דיון
עד עתה בחנו את העובדות ההיסטוריות בחמישה נושאים או שאלות. מעתה עלינו לבחון ולנסות להציע שחזור היסטורי אשר ייקח בחשבון את כל העובדות והשחזורים ההיסטוריים המוצעים.
כאמור, כמעט אין בידינו שרידים של בתי כנסת מהמאה השנייה, ולעומת זאת מהמקורות התנאיים משתמע כי הייתה זו תופעה נרחבת ומקובלת למדי. השאלה היא, אפוא, כפולה: האם אכן היו בתי הכנסת כבר בתקופה זו תופעה רווחת? אם כן – מדוע אין לנו שרידים של מבנים אלו, ואם לא – כיצד נסביר את הסתירה שבין שני טיפוסי המקורות שבידינו? ניתן להציע הצעות מספר:
1. המקורות התנאיים אינם משקפים את המציאות בציבור הרחב, הם פרי עיון ודיון תאורטי בנתונים ספרותיים, או שהם משקפים את ערכיה ושאיפותיה של חברת החכמים בלבד. לפי הסבר זה ייתכן שבמרכזי הלימוד היו בתי כנסת, אך אלו לא רווחו בציבור הרחב והציבור הרחב הושפע רק מעט מערכיה של שכבת החכמים. כידוע, אין זו הצעה חדשה או מהפכנית. זרם רחב בספרות המחקר מציע וחוזר ומציע הסבר זה כדרך מרכזית לפרשנות של מקורות התקופה, והספרות בכיוון זה עשירה ביותר810המייצג המובהק של הערכה זו הוא כמובן נויסנר. ראו למשל נויסנר, התלמוד כהיסטוריה, ועשרות פרסומים נוספים. בדרך זו נכתבו מחקרים רבים נוספים, והדברים ידועים. . אילו הייתה הצעה זו מתקבלת היו לכך השלכות מרחיקות לכת. כידוע, בתקופת האמוראים אכן הפכו בתי הכנסת לתופעה רווחת. התנאים לא היו נביאים. אם ספרותם מתארת אוטופיה שהפכה למציאות מאה שנה מאוחר יותר, ואם בספרותם נמצא עידוד ברור לצורך בריבוי בתי כנסת, הרי שאותו ערך שהטיפו לו זכה לבסוף והתקבל בציבור. אם כן הרי שלחכמים הייתה השפעה מכרעת על הציבור, והם היו מנהיגיו. אמנם ההשפעה לא הייתה מידית. כאשר עסק רבי יהודה, למשל, בדיני בית הכנסת וכבודו, עדיין היו אלו חזון ודמיון, אך רמזיו והלכותיו התקבלו בציבור כחמישים שנה מאוחר יותר. בתנאי העולם הקדום שבו התפשטו תהליכים חברתיים באטיות ניתן לראות בקצב זה של האירועים הצלחה ועדות למנהיגות כובשת.
אין צורך לומר שמסקנה זו סותרת את טיבו ואת משמעותו של ההסבר המוצע. ההסבר מבוסס על כך שחכמים לא שלטו בציבור, ושספרותם אינה מייצגת את המציאות, והנה מתברר שרעיונות שנהגו בבית המדרש הפכו למציאות חיה ורווחת תוך שלושה דורות.
י"ל לוין טען שבתי הכנסת לא הונהגו בידי החכמים, וחכמים הסתגלו למציאות זו ולא הובילוה811לוין חזר על הדברים בבמות מספר מנקודות מבט שונות. ראו לוין, חכמים ובתי כנסת; לוין, בית הכנסת, עמ' 470-440. . לא נעסוק כאן בבירור שאלה זו, מכל מקום אין ספק שבסיס טענותיו מוכח. תהליכים מספר בבית הכנסת אכן מונהגים בידי הציבור הרחב, וחכמים מצטרפים אליהם. כך, למשל, עיטור בתי הכנסת וציור רצפות הפסיפס מוצג בתלמוד כתופעה עממית, שצמחה "מלמטה" וחכמים לא התנגדו לה812ירו', עבודה זרה פ"ג ה"ב, מב ע"ד, לפי גרסת כתבי היד. עיין אפשטיין, שרידי ירושלמי, עמ' 20. . לא כאן המקום לדון האם מצב זה שבו נענים חכמים לרחשי לב הציבור מעיד על ערעור מעמדם, או אולי להפך, מסביר מדוע וכיצד השכילו חכמים להנהיג את הציבור. ייתכן שלפנינו עדויות לדו שיח בין המנהיגות לציבור, מעין אותו דו שיח המאפיין את המנהיגות הפוליטית בעידן ה"פריימריס" והבחירה הישירה. מכל מקום, הרעיון שבתי הכנסת הם אוטופיה של חכמים אשר נהגתה בבית המדרש התנאי, והציבור נענה לה (רק) לאחר כמה עשרות שנים, איננה הולמת את העדויות על חלקו הרב של הציבור בתהליך יצירת ההווי בבית הכנסת ועיצוב אופיו.
זאת ועוד. כפי שראינו יש מקום למסקנה כי כבר במאה הראשונה היו בתי הכנסת תופעה רווחת למדי. ודאי שתופעה זו רווחה פחות מאשר במאה השלישית, שכן בתי הכנסת, מטבעם, הוקמו רק ביישובים גדולים שבהם ניתן היה להקים מערכת קהילתית הולמת. במאה הראשונה לא היה מספרם של יישובים מעין אלו עדיין כה גדול כמו בתקופה הרומית-ביזנטית813ניתוח תפרוסת היישוב מחייב בירור נפרד. ראו ספראי, הכלכלה, עמ' 103-17. , אם כן קשה להבין מדוע חוסל מוסד בית הכנסת בתקופת התנאים וחודש שנית מאה וחמישים שנה מאוחר יותר.
כפי שראינו התפתחו כל רכיבי הפעילות בבית הכנסת בתפילה, בקריאת התורה, בקריאת שמע ובלימוד תורה בימי התנאים, ולמעשה תבעו חכמים מעין מהפכה ובה הפכו מרכיבים אלו לערכים מכוננים ולאבן פינה של החברה היהודית המתהווה. האם ייתכן שדווקא בתקופה זו נוון מוסד בית הכנסת ובוטל? טיעון אחרון זה מבוסס, כמובן, על ההנחה שאכן מקורות חז"ל משקפים את התהליכים שאירעו בחברה היהודית. ברם אפילו אם אין זה כך ודאי שלימוד התורה, התפילה והשירותים הקהילתיים בימי התנאים תפסו מקום מרכזי יותר בחברה היהודית במאה השנייה מכפי שתפסו בחברה היהודית במאה הראשונה. אם כן קשה לקבל הסבר המבוסס על כך שהמוסד המייצג ערכים אלו, והמהווה בית טבעי להם, נוון ובוטל דווקא בתקופה שפעילויות אלו התגבשו, התחזקו והתפשטו.
המקורות הנוצריים הקדומים (דידסקלה אפוסטולורום, יוסטין מרטיר) מעידים אף הם על מרכזיותו של בית הכנסת כמייצג של יהדות המאה השנייה.
אם כן, ההסבר כאילו ספרות התנאים איננה משקפת מציאות אמיתית, וכאילו בתי הכנסת היו לכל היותר נדירים, קשה, מופרך מתוכו ואיננו הולם את הנתונים הסביבתיים המוכרים לנו.
2. בתי הכנסת הפכו למוסד רווח בסוף ימי התנאים, כלומר רק בדור רבי. כל המקורות התנאיים משקפים גם הם רק את סוף ימי התנאים. לפי הסבר זה, מסורות המיוחסות לרבי עקיבא, או לרבי יהודה (180-135 לספירה) שממנו נשתמרו מימרות רבות בדיני בית הכנסת, נאמרו רק כדור מאוחר יותר. הצעה זו מחייבת להניח ששושלות המסירה של תנאים מעוותות, ומימרות יוחסו לחכמים קדמונים אף שנאמרו, או שנוסחו, מפי חכמים מאוחרים. ההצעה מהפכנית וחדשנית פחות מכפי שהדבר נראה. טענות מסוג זה הושמעו כבר במחקר כלפי שושלות המסירה של התלמוד הבבלי. גם בברייתות הנמסרות בתלמודים חל תהליך דומה, ולעתים "תוקנה" מימרה תנאית וניסוחה הושפע ממציאות או מערכים שרווחו בימי האמוראים. ברור שעורכי המשנה ייחסו חשיבות רבה למסירה מדויקת של בעלי המימרות814ראו למשל משנה, עדויות פ"א מ"ג-מ"ו. ; מנגד, מסתבר גם שמימרות קדומות יוחסו לחכמים מאוחרים, לאלו שהביאום לבית המדרש. ההצעה שאירע תהליך הפוך של ייחוס מימרה מאוחרת לחכם קדום מחייבת בירור בכלל ספרות התנאים, ולפיכך נסתפק כאן בהעלאת ההצעה מסופקת זו, ובקביעה כי אם היא נכונה היא מחייבת שידוד מערכות בחקר המקורות התנאיים.
3. בתי הכנסת היו תופעה רווחת כבר במאה השנייה; שרידיה טרם נחשפו משום שטרם נחפר יישוב יהודי או רובע מגורים יהודי מתקופה זו בארץ. המאה השנייה היא מעין "חור שחור" במחקר הארכאולוגי, וכמעט לא נחפר מכלול מגורים יהודי מתקופה זו. ברוב יישובי הגליל ויהודה נחשפו שכבות מגורים עיקריות מהמאה הראשונה או מהמאות השלישית והרביעית. דומה שחברו כאן שני תהליכים האחראיים למצב זה. במחוז יהודה נהרסו אתרים רבים במרד החורבן או במרד בר כוכבא (ירושלים, החווה בקלנדיה, עתרי, הרודיון, חורבת הלל, חרמשית, מוצא, גבעון, קרית ספר ועוד ועוד כיוצא באלו). בחלק מהאתרים ניתן לתארך את החורבן לאחת המרידות, ולעתים ברור שהאתר ספג מכה קשה במרד הראשון, וחרב במרד השני. בקבוצה אחרת של אתרים אין עדות לחורבן, וודאי שלא לחורבן מתוארך, והאתר פרח במאות השלישית-רביעית, אך לא נמצאה שכבת בנייה מהמאה השנייה (מלאחר מרד בר כוכבא). כך המצב בסוסיה, רמון, עין גדי, יריחו, חרמשית ומקומות רבים אחרים.
בגליל התמונה היישובית שונה. ביישובים רבים התקופה הרומית-ביזנטית היא תקופת פריחה ושגשוג. במהלך הבנייה של שכבת השגשוג נהרסו המבנים מהתקופות שקדמו לה, ואבני הבנייה נוצלו לבנייה מחודשת זו. נראה שהיישובים במרון, חורבת שמע, עמודים, כורזין, כפר חנניה ואחרים שגשגו כבר במאה השנייה, אך השגשוג המאוחר יותר הכחיד את שרידי הבנייה הקדומים815לא כאן המקום לסקירה מתוארכת של כל יישובי הארץ, והסתפקנו בסקירה ראשונית ומייצגת בלבד. . השגשוג התחולל גם ביהודה, וההבדל בין הגליל ליהודה הוא שביהודה הייתה המאה השנייה (מלאחר המרד השני) תקופת שפל, מה שאין כן בגליל. מקורות חז"ל המלמדים על הפעילות בתקופת התנאים ביהודה מייצגים בעיקר את אזורי השפלה (לוד-יבנה-אמאוס) ואת שנותר בהר יהודה לאחר המרד הראשון.
למעשה, עד עתה טרם נחפר במרחב היהודי מבנה שפעל ברצף מהמאה הראשונה ועד למאה הרביעית. בתנאים אלו ניתן להסביר מדוע טרם נתגלו שרידי בתי כנסת מהמאה השנייה. בתי הכנסת בבד עיסא ובחורבת עתרי שחרבו, ככל הנראה, במרד בר כוכבא, "מצמצמים" את הפער שבין סוף ימי בית שני לבין המאה השלישית, ומעידים על כך שעדיין יש תקווה למצוא מבני בתי כנסת נוספים מהמאה השנייה.
4. בתי הכנסת התנאיים היו מבנים קטנים ברמת בנייה שגרתית, על כן לא הותירו שרידים מרשימים. כפי שראינו, המקורות התנאיים שהעלינו אינם מספקים תמונה אחידה. מחלק מהם ניתן להבין שמדובר במבנה דמוי חדר רגיל, בית פרטי שהפך לבית כינוס צנוע. מבנים מסוג זה צפוי שלא יתגלו, או לא יזוהו, בחפירות ארכאולוגיות. לעומת זאת חלק מהמקורות מתארים מבנה גדול, ציבורי, בעל אופי וייחוד ארכיטקטוני, גם אם אין זה מבנה מפואר ובנייתו וקירויו פשוטים. מבנים מסוג זה אמורים לבלוט בחפירות ולהתגלות בהם כפי שנתגלו בחפירות גמלה, בד עיסא, חורבת עתרי וחורבת עמדאן שמימי בית שני.
קשה יותר להסביר מדוע נבנו חלק ממבני בית הכנסת בצורה פשוטה ללא סימני היכר ציבוריים, לפחות בתי הכנסת מהמאה הראשונה. דומה שחברו כאן מספר מרכיבים אפשריים:
א. המרכיב הכלכלי – המשבר הכלכלי גרם לבניית מבנים פשוטים יחסית.
ב. המרכיב האידאולוגי – כפי שראינו, בתוך שכבת החכמים היו חכמים שדגלו בבניית מבנים פשוטים, או אולי אפילו התנגדו לכל מבנה. ללימוד התורה, למשל, הם העדיפו את השטח הפתוח, בבחינת "חכמות בחוץ תרונה", על פני לימוד במבנה מסודר.
לא מן הנמנע ששני ההסברים משולבים, וחכמים התייחסו אל המצוי כרצוי וקידשו את התנאים שהכתיבה להם המציאות.
בשלב זה מן הראוי להעלות השערה נוספת. בתי הכנסת במאה הראשונה לא נהנו בהכרח מברכתם של הפרושים. הפרושים שלטו אמנם ברחוב היהודי, אבל מבני ציבור נבנים על ידי העילית השלטת, וזו הייתה קרובה יותר לעולמם של צדוקים. לאחר חורבן ירושלים והמקדש החלה "המהפכה של חכמים"; לראש סולם העדיפויות הדתי-חברתי עלו ערכים "חדשים", ערכים שהיו מוכרים בעבר אך עד עתה תפסו רק מקום שולי בחברה. במקביל התפתח גם המבנה הקהילתי. לארגון החברתי המחודש של החברה היהודית נחוץ היה מבנה מרכזי. עם זאת לא נטה הציבור, בהשראת מנהיגיו משכבת החכמים, לאמץ בפשטות את המבנה המקובל של בית הכנסת הקיים. חכמים דגלו במבנה פשוט ובלתי פורמלי, וזאת כחלק מאותה השקפת עולם שכבר תוארה. יתר על כן, כבכל ארגון חדש הייתה בשלב הראשון נטייה לא להתמקד במבנים אלא בתוכני הפעילות. אט אט, עם התגבשות החברה החדשה ומיסודה של שכבת העילית החדשה, נבנו מחדש מבנים שישמשו בסיס ארכיטקטוני לחברה היהודית.
בעולם הקדום היו תהליכים חברתיים אטיים ביותר. כמו בכל תהליך חברתי לא נוסדה התפיסה הארכיטקטונית והחברתית העומדת ביסוד הקמת המבנים יש מאין, אלא התפתחה אט אט. אם במאה השלישית, או כבר בסוף המאה השנייה, נבנו בתי כנסת רבים ומפוארים בעלי אופי מגובש וכמעט אחיד, הרי שבמאה השנייה נבנו מבנים קטנים וצנועים יותר, ללא מבנה ואופי קבועים.
למעשה, השאלה שאנו עוסקים בה היא מה היו שלבי היסוד של תופעת בית הכנסת. תנועות חברתיות, או תופעות חברתיות, מוכרות בדרך כלל רק מרגע ש"המריאו" והפכו לתופעה נפוצה. שלבי היסוד והגיבוש נותרים בדרך כלל עלומים, שכן אלו לא זכו לתיעוד מספיק. בשלבי היסוד הייתה עדיין התופעה שולית ועל כן לא זכתה לביטוי הוגן בספרות התקופה. כך, למשל, אנו יודעים רק מעט על ראשיתה של תרבות מקומות הקודש ביהדות ובנצרות, או על ראשיתו של האסלאם שלפני ימי מוחמד, או על ראשיתם של הפרושים או האיסיים. במקרה שלנו, שלבי היסוד של הקמת בית הכנסת נותרים עלומים, בין השאר משום שחכמים סירבו להקדיש משאבים לבניית בתי כנסת באותם שלבי יסוד.
מסקנה
דומה שהפתרון לשאלת קיומם של בתי הכנסת במאה השנייה נעוץ בשילוב שני ההסברים האחרונים. לאמור: היעדר עדויות ארכאולוגיות לבתי כנסת במאה השנייה, אך גם אופיים הצנוע של בתי הכנסת בתקופה זו. בתקופת היסוד של "תרבות התורה שבעל פה" שהנהיגו החכמים לא אומצה השיטה ה"ישנה" של בניית בתי כנסת, והועדפו מבנים פשוטים וצנועים. אמנם כבר החלו להקים מבנים גדולים, אך גם לאלו היה אופי ארכיטקטוני צנוע ופשוט. המבנים הללו לא שרדו הן בגלל אופיים והן בגלל המיעוט הכללי של הממצאים הארכאולוגים מתקופה זו.