ואינו כותב לא על הלוח ולא על הנייר [ו]לא על הדיפתרא – וי"ו החיבור נוספה בידי מעתיק מאוחר, אלא במגילה שנאמר בספר – במדבר ה', כג. המשנה מונה את הצורות הרגילות לכתיבה. למשנתנו שלוש מקבילות חשובות:31כן מצוטטת משנתנו באורח כללי בספרי במדבר פיסקא טז, עמ' 20. משנת מגילה קובעת שאין לכתוב מגילה "בסם ובסיקרא ובקומוס ובקנקנתום, על הנייר ועל הדפתרא..." (פ"ב מ"ב). במסכת סופרים נקבע שאין לכתוב כן ספר תורה (פ"א ה"ה, עמ' 100-99; מסכת ספר תורה פ"א ה"ה). במסכת גיטין נאמר ש"בכל כותבין, בדיו, בסם, בסיקרא, ובקומוס, ובקנקנתום... רבי יהודה בן בתירא אומר אין כותבין לא על הנייר המחוק ולא על הדיפתרא, מפני שהוא יכול להזדייף, וחכמים מכשירין" (גיטין פ"ב מ"ג-מ"ד; ספרי דברים פיסקא רסט, עמ' 288; ספרי במדבר פיסקא טז, עמ' 21 ועוד). כל המשניות הללו הן מאותה עריכה, שכן הרשימה בהן דומה, אך כפי שנראה קיימים הבדלים ביניהן.
לוח הוא לוח שעווה שעליו חורטים בחרט. בלוח השתמשו בעיקר בבית הספר, כמעשה המלבב על רבי עקיבא:
מה היה תחלתו של רבי עקיבא? אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר מי חקק אבן זו? אמרו לו המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו עקיבא אי אתה קורא 'אבנים שחקו מים' (איוב י"ד יט). מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו. מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשין כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם? מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. אמר לו רבי למדני תורה, אחז רבי עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח. כתב לו אלף בית ולמדה. אלף תיו ולמדה" (אבות דרבי נתן, נו"א פ"ו, טו ע"א) (איור 14).
נייר32המילה "נייר" משמעה פפירוס, ומקורה במצרית. ראו הרן, ספרים, ומילון בן־יהודה, ערך "ניר" הערה 4. הוא הפפירוס העשוי מקנים שנארגו בצפיפות. דיפתרא היא עור שעיבודו החל, אך טרם הכינו ממנו את הקלף. הגמרא מסבירה:
שלשה עורות הן, מצה וחיפה ודיפתרא; מצה, כמשמעו – דלא מליח ודלא קמיח ודלא עפיץ. וכמה שיעורו? תני רב שמואל בר רב יהודה: כדי לצור בו משקולת קטנה. וכמה? אמר אביי: ריבעא דריבעא דפומבדיתא. חיפה – דמליח ולא קמיח ולא עפיץ, וכמה שיעורו? – כדתנן: 'עור כדי לעשות קמיע'. דיפתרא – דמליח וקמיח ולא עפיץ, וכמה שיעורו? "כדי לכתוב עליו את הגט " (בבלי, שבת עט ע"א; גיטין כב ע"א).33השוו בבלי, מגילה יט ע"א; הרן, כתיבה; בר אילן, ספר וסופר; כהן, עור, עמ' 20-17.
כמו כן: "היתה כתובה בסם כו'. סם – סמא, סקרא – אמר רבה בר בר חנה: סקרתא שמה. קומוס – קומא. קנקנתום – חרתא דאושכפי, דיפתרא – דמליח וקמיח ולא עפיץ, נייר – מחקא" (בבלי, מגילה יח ע"ב - יט ע"א). שלבים רבים לעיבוד העור. אחרי פשיטתו מותחים אותו היטב ומשרים אותו בחומרים שונים, בעיקר באמוניה המצויה בצואה ובשתן. תפקידם להמיס את השומן והבשר הדבוקים לעור מבפנים. לאחר מכן מולחים את העור, ולאחר מכן משרים אותו בקמח ובעפצים שונים כדי לרכך את העור ולהחליקו. "מצה" הוא העור לפני שלב עיבוד זה. "חיפה" הוא העור לאחר המליחה אבל לפני העיפוץ, ו"דיפתרא" הוא העור המעובד והמתוח. איפוץ או עיפוץ משמעו כיווץ (אהלות פ"ט מ"ג; תוספתא, פ"י ה"ו, עמ' 607), והגיעו לכך על ידי שריית העור בעפצים של אלון התולע. בשלב זה עדיין אין העור מוכן לכתיבה, אך הוא מוכן לעיבוד, תפירה או הכנת מכסה ממנו. בשלב זה חותכים ומחלקים את העור לעוביו לשתי שכבות; החלק הפנימי נקרא "קלף" והחיצוני "דוכסוסטוס": "קלף במקום בשר, דוכסוסטוס במקום שער" (בבלי, שבת עט ע"ב).34השוו סופרים פ"א ה"ה, עמ' 98; מסכת ספר תורה, פ"א ה"ד, ועוד. נראה שהעור לפני החיתוך הוא "גויל". "כותבין על הקלף במקום בשר, ועל הגויל במקום שער, ואינו רשאי לשנות, הלכה למשה מסיני שאם שינה בזה ובזה, אין קורין בו" (מסכת סופרים פ"א ה"ה, עמ' 99-98).
גוויל הוא, אפוא, דיפתרא שהוחלקה (כמו אבן גוויל). על כן יש מחלוקת האם מותר לכתוב גט על דיפתרא: "רבי יהודה בן בתירא אומר אין כותבין לא על הנייר המחוק ולא על הדיפתרא, מפני שהוא יכול להזדייף, וחכמים מכשירין" (משנה, גיטין פ"ב מ"ד). את הדיפתרא מחליקים, וכך ניתן למחוק כתב ולזייף את המסמך (איור 15).
את ספר התורה יש לכתוב רק על קלף, או לכל היותר על גוויל, אך לא על דיפתרא שהיא במצב עיבוד ראשוני בלבד (מגילה פ"ב מ"ב ועוד).
ואינו כותב לא בקומוס – שרף אילן (Gum), ולא בקלקנתוס (או קנקנתום בעדי נוסח אחרים) – רבו הכתיבים למילה זו, והמעתיקים השתבשו בה קשות. הנוסח הנכון הוא "קלקנתוס", והוא מילה יוונית (kalkantos – κάλκαντος), גפרת נחושת שהיו מוסיפים לדיו, ולא בכל דבר שהוא רושם אלא בדיו – גם ספר תורה אין לכתוב אלא בדיו, שנאמר ומחה כתב שהוא יכול להימחות – המגילה כתובה בספר ובכתב הנמחה. דרשה זו מסבירה מדוע יש צורך בקלף כמו במגילה מצד אחד, אך לא בלוח, שהרי הוא איננו נמחה. הדרשה מסבירה מדוע אין לכתוב בקומוס ובקלקנתוס; אמנם דיו נמחקת גם עם תוספות אלו, אך היא נמחקת בקלות יותר בלעדיהן. מעבר לכך, אין לכתוב באלו גם ספר תורה רגיל (מגילה פ"ב מ"ב). מצד שני מותר לכתוב בהם גט, והם כולם בבחינת דבר הרושם (גיטין פ"ג מ"ג). אם כן, הדרשה אינה מסבירה את כל ההלכות הנוגעות לקלקנתוס, והנושא הוא כנראה עקרוני יותר. כן שנינו במסכת סופרים:
אין כותבין לא על גבי דיפתרא, ולא על גבי נייר מחוק. לא בשחור, ולא בשיחור, לא בקומוס, ולא בקנקנתוס, ולא במי טריא. ואין נותנין קנקנתוס בדיו. אמר רבי יעקב משום רבי מאיר שמעתי שנותנין קנקנתוס לתוך הדיו. אמר רבי יהודה לא היה אומר כך, אלא חוץ מפרשת סוטה שבמקדש, מפני שהיא נמחקת. אבל רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר שאמר משום רבי ישמעאל שנותנין קנקנתוס לתוך הדיו.35שתי המסורות במסכת סופרים, פ"א ה"ו, עמ' 100-99. ראו קראוס, ארכאולוגיה תלמודית ג, עמ' 152-148; הרן, הסופר, עמ' 91-75.
עד למאה השנייה למניינם השתמשו מעתיקי הספרים בישראל בדיו הפחם בלבד. רבי מאיר, אשר היה מעתיק ספרים ולבלר, הטיל קלקנתוס לתוך הדיו, וכן הוא מספר: "דתני אמר רבי מאיר כל ימים שהיינו למידין אצל רבי ישמעאל לא היינו נותנין קלקנתוס בדיו" (ירושלמי, יח ע"א). אם כן, יש בכך סיוע לנוסחתו של רבי שמעון בן אלעזר שרבי ישמעאל היה שותף לחידוש הכנסת הקלקנתוס לדיו. מסורת קרובה לזו יש בתלמוד הבבלי, בשינויים חשובים:
דתניא, אמר רבי מאיר: כשהייתי אצל רבי ישמעאל הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו, ולא אמר לי דבר. כשבאתי אצל רבי עקיבא אסרה עלי. איני? והאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי מאיר: כשהייתי לומד אצל רבי עקיבא הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו ולא אמר לי דבר. וכשבאתי אצל רבי ישמעאל אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני. אמר לי: בני, הוי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת – נמצאת מחריב את כל העולם כולו. אמרתי לו: דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו, שאני מטיל לתוך הדיו. אמר לי: וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו? והלא אמרה תורה: 'וכתב', 'ומחה'!... תניא, רבי יהודה אומר, רבי מאיר היה אומר: לכל מטילין קנקנתום לתוך הדיו, חוץ מפרשת סוטה. ורבי יעקב אומר משמו: חוץ מפרשת סוטה שבמקדש (עירובין יג ע"א36בבבלי סוטה כ ע"א מופיע נוסח חלקי, כמו מסקנת הבבלי בעירובין.).
לפי נוסח אחד הסכים עמו רבי עקיבא אולם רבי ישמעאל התנגד לכך, ובנוסח אחר רבי ישמעאל הכיר בכך ורבי עקיבא התנגד. כפי שראינו לעיל משנה ב אינה כרבי ישמעאל, וייתכן שגם משנתנו אינה כרבי ישמעאל. אם כן, שלוש דעות הן: הראשונה שאין להטיל קנקלתוס בדיו (בספר תורה ובמגילת הסוטה), השנייה שמותר להטיל חומר זה בדיו, והשלישית שאין לעשות כן בסוטה, אך מותר להטיל קנקלתוס בדיו בספר תורה. משנת סוטה היא כאחת משתי הדעות (הראשונה או השלישית), משנת מגילה ומסכת סופרים הן כדעה הראשונה. משנת גיטין היא כנראה כמשנת מגילה. להערכתנו כל המשניות יצאו מתחת ידי אותו עורך, ויעיד על כך סגנונם המשותף, על כן להערכתנו הם כדעה הראשונה. מגילת הסוטה נכתבת, אפוא, כספר תורה כל דבר. ההתנגדות לקלקנתוס נובעת, בין השאר, מהרצון לשמור על החומרים המסורתיים של הדיו, ומההתנגדות לשינוי.37בימי הביניים השתמשו לכתיבה בכל מיני חומרים, וראשונים ניסו לזהותם עם החומרים שמוזכרים במשניות, ראו למשל מחזור ויטרי, תקי"ז. הנושא מחוץ לתחום דיוננו.