שמשון הלך אחרי עיניו – כמו שנאמר "אותה קח לי כי היא ישרה בעיני" (שופטים י"ד, ג; בבלי ט ע"ב), לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו – כמו שנאמר "ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו" (שופטים ט"ז, כא). בחלק מעדי הנוסח המאוחרים ובדפוסים127הפסוק חסר ב־א, א2, מ, ר, ל, הפ, ע, ג5, ג9, ג28, ג29, ז, פ, ת, ב, ן. הפסוק מופיע כחלק מהמשנה. במקרים רבים שהמשנה מצטטת בהם הרשו מעתיקים לעצמם להוסיף או לקצר בציטוט הפסוקים. התופעה מוכרת, ואין בכך חידוש. מכל מקום הבבלי מביא את הפסוק, ומשמע שהוא היה לפניו במשנה, כעדות כתבי היד הטובים (ט ע"א). התלמוד הבבלי (ט ע"ב) מנצל את הזכרת שמשון לסדרה ערוכה של מדרשים העוסקים בגיבור זה, בבחינת "מדרש שמשון". ראשיתו של המדרש בעוד דוגמה של מידה כנגד מידה בשמשון, והמשכו אינו קשור לרעיון זה.128יצירות מעין אלו רגילות במדרשים, ונדירות בתלמודים. עם זאת יש בתלמודים פרקים שלמים שהם בבחינת מדרש מגובש. הבולט בהם הוא "מדרש אסתר" שבמסכת מגילה, או מדרש תשעה באב שבמסכת תענית, ועוד.
אבשלום ניתנווה – כך בעדי הנוסח הטובים. בכמה עדי נוסח משניים: "נתגאה",129ניתנווה, או בצורה דומה, ב־ת, ג28, ן, א2, פ, פ1, ל, ז, ג9, ג5. בשערו – על שערו הארוך של אבשלום אנו שומעים במפורש (שמואל ב י"ד, כו). בפסוק הקודם מדובר על יופיו של אבשלום, ומשמע שהשער היה מרכיב ביופיו. בתנ"ך לא נאמר שהיה חטא בגידול השער, ואכן הנוסח "ניתנוה" אינו מלמד על חטא אלא על יופי בלבד. הנוסח "נתגאה" כבר מהווה פרשנות מדרשית למקרא. לפיכך ניתלה בשערו – שנאמר: "ויחזק ראשו באלה ויֻתן בין השמים ובין הארץ" (שמואל ב י"ח, ט), ולפי שבא על עשר פילגשי אביו – הדרשן מצרף כאן פסוקים מספר. דוד השאיר עשר פילגשים לשמור על הבית (שמואל ב ט"ו, טז), לאחר מכן נאמר שאבשלום בא על פילגשי אביו, אך לא נאמר שעשה זאת לכל העשר (שם טז כא). בחזרתו של דוד לירושלים נאמר שהניח את עשר הפילגשים למשמרת ולא קרב אליהן (שם כ', ג), ומשמע שכל העשר נטמאו, כמסקנת המשנה כאן, לפיכך ניתנו בו עשר לונכיות שנאמר ויסובו עשרה נערים נושאי כלי יואב וגו' – שמואל ב י"ח, טו. "לונכי" היא כלי מלחמה חד העשוי מברזל, ולכן מתאר המדרש שנעצו בעיני צדקיהו לונכיות של ברזל (דברים רבתי ואתחנן), ובנשק זה נהרג רבי יהודה בן בבא (בבלי, סנהדרין יד ע"א; עבודה זרה ח ע"ב).130המסורת הבבלית מספרת על מותו בין אושא לשפרעם בעת שסמך חכמים. מסורות דומות כוללות אותו בין עשרת הרוגי מלכות (ירושלמי, פ"ט הי"ג, כד ע"ב), ובאחרות מתואר שהוא נהרג בשלב מאוחר של הגזרות (שמחות פ"ח ה"ח, עמ' 154; שם ה"ט, עמ' 154). אבל בהלכה י של הירושלמי (כד ע"א) נאמר שמת על מיטתו בשלום לפני הגזרות ולא הספיקו להספידו כהלכה. המסורות סותרות, אפוא, זו את זו. הלונכי מוכרת בארסנל כלי הנשק של הלגיון הרומי. המילה עצמה יוונית, loncή (איור 12). הלונכיות אינן נזכרות במקרא. הדרשן לומד על קיומן מהניסוח "נושא כלים".
ולפי שגנב שלוש גניבות לב אביו ולב בית דין ולב אנשי ישראל לפיכך נתקעו בו שלשה שבטים שנאמר ויקחו שלושה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום – שמואל ב יח יד. אבשלום אכן רימה והעמיד פנים, לכך קורא לו התנא "גנב לב אביו". הוא אכן גנב את לב אביו ואת לִבם של כלל ישראל, אך בית הדין איננו נזכר בסיפור המקראי, ואף אין לו מקום בסיפור. לו נאמר שהוא גנב את לבו של יואב או את לבו של אחיתופל היה לכך בסיס מקראי, אך גניבת לבו של בית הדין אינה משתלבת כלל בסיפור. ההשוואה בין המעשה הרע והעונש היא אפוא מלאכותית מאוד ואינה מבוססת, בניגוד ליתר הדימויים דלעיל שיש להם בסיס במילות התנ"ך.