Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sotah 9:13

כל המשנה נשמטה בכתב היד ונוספה בתחתית העמוד בכתבו של המעתיק הראשון. לכאורה נראה שאך שגגת מעתיק לפנינו, ברם המשנה חסרה בסדרת עדי נוסח ארץ־ישראליים נוספים.¹⁴⁴ע, ג4, ג21, ג45. בקטע הגניזה האחרון נוספה המשנה בשוליים, כמו בכתב יד קופמן. ייתכן, אפוא, שהמשנה חדרה מהתוספתא. בירושלמי מופיע המשפט כ"תני...", ואי אפשר לדעת אם זו ברייתא המשַנה מעט מהמשנה או שלא היה לתלמוד נוסח המשנה והוא הכירה רק כברייתא. הוא הדין בבבלי המצטט משפט דומא כ"תניא" (מח ע"א).

[רבי שמעון בן אלעזר אומר הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח – ביטול מצוות טהרה נטל את הטעם מהפֵרות. מצוות טהרה כמובן לא בטלה. אדרבה, הדרישה להחיל את מצוות הטהרה על כל העם, ולא רק על הכוהנים, התפתחה והתפשטה. עם זאת, בטלה להלכה טהרת הקודש. אמנם היו בודדים שהמשיכו להקפיד על טהרה לקודש.¹⁴⁵טהרת הקודש היא הרמה הגבוהה ביותר של שמירת טהרה, כך שהמקפיד עליה יכול להיכנס למקדש ולאכול קודשים. טהרה זו חלה גם על ישראל הרוצה לאכול מבשר זבח השלמים. על טהרת הקודש ראו במבוא למסכת חגיגה. התוספתא (חגיגה פ"ג ה"ג) מביאה כדוגמה למקפידים על טהרה זו את רבן גמליאל ואונקלוס הגר, שניהם בני דור יבנה שלאחר החורבן. עם זאת, לאחר החורבן הפכה טהרת הקודש מדרך חיים למעשה חסידות חריג. יתרה מזו, הזיקה למקדש סייעה ועודדה את ההקפדה על מצוות טהרה. בפועל אנו מוצאים הרבה פחות מקוואות מהתקופה שלאחר החורבן. דוגמה נאה לשינוי בדיני טהרה יש במקוואות המחולקים, אלו המקוואות שנבנתה בהם מחיצה להפרדה בין העולים מהטבילה, שהם טהורים, לבין היורדים, שהם טמאים. מקוואות מעין אלו לא מצינו אלא לפני החורבן. הוא הדין בכלי אבן. באלו השתמשו כדי לצמצם את האפשרות לטומאה, והשימוש בהם פסק בערך בעקבות החורבן. עם זאת, יש להיזהר ולומר שמבחינה ארכיאולוגית קשה מאוד להבחין בין שימוש בכלי או במתקן עד שנת 70 לספירה לבין השימוש בהם עד שנת 135 (סוף מרד בר כוכבא). מכל מקום, בעיירות הגליל של תקופת המשנה והתלמוד כלי האבן נעדרים. אם כן טהרה לא "בטלה", אך חלו בה שינויים וירידה כמותית. זו הוכחה לכך שגם את המונח "בטלה סנהדרין" אין להבין כחיסול מוחלט, אלא כירידה תפקודית.

המעשרות נטלו את שומן הדגן – אי ההקפדה על שמירת מעשרות נטלה את השומן מהדגן. ודאי שגם זו תלונה כללית ונוסטלגית, ולא הערכה חקלאית שקולה. שמירת מעשרות בימי הבית לא הייתה בהכרח ברמה קפדנית יותר, ואין לנו ראיות שלאחר החורבן הפרישו פחות או יותר מעשרות ותרומות. יש להניח שירידת קרנה של הכהונה השפיעה גם על כמות מפרישי המעשרות, אך אין לנו ראיות לכך. לעומת כל זאת, דיני מעשר שני השתנו. פעם העלו אנשים פירות לירושלים, עתה הפרישו את ערכם ולא העלו את הכסף. אפשר שהתופעה של אי הפרשה פשתה, אם כי אין לנו ראיות לכך. אדרבה, ההנחה הפשוטה בספרות חז"ל היא שסתם אדם מפריש מעשר שני, תרומה ותרומת מעשר ואולי גם מעשר עני, אם כי אינו מרים מעשר לוי.¹⁴⁶ראו על כך במבוא למסכת מעשר ומעשר שני, ולעיל פירושנו למ"י. שם צוטטה משנת מעשר שני: "ראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד, ומעשר ראשון ומעשר שני מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין", ממנה משמע שגם מעשר עני לא כולם הפרישו. אבל בהמשך בתיאור תקנת יוחנן כהן גדול לא ברור מה דינו של מעשר שני, מכל מקום במבוא למסכת מעשרות הבאנו מקורות נוספים בנושא. על כן התלונה על ירידה בהפרשת מעשרות אין לה בסיס מוכר. להערכתנו גם אין צורך לחפש בסיס עובדתי לתלונה זו. לפנינו תלונה של נוסטלגיה על התדרדרות הדורות, ולא סיכום של שינוי היסטורי. הזנות והכשפים כילו את] הכל – כך ברוב עדי הנוסח, ובדפוסים: "וחכמים אומרים", ואין כאן כמובן מחלוקת. התלונה על התגברות הזנות והכשפים אף היא אינה מעידה על שינוי מהותי בשמירה על נורמות חברתיות אלו, אבל יש במשפט ביטוי לביקורת על תופעות חברתיות. בעיני חכמים זנות וכשפים חד הם. עם זאת, הזנות הייתה עבירה חברתית לכל הדעות, ואילו הכשפים הם תופעה נפוצה למדי של מגיה ברמות שונות. אי אפשר, כמובן, לדעת מה כונה כאן "זנות", האומנם רק ניאוף או שמא גם קריצת עין חטופה בין בני מינים שונים, וכן אם "כשפים" הם מגיה "כבדה" ("שחורה") או שימוש שולי בקמע. המשנה אינה מאפשרת הצצה טובה מאחורי הפרגוד המוסרי הכבד שפרשו חכמים. את המידע הרלוונטי יש לשאוב, אפוא, מעדויות אחרות שלא כאן המקום לנתחן.

בתלמוד הבבלי מופיעה ברייתא דומה: "טהרה בטלה טעם וריח, מעשר ביטל שומן דגן" (מט ע"א).