רבי שמעון אומר אין הזכות תולה במים המאררים – העונש מידי גם אם לאישה זכויות אחרות. רבי שמעון הוא גם האומר שהאישה חטאה גם אם נוקתה במבחן המים המאררים. הוא מנסח את דבריו אצלנו בחריפות יתר: "רבי שמעון אומר חלול השם היה בדבר. שאילו לא היו המים בודקין אותה על אתר, כיון שהיתה יורדת מן המקדש, היתה אומרת לחברותיה: 'אל תמנעו מלחטוא! כבר שתיתי ולא פגעו בי המים, דומה שאין בהן צורך37צורך – במשמעות של תועלת. כלל' " (ספרי זוטא ה' כח, עמ' 235). בכך הוא מצטרף לאלה המותחים ביקורת קשה על האישה שגרמה שיחשדו בה, וכאילו מידת הקִנאה של הגבר היא תמיד נתון אובייקטיבי הנגרם ישירות מהתנהגות רעייתו. קיים קו ישיר המחבר את עמדתו במדרש לעמדתו במשנתנו.
כאמור, ואם [אומר] אתה שהזכות תולה במים המאררים מדחא – בדפוסים "מדהה", מוריד מערכם, אתה את המים בפני כל הנשים השותות ומוציא אתה שם רע על הטהורות ששתו ויאמרו טמאות היו אלא שתלת להם הזכות – אם הזכות תולה הרי שאישה היוצאת בריאה מבית המקדש אין בכך כדי לזכותה. הוויכוח חוזר לשאלות היסוד של הגמול ושל תפקיד המים המאררים. לדעת רבי שמעון תפקידם לבחון את האישה, ואם הזכות תולה לה הרי שהבחינה אינה תקפה. דומה שרבי שמעון הבין שהזכות תולה לזמן ממושך, ועל כן הבחינה אינה בחינה. לעומת זאת אם תפקיד המים להעניש את האישה, הרי הגיוני הוא שהזכות תדחה את העונש (ואולי אף תרככו). המשך הוויכוח הוא במשנה הבאה.
רבי שמעון אינו נסמך על מסורת, וגם אינו נתלה בפשט הכתובים שבהם אפשרות ה"תלייה" אינה נזכרת. הוא מנתח את המציאות (מה תוקף הזכות) לפי שיקול הגיוני (בעיניו) מה צריך היה בורא עולם להחליט. ברור, אפוא, שאין כאן מסורת אלא שיקול הגיוני של תנא מאוחר. מבחינתנו ברור שעמדה זו, ומן הסתם גם העמדות האחרות שבנושא, אינן זיכרון מהימים שבהם השקו סוטות, אלא פרי ניתוח הגיוני של דרכי התשובה.
רבי אומר הזכות תולה במים המאררים ואינה יולדת ואינה משבחת – בדרך כלל רבי אינו נזכר במשנה. הוא ערך את המשנה, ואינו מביא את עמדתו האישית בסוגיות השונות. יתר על כן, בדרך כלל מי שמביא את שם החכם הם תלמידיו, אבל החכם עצמו שונה את דעתו בסתם. רבי הוא עורך המשנה וליקט לשם כך מקורות שונים, ובאופן טבעי הוא עצמו אינו נזכר בה. עם זאת לעתים רחוקות נזכר רבי עצמו במשנה, ובדרך כלל יש חילופי נוסח המציינים שמו של חכם אחר, ובדרך כלל "רבי מאיר". גם אצלנו בציטוט משנתנו בתנחומא נאמר "רבי מאיר". אבל ביתר עדי הנוסח "רבי", וכן במקומות מספר במשנה.38אפשטיין, מבואות, עמ' 196-194. ראו פירושנו למעשרות פ"ה מ"ה; נדרים פ"ג מי"א. במקרה שלפנינו הנוסחה "רבי" בטוחה למדי. במקבילה בספרי במדבר (פיסקא ח, עמ' 14) דברי רבי מובאים בלשון "אני מכריע", וזה מינוח רגיל להכרעה שהיא בדרך כלל עמדת ביניים.
רבי נוקט עמדת ביניים. אישה זכאית זוכה לשכר טוב, הטמאה לעונש מידי, ומי שיש לה זכות זכותה תולה לה, אינה מקבלת שכר ("אינה יולדת ואינה משבחת") והעונש ממתין, והיא: אלא מיתנוונה והולכת וסופה שהיא מיתה באותה מיתה – כך זוכה היא לגמול צודק המביא בחשבון גם את זכותה וגם את חובתה, והרואים ייווכחו בעין שעונש מגיע לחוטא.
במדרש הדברים מנוסחים בצורה חדה יותר:
רבי שמעון בן יוחי אומר אין זכות תולה במים המרים. אם אומר אתה שהזכות תולה במים המרים המאררים, מדהה אתה את המים בפני כל הנשים השותות, ומוציא אתה שם רע על הטהורות ששתו. ויאמרו טמאות היו, אלא שתלתה להם זכות. רבי אומר אני אכריע: אם היתה טהורה סופה למות כדרך בני אדם, ואם היתה טמאה סופה למות "וצבתה בטנה ונפלה ירכה". רבי שמעון בן יוחי אומר וכי מי מודיע לכל העומדים שסוף זו למות "וצבתה בטנה ונפלה ירכה", אלא כיון שהיתה שותה פניה מוריקות ועיניה בולטות וכמין שרביטין היו מזרקין בה, והן אומרים מהרו והוציאוה שלא תטמא העזרה (ספרי במדבר פיסקא ח, עמ' 15).
דברי רבי מנוסחים בלשון "אני אכריע", שהוא ניסוח לעמדת ביניים המהווה מעין פסק הלכה המכריע בין שתי דעות. לעתים קרובות מצינו את רבי מנצל את מעמדו המיוחד ומפשר בין דעות או "מכריע" ביניהן.
כאמור, רעיון "הזכות תולה" שאוב מעולמם של חכמים ואין לו מקור מקראי. מעתה עלינו לשאול מה ראו חכמים להוסיפו כאן. ההסבר הפשוט הוא שהרעיון בא לתרץ את העובדה שהמשפט האלוקי עורר תהיות. המציאות לא הלמה את הכתוב המקראי, ונשים שעוונן היה ברור למדי (בעיני החברה) יצאו ללא פגע.39הסבר זה מוצג במחקר בצורה בוטה או עדינה, תלוי בעמדתו של המחבר. ראו אילן, נשים יהודיות, עמ' 40; גרושקאו, סוטה, עמ' 189. ניתן גם לנסח את ההסבר בצורה מעודנת יותר, או חייכנית יותר, כגון זו שהציבור לא סמך על הסמכות האלוקית והעדיף לבחור כאמת את הרכילות המקומית. הסבר כזה הגיוני, אך כמובן הוא הולם רק את עמדתם של הסבורים שבימי בית שני הטקס התרחש.40לדעת רוזן־צבי, טקס, עמ' 119, הסבר זה פסול כי הוא מניח שאכן טקס הסוטה התקיים בימי בית שני. בנקודה זו רוזן־צבי סותר מעט את עצמו, שהרי לדבריו אכן בימי בית שני התקיים מעמד השקיית הסוטה (אם כי בצורתו המקראית, וללא המרכיבים המאוחרים). בשאלה עצמה עסקנו במבוא. אנו אכן סבורים שהטקס התרחש, וההסבר מתאים לדרכנו. הסבר זה גם מתאים לעדויות אחרות על עמעום טקסים של ניבוי במקדש, כגון ביטול או צמצום נס חוט הזהורית.41ראו פירושנו לפ"ט מ"ט. הסבר זה מצטרף, אפוא, לראיות לכך שטקס הסוטה התקיים פעמים מספר בימי בית שני.
עיקרון ה"תלייה" התפתח במחשבת חז"ל בעיקר לאחר החורבן. לדעתנו הוא התפתח בעקבות ניסיון לכלול את כל סדרי הכפרה והתשובה במכלול משפטי היררכי מדויק. מאחר שעיקרון התלייה נוצר, התבקש להכלילו גם לתוך דיני סוטה. יתר על כן. אם אכן העונש הוא "לפי חשבון" – הרי שאין להתעלם מזכויותיה של האישה לפני שחטאה. על כן נוצר עיקרון "הזכות תולה". לפי שני ההסברים לפנינו עיקרון מאוחר שאינו מהווה פיתוח של המקרא. זאת בניגוד למהלך הטקס כולו שהוא ברובו הרחבה של דברי התורה.42זו דעתו של רוזן־צבי, טקס, עמ' 123-119.
לדעתנו שני ההסברים אינם סותרים זה את זה. מטיבם של דברים ניתן להסביר עקרונות דתיים ביותר מדרך אחת. האכזבה מתוצאות הבדיקה הצטרפה לרצונם של חכמים שלא להדגיש את ההיבט הנסי של המקדש (ראו להלן הסברנו לפ"ט מ"ט), והפתרון היה על ידי הכללתו של רעיון ה"תלייה" שהיה כבר חלק מעולם המחשבה של חכמים.