נספח א
פועלו של רבן יוחנן בן זכאי
הרס המקדש וחורבן ירושלים היכה בהלם את היישוב היהודי. בני התקופה היו משוכנעים שברגע האחרון, הקשה מכול, תבוא תשועת המשיח. האל לא ייתן להחריב את ביתו, גם אם תאחר התשועה לבוא. אמונה עזה זו פיעמה בעם, אף שבעבר כבר נשרף המקדש ועם ישראל גלה מארצו. אמונה איננה עניין לשיקול לוגי, וטיעון מעין זה לא הושמע, לפחות לא בספרות שבידינו.
חורבן ירושלים היווה שואה לאומית. במישור הדתי לא רק שהתקווה המשיחית נכזבה, אלא שלא היה ברור כיצד ניתן להמשיך ולקיים מצוות. לא היה בעולם הקדום תקדים לדת ללא מקדש מרכזי (להוציא את הנצרות שעדיין לא הייתה דת המונית, ושגם עבורה היה המקדש בירושלים, באותה תקופה, מרכז, אם כי בעל אופי שונה). לאמִתו של דבר, עד ימינו כמעט אין דת או קבוצה חברתית אחרת שאין לה מקום או זמן של הזדהות חברתית של הציבור. לדמוקרטיה, למשל, סמלים משלה; לא כל אחד משתתף בהם, לא כל אחד בוחר, לא כל אחד מבקר בבית הפרלמנט או צופה בטקסיו, אך קשה להעלות על הדעת השקפת עולם ללא סמל הזדהות מרכזי.
המקדש היה מרכז חיי הדת. כאן התקיימו כל מעמדות הציבור, והחגים נחוגו בעיקר בבית המקדש. כך, למשל, הייתה תקיעת השופר מלכתחילה רק במקדש, נטילת ארבעה מינים רק במקדש, ברכת כוהנים רק במקדש וכיוצא באלו מצוות אחרות. כבר בימי הבית החל תהליך ביזור מצוות הדת, וחלק מהמצוות שמנינו כבר נהגו גם ברחבי הארץ, ב"מדינה", ברם עדיין נתפס המקדש כמקום המצווה העיקרי. התפילה בבית הכנסת הייתה בלתי מפותחת וטרם תפסה מקום חשוב בתודעה הדתית, ועיקר העיקרים, המקדש נתפס כ"שער השמים", המקום שבו מתקבלות תפילותיו ובקשותיו של היחיד והציבור. היטיב לבטא זאת רבי יהושע בן חנניה באמרו: "אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל" (אבות דרבי נתן, נו"א פ"ד, עמ' 21).
במישור החברתי הייתה המכה אנושה לא פחות; כל סמלי ה"יחד" הדתי היו כולם במקדש. מעבר לכך הנהגת האומה; הכוהן הגדול והסנהדרין שכנו במקדש, שאבו ממנו את יוקרתם והוא היה בסיס הלגיטימציה שלהם מבחינה תאולוגית וחברתית כאחת. שכבת הכוהנים הגדולים היוותה את שכבת העילית וזו נפגעה קשות במרד, איבדה את בסיס היוקרה שלה במקדש וכנראה גם רבות מעמדותיה החברתיות-כלכליות במדינה כולה.
שיקומה של החברה היהודית והתאמתה למציאות שהשתנתה קשורים במעשיו של רבן יוחנן בן זכאי ויריבו-ממשיכו רבן גמליאל. במסגרת זו נסתפק בתיאור כללי של אווירת התקופה. לפי המסורת התלמודית ברח רבן יוחנן בן זכאי, בדרכי ערמה, מירושלים בעת המצור והסגיר את עצמו לרומאים, נפגש עם המצביא הרומי ומצא חן בעיניו לאחר שניבא לו שיתמנה לקיסר. משנתגשמה הנבואה אפשר לו אספסינוס להקים את המרכז ביבנה, והעניק בכך את התנופה ההכרחית לפיתוח תנופת השיקום. הסיפור, כפי שהוא בידינו במקבילות מספר, חשוד ולובש כבר אופי של מיתוס. בין המקבילות הבדלים המגבירים את החשד באותנטיות של פרטי הסיפור. החוקרים מפקפקים בפרטים שונים בו, וברור שבמהלך הדורות נוספו לו קישוטי הדר וגוזמה. המפגש לא היה עם הקיסר, שכן לא הקיסר צר על ירושלים אלא בנו טיטוס, שהפך לקיסר רק מאוחר הרבה יותר. עם אספסינוס ניתן היה להיפגש רק לפני המצור, ואז כל הסיפור המפורט על הבריחה מאבד מקסמו. יוספוס מספר סיפור זה של נבואה על מינוי המצביא לקיסר על עצמו, וסויטוניוס, סופר רומי אחר, מאשר את ייחוסו של הסיפור ליוספוס. האגדה צירפה, אפוא, לגרעין ההיסטורי ספורים נוספים, ונוסח התלמוד הבבלי הוא הסיפורי מכולם. עם זאת, אין לפקפק בגרעין ההיסטורי. הרומאים הושיבו את רבן יוחנן בן זכאי ביבנה, יחד עם שאר הבורחים שברחו או ערקו מירושלים, כפי שמעיד יוספוס. הם אפשרו לו ללמוד וללמד. אי אפשר לדעת האם היה לכך היתר מפורש ומתוכנן, או שמא העדיפו בתחילה להעלים מכך עין, ורק מאוחר יותר הכירו בכך בדיעבד. כך או כך, בפועל קם מרכז יהודי ביבנה, והמסורת מתארת אותו כפי שעוצב עשרות שנים מאוחר יותר.
במרכז ביבנה הקים בן זכאי את הסנהדרין, וזכה, לא בלי מאבק, בהכרת הציבור. ממשיכו זכה כנראה גם בהכרת השלטונות, ואולי גם בתואר נשיא (פטריארך). בימי הבית זכה הציבור היהודי לא רק באוטונומיה אלא גם בכך שמנהיגותו נחשבה למנהיגות הלאומית, והארץ נתפסה כארצם של היהודים, אף ששכנו בה מיעוטים אחרים, כולל ערים הלניסטיות. עתה היהודים עדיין נהנים מאוטונומיה, אך לא משליטה בארץ. הסנהדרין והנשיא מנהלים את חיי היהודים, אך אין להם סמכויות וזכויות על טריטוריה מוגדרת.
רבן יוחנן בן זכאי ארגן מחדש את מערך המצוות וקבע אילו תקוימנה בכל יישוב ויישוב ואילו תחזורנה רק עם בניית המקדש; הוא קבע מה דינן של מצוות המקדש שאי אפשר בלעדיהן. כך, למשל, גר חייב להביא קרבן להשלמת גרותו, ומעתה עליו להפריש את הכסף אך גרותו חלה גם ללא הקרבן. הוא הדין במצוות נוספות. הוא לא המציא מצוות חדשות, אלא העלה למרכז המפה מצוות ואידאות שכבר רווחו בקרב הפרושים ובעולמו של בית המדרש. על השאלה "חרב מקום שמתכפרים בו עונותיהם של ישראל" ענה: "בני אל ירע לך יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה ואיזה זה גמילות חסדים שנאמר כי חסד חפצתי ולא זבח" (אבות דרבי נתן, נו"א פ"ד, עמ' 21). הוא הציג את תלמוד התורה ואת הצדקה כתוכן דתי וחברתי של היהדות במצבה החדש. אם שמעון הצדיק, מחכמי בית שני, קבע: "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (משנה, אבות פ"א מ"ב), הרי שמלאחר החורבן די בשתי רגליים בלבד, תורה וגמילות חסדים. תלמוד תורה, שהיה בימי הבית עיסוק משני מבחינה חברתית, הפך להיות התוכן המרכזי של העשייה הדתית, ומסלול הקידום בחברה היהודית. בית הכנסת תפס את מקומו החברתי של המקדש כמרכז המקומי. בית הכנסת כמוסד כבר היה קיים בימי הבית, אך מעתה התפשט והפך למוסד נפוץ יותר. התפילה התגבשה והפכה למצווה מרכזית. במישור החברתי-דתי הפכו חכמים למנהיגי העם, ובבתי המדרש הפעילים התגבשה המנהיגות החדשה ונקבעו ההלכות המחייבות בעם. עד עתה הנהיגו הכוהנים את העם, ואפילו בין הפרושים הם היוו מרכיב מרכזי. כ- 40% מהחכמים הידועים לנו מימי הבית היו ממוצא כוהני. מעתה ואילך הם מאבדים את מקומם, וביהודה מתחולל תהליך של חילוף העילית. הכתות, שהיו תופעה מרכזית בחיי הרוח של העם, נעלמות, ובית המדרש הפרושי הופך לדרך המלך של היהדות. מתקופה זו אין לנו יצירות תרבות שלא צמחו בבית המדרש. אותם מינים שסירבו לחזור לדרך המלך נדחקו מהחברה היהודית. הקבוצה הבולטת ביותר היא הנצרות, שמצאה לה אחיזה בחברה הנכרית, בעיקר בחוץ לארץ.
דור יבנה הוא, אפוא, דור הייסוד של היהדות הרבנית, זו שהנהיגה את עם ישראל לדורותיו, והמסורת רואה ברבן יוחנן בן זכאי את האישיות שהייתה המניע המרכזי של המהלך החדשני הזה.