטעון כי אלו לא היו מוכרים לפני המאה הרביעית. ברם בארץ הכירו מכבשים אחרים למטרות שונות כהכנת פפירוס, כביסה (גיהוץ) ושימושים דומים. על כן נראה שחכמים לא רצו להתיר סחיטת ענבי שביעית במכשירים כאלה, אלא התירו רק סחיטה ללא מכשירים. רבי יהודה מחמיר, והוא אוסר לדרוך ענבים ומתיר רק לסחטם ביד (באצבע).
איור 37א. גת עם תפוח ומתקן לקורה לסחיטת ענבים בעתרי. צילם ב' זיסו.
איור 37ב. גת גדולה ליד אשתמוע. צילם ז' ספראי.
שהיא קטפרס – קטפרס היא מילה יוונית שמשמעה מדרון ("קטה" משמעו כלפי מטה), καταφερής. [ו]הבצק מלמעלן ומשקה טופח מלמטה – את העיסה הכינו, במקרה זה, בערבה, ואגב העבודה נותרו מעט משקים שלא נבלעו בבצק. הערבה מונחת באלכסון, ובאופן טבעי נוקזו המשקים לצד הנמוך. כמות המשקים קטנה, אך היא כמינימום המטמא (ראו פירושנו לפ"ג מ"א). המשקה והבצק אינם מחוברים והקטפרס עצמו אינו יוצר חיבור, כמו במשנה הבאה. שלוש חתיכות בכביצה אינן מיצטרפות – בכתב יד פרמא (פ ) נוסף "ושתים מצטרפות", וגם אם המילים אינן כתובות ברור שזו הכוונה. המינימום לקבלת טומאה הוא כביצה42זו עמדתה של משנתנו, וכאמור לעיל (בפירושנו לפ"ג מ"א) יש החולקים על מידה זו. . שלוש חתיכות שיחדיו הן כביצה אינן מצטרפות, אבל שתיים מצטרפות זו לזו להוות יחדיו כביצה. על שאלת צירוף אוכלים לכביצה ראו עוד להלן. רבי יוסה אומר אף שתים אינן מיצטרפות אלא אם כן היו רוצצות משקה – נוגעות (לעיל פ"ח מ"ב), אם המשקה נוגע הוא מהווה חיבור לחתיכות הנפרדות של האוכל. הצורה "רוצצות משקה" היא מונח ייחודי לטהרות. "טומאה רוצצת" מופיעה גם בתוספתא אהלות פעמים רבות, אך לא במשנה ולא במדרשי הלכה, כולל לא בספרא העוסק רבות בענייני טהרה. זאת ועוד, בדרך כלל "טומאה רוצצת" או "היא רוצצת" וכדומה הכוונה שהטומאה מכוסה ונוגעת במכסה שמעליה (תיבה, קדרה, וכו'). "רוצצות משקה" הוא מינוח מיוחד גם בתוכנו, שכן מדובר בנגיעה אנכית ובצירוף על ידי משקה, וגם בסגנונו, שכן הנושא בא אחרי הפועל. אם היה משקה עומד אפילו כעין החרדל מיצטרף – עין חרדל הוא המקבילה ל"כלשהו", כמות קטנה. הוא מופיע רק בהקשר של טהרות. כך, למשל, דם האישה הנידה מטמא בכמות של "עין החרדל", כלומר טיפה קטנה. מינוח זה מצטרף למינוחי היופימיזם, כינויים נקיים שבהם מילות חול משמשות כתחליף למונחים מיניים43למונחי יופימיזם ראו פירושנו לסוטה פ"א מ"ב, וראו אדמס, מלון המיניות., כגון "היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו אוחז באמה ובולע את התרומה, ומטמאים בכל שהוא, אפילו כעין החרדל ובפחות מכן" (משנה, נידה פ"ה מ"ב; ירו', ברכות פ"ה ה"א, ח ע"ד; כתובות פ"א ה"א, כה ע"א). כאמור המינוח משמש בעיקר לתיאור דם הנידה או שכבת זרע, ובמשנתנו נעשה שימוש חריג במונח זה. המונח מצטרף אפוא למונחים המשמשים במסורת ההלכה, אך במשנת טהרות יש להם שימוש אחר. במקרה זה, עין חרדל מתאים בגודלו למעט דם או שכבת זרע, ובהקשר של מים סתם הוא מצוי מחוץ להקשרו הטבעי.
רבי דוסה אומר אוכל פרוד אינו מיצטרף – רבי דוסא סבור שאף פעם אין אוכלים מפוררים מצטרפים. את דבריו אפשר להבין בשתי צורות:
1. אוכל שהוא פירורים אינו מצטרף.
2. אוכל שהוא 4-3 חתיכות ויותר אינו מצטרף.
הביטוי "אוכל פרוד" מופיע רק כאן ובמקבילה במסכת עדיות (פ"א מ"ב), אבל המונח "פרוד" חוזר בכמה מקבילות. להלן שנינו: "נימצא על גבי פרודין והוא נוגע בכביצה טמא. פרודין על גבי פרודין, אף על פי שהוא נוגע בכביצה, אין טמא אלא מקום מגעו" (פ"ט מ"ט). אם כן, יש עוד רמה גבוהה יותר של פירורים, "פרודים על גבי פרודים", ומן הסתם אוכל פרוד הוא יותר משלוש חתיכות. בתוספתא ההלכה מנוסחת: "עריבה שהיא טמא טמא מת, אין לשין בה קמח של חולין, ואין עורכין בתוכה בצק של תרומה44זו הלכה שאינה צריכה ופשוטה היא, ובאה רק בשל ההמשך שעורכין בצק במקרה מיוחד. . אלא אם רצה מביא קמח של חולין, ונותן לתוכה, ועורך בתוכה בצק של תרומה, ובלבד שלא יהא בצק נוגע בערבה" (פ"ט הט"ו, עמ' 671).
בדרך כלל בספרות חז"ל ברור שאוכלים מצטרפים לטמא בכביצה. זו הדעה הרווחת, והיא מחמירה עוד יותר מדעת תנא קמא של משנתנו. כך, למשל, "כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגויה45"גויה" היא כינוי לגוף האדם. כלומר: האוכל מאכלים שונים שהם יחדיו כמות של חצי פרס גופו טמא, כלומר אסור לו לאכול תרומה וחייב טבילה. הלכה זו היא המקבילה ל"כזית בבית הבליעה" (לעיל פ"א מ"א). בעוף טהור די בכזית כדי לטמאו, או בכביצה (ראו פירושנו לעיל שם). אבל באוכל שהוא טרף במהותו אין טומאה בבית הבליעה אלא רק באכילה ממש, ונדרשת כמות של חצי פרס. בכחצי פרס, במזון שתי סעודות לערוב, בכביצה לטמא טומאת אוכלין, בכגרוגרת להוצאת שבת" (משנה, מעילה פ"ד מ"ה; מקואות פ"י מ"ז ועוד), וכן מקורות רבים נוספים46משנה, עוקצין פ"ב מ"ב; תוס', כריתות פ"ב ה"ג, עמ' 563, ועוד. כן הוא בתחומים הלכתיים אחרים כהוצאה מרשות לרשות, אכילה ביום צום וכיוצא באלו..
כמחלוקת לעניין הצטרפות לכביצה לטמא טומאת אוכלין כך גם המחלוקת על "המטמאין באהל שנחלקו", כלומר שני חצאי זיתים שנמצאים בתוך הבית. רבי דוסא מטהר, כלומר שאינם מצטרפים, וחכמים מטמאים, כלומר שמצטרפים (משנה, אהלות פ"ג מ"א ומקבילתה בעדיות פ"ג מ"א)47בעדיות משנת "נטמאים באוהל" מצויה לפני המשנה המקבילה למשנתנו, ללמדך שזו אותה מחלוקת עקרונית. . המשנה שם מסכמת כדעת חכמים: "זה הכלל כל שהוא משם אחד טמא משני שמות טהור" – הכלל חוזר לתחילת המשנה שם, ולדברי חכמים שאפילו נגיעה ואוהל אינם מצטרפים, וכמובן גם שהוא רק לשיטת חכמים שמטמאים במקרים של צירוף; לדעת רבי דוסא כל צירוף הוא טהור, אפילו מאותו שם. היו מפרשים שניסו להעמיד את הכלל לדעת הכול (הרא"ש48ראו פירושנו לאהלות פ"ג מ"א.), וכאילו נגיעה ואוהל הם "שם אחד". הסבר זה בא כדי ש"זה הכלל" יהיה באמת דעת הכול (תפארת ישראל, גולדברג ועוד). ברם בחינה מדוקדקת של הכלל מצביעה על כך שלעתים בא הכלל לאחר מחלוקת, או שיש תנא החולק עליו49ראו פירושנו לשבת פי"ב מ"א; פי"ג מ"ה; פסחים פ"ג מ"א; נדרים פ"י מ"ג ופי"א מ"ט ועוד.. אם כן, הניסוח בטהרות הוא אפוא מקרה בלתי שגרתי שבו המשפט "זה הכלל" אינו סיכום אלא המשך דברי אחד החולקים, אך אין זה מקרה חריג.
הכלל שאיסור מ"שני שמות" אינו מצטרף הוא כלל מקיף ודנו בו במסכת אהלות. שם הבאנו סדרת מקבילות לעניין ההצטרפות, וראינו שלפנינו סדרת מחלוקות בנושא טומאה שנחלקה. כל אחת מהן מדברת על נושא שונה במקצת, ונסדרן לפי סדר היווצרותן (בהתבסס על שמות החכמים הקדומים שמימרות אלו מיוחסות להם):
• בפרק ב באהלות נדונה השאלה של אבר משני מתים או אבר מן החי משני אנשים (פ"ב מ"ו); ברור שאבר כזה הוא אבר שנחלק, שהרי בוודאי אין זה אבר אחד. יש שם מחלוקת בין רבי עקיבא המטמא וחכמים המטהרים, והסברנו את המחלוקת במחלוקת בית הלל ובית שמאי על צירוף מתים שונים, ומשמע שאין מחלוקת על עצם הצירוף, וצירוף מטמא ויוצר יחד את השיעור הדרוש.
• משנת אהלות פ"ג מ"א שבה חולקים רבי דוסא וחכמים, מראשוני דור יבנה, במטמאין שנחלקו, האם הם מצטרפים, ואם כן באילו מקרים הם מצטרפים. לדעת המצרפים, צירוף אותה טומאה תמיד תקף וצירוף טומאות שונות שנוי במחלוקת, ובה שלוש עמדות: 1. טומאות שונות תמיד אינן מצטרפות (רבי יהושע במשנת מעילה ובתוספתא); 2. תנא קמא ורבי מאיר במשנתנו סבורים שרק מגע ואוהל מצטרפים, אך לא מגע ומשא ולא מגע ואוהל; 3. לדעת מאן דאמר שמגע ואוהל מצטרפים, קיימת מחלוקת נוספת בין תנא קמא במשנתנו ורבי מאיר על צירוף של מגע ואוהל הנעשה על ידי אנשים או גופים אחרים.
• משנת חולין (סוף דור יבנה) הדנה בשאלה האם שני חצאי זיתים המצויים יחד על עור מצטרפים, גם אם אינם נוגעים זה בזה. זו מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא, ושתי מסורות על טעמו של רבי עקיבא. כאן ההבדל הוא בין משא לבין מגע ואוהל.
• רבי יוסי וחכמים (אהלות פ"ב מ"א) – מחלוקת כללית על אבר מן החי שנחלק לשניים. במשנה המחלוקת כוללת, ובתוספתא "מטמא" הוא רק במשא ובאוהל.
• המשנה באהלות פ"ג מ"ב, מדור אושא, דנה ברקב שהתפזר והתערבב, ומשמע ממנה שהפיזור עצמו אינו מטהר אלא אם יש עמו גם בליעה וערבוב.
• אהלות פ"ג מ"ד – כל שני חצאים המצויים תחת אוהל אחד מטמאים, ואפילו אם אין הם תחת אוהל אחד אלא שהאוהל מאהיל על חלק מכל אחד מהם. גם משנה זו היא מדור אושא.
ניתן אפוא לסכם שבדרך כלל שני חצאי זיתים שהם מאותה טומאה (מאותו "שם") ששוו בהלכותיהם ובשיעוריהם מצטרפים בנגיעה, בכלי או באוהל.
כל זאת לגבי הצטרפות "רגילה" (באוהל), אבל במשנה שלנו סדרת דעות שונה:
1. רבי דוסא אומר שאף פעם אין הצטרפות באוכלים;
2. אוכלים תמיד מצטרפים;
3. תנא קמא של משנתנו קובע שהצטרפות היא משתי חתיכות ואילך;
4. רבי יוסי אומר ששתיים אינן מצטרפות, אלא אם כן יש חיבור.
משנתנו אינה מגדירה האם החתיכות נוגעות זו בזו, וכפשוטה יש ביניהן נגיעה כלשהי.
ניתן לפרש שדין טומאת אוכלין שונה, או שלפנינו מחלוקת. על כל פנים רבי דוסא דבק בעמדתו, ולכן ספק אם ההבדלים ההלכתיים נובעים מטיב הנושא או שאלו גישות שונות מבחינה הלכתית וסגנונית.
המעשה הנדון במשנתנו אינו רֵאלי. איש אינו מכין בצק בכמות כה קטנה, והדיון הוא לתפארת העיקרון ההלכתי החשוב בלבד.