היה מביא – הסגנון של כל הפרק הוא סגנון סיפורי ולא הלכתי. כך בהמשך "היה מביא" (מ"ב), "בא לו לכתוב" (מ"ג), "אינו כותב" (מ"ד), וכן הלאה. בכך מצטרף פרקנו לסדרת פרקים שאינם עוסקים בקביעת הלכה אלא בתיאור הווי המקדש.1ראו שקלים פ"ה מ"ד; יומא פ"ג מ"ח; פ"ד מ"ב; זבחים פ"ו מ"ה; מנחות פ"י מ"ד; תמיד פ"ד מ"א; מ"ג ועוד. כאלה הם הפרק השני במסכת ביכורים המתאר את העלייה לרגל, או כמה פרקים במסכת יומא המתארים את עבודת הכוהן הגדול, וכן פרקי מסכת מידות ותמיד המתארים את המקדש. בכל המקרים הללו מדובר בתיאור ההווי במקדש. אבל פרק זה מכיל בכל זאת פרטים הלכתיים רבים והוא אפוא מעין פרק ביניים, סיפורי בסגנונו והלכתי בפרטיו. את מנחתה בקפיפא מצרית – קפיפא או כפיפה2חילופי נוסח דומים הבאנו גם בפירושנו לשבת פ"כ מ"ב. "קפיפא" בכתב יד קופמן וברוב עדי הנוסח; "כפיפה" בדפוס וילנא, דו, דש, מ, ה5, ר, מג. היא סל ארוג מנצרים או מעלי דקל.3ראו ערוך השלם, ערך כפיפה, ח"ד עמ' רצח. הכפיפה המצרית נחשבת לסל פחוּת ערך, על כן מנחת הסוטה באה בה כדי להביאה לידי ביזיון. המשנה בשבת (פ"כ מ"ב) קובעת שמותר לסנן יין בשבת דרך כפיפה מצרית משום שאין זה דרך סינון, ודרך הבד או הסל אין השמרים נקלטים אלא בחלקם. היין ראוי לשתייה לפני הסינון, אך הוא טוב פחות. הסינון מותר יותר מסינון במשמרת משום שאין זו דרך הסינון הרגילה, וכידוע בשבת וביום טוב יש עדיפות לעבודה שלא כדרך חול. הכפיפה המצרית מנויה גם כאחד הכלים שהוא מעשה הדיוט מובהק (משנה, כלים פכ"ו מ"א). ייתכן שהכוונה לכפיפה של נצרים. ונותנה על ידיה כדי לייגעה – וכן בספרי במדבר (פיסקא יא, עמ' 17) בשם רבי אליעזר. המשפט מורכב משני חלקים. הראשון הוא ההלכה עצמה, והחלק השני הוא הנימוק שאותו הגדרנו כ"פרשנות חברתית של המחוות". כפי שראינו לעיל (פ"א מ"ו) לא תמיד הנימוק הוא הנימוק ההיסטורי, אלא הוא פרי מחשבתו של תנא מאוחר יותר. כך גם במקרה זה. את כל המנחות מביא אדם בכלי כלשהו ומחזיק אותן בידיו. בכל המקרים הללו החזקת המנחה היא לכבוד, וחלק מההשתתפות במעמד המכובד. על כן קשה להבין מדוע במקרה זה נתפסת נשיאת המנחה כעינוי. ואכן הירושלמי שואל מדוע הכוהן מחזיק את המים המאררים, הרי אם הייתה המטרה לייגעה צריך היה להטיל עליה להחזיקם (יז ע"ד). התלמוד מתרץ: "כדי להטיל אימה עליה", כלומר משתפים את הכהן במעמד שכן נוכחות הכהן מוסיפה לתחושת האימה (הכהן הקדוש מחזיק את החפץ המאיים עליה. כך האישה תהיה שותפה לתחושת אימת הקודש. ההשתתפות במעמד, והעובדה שהיא ממלאת בו תפקיד אקטיבי, הופכת אותה לשותפה. שותפות זו היא שותפות בכול: בחרדת הקודש, באימה, במאמץ וברוממות הרוח. ניתן היה להדגיש כל אחד ממרכיבים אלו, אך האמורא מדגיש את מרכיב האימה שבהחזקת המים ואת מרכיב המאמץ שבנשיאת המנחה. הרחבנו בכך בסוף הפרק הקודם. כמובן אפשר היה להחליף ולתת לכהן לשאת את המנחה, ושהיא תחזיק את המים, אך כך עוצב המעמד במקדש, וחכמים מפרשים את המחוות בהתאם לתחושה שהם רוצים ליצור.
כל המנחות תחילתן וסופן בכלי שרת וזו תחילתה בקפיפא מצרית וסופה בכלי שרת – מנחה היא אחד הקרבנות הרגילים במקדש, ולמעשה על כל קרבן מביאים מנחה. את המנחה מביאים בכלי שרת עשוי כסף או זהב, והכוהן מקבל אותה לאכילה. קפיפא מצרית היא כאמור כלי פשוט העשוי כסל נצרים בניגוד לכלי שרת, ונועד להבליט את דלותו של קרבן הסוטה. בהבאת קרבן יש חגיגיות ופאר, וקרבן הסוטה מצטייר כקרבן של עניים. בולטת ההשוואה לקרבן הביכורים: "העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה והסלים והבכורים ניתנין לכהנים" (משנה, ביכורים פ"ג מ"ח). אם כן, הסלים מנצרים מאפיינים את העניים. בתוספתא מתואר סדר הבאת המנחות:
כיצד סדר מנחות? היה מביאין מתוך ביתו בכלי כסף ובכלי זהב, נותנה בתוך כלי שרת, ומקדשה בתוך כלי שרת. ונותן שמנה ולבונה עליה. נכנס ומגישה בקרן מזרחית דרומית לדרומה של קרן, מניחה במזבח ודיו. ומסלק את לבונתה מצד אחד וקומץ ממקום השמן, ונותנו בתוך כלי שרת ומקדשו בתוך כלי שרת. ומלקט את הלבונה ונותנה על גביו ומעלה אותו על גבי המזבח (מנחות פ"א הט"ז, עמ' 513; בבלי, יד ע"ב).
מנחה רגילה מביאים בכלי מפואר ומעבירים לכלי שרת מפואר לא פחות, מוסיפים נסכים ועוסקים בה בהדר וקדושה. מנחת סוטה פשוטה ועלובה הרבה יותר. התוספתא במנחות היא דוגמה לכתיבה הלכתית רגילה, ואילו משנתנו (כל הפרק) ערוכה בסגנון סיפורי.4במבוא למסכת תמיד ומידות נסכם את דעתנו על משניות המקדש.
מנחת סוטה חריגה בארבעה דברים, ולכל אחת מהחריגות הללו יש מקבילות, אך רק במנחת סוטה חלות כל החריגות הללו. חלק מהכללים מצויים במשנתנו, וחלק במקורות אחרים.
כל המנחות טעונות שמן ולבונה וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה – המשנה אומרת אמנם "כל המנחות", אך הכלל תקף רק לגבי רוב המנחות. המשנה במסכת מנחות מונה את החריגות והן מנחת נסכים שטעונה רק שמן, לחם הפנים הטעון רק לבונה, שתי הלחם, מנחת חוטא ומנחת סוטה שאינם טעונים שמן ולבונה (משנה, מנחות פ"ה מ"ג; כן משמע מהמשנה שם פ"ב מ"ה).
החלק השני הולם את משנת מנחות, אבל החלק הראשון, "כל המנחות טעונות שמן ולבונה", נראה כסותר את משנת מנחות שלפיה רוב המנחות אינן טעונות לבונה ושמן, ורק מנחת נדבה על סוגיה השונים חייבת בשמן ולבונה. מבחינה מילולית משמעה של משנתנו הוא שכל המנחות, ולא רק מנחת הנדבה, מחויבות בשמן ולבונה. כן משמע ממדרש ההלכה:
(א) 'תורת המנחה' תורה אחת לכל המנחות, שיהו טעונות שמן ולבונה. (ב) וכי מנין יצאו מכלל שנאמר 'ויצק עליה שמן ונתת עליה לבונה והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו', יכול אין טעונה שמן ולבונה אלא מנחות ששיריהם נאכלים? מנחות שאין שיריהם נאכלין מנין? תלמוד לומר 'תורת המנחה', תורת אחת לכל המנחות שיהו טעונות שמן ולבונה. (ג) אמר רבי עקיבא מה מצינו שלא חלק הכתוב בין מנחת חוטא של ישראל למנחת חוטא של כהנים ללתיתין, לא נחלוק בין מנחת נדבה של ישראל למנחת נדבה של כהנים ללתיתין. אמר לו רבי חנניה בן יהודה וכי מה ראיה לאו להין עשה ללא תעשה, תלמוד לומר תורת המנחה תורת אחת לכל המנחות כשיהו טעונות שמן ולבונה (ספרא צו, פרשה ב ה"א-ה"ג, ל ע"ג).
שני נושאים במדרש: האחד שכל המנחות חייבות בשמן ולבונה, גם אלו שאינן נאכלות, כלומר לא רק מנחות נדבה הנאכלות על ידי כהנים אלא גם מנחת כהן משיח, מנחת כהנים ובעיקר מנחות קרבנות החג. אם כן, הביטוי במשנתנו "כל המנחות טעונות שמן ולבונה" מתפרש כפשוטו, וכחולק על משנת מנחות. ברם, חנניה בן גמליאל חולק וסבור שתורה אחת לכל המנחות כשתהיינה טעונות שמן ולבונה, כלומר כל המנחות הטעונות שמן ולבונה דינן שווה. הנושא השני הוא שמנחת חוטא של ישראל דומה למנחת חוטא של כוהנים (מנחת כוהנים) לגבי נושא ה"לתיתין", ואפשר שגם על כך חולק רבי חנניה בן גמליאל.
כל המנחות באות מן החטים וזו אינה באה אלא מן השעורים – אבל מנחת העמר אף על פי שהיא באה מן השעורים והיא היתה באה גרש וזו היתה באה קמח – אם כן "כל המנחות" אינו כולל את מנחת העומר שהיא באה משעורים, אך שעורים מעובדות וטחונות (גרוסות) בקפידה, ואילו מנחת סוטה היא מקמח שעורים בלתי מעובד. 'גרש' הוא גרס כלומר שעורים גרוסות. בניגוד לקמח וכן בויקרא ב', יד: "וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ" גרעין גרוס בהיותו לח (כרמל). כל התרגומים הארמיים מתרגמים זאת בשרש 'פרך' (אונקלוס, יונתן, ניאופיטי, פשיטתא).
רבן גמליאל אומר כשם שמעשיה מעשי בהמה כך קורבנה מאכל בהמה – קרבן בהמה בא בניגוד ל"מעדני עולם" שמהם האכילה, כביכול, הסוטה את המאהב (בבלי, ט ע"א; במדבר רבה פרשה ט). העיקרון הוא שמנחתה פשוטה, מביאים אותה בכלי פשוט ביותר, משקים אותה בכלי פשוט ביותר (להלן מ"ב) וכל המעשה בא להפגין עליבות ודכדוך ולא רוממות רוח של קרבן.5וכן בספרי, נשא פיסקא ח, עמ' 14. עיקרון זה של דמיון לבהמה הופיע גם לעיל במשנה ו.
התוספתא משלימה את החסר בהשוואה בין מנחת סוטה למנחות אחרות: "כל המנחות שבתורה טעונות שמן ולבונה, חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות, שנאמר 'לא יצק עליה שמן ולא יתן עליה לבונה'. רבי שמעון אומר כל חטאות שבתורה אין טעונות נסכים, חוץ מחטאתו ואשמו של מצורע, שלא יהא קרבן חוטא מהודר" (תוספתא פ"א ה"י).6ספרא ויקרא, דבורא דנדבה, פרשתא יא ה"א-ה"ו; השוו בבלי, מנחות ס ע"א-ע"ב. קרבן שאינו מהודר אמנם זול יותר, אך לחכמים ברור שאדם רוצה להוציא הוצאות לצורכי קרבנו, ופשטות היא אמנם חיסכון אך היא נתפסת כעונש. במדרש ובתלמודים מוצעים נימוקים מדרשיים לסדרי העבודה, תוך הרחבת ההשוואה:
הלא דין הוא: מה אם מנחת חוטא שאינה טעונה תנופה, טעונה הגשה. מנחת סוטה שהיא טעונה תנופה אינו דין שתטען הגשה? לא, אם אמרת במנחת חוטא שהיא מן החיטין, תאמר במנחת סוטה שאינה מן החיטין. מנחת העומר תוכיח, שאינה באה מן החיטין וטעונה הגשה. לא. אם אמרת במנחת העומר שהיא טעונה שמן ולבונה, תאמר במנחת סוטה שאינה טעונה שמן ולבונה. הרי את דן מבנין אב לא מנחת חוטא שהיא מן החטין כהרי מנחת העומר שאינה מן החטין, לא מנחת העומר שהיא טעונה שמן ולבונה, כהרי מנחת חוטא שאינה טעונה שמן ולבונה. הצד השוה שבהן ששוו לקמיצה ושוו להגשה, אף אני אביא מנחת סוטה ששוה להן לקמיצה שתשוה להן להגשה. או: מה הצד השוה שבהן שלא כשרו לבא קמח, אלא סולת וטעונות הגשה, יצאת מנחת סוטה שכשרה לבא קמח, שלא תטען הגשה. ת"ל והקריבה לרבות מנחת סוטה להגשה. רבי יהודה אומר והבאת לרבות מנחת סוטה להגשה שנאמר והביא את קרבנה עליה (ספרא ויקרא, דבורא דנדבה, פרק יג ה"א-ה"ה7ראו עוד ירושלמי, יח ע"ג-ע"ד; בבלי, יט ע"ב; מנחות ס ע"ב; ספרא ויקרא, דבורא דנדבה, כל פרשה יא.).
הטיפול במנחות
הדיון המלא והשיטתי הוא במשנת מנחות:
יש טעונות שמן ולבונה, שמן ולא לבונה, לבונה ולא שמן, לא שמן ולא לבונה. ואלו טעונות שמן ולבונה: מנחת הסולת, והמחבת, והמרחשת, והחלות, והרקיקין, מנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת גוים, ומנחת נשים, ומנחת העומר. מנחת נסכין טעונה שמן ואין טעונה לבונה. לחם הפנים טעון לבונה ואין טעון שמן. שתי הלחם, מנחת חוטא ומנחת קנאות לא שמן ולא לבונה (פ"ה מ"ג).
לגבי ההגשה:
יש טעונות הגשה ואינן טעונות תנופה, תנופה ולא הגשה, הגשה ותנופה, לא תנופה ולא הגשה. אלו טעונות הגשה ואינן טעונות תנופה: מנחת הסלת, והמחבת, והמרחשת, והחלות, והרקיקין, מנחת כהנים, מנחת כהן משיח, מנחת גוים, מנחת נשים, מנחת חוטא. רבי שמעון אומר: מנחת כהנים, מנחת כהן משיח, אין בהן הגשה מפני שאין בהן קמיצה, וכל שאין בהן קמיצה אין בהן הגשה. אלו טעונין תנופה ואין טעונין הגשה. לוג שמן של מצורע ואשמו והבכורים כדברי רבי אליעזר בן יעקב, ואמורי שלמי יחיד וחזה ושוק שלהן. אחד אנשים ואחד נשים בישראל אבל לא באחרים ושתי הלחם ושני כבשי עצרת. כיצד הוא עושה? נותן שתי הלחם על גבי שני כבשים, ומניח שתי ידיו מלמטן, מוליך ומביא מעלה ומוריד שנאמר (שמות כט) אשר הונף ואשר הורם. תנופה היתה במזרח והגשה במערב ותנופות קודמות להגשות. מנחת העומר ומנחת קנאות טעונות תנופה והגשה, לחם הפנים ומנחת נסכים לא תנופה ולא הגשה (שם מ"ה-מ"ו).
הדמיון בין המצורע לסוטה איננו מקרי ומופיע גם לעיל (פ"א מ"ה),8שם מדומה מנחת הסוטה לקרבן יולדת ולמצורע. הדמיון ליולדת הוא בכך שבשני המקרים מדובר בקרבן אישה על מעשה אישות, אך בהבדל שבקרבן יולדת אין רמיזה לחטא האישה. הדמיון למנחת המצורע הוא בתפיסת החטא בלבד. ובמשנה הבאה. שתי הפרשיות סמוכות, והמדרש מוצא קשר ביניהן:
ד"א איש איש מה כתיב למעלה (במדבר ה) וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו' אמר רבי תנחום בר חנילאי למה נכתבה פרשת מצורע למעלן ואחריה פרשת סוטה? משל לחמורה שהיתה חולה והוליכה אצל האפייטרוס9רופא חיות. וכיוה אותה וילדה בן מרושם, למה שנכות אמו.10התיאור שהבן נולד עם סימן כווייה אינו הולם את מושגי הרפואה בת זמננו. כך הולידה פרשת מצורע, בן מרושם, זה הנואף. שכתוב בו לצבות בטל ולנפיל ירך, וכה"א בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה הוי איש איש וגו' " (במדבר רבה פרשה ט).
הרעיון היה חשוב למדרש, וכך הוא דורש את הקִרבה אף שבין שתי הפרשיות מבדילים שבעה פסוקים העוסקים במעילה בקודש (במדבר ה', ה-י). מעבר לכך, הצרעת נתפסת כעונש על מעשה חטא, והטהרה כסיומו, אך ללא זכות. מנחת המצורע היא אפוא מנחה הבאה על חטא, כמו הסוטה. גם בתפיסה זו בולט היחס לסוטה כאל אחת שחטאה מובטח. אמנם יש לה אפשרות לצאת זכאית, אך מניחים שהיא חוטאת.
מנחת סוטה חריגה בדבר נוסף. את כל המנחות מניפים, ורק גברים מניפים, אבל: "הסמיכות והתנופות וההגשות והקמיצות וההקטרות והמליקות וההזאות והקבלות נוהגין באנשים ולא בנשים חוץ ממנחת סוטה ונזירה שהן מניפות" (משנה, קידושין פ"א מ"ח). נדון בכך להלן (פ"ג מ"א).