משמתו נביאים הראשונים – הנביאים הראשונים תופסים מקום של כבוד בהלכה, ומייחסים להם כמה מההחלטות הראשונות הניצבות בתווך בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. מייחסים להם את ייסוד התפילה (ספרי דברים, שמג, עמ' 395 ומקבילות), את מנהג ערבה, את ניסוך המים ובחלק מהעדויות גם את דין עשר נטיעות המהוות "מטע" לצורך הלכות שביעית (ירושלמי, שביעית פ"א ה"ה, לג ע"ב). תקנות אלו מיוחסות במקורות אחרים להלכה למשה מסיני. הייחוס אינו משקף מסורת היסטורית אלא תחושה שאלו מצוות קדומות, ו"נביאים הראשונים" הם בעלי סמכות ללא עוררין. עם זאת, במסורת חז"ל מובעות דעות שונות בדבר זהותם של נביאים אלו.
מיהם נביאים ראשונים?
1. נפתח בסוגיית הבבלי למשנתנו המציגה את הפרשנות: "משמתו נביאים הראשונים. מאן נביאים הראשונים? אמר רב הונא: זה דוד ושמואל ושלמה. רב נחמן אמר: בימי דוד זימנין סליק125עלה (האורים והתומים ענו). וזימנין לא סליק, שהרי שאל צדוק ועלתה לו, שאל אביתר ולא עלתה לו, שנאמר: (שמואל ב טו כד) 'ויעל אביתר' " (מח ע"ב). פירוש הבבלי מבוסס על ניתוח העדויות המקראיות על השימוש באורים ותומים, ואכן הפעם האחרונה שהם נזכרים בה כמקור תשובה קונקרטי היא בימי דוד. מסקנה זו עולה גם ממשנה אחרת הקובעת שעשרים וארבעה משמרות כהונה תוקנו בימי "נביאים ראשונים". פסוקי המקרא מייחסים תקנה זו לדוד ושלמה ולשמואל הרואה (משנה, תענית פ"ד מ"ב ומקבילות רבות).
2. מימי השופטים ועד לנביאים בראשית ימי הבית השני (אבות דרבי נתן, הוספה לנו"א פ"א, עמ' 150).
3. הנביאים ישעיהו וירמיהו (תוספתא, ברכות פ"ה ה"א, כפי שהתפרשה בירושלמי, ברכות פ"ה ה"א, ח ע"ד), ואולי גם עמוס (ספרי דברים, כז, עמ' 43; שנז, עמ' 428). מסורת קרובה אומרת שקבר דוד וקבר חולדה נמצאים בירושלים מימי נביאים הראשונים, ונראה שכך מכנים את התקופה של ימי הבית הראשון (תוספתא, נגעים פ"ו ה"ב, עמ' 625; אבות דרבי נתן, נו"א פל"ה, עמ' 104).
4. ראשית ימי בית שני. המסורת מייחסת לנביאים הראשונים את בניית שערי הבית השני (ירושלמי, עירובין פ"ה ה"א, כב ע"ג). זו כנראה גם כוונת המימרה שמימיהם פעלה גינת ורדים בירושלים (תוספתא, שם; אבות דרבי נתן, שם).126במקבילה בירושלמי, מעשרות פ"ב ה"ג, מט ע"ג, לא נזכר שהגינה עמדה מימי נביאים ראשונים. כפי שנראה להלן, גם ביטול אורים ותומים מיוחס לתקופה זו.
5. מששת ימי בראשית, ואבן השתייה ניצבת במקומה "מימי נביאים הראשונים" (משנה, יומא פ"ה מ"ב).
אם כן לפנינו פרשנויות שונות למונח זה, ולא נתפלא על בעל שכל טוב, הנאבק למתן עצמאות לחכמי בבל לתקן את עיבור השנה, באמרו: "ואין אדם יכול לומר 'במה דברים אמורים בנביאים הראשונים כגון משה ואהרן יהושע והזקנים והנביאים. אבל בדורות האחרונים...' " (שכל טוב לבראשית יז). אם כן, אצלו "נביאים ראשונים" הם כל ימי בית ראשון, מימות משה ואילך.
בטלו אורים ותומים – לפי מסורת חז"ל נגנזו אורים ותומים בימי הנביאים הראשונים.127ירושלמי, כד ע"ב; בבלי, מח ע"ב; ירושלמי, תענית פ"ב ה"א, סה ע"א ומקבילות נוספות. ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 735. אלא שכאמור למונח "נביאים ראשונים" ניתנו כמה הסברים סותרים, לפיכך אי אפשר לדעת למה התכוונו חכמים, ואולי גם לא התכוונו לתאריך מסוים אלא להגדרת זמן כללית. במקורות אחרים אנו שומעים: "משחרב בית המקדש הראשון בטלה מלוכה מבית דוד ובטלו אורים ותומים" (תוספתא, פי"ג ה"ב; בבלי, מח ע"ב). ניתן להבין שעדיין נותרו החושן והאפוד, אלא שאלו לא פעלו כמגידי עתידות. ברם, כפשוטם של דברים לא היו להם חפצים אלו, ולא ניסו לייצרם. כך או כך, ברור שבימי בית שני כבר לא היו להם האורים והתומים. שתי המסורות שונות זו מזו, ברם הן אומרות אותו דבר. בימי בית שני כבר לא היו אורים ותומים, אך עדיין סופרו סיפורים עליהם, והיו מסורות שונות בדבר הזמן שבו אבדו.
לפי המקרא נראה שבימי בית שני כבר לא היו אורים ותומים. בעל ספר עזרא ונחמיה אומר שהכוהנים שלא הוכיחו את ייחוסם הורחקו "עד עמֹד כהן לאורים ולתֻמים" (עזרא ב', סג). ברור שאורים ותומים הם מסממני העתיד, כמו "עד שיבוא אליהו", וכרגע אין הם בנמצא.
יוספוס מספר שמאתיים שנה לפני חיבור ספרו "פסקו החשן ואבן שהם להאיר משום שכעס אלוהים על עבירת החוקים".128קד', ג 218. התאריך מביא אותנו בערך לשנת 110 לפני הספירה, ימי יוחנן הורקנוס והתגבשות הכתות. יוספוס אינו מספר מה העוון, ודומה שלפנינו מסורת פרושית שהתגבשות הצדוקים, והגדרתו העצמית של יוחנן הורקנוס כצדוקי (בבלי, קידושין סו ע"ב; קד', יג 298-288129לעיל מ"י.) הם העוון הנזכר. אין ספק שהצדוקים הגדירו את האירוע אחרת.130ראו עוד פירושנו לסנהדרין פ"י מ"ב.
לפי אופיו הסיפור שייך לסדרה של מסורות על העבר שבו התנהל המקדש כסדרו. חוט הזהורית הלבין, השעיר התרסק באמצע המדרון שגולגל אליו, אש המערכה בערה כתקנה, הנרות לא כבו, והייתה הברכה שרויה בלחם הפנים והוא הספיק לכל אוכליו.131ראו למשל ירושלמי, יומא מג ע"ג, ומקבילות רבות. עם זאת, יש בכך עדות שבסוף ימי בית שני לא פעלו האורים והתומים, אם כי לא נאמר שהכוהן הגדול לא לבשם אלא שלא האירו.
מדברי בעל איגרת אריסטיאס132ברור שאין באיגרת תיאור רֵאלי של שליח מצרי שביקר במקדש, אבל בחיבור יש תיאור של המקדש שנכתב במאה השנייה לפני הספירה, ואין זה משנה עד כמה המסגרת הסיפורית רֵאלית. משמע שהכוהן הגדול עבד בכל בגדיו, כולל החושן והאפוד. גם מדברי פילון משמע כן.133על המצוות, א 94-85; חיי משה, ב 135-109. יתר על כן, גם מי שמעיין במשנת יומא (פ"ז מ"ה) מתרשם כי הכוהן עבד עטור בכל בגדיו.134בתיאור שיפוץ המקדש בימי המכבים אין החושן והאפוד נזכרים, אך גם לא יתר בגדי הכוהנים.
אין אלו מסורות שונות. תיאורי המקדש אצל כל סופרי התקופה (חז"ל, פילון, איגרת אריסטיאס, יוספוס) מורכבים משני רבדים. הראשון רֵאלי, ומשקף את שראו עיני המחבר. ברובד השני נותנים המחברים לעצמם את החופש לחזור לפסוקי המקרא. בעיני בני התקופה היה המקדש שבימיהם הד חיוור של המקדש האמִתי. בשמים גנוז מקדש אחר, מקדש אוטופי ומושלם. שם יחזור הכול על כנו, ומצד שני פסוקי המקרא אינם תיאור היסטורי אלא מציאות חיה.
משנת יומא (פ"ה מ"א) מזכירה את הארון כאילו הוא מצוי במקדש השני (יומא פ"ה מ"א), ורק המשנה שלאחריה מתייחסת לאפשרות (המעשית) שהארון אינו בקודש הקודשים. כך גם בפרק ז של משנת יומא (מ"ה). המשנה מתארת את בגדי הכוהן הגדול האופטימליים, אף שלא כל מרכיביהם קיימים.
מעתה מן הראוי לשאול מדוע לא חודשו אבני החושן. בוודאי שלא הייתה לכך סיבה כספית, שהרי בית שני עשיר וגדול היה מהבית הראשון. לפחות בהמשך ימי בית שני לא היווה השיקול הכספי מניעה לקניית חפצי מותרות. נראה שכאן באה לידי ביטוי האידאולוגיה של חכמים שרצו לצמצם את ההיבט הניסי במקדש. על מטרה זו עמדנו כבר בכמה משניות, והיא עולה מסדרת הלכות ומסורות: אי הדגשת ניסים, מיעוט סיפורי רפואה, הרחקת השעיר וחוט הזהורית, ביטול המים המאררים ומרכיבים נוספים.135ראו לעיל במשנה ו בפרקנו. ההחלטה שלא לחדש את החושן ואת האפוד קודמת לעלייתם של חכמים. היא התחוללה לכל המאוחר בראשית ממלכת החשמונאים, או אולי כבר בימי עזרא ונחמיה, ונראה שכבר אז הייתה לאידאולוגיה זו תמיכה ציבורית.
הבבלי למשנתנו מנסה לברר את העדויות המקראיות לאורים ותומים:
מתיב רבה בר שמואל: "ויהי לדרוש אלהים כל ימי זכריה המבין בראות אלהים", מאי לאו באורים ותומים! לא, בנביאים. תא שמע: משחרב בית המקדש ראשון בטלו ערי מגרש, ופסקו אורים ותומים, ופסק מלך מבית דוד, ואם לחשך אדם לומר: "ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ותומים" [אמור לו:] כאדם שאומר לחבירו עד שיחיו מתים ויבא משיח בן דוד. אלא אמר רב נחמן בר יצחק: מאן נביאים הראשונים? לאפוקי מחגי זכריה ומלאכי דאחרונים נינהו; דתנו רבנן: משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואף על פי כן היו משתמשים בבת קול, שפעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו, נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו ראוי לכך. נתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת, הספידוהו: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא. ושוב פעם אחרת היו מסובין בעלייה ביבנה, נתנה להן בת קול מן השמים ואמרה להן: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו זכאין לכך. נתנו עיניהם בשמואל הקטן, וכשמת, הספידוהו: הי עניו, הי חסיד, תלמידו של הלל; ואף הוא אמר בשעת מיתתו: 'שמעון וישמעאל לחרבא, וחברוהי לקטלא, ושאר עמא לביזא, ועקן סגיאין עתידין למיתי על עמא'. (שמעון וישמעאל לחרב וחבריו לקטילה ושאר העם לביזה וצרות רבות עתידות לבוא על העם); ואף על רבי יהודה בן בבא בקשו לומר הי חסיד, הי עניו, אלא שנטרפה שעה, שאין מספידין על הרוגי מלכות (בבלי, מח ע"ב).
מסורת הבבלי היא מקור לדעה שאורים ותומים לא התחדשו בבית שני. עוד אנו שומעים מהבבלי את הדעה שיחד עם האורים והתומים בטלה הנבואה, אך נותרה בת הקול, ובה לא נרחיב.
משחרב בית המקדש בטל השמיר – השמיר הוא כלי או צמח דמיוני שקדמונינו ייחסו לו תכונות פלאיות של חיתוך אבנים וברזל. ייתכן שביסודו של התיאור מצוי היהלום שקדמונינו לא ידעו להגדירו, אך התיאור שלו בספרות כבר רחוק מרחק רב ממציאות רֵאלית.
אמר רבי יודה, מה טיבו של שמיר זה? בריה היתה מששת ימי בראשית136רעיון זה חוזר במסכת אבות פ"ה מ"ו ובמקבילות רבות שהשמיר נברא בין השמשות של סוף ששת ימי המעשה. כשנותנין [אותו] על גבי אבנים ועל גבי קורות מתפתחות לפניו כלוחי פינקס. ולא עוד אלא כשנותנין אותו על גבי ברזל הוא בוקע ויורד מלפניו, ואין כל דבר יכול לעמוד בו. כיצד עושין (אמ') לו, כורכין אותו במוכין של צמר, ונותנין אותו לתוך טנא של עופרת מלא סובין של שעורין. ובו בנה שלמה את בית המקדש, שנאמר "ומקבות והגרזן וכל כלי ברזל" וגו', דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר, מגוררות במגרה היו מבחוץ, שנאמר "כל אלה אבנים יקרות במדת גזית מגוררות במגירה מבית ומחוץ", מה תלמוד לומר "מבית ומחוץ"? בבית לא היו נשמעין, אלא מתקנין אותן מבחוץ ומכניסין אותן לפנים. אמר רבי נראין דברי רבי יהודה באבני מקדש ודברי רבי נחמיה באבני ביתו (תוספתא, פט"ו ה"א; בבלי, מח ע"ב; ירושלמי, כד ע"ב בשינויים קלים).
אם כן השמיר הוא כלי, או חומר גלם, מסוכן מאין כמוהו (מעין "חור שחור"), אך ניתן לשמרו בתנאים מיוחדים. לפי מסורת חז"ל הביאוֹ הנשר הגדול לשלמה ובו בנה את המקדש: "ומי הביאו לו, הנשר הביאו מגן עדן, שנאמר 'וידבר על החיה הבהמה ועל העוף' (מלכים א ה יג), אמר להן היאך השמיר קבוע? והלך הנשר והביאו, איכא דאמרי לא הנשר הביאו, אלא הדוכיפת" (מדרש תהילים, עח יא, עמ' קעו). מסורת הבבלי מאמצת את התיאור האחרון (חולין סג ע"א).
בית המקדש שבהקשר אגדי זה של המשנה אינו בית המקדש השני אלא בית המקדש הראשון. האגדה כולה קשורה לסדרת מסורות המתארות את בית המקדש השני כנחות לעומת הבית הראשון. הבית השני, אף שהיה גדול ומפואר יותר לא היה שלם כמו הראשון ומרכיבים מרכזיים היו חסרים בו, כגון ארון הקודש. כך גם סותתו אבניו בידי אדם ולא בסיוע פלאי שמים. המסורת הכיתתית החריפה תמונה זו וטענה שהמקדש גם לא תוכנן "נכון", ומבחינה ארכיטקטונית אינו בנוי כהלכה. אין צריך לומר שהעובדים בו אינם כשרים, וממילא אין לשתף עמו פעולה.137התוכנית ה'אמיתית' של המקדש מופיעה במפורט במגילת המקדש (ידין, מגילת המקדש, קימרון, מגילות, א, עמ' 145-142), ובקטעים נוספים המופיעים שם בהמשך (ראו רגב מקדש וספרות רבה נוספת). לא נאמר במפורש שזו הסיבה לפרישה מהמקדש הקיים, אך מובן שאם המקדש לא בנוי כהלכה הוא איננו יכול לשמש כמקדש 'אמיתי'. היחס לכהנים נרמז במגילת 'מקצת מעשי תורה (קימרון מגילות ב', 209, שורה 73) האשמה היא שהכהנים מתחתנים עם פסולים, כלומר עם ישראלים פשוטים. שרידים לביקורת על הייחוס מצויים גם בספרות חז"ל (בבלי, קידושין סו ע"א). מעבר לטענה זו אנשי קומראן נאבקים בממסד שהוא כוהני, הכהנים המקדשיים מכונים מנשה ואנשי הכת נאבקים גם ב'אפרים' (פרושים), ועוד יותר באנשי 'מנשה' הצדוקים־כהנים (פלוסר, אפרים ומנשה). הפרושים היו שותפים לביקורת על כוהני הבית השני (לפחות בדורות האחרונים), אם כי לא הסיקו אותן מסקנות קיצוניות של פרישה.
ונופת צופים – נופת צופים הוא סוג מאכל: "ונופת צופים – אמר רבי לעזר דבש הבא בצפייה. אמר רבי יוסי בירבי חנינה סולת צפה על גבי נפה לושה בדבש וחמאה" (ירושלמי, כד ע"ב), וכן: "מאי נופת צופים? אמר רב: סולת שצפה על גבי נפה, ודומה לעיסה שנילושה בדבש ושמן; ולוי אמר: שתי ככרות הנדבקות בתנור, ותופחות ובאות עד שמגיעות זו לזו. ורבי יהושע בן לוי אמר: זה דבש הבא מן הציפיא. מאי משמע? כדמתרגם רב ששת: כמא דנתזן דבריאתה ושייטן ברומי עלמא ומתיין דובשא מעישבי טורא" (בבלי, מח ע"ב).138כמו שעפות הבריות ושטות במרומי העולם ומביאות דבש מעשבי הר. בארמית סורית "טורא" הוא גם "שדה", ואולי עדיף לתרגם עשבי שדה. בהמשך הסוגיה מתנהל דיון ב"דבש הזיפים" שהוא דבש אחר, והקישור אסוציאטיבי בלבד.
מסתבר שאת המינוח בירושלמי "דבש הבא בצפייה" יש לפרש כדברי הבבלי, והכוונה לדבש דבורים טבעי וטוב. אם כן, שני פירושים הם: דבש דבורים טבעי או מאפה קמח מסונן עם שומן רב.
במדרש מסביר רבי יוחנן את הפסוק "נֹפת תטֹפנה שפתותיך כלה" (שיר השירים ד יא): "אמר רבי יוחנן מהו נופת, קלונינפי לשון יוני הוא, רבי אלעזר אמר נופת זה הדבש של צופים, יש דבש שהוא נקרא נופת צופים שהוא מעולה מכל דבש שבעולם" (מדרש תנחומא בובר, כי תשא ט, עמ' נו). רבי יוחנן מסביר את השילוב נופת־כלה בתור קלו־נינפי, נימפיאה יפה או אישה (בתולה) יפה, ורבי אליעזר מקשר פסוק זה למשנתנו ומסביר שנופת הוא דבש טוב, אם כי אינו מסביר את מקור השם "צופים". ייתכן שהוא מבין ש"צופים" הוא שם מקום, אולי המקום הצופה על ירושלים. הפסוק בתהילים אומר שמשפטי ה' טובים מנופת צופים (תהלים י"ט, א), ודרשות חז"ל הרחיבו דימוי זה, אך הדימויים אינם מוסיפים להגדרת המאכל.
מכל התיאורים עולה שנופת צופים הוא מאכל, אבל לא ברור למה פסק, מתי פסק ומה משמעות הדבר. דומה שזו תלונה כללית על אובדן הטוב שהיה בזמן עבר, מעין המשך המשנה. ופסקו אנשי אמנה שנאמר הושיעה ה'139כאן נכתב שם הוויה בי' אחת, בניגוד לדרכו הרגילה של המעתיק לכתבו בשלוש אותיות. כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם – תהלים י"ב, ב. המונח "אנשי אמנה" נדיר. הוא מופיע בעוד מסורת אחת הקושרת את החורבן עם אנשי האמנה, אלא ששם הקישור הפוך. ירושלים חרבה כי פסקו בה אנשי אמנה (בבלי, שבת קיט ע"ב), ובהמשך שם מובאת דעה אחרת. בירושלמי מובא הסבר עמום שיש להבין ממנו כי המדובר באנשים דוברי אמת. בתלמוד הבבלי ניתן הסבר אחר, "אנשי אמונה": "דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר – אינו אלא מקטני אמנה. והיינו דאמר רבי אלעזר, מאי דכתיב: 'כי מי בז ליום קטנות'? מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא? קטנוּת שהיה בהן, שלא האמינו בהקב"ה" (מח ע"ב). המימרה קשה. היא מדברת בשבח אלו שמאמינים בקדוש ברוך הוא ואינם דואגים ליום המחר. לכאורה מימרה זו היא בניגוד לשיטת בית שמאי: "תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה, מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר 'ברוך ה' יום יום'. תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום" (בבלי, ביצה טז ע"א). רבי אליעזר הגדול היה תלמיד מובהק של בית שמאי, ולכאורה בברייתא שהבאנו הוא מתנגד לשיטתם, ולא זו בלבד אלא שהוא מכנה את בית שמאי "צדיקים" אך גם "קטני אמנה".
ברם, במקבילה במכילתא הדברים מובאים בשם רבי אלעזר המודעי ובהקשר אחר. שם מדובר על אוספי המן שלא האמינו להבטחת משה ואגרו מן המן (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח ויסע פ, עמ' 161). אין כאן, אפוא, תאולוגיה כללית, אלא פרשנות מצומצמת למקרא. עם זאת, דומה שלפחות בהקשר של משנתנו יש כאן ביקורת מה, אולי על חוגי בית שמאי, וסביר שהדובר הוא רבי אלעזר המודעי.
רבן שמעון בן גמליאל אומר משם רבי יהושע מיום שחרב בית הקדש אין יום שאין בו קללה ולא ירד טל לברכה ונוטל [בוטל?] טעם הפירות רבי יוסה אומר אף ניטל שומן הפירות – אלו טענות כלליות על אובדן העולם בעקבות החורבן, או על העונש שכל העולם שותף לו. הגדות דומות פזורות בספרות, כגון "כיצד? כל זמן שעבודת בית המקדש קיים העולם היתה ברכה בעולם. הזול מרובה והדגן מרובה..." (אבות דרבי נתן, נו"ב פ"ה, עמ' 18). כמו כן:
כל זמן שעבודת בית המקדש קיימת העולם מתברך על יושביו וגשמים יורדין בזמנן. שנאמר "לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ונתתי עשב בשדך לבהמתך" (דברים י"א, טו), ובזמן שאין עבודת בית המקדש קיימת אין העולם מתברך על יושביו, ואין הגשמים יורדין בזמנן, שנאמר "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' ועצר את השמים ולא יהיה מטר" (שם יז). וכן הוא אומר: "שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה מטרם שום אבן על אבן בהיכל ה' מהיותם בא אל ערמת עשרים והיתה עשרה בא אל היקב לחשף חמשים פורה והיתה עשרים" (חגי ב', טו-טז). מפני מה לא נאמר ביקב עשרים, והיו עשרה, כשם שנאמר בחטים עשרים? לפי שיקב סימן טוב יותר מחטים. ללמדך שכל זמן שהיין לוקה סימן רע לכל השנה כולה. אמרו ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם מפני מה אתה עשית לנו כך? השיבן רוח הקודש "פנה אל הרבה והנה למעט [וגו'] יען ביתי אשר הוא חרב ואתם רצים איש לביתו" (שם א', ט). ואם אתם תעסקו בעבודת בית המקדש אני אברך אתכם כבתחלה. שנאמר "שימו נא לבבכם [וגו'] מיום כד לתשיעי למן היום אשר יוסד היכל ה' [וגו'] העוד הזרע במגורה ועד הגפן והתאינה והרמון ועץ הזית לא נשא מן היום הזה אברך" (שם ב', יח-יט), הא למדת שאין עבודה שהיא חביבה לפני הקב"ה יותר מעבודת בית המקדש (אבות דרבי נתן, נו"א פ"ד, עמ' 20).140ייתכן שבמדרש זה נשמעת תלונה על בני זמנו של הדרשן שלא התאמצו יותר בחידוש המקדש, או שמא אלו דברי דרבון שיתגייסו לפעולה לבניית המקדש, אולי במאה הרביעית עת נעשה ניסיון כזה על ידי הקיסר יוליאנוס.
מימרות ברוח זו פזורות במקורות. מובן שאין לראות בהן חוות דעת על ירידת החקלאות בעולם, אלא ביטויי צער על החורבן.
רבן שמעון בן גמליאל אומר משם רבי יהושע – כך בהרבה עדי נוסח,141א, מ, ר, הפ, ע, פ, ג3, ג21, ל. אבל ביתר עדי הנוסח "העיד רבי יהושע". ההבדל בין עדות לסתם מימרה איננו מובהק. באופן עקרוני עדות היא מסירה פורמלית לפני בית הדין או לפני החבורה על מסורת מגובשת, ברם, למעשה כל מימרה שחכם מוסר משמו של פלוני היא מעין עדות. במבוא למסכת עדויות נברר שאלה זו במלוא היקפה. מכל מקום, הצירוף הוא תמוה. רבן שמעון בן גמליאל היה אב בית הדין ונשיא באושא, ורבי יהושע היה מבוגר ממנו ולא שמענו שנפגשו ביניהם. אולי משום כך נבחר המינוח "מעיד" המלמד שאין כאן מסירה רגילה, אבל לפי העדות הטקסטואלית "העיד" כאן הוא תיקון. מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה – כפי שגם נראה במשנה הבאה אין כאן דיווח קלימטולוגי אלא נוסטלגיה על "הימים הראשונים שהיו טובים מאלה", ולא ירד טל לברכה – הטל יורד ל"ברכה". ערכו של הטל במונחים כמותיים של מים זעום ביותר, אך הוא נתפס כמביא ומשקף ברכה. ואכן, הצירוף של "ברכה" ל"טל" חוזר במקבילות רבות.142כגון ספרי דברים לט, עמ' 80; ירושלמי, תענית פ"ב ה"ב, סה ע"ג; בבלי, ג ע"ב; ויקרא רבה, כד ד, עמ' תקנו, ועוד ועוד. בתוספתא (פט"ו ה"ב143וכן ירושלמי, כד ע"ב.) מובא תיאור של השינוי. פעם היה הטל יורד על תבן או קש ומלבין אותו, ועכשיו הוא משחיר אותו, כלומר גורם לריקבון: "בראשונה כל עיר שהיו טלליה רבים מחברותיה פירותיה היו מרובין, עכשיו ממועטין" (שם שם).
ונוטל – בעדי נוסח אחרים "ניטל", טעם הפירות רבי יוסה אומר אף ניטל שומן הפירות – צירוף זה של "טעם" ו"שומן" חוזר במשנה הבאה.