נספח א’
בתי הכנסת התנאיים (200-70 לספירה)
הצגת השאלה
הוויכוח מתי נוסד מוסד בית הכנסת והיכן היה בית גידולו ומקור צמיחתו טרם הוכרע720צייטלין, בית הכנסת; גוטמן, בית הכנסת; פינקלשטיין, בית הכנסת; קי, בית הכנסת; גרבה, בית הכנסת; לוין, בית הכנסת בימי הבית, ועוד. , עם זאת ברור שכבר במאות הראשונה והשנייה לפני הספירה נבנו בתי כנסת בתפוצות, וכנראה גם בארץ. מאז ועד היום בית הכנסת הוא מרכז חברתי ודתי בקהילות היהודיות באשר הן. עם זאת, ולמרות שפע המידע על בתי הכנסת בתקופות השונות, אין בידינו שרידים ארכאולוגיים של בתי כנסת מהתקופה שבין מרד החורבן לבין סוף המאה השנייה. בתי הכנסת הגליליים, המוכרים היטב מהממצא הארכאולוגי, נוסדו רק בשלהי המאה השנייה לכל המוקדם721מעוז, בית הכנסת. . לאחרונה רבו המציעים לדחות את תחילת הקמתם לתקופה הפוסט אמוראית, ובכך לא נעסוק. לדעתנו את גל הבנייה העיקרי יש לייחס לתקופתו של רבי יהודה הנשיא722רבי היה מנהיג בולט וחזק, והתקופה הנקראת על שמו מתאפיינת בשגשוג וביציבות. בין תקנותיו של רבי מרובות התקנות שנועדו למסד ולארגן את החיים התרבותיים-חברתיים ולהפנותם לאפיקים מסודרים (לוין, ר' יהודה הנשיא, עמ' 118-94). כך, למשל, קבע רבי שאין ללמד בשוק (ראו להלן). תקנה אחרת הייתה ש"תלמיד אל יורה" (ירו', שביעית פ"ו ה"א, לו ע"ב-ע"ג; גיטין פ"א ה"ג, מג ע"ג; בבלי, סנהדרין ה ע"ב). כך יש להבין גם את עריכת המשנה כספר לימוד מחייב, ואולי גם תקנות נוספות. תקופה זו היא תקופה של מיסוד החיים הדתיים, והתפשטות בתי הכנסת עשויה להשתלב היטב בהווי התקופה. זאת ללא כל קשר לשאלה האם בית הכנסת נוסד בידי חכמים, או בהשראתם, או ביזמת הציבור הרחב. . התקופה שממנה אין לנו בתי כנסת היא תקופת התנאים, ובידינו ספרות המתוארכת בוודאות מתקופה זו. כפי שנראה להלן, מהספרות התנאית ברור שבתי הכנסת היו תופעה רווחת ומקובלת. על כן עולה מעצמה שאלת אי ההתאמה שבין העדויות הספרותיות לבין הממצא הארכאולוגי, ובשאלה זו והשלכותיה נתמקד בדיון זה.
בתי הכנסת מימי בית שני
בתי הכנסת מימי בית שני, ובעיקר מסוף ימי הבית, נידונו רבות בספרות המחקר723גרבה, בית הכנסת; גוטמן, הקדמה; לוין, בית הכנסת בימי הבית; קי, בית הכנסת, ועוד. . לא נעסוק כאן בשאלה זו, ונסכם בקצרה את עיקרי הדברים. עד עתה פורסמו בתי כנסת ממצדה ומהרודיון, שהיו מבצרים ממלכתיים ומעוזי הקנאים, ומגמלא שהייתה בירת טופרכיה ויישוב גדול למדי. ההצעה של חופרי מגדל שעל חוף הכנרת, שבית המעיין במגדל היה בשלבו הראשון בית כנסת, נדחתה על ידי נצר724נצר, מגדלה. , אם כי המבנה טרם פורסם במלואו ונימוקי החופרים טרם נבחנו לגופם. לאחרונה חפר מגן בית כנסת שפעל עד מרד בר כוכבא בכפר קטן הנקרא היום "חורבת בד עיסא" (איור 31)725מגן ואחרים, קרית ספר. לעומת זאת, ההצעה של נצר לזהות בית כנסת ביריחו חסרת ביסוס. ראו נצר ואחרים, בית כנסת. במבנה אין כל סימנים למבנה ציבור. חדר גדול המשמש להתכנסות ומצוי בתוך בית אחוזה (ארמון) גדול עשוי לשמש לכל תפקיד אפשרי אחר, ובית כנסת הוא רק הצעה אחת, בלתי מוכחת, מתוך אפשרויות מספר. . מבנה נוסף נחפר בחורבת עמדאן על ידי און ווקסלר-בדולח (להלן), כפר קטן נוסף מהמאה הראשונה נחפר על ידי בועז זיסו ואמיר גנור בחורבה המכונה על ידו חורבת עתרי. כאן הם חפרו מבנה ציבורי שהוא מבנה רוחב שצדו הרוחבי פונה לצפון והכניסה אליו מדרום. במבנה טור עמודים אחד, והוא טיפוס מעבר בין בית הכנסת המרובע של ימי הבית השני ובית הכנסת התלת-סיטראי האופייני למאה השלישית. לדעת החופרים המבנה נבנה לאחר המרד הגדול ולפני מרד בר כוכבא726זיסו, חורבת עתרי. . בסוף שנת תשס"ט התבשרנו על בית כנסת נוסף שחרב במרד הגדול במגדל שבגליל וטרם פורסם. כל המבנים הללו חרבו במרד הגדול או במרד בר כוכבא, ואף אחד מהם לא המשיך מעבר למרידות.
המקורות הספרותיים מזכירים רבות את בתי הכנסת. יוספוס מזכיר בית כנסת בטבריה727מלח' ה, 277 ואילך. , בברית החדשה נזכרים בתי כנסת בכפר נחום ובנצרת ומקורות חז"ל מזכירים בתי כנסת בירושלים, וכתופעה רגילה. בנוסף לכך ידועים בתי כנסת רבים בפזורה, בדלוס נחפרו שרידי בית כנסת, והמוסד נזכר בכתובות רבות מכל רחבי הפזורה, וכמובן גם בפפירוסים במצרים.
לכאורה כל מקורות המידע חוברים יחדיו לתמונה אחידה ולפיה היו בתי הכנסת תופעה רווחת ומקובלת בפזורה ובארץ ישראל. מובן שלא בכל יישוב בן 4-3 בתים היה בית כנסת, אך במרכזים הגדולים היו בתי כנסת. מנגד קמה סדרת חוקרים נכבדים אשר סיכמו ופירשו את הנתונים בצורה הפוכה. כאן ננקטה טכניקת ההפרדה בצורה משוכללת ביותר. בניתוח העדויות של יוספוס ניתן דגש מרבי על כך שיוספוס איננו משתמש במונח קבוע לתיאור המבנה, וכך גם העדויות מחו"ל נותקו מיהודה ופורשו כמשקפים מציאות האופיינית לתפוצה בלבד. הטענות כאילו לא היו בתי כנסת בארץ ישראל במאה הראשונה לספירה הושפעו בראש ובראשונה מאי האמון בברית החדשה ובספרות חז"ל כמקורות היסטוריים. מקורות אלו נתפסו מלכתחילה כבלתי אמינים, דמיוניים ואנכרוניסטים, וממילא המאמץ המחקרי הוקדש להסברים מדוע אין עדותם תקפה, ומדוע אין העדויות ההיסטוריות הולמות זו או זו.
במסגרת זו ניתן כמובן דגש על סתירות בין המקורות בכל הנוגע למונחים ולהבדלים בין המקבילות השונות. הממצאים הארכאולוגיים במצדה ובהרודיון זעזעו במידת מה את מסקנותיה של גישה זו, אך גם לכך נמצאו פתרונות שונים ומצמצמים. גוטמן728גוטמן, הקדמה; קי, הנצרות בגליל, ועוד. , למשל, טען כי אין הם מבני קודש ולא שימשו אלא לכינוסים. כתובת תיאודוטוס תוארכה למאה השנייה729קי, הנצרות בגליל. , כמו כן הוסבר שמצדה והרודיון אינם יישובים אלא ארמונות ומרכזים צבאיים. גילוי בית הכנסת בגמלא הכביד על טיעון זה, אך עדיין פורש כאילו לא היה מבנה דתי אלא אולם התכנסות.
לאמיתו של דבר, המונח "אולם התכנסות" או "בית מועצה" איננו פוטר כל בעיה. בית הכנסת שימש בראש ובראשונה לצרכים האזרחיים של הקהילה, ושימושו הדתי-ליטורגי היה מלכתחילה משני. על כן "בית המועצה" הוא, בתוקף הגדרה זו, גם בית הכנסת, והאבחנה, כביכול, בין שני טיפוסי המבנה הללו מחייבת עדיין בירור והוכחה. זאת ועוד. אם אכן היו קיימים בתי כנסת במאה הראשונה, כיצד נראו? האם ניתן לקבוע שהם לא נראו כמו המבנים הללו? אמנם אין ספק שעדיין אין לפנינו טיפוס ארכיטקטוני מגובש של מבנה, ברם אין גם צורך להניח שהיה טיפוס אחיד של מבנה. עוצבו לו קווי אופי מסוימים, אך טרם היה זה מבנה אחיד.
מעוז מקבל את הטענה שהמבנים במצדה, הרודיון וגמלא הם בתי כנסת, אולם לדעתו הקשר בינם לבין העדויות הספרותיות רופף למדי730מעוז, בית הכנסת. . לדעתו בתי כנסת היו רק במרכזים גדולים וממלכתיים כירושלים או כארמונות הורדוס, וגם ביישובים כפריים מרכזיים וגדולים במיוחד כגמלא. בית כנסת נוסף נחשף כנראה בטבריה, אך שרידיו נפגעו כליל על ידי המבנים המאוחרים וטיבו, ואף זיהויו כבית כנסת, אינם ברורים731דותן, חמת טבריה. . לדעתו של מעוז התמונה כאילו היו בתי כנסת גם ביישובים כפריים קטנים אינה מבוססת, והמקורות שמשתמע מהם כך הם אנכרוניסטיים בלבד.
כפי שכבר הזכרנו, לאחרונה נחפר לראשונה כפר קטן מסוף ימי בית שני ששמו היום "חורבת בד עיסא", ליד קרית ספר בחבל מודיעין. המקום היה כפר קטן ששטחו כ- 8 דונם, ונתגלה בו בית כנסת732מגן ואחרים, ארץ בנימין, עמ' 179-142. . המדובר במבנה ריבועי מדויק למדי שמידותיו 7.5X7.5 מ' בערך, משני צדדיו במה מוגבהת מעט וספסלים משלושה צדדיו. במבנה ארבעה עמודים ונכנסו אליו משלושה פתחים: מצפון, ממערב (פשפש קטן) וממזרח. דומה שתגלית מרעישה זו מבטלת את הצורך להתמודד עם הטענה שבתי הכנסת הם תופעה מצומצמת. הוא הדין בבית הכנסת בחורבת עמדאן. ברור, אפוא, שבתי הכנסת נבנו גם בכפרים (קרית ספר, עמדאן, עתרי), והם תפקדו גם לאחר החורבן, עד חורבן היישובים במחוז יהודה733; און ווקסלר, עמדאן. . לעומת זאת מגדל וגמלא הן עיירות גדולות, הירודיון ומצדה הם מבצרים וארמונות, כך שבתי כנסת נמצאו במרבית החפירות של יישובים שלמים שנחפרו מהמאה הראשונה, ובכל רמות היישובים הידועים לנו.
הרושם כאילו מדובר בתופעה ארכאולוגית קטנת היקף מבוסס על טעות אופטית. עד עתה נחפרו מסוף ימי בית שני בעיקר מבני שדה (בתי אחוזה) או מרכזים גדולים כגמלא. ביודפת, למשל, שהייתה יישוב גדול מסוף ימי בית שני, נחפרו עד עתה רק מספר קטן של מבנים, וכך הושמדו שרידי העבר ואין כל קושי בכך שבית הכנסת ביישוב טרם התגלה. מסתבר שגם באתרים אחרים מתקופת בית שני היו בתי כנסת, ברם היישוב הגדול מהתקופה הרומית-ביזנטית האפיל על כל מה שהיה לפניו. דוגמה למצב המחקר הוא תל חשש. כאן נחפרו שרידיו ההרוסים של מבנה ציבורי בעל שלושה מרחבים הפונה למזרח, ואולי הוא בית כנסת נוסף734ריטר-קפלן, תל חשש, מפרשת את המבנה דווקא כבית כנסת שומרוני שנבנה כחיקוי למקדש. למעשה אין כל סיבה להניח שכבר במאה הראשונה הגיעו למקום שומרונים, וטבעי לקשור את המבנה ליישוב היהודי שהיווה רוב מניין ובניין באזור יפו בימי בית שני. .
מכל מקום, בכפרים שנחפרו במלואם נמצאו גם בתי כנסת, ואלו נמנו לעיל.
אם כן, לסיכום, דומה שאין כל סיבה שלא לקבל את עדות המקורות הספרותיים העולה בקנה אחד עם המידע הארכאולוגי. יתר על כן, אם אכן הברית החדשה משקפת מציאות אנכרוניסטית, הרי שהיא מושפעת מהמציאות בימי עריכתה, לכל המאוחר מהמאה השנייה. אם כן, במאה השנייה כבר היו בתי הכנסת תופעה נפוצה, אחרת לא היו אלו באים לידי ביטוי בלוקס או באוונגליונים האחרים. לעניין זה נשוב להלן.
בתי הכנסת בספרות התנאים
מה ניתן לדלות מתוך המקורות התנאיים על צורתם של בתי הכנסת? המקורות אינם משפיעים עלינו שפע של פרטים, אף על פי כן ניתן לדלות כמה עדויות ורמזים בעלי ערך רב.
בתי כנסת פרטיים או ציבוריים
אם אכן פעל בימי התנאים מוסד בית הכנסת אך ללא מבנה ציבורי, הרי שיש להניח שבני הקהילה נאספו בבתים פרטיים שהפכו בכך לבתי תפילה, ואכן יש לכך מעט הדים בספרות התנאים. המשנה בנדרים פ"ט מ"ב מזכירה אפשרות ש"בית", שאדם נדר לבל יהנה ממנו, הפך לאחר מכן לבית כנסת. בתלמוד הירושלמי (נדרים פ"ט ה"ב, מא ע"ג; מגילה פ"ג ה"ד, עג ע"ד) מזכירים בהקשר לכך דין אחר המופיע במקורות התנאיים במסכתנו, ובו נידון דינו של בית כנסת של יחיד שחרב בניגוד לבית כנסת של רבים שקדושתו יתרה (משנה, פ"ג מ"א-מ"ב; ירו', פ"ג ה"ו, עג ע"ד)735ראו פירושנו למשנה זו. . מעניין שהירושלמי מדגיש שהיה זה מבנה שנבנה לשם חצר והפך לבית כנסת. שגרת לשון זו, הנאמרת אגב אורחא ללא כל משמעות הלכתית, מלמדת שאין זה רגיל שחדר, "בית" בלשון המקורות, יהפוך לבית כנסת, אלא מכלול שלם, "חצר". הוא הדין בהמשך הסוגיה שבה הירושלמי דן במי שקנה מבנה והקדישו לבית כנסת, ושוב הניסוח הוא "הדא אמרה בנייה לשם חצר והקדישה..." (זאת אומרת בנאה...). שתי פרשנויות אלו הן כמובן אמוראיות בלבד. משנה אחרת במסכתנו מדברת על מכירת בית כנסת, "אין מוכרין של רבים ליחיד" (פ"א מ"ב), וברור מהדיון שם שמדובר במכירת בית הכנסת לשם בית מגורים, הווה אומר שמעתה יהיה המבנה שייך לאדם פרטי. "בית ליאונטיס" שנחפר בבית שאן הוא מבנה פרטי שחלק ממנו הפך למבנה תפילה736צורי, לאונטיס. , ברם מדובר במבנה מאוחר מהתקופה הביזנטית ואין הוא שייך לענייננו, ואף ספק אם הוא יהודי737ספראי, אביונים. (איור 60). בית כנסת בתוך בית אחוזה נחפר בידי ש' דר בחורבת רקית. המדובר במבנה מהתקופה הביזנטית באחוזה מבודדת על הכרמל. החופרים סבורים שבית הכנסת הוא שומרוני738ראו דר, רקית. . להערכתנו אין די עדויות לייחוס זה, אבל מעבר לדיון זה ברור שמדובר במבנה מאוחר לתקופה שבה אנו דנים, ומצד שני הוא מעיד על עצם התופעה.
אם כן, תופעה זו של בתי כנסת פרטיים הייתה קיימת, והעדויות הספרויות להם הן בעיקר תנאיות, או במסגרת ציטוט של מקור תנאי בפי האמוראים739"בית כנסת של יחידי" נזכר עוד בסוגיה בירושלמי, שם שם, ברם משמעות המונח בהקשר זה היא שבית הכנסת נתרם על ידי תורם יחיד, כפי שגם ברור מהמקבילה בבבלי, כו ע"א. . הבדל המינוח בין בית וחצר יידון כמובן להלן. עם זאת, סך העדויות על בתים פרטיים שהפכו לבתי כנסת הוא קטן, וייתכן שהאמוראים לא הכירו כלל תופעה זו.
בדרך כלל נזכר בית הכנסת כמקום השייך לרבים; במשנת נדרים פ"ה מ"ה נזכר בית הכנסת כדוגמה המובהקת למבנה השייך ל"בני העיר"740ספראי, בימי הבית, עמ' 473-471. . רבי יהודה (דור אושא, 180-138) מסתייג ומוסיף שבגליל היו בתי הכנסת שייכים, לפחות באופן פורמלי, לרשות הלאומית, ל"עולי בבל", רשות המתגלמת בדמותו של הנשיא741ספראי, שם. . מאוחר יותר, בתקופה הביזנטית, אנו שומעים שאכן הנשיא נחשב לאחראי על הנעשה בבתי הכנסת, והוא ננזף ונענש על כך שנבנו בתי כנסת חדשים בניגוד לחוק הקיסרי742קודקס תיאודוסיאנוס 16.8.22 CTH, קודקס יוסטינינוס C.J.1.9.15. . ייתכן שהנשיא ננזף בתוקף תפקידו ואחריותו כראש העדה היהודית, וייתכן שאכן נחשב הנשיא כמייצג הרשות שבתי הכנסת שייכים לה מבחינה מנהלית רשמית. לא כאן המקום לפתח טיעון זה, מכל מקום אם הוא נכון יש בכך עדות שהנוהג המקובל במאה הרביעית נקבע כבר בדור אושא; או אולי אף דור קודם לכן, שהרי רבי יהודה קושר את העברת בתי הכנסת לנשיא ל"אבותיהם" של בני הגליל, כלומר לכל המאוחר לבני דור יבנה (132-70).
גם במשנת מגילה ובכל מקבילותיה התנאיות והאמוראיות מופיע בית הכנסת כרכוש ציבורי, וכדוגמה הרגילה למבנה שבני העיר מוכרים או מקימים כגוף ציבורי (משנה, פ"ג מ"א-מ"ב ומקבילותיה הרבות).
בתוספתא (בבא מציעא פי"א הכ"ג) נזכר בית הכנסת כמבנה אשר בני העיר רשאים לכפות את הקמתו. מדובר כאן על היקף הסמכויות (והזכויות) של השותפות בין בני העיר. לשותפות זו אופי מוגבל לאותם סעיפים המוכרים כפעולה ציבורית מקובלת ולגיטימית, ובניית בית כנסת נמנית עמם. על בניית מבנה לשם בית הכנסת אנו שומעים ממקורות נוספים, כגון העדות על מי שהקדיש קורה, נר או מנורה לשם בית כנסת (תוס', פ"ג ה"ה; ירו', פ"ג ה"א, עד ע"א), וברור שניתן להקדיש קורה רק בעת הבנייה, לפני שהסתיים קירוי המבנה. העובדה שבית הכנסת שייך לרבים מסבירה גם את המגבלות על מכירתו ללא הסכמה של כלל בני העיר, וכן יוצא מדיונים נוספים.
מכלל מקורות אלו מצטייר בית הכנסת כמבנה שנבנה מלכתחילה למטרה זו על ידי בני הקהילה, בתרומתם של בני הקהילה או של יחידים ממנה.
דמותו הפיזית של בית הכנסת בתקופת התנאים
בברייתא אחת (בבלי, בבא מציעא כא ע"ב)743ייתכן שהאמורא הארץ-ישראלי רב יצחק התייחס לברייתא זו, ברם גם ייתכן שדבריו מתייחסים לעיקרון הלכתי ורק העורך של התלמוד הבבלי העביר עיקרון זה והשתמש בו לתירוץ הקושיה הנובעת מברייתא זו על האמורא הבבלי אביי. מדובר על דינו של המוצא כסף בבית הכנסת. כסף זה נחשב כמי שבעליו כבר התייאשו ממנו משום שזהו מקום ציבורי הומה מאדם. ייתכן שניתן לשער מכאן שבית הכנסת לא היה מבנה מרוצף, אחרת היו הסיכויים לגילוי הכסף רבים, שהרי קהל הבאים לבית הכנסת איננו חשוד על אי החזרת אבדה. ברם קשה לאשש ולתמוך השערה זו ממקורות נוספים. הברייתא מצויה רק בתלמוד הבבלי, ועל כן מסוכן להשתמש בה לצורך בירור המצב בתקופה התנאית, שכן ייתכן שניסוחה מאוחר ובבלי.
המקורות התנאיים הותירו בידינו כמה הלכות והנחיות לבניית בית כנסת. המבנה חייב להיות במרכז העיר, במקום הגבוה ביותר (תוס', פ"ד [ג] הכ"ג; בבלי, שבת יא ע"א), ופתחו חייב להיות מופנה כלפי מזרח. כידוע לא הקפידו בוני בתי הכנסת בגליל על הלכה זו, ואילו כל הפתחים בבתי הכנסת ביהודה פונים למזרח. ש' ספראי דן בכך744ספראי, בימי הבית, עמ' 158-154. לאמתו של דבר הכלל מופר מעט. ברימון הפתח העיקרי לאולם התפילה הוא מדרום, ורק פתח המכלול כולו למזרח. בעין גדי הפתח העיקרי ממערב. בקרית ספר ובחורבת עתרי, שני המבנים מהמאה הראשונה (להלן), הפתח אינו ממזרח. אם כן, ההלכה התנאית איננה משקפת את ימי הבית, אבל היא קבעה את כללי הבנייה באזור בתקופה האמוראית ואחריה. והסביר זאת על רקע המתיחות בין היהודים והנכרים בדרום. הנכרים עבדו למזרח ובוני בתי הכנסת התכוונו להראות שגם בבניין יהודי יש חשיבות למזרח, אך ירושלים היא הכיוון העיקרי לעבודת ה'. עם זאת יש להדגיש שבדרום נשמרה בכך הלכה קדומה, שהרי בתי הכנסת הם מימי האמוראים וההלכה מימי התנאים.
הלכה נוספת, קבועה ומקובלת, היא שהתפילה צריכה להיות כלפי ירושלים, ה"קודש"745המונח "קודש" איננו מלמד על כך שהיה לו אופי ארכיטקטוני ייחודי; מונח זה מופיע גם בהקשר אחר. כך, למשל, בתוספתא פ"ד [ג] הכ"ו נזכר כיוון ה"קודש" בדיני עשיית צרכים, ושם ברור שאין זה אלא מונח לכיוון הפונה לירושלים. , ונקבעו אף סדרי ישיבה ולפיהם הציבור יושב ופניו לירושלים והזקנים גבם לירושלים ופניהם לקהל, וכך שנינו: "כיצד היו זקנים יושבין? פניהם כלפי העם ואחריהן כלפי קודש. כשמניחין את התיבה פניה כלפי העם ואחריה כלפי קודש... חזן הכנסת פניו כלפי קודש..." (תוס', פ"ג הכ"א)746יש מהראשונים שפירשו שבדין "תיבה..." הכוונה לתפילת תענית שבה מוציאים את התיבה לרחוב העיר. ברם לפי פשוטה עוסקת כל התוספתא בדין בית כנסת, והיא משקפת תקופה שבה הייתה עדיין התיבה ניידת. ראו עוד בבלי, סוטה לט ע"ב ופירושי גאונים (לוין, אוצר הגאונים, למקום) וראשונים רבים לסוגיה זו, וראו להלן, וירו', שם פ"ג ה"א, עד ע"ב. . כידוע נשמרה בדרך כלל הלכה זו גם בבתי הכנסת המאוחרים, ויש בכך עדות לרצף של תפיסה ארכיטקטונית-תפקודית מימי התנאים לבתי הכנסת המאוחרים יותר מהמאות השלישית ועד השביעית, ואף מאוחר יותר.
לרשימת עדויות זו מן הראוי לצרף פרטים הנוגעים לבתי כנסת מימי התנאים או מראשית ימי האמוראים. כידוע קבעה ההלכה שאין להשתמש בשרידי בתי כנסת, ומוסבר בתלמוד הירושלמי (פ"ג ה"א, עג ע"ד ומקבילות) שמדובר רק בבית כנסת של רבים. אנשי מגדל שאלו את ריש לקיש האם מותר להשתמש באבני בית כנסת של יישוב סמוך לשם בניית בית הכנסת ביישוב. ריש לקיש חי ופעל באמצע המאה השלישית, בתקופה שאנו מייחסים לה את בניית בתי הכנסת הידועים בגליל (עמודים, גוש חלב, ח' שמע, מירון ואחרים). ברם מהסיפור אנו שומעים על בית כנסת קדום יותר, ביישוב סמוך, שנהרס אי שם לפני ימי ריש לקיש. מצד שני אין בסיפור עדות לטיבו של בית הכנסת, וייתכן שהיה זה חדר מגורים רגיל ששימש כמקום תפילה. ברוח זו ניתן להסביר מעשים ועדויות אחרות, כגון המעשה ברבי אמי שאסר להשתמש באבני בית כנסת הרוס בבית שאן (ירו', פ"ג ה"ג, עד ע"א). במקרה זה אפילו לא נאמר שמדובר בבית כנסת, ברם ברור שהיה זה מבנה ששימש בעיקר למטרות קהילתיות.
בעייתי יותר הוא הסיפור על בית הכנסת העתיק בסרונגין ולפיו היה פתחו האמצעי של בית הכנסת מכוון כנגד בארה של מרים747ירו', כלאים פ"ט ה"ג, לב ע"ג; כתובות פי"ב ה"ג, לה ע"ב; ויקרא רבה, כב ד, עמ' תקיא; קהלת רבה, פרק ה פס"ח, ומקורות נוספים. . מעשה זה מופיע בשמו של רבי יוחנן (אמצע המאה השלישית), ולכאורה יש בכך עדות לבית כנסת הקדום לימיו ("כנישתא עתיקתא"), כלומר מהמאה השנייה לפחות. המונח "תרעא מציעיא" (שער או פתח אמצעי) מלמד שלמבנה היו שלושה פתחים, כמו בבתי הכנסת בגליל. ברם קיימת אי בהירות לגבי שמו של מוסר המימרה. בירושלמי ובמדרשים הסיפור מופיע פעמים מספר, כהשלמה לדברי רבי חייא בר אבא שחי לאחר רבי יוחנן, אם כי ייתכן גם לפרש את דבריו כעניין בפני עצמו. בכתב יד רומי לכלאים המימרה מיוחסת לרבי יוחנן בר מרי, הוא רבי יוחנן בר מרתא בן הדור החמישי של אמוראי ארץ ישראל (מאה רביעית), וכן במדרש ויקרא רבה הנוסח הוא רבי יוחנן בר מרתא, ובנוסח כתב יד למדרש יוחנן בן נורי. נוסח אחרון זה הוא במפורש שיבוש, שהרי רבי יוחנן בן נורי היה תנא. השיבוש מלמד על כך שלפני מעתיקים אלו עמד הנוסח רבי יוחנן בן מרתא, שכן השיבוש מרתא-נורי הוא קל למדי. אם המוסר היה רבי יוחנן ניתן היה להסיק שבזמנו, במאה השלישית, הכירו בית כנסת עתיק בעל שלושה פתחים. אך אם המוסר חי במאה הרביעית – הרי שבית הכנסת ה"עתיק" הוא מהמאה השלישית בלבד, ובכך כבר אין כל ייחוד.
בית כנסת מובהק מימי התנאים הוא בית הכנסת באלכסנדריה. הוא מתואר בפיו של רבי יהודה (180-138), ופעל ככל הנראה עד מרד טריינוס (117-115) ונהרס בעקבותיו748כשר, יהודי מצרים, עמ' 314-310. . היו כמובן בתי כנסת בתפוצות, אך לא בכך אנו עוסקים אלא בארץ ישראל. המקור האחרון הובא לא כדי ללמד על התפוצות אלא כדי ללמד על תפיסתו של התנא הארץ-ישראלי. מסתבר שהתיאור של בית הכנסת באלכסנדריה כפי שהוא לפנינו מוגזם, על כן יש מקום לפקפק האם דבריו של רבי יהודה מתארים את בית הכנסת באלכסנדריה או שהם מושפעים גם ממראה בית הכנסת המוכר לו מעיירות הגליל. כך או כך, ברור שבמאה השנייה היה במצרים מבנה ייעודי מפואר ששימש כבית כנסת, או שמבנה מעין זה היה מוכר לתנא רבי יהודה בגליל. פרטי המבנה הנזכר אינם ברורים דיים. רבי יהודה מזכיר סטיו כפול ובימה באמצע בית הכנסת, ברם אלו נזכרים כתופעות יוצאות דופן הבאות להדגיש את המיוחד בבית הכנסת המרשים שבמצרים. אם כן, פרטי המבנה אינם מוסיפים דבר לנושא שאנו דנים בו, אך עצם העובדה של קיום מבנה של בית כנסת בעל אופי ארכיטקטוני מפואר כבר במאה השנייה היא ברורה.
כאמור, הזקנים ישבו במקום מכובד בקיר הקודש. הקתדרה, כורסת האבן שעליה ישב הזקן, נזכרת לא רק בתיאור בית הכנסת באלכסנדריה אלא גם בברית החדשה (איור 27 הקתדרה שעליה ישב הזקן, כורזין וסוסיה)749מתי כג 6. המונח "קתדרא" חסר במקבילות, וראו סוקניק, קתדרא; קראוס, בתי כנסת עתיקים, עמ' 386-385. גם אם האוונגליון למתי איננו משקף את ימי ישו, הוא נכתב לפני סוף המאה הראשונה ומשקף את ימי כתיבתו. , וכמובן גם במדרשים המאוחרים, ואין צריך לומר שהיא מוכרת בבתי הכנסת ששרידיהם נחפרו בגליל כמרכיב קבוע ורגיל. עדות זו מצטרפת למסורות הקדומות המלמדות על מבנה ציבורי בעל אופי ארכיטקטוני ייחודי. מארץ ישראל בתקופת התנאים מוכר לנו הסיפור של אנטונינוס שנתן מנורה לבית הכנסת (ירו', פ"ג ה"ב, עד ע"א). אנטונינוס הקיסר הנו דמות מוכרת היטב משרשרת ארוכה של סיפורים על קשריו עם רבי יהודה הנשיא, על כן ניתן לקבוע את זמנו, באופן כללי, לסוף תקופת התנאים, וזאת מבלי להיכנס לדיון הארוך והמפורט בדבר זהותה של אישיות זו. שאלה אחרת היא שאלת אמינותו של הסיפור. המסורת עצמה היא אמוראית, ולכאורה ניתן לטעון שהתגבשה ופותחה רק על רקע ימי האמוראים, ומצד שני היא משולבת בדיון הלכתי, על כן יש להניח שבזמן האמוראים שדנו בכך כבר הייתה זו מסורת מוכרת ומקובלת. רב שמואל בר רב יצחק מקשה כבר בסוף המאה השלישית ושואל על פרטי המימרה, מכאן שהיא הייתה כבר מוכרת לכל המאוחר בחצי הראשון של המאה השלישית. ייתכן גם שרבי יוחנן עצמו הוא בעל המימרה, אם כי ייתכן שהוא רק קבע את הכלל ההלכתי ("אם היה שם בעלים חקוק עליהם..."), ורק העורך צירף לכך את המעשה באנטונינוס המדגים את הכלל ההלכתי. אם כן, ניתן לקבוע שלכל המאוחר בסוף המחצית הראשונה של המאה השלישית כבר הוכר סיפור זה.
יש להניח שהקיסר, או פקיד רומי אחר, לא היה מקדיש מנורה ועליה כתובת עם שמו לולא היה זה מבנה מפואר למדי שיתאים למתנה רשמית מעין זו. הסיפור מצטרף אפוא לראיות על קיומו של מבנה ייעודי להתכנסויות הקהל כבר בסוף ימי התנאים, אם כי אין מהסיפור ראיה על המצב בארץ לפני ימי רבי.
איננו משתמשים לראיה בכתובת מקציון, שאמנם היא כתובת ציבורית ביוונית מימי הסוורים, ואמנם נכתבה על ידי קהילה יהודית, אבל במחקר מתנהל ויכוח האם היא שכנה בבית כנסת או במבנה אחר בעל אופי ממלכתי750רוט-גרסון, כתובות, עמ' 125. (איור 61).
המשנה עוסקת בשאלה של מכירת בית כנסת ושימושי חולין במבנה. מהדיון ברור שבית הכנסת נתפס כמקום קדוש וכתחליף מסוים למקדש. על בתי כנסת חרבים נאמר "והשימותי את מקדשיכם, קדושתן אף כשהן שוממין" (משנה, פ"ג מ"ג, וראו דיוננו בה).
תפיסה זו נדירה למדי. בתקופת התנאים היה עדיין בית הכנסת בעיקר מבנה שימושי, והתפיסה בדבר קדושתו מעין "מקדש מעט" היא בעיקר אמוראית ובתר אמוראית, ורווחה בבבל יותר מבארץ ישראל751ספראי, מבית כנסת למקדש, והשוו תא-שמע, מקדש מעט; ספראי, בימי הבית, עמ' 153-133. . ביטוי הקדושה שבמשנה הוא אפוא חריג, אך הוא מסביר את סדרת ההלכות (משנה, פ"ג מ"א-מ"ג; תוס', פ"ג [ב] ה"א; ה"ג-ה"ז) בדבר ההגבלות על מכירתו של בית הכנסת. עיון בפרטי הסוגיה מבהיר שלמעשה כל איסור המכירה שנוי במחלוקת במשנה ובתוספתא, ובתלמוד הירושלמי הוא מוגבל עוד יותר. המסורות שלאחר המשנה מצמצמות את הכלל האוסר על מכירת בית הכנסת, ולמעשה מאפשרות את הדבר ברוב המקרים. מכל מקום, מדובר במבנה מקודש.
אגב הדיון במכירת בית הכנסת מובאות דוגמאות לשימושי חול אפשריים במבנה: "למרחץ ולבורסקי ולטבילה ולבית המים, רבי יהודה אומר מוכרין אותו לשם חצר..." (משנה, פ"ג מ"ב). ארבעה שימושים אלו הוזכרו משום שכולם שימושים של גנאי וזוהמה. בית המים דורש מבנה קטן, אך כל יתר השימושים מחייבים מבנה רחב ידיים. עדיין יש מקום לטעון שרשימה זו איננה משקפת בהכרח מבנה גדול ונבחרה רק משום שאלו שימושי גנאי. לא כן בהמשך: "בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו ואין מפשילין בתוכו חבלים ואין פורשין לתוכו מצודות ואין שוטחין על גגו פירות ואין עושין אותו קפנדריא" (משנה, פ"ג מ"ג). כאן מדובר בשימושים רגילים, וניתנות דוגמאות לשימושים הסבירים למבנה.
כל הרשימה כוללת מלאכות התובעות שטח גדול, כמו ליפוף חבלים ("מפשילין") ופרישת רשתות הדייגים ("מצודות"). גם איסור הקפנדריה752השוו בבלי, כז ע"ב. מעיד כי למבנה היו שני פתחים, אם כי ניתן לטעון שמדובר במבנה הרוס וניתן לעבור דרך קירותיו ההרוסים.
כבר אמרנו לעיל כי בדיון על הקדשת מבנה לבית הכנסת מדובר על "בית" (חדר) שהפך לבית כנסת, אך בתלמודים נזכרת בעיקר הפיכת חצר לבית כנסת. במשנה מדגיש רבי יהודה "מוכרין אותו לשם חצר" (פ"ג מ"ב), הווה אומר שבית כנסת איננו חדר אלא מבנה שלם, וכנראה מבנה עצמאי ולא חלק ממכלול מגורים. אם כן, בית כנסת הוא לעתים "בית" ולעתים מכלול שלם ("חצר").
מצד שני, התוספתא העוסקת במכירת בית כנסת מסיימת "לא אסרו אלא שלא יהא שם הראשון קרוי עליו" (פ"ב [ג] הי"ז)753במקבילות, ירו', פ"ג ה"א, ע"א ע"ד; בבלי, כו ע"א, מובא הסיפור על מכירת בית הכנסת של האלכסנדרים לעניין אחר, ולכן הושמט שם ההמשך בדבר "שמו קרוי עליו". , הווה אומר שאסור להשתמש שימוש של חול בבית כנסת שנמכר כל זמן שהוא זכור כבית כנסת. לו היה מדובר במבנה עצמאי גדול ומפואר לא הייתה אפשרות ששמו הראשון ייעלם ויישכח. במקרה זה, גם לאחר מכירתו ליחיד היה נשאר שמו עליו. על כן נראה שמדובר שם במבנה בעל אופי ותכונות של מבנה מגורים רגיל.
בתוספתא מעשרות נקבע: "בית הכנסת ובית התלמוד אם יש בהן בית דירה אין אוכל בהן עריי (עראי), ואם לאו..." (פ"ב ה"כ). כידוע מותר לאכול אכילת עראי, עוד לפני הפרשת מעשרות, רק אם התוצרת טרם נכנסה לבית המגורים. בית הכנסת נתפס כאן כבית בלתי רגיל, מבנה ציבורי שאין לו בעלים. אבל אם יש מישהו המתגורר במבנה, או אולי בחדר צדדי בו, בית הכנסת נחשב כביתו. ניתן ללמוד ממימרה זו שבדרך כלל היה בית הכנסת מבנה ציבורי, אך לעתים שימש גם כמקום מגורים. קרוב להניח שמדובר במכלול שבו חדר מגורים וחדר ציבורי, או אולי במבנה פרטי המוקדש חלקית לתפילה וללימוד, בבחינת "בית תלמוד".
ריהוט בית הכנסת
המינוח "עובר לפני התיבה" רגיל במשנה, ובמקורות אמוראיים "יורד לפני התיבה". ויס עסק בכך754ויס, שליח ציבור. והסיק שבימי התנאים עדיין לא הייתה התיבה מוגבהת, ורק מאוחר יותר נבנה לה מתקן מכובד וגבוה, מעין זה ששחזר ייבין בכורזין755ייבין, כורזין; לעיל, מבוא, איור \\. . ברם נראה שאין הדבר כן. המונח "יורד לפני התיבה" מופיע פעמיים בתוספתא, ואף במשנה נאמר "עמדו בתפילה מורידין לפני התיבה זקן ורגיל..." (תענית פ"ב מ"ב). אם כן, המונח יורד לפני התיבה אינו אלא מקבילה ל"עובר לפני התיבה". מכל מקום זו הייתה שגרת לשון, שכן במשנה שנזכרה מדובר בתענית וודאי שאז הייתה התיבה מונחת ברחוב ולא מוגבהת. כאמור התיבה הייתה כנראה ניידת, והתוספתא הסודרת את צורת הישיבה קובעת "כשמניחין את התיבה" (פ"ג [ד] הכ"א), וכך היה גם הנוהג הבבלי המאוחר. בימות תענית הוצאה התיבה לרחוב העיר (משנה, תענית פ"ב מ"א). זו איננה הוכחה שהתיבה הייתה ניידת, שכן גם בימי האמוראים, כשהתיבה כבר הפכה ל"ארון קודש"756בספרות תנאים המונח הוא תמיד "תיבה" ובספרות אמוראים "ארון", ובכך יש ביטוי לקדושתו של המתקן ההופך ממיכל אכסון שימושי לחפץ מקודש. ראו ספראי, דוכן ותיבה. והיה לה מקום קבוע ומקודש, עדיין המשיכו להוציאה לרחוב לתפילות התענית (ירו', תענית פ"ב ה"א, סה ע"א).
הסיבה ליציאה לרחוב העיר נידונה רק במקורות אמוראיים. אלו מדגישים את מרכיב הגלות והביזיון בפומבי (ירו', שם שם; בבלי, שם טו ע"ב - טז ע"א). ייתכן שהיציאה נועדה במקורה לאפשר תפילה המונית משום שבית הכנסת היה קטן. ברם אין להסבר זה הד במקורות, אולי משום שבימי האמוראים כבר היה בית הכנסת מבנה פומבי גדול שאִפשר תפילה המונית בימי התענית כבכל שבת ושבת.
פריט אדריכלי נוסף המצוי במבנה בית הכנסת הוא העמוד. בדין החייב מלקות נאמר "כיצד מלקין אותו? כופת שתי ידיו על העמוד הילך והילך וחזן הכנסת..." (משנה, מכות פ"ג מי"ב)757בבבלי, ברכות כז ע"ב, נמסר שרבי ישמעאל ברבי יוסי התפלל ליד ה"עמוד", ולכאורה זו ראיה לבית כנסת בנוי על עמודים, דבר המעיד על גודלו של המבנה ועל פארו. ברם בכל המקורות הארץ-ישראליים נאמר שתפילה זו התרחשה בפונדק וה"עמוד" איננו נזכר כלל, ראו ירו', ברכות פ"ד ה"א, ז ע"ב; תענית פ"ד ה"א, סז ע"ג; בראשית רבה, פ"י ט, עמ' 84; פסיקתא רבתי, כג, עמ' קטז, א. אם כן, גם מקור זה לא יסייע לענייננו, וראו עוד קראוס, בתי כנסת עתיקים, עמ' 128-121. . אם חזן הכנסת הוא חזן בית הכנסת אזי כל המעמד מתרחש בבית הכנסת, ויש בו עמוד. עמוד הוא עדות למבנה גדול שקירויו דורש עמוד. הבעיה היא שאין כל ביטחון ש"חזן הכנסת" הנו חזן בית הכנסת. המונח "חזן" איננו בלעדי לבית הכנסת, אם כי בספרות התנאים זהו שימושו העיקרי של המונח758ספראי, הקהילה, עמ' 259-258. . כידוע החזן נזכר גם בהקשר לבית המקדש759משנה, תמיד פ"ה מ"ג ועוד; יומא פ"ז מ"א; תוס', פ"ג הכ"א; סוכה פ"ד הי"א; אבות דרבי נתן, נו"א פל"ה, עמ' 106; שם מדובר בירושלים, אך ברור שזו תוספת לסיפור הקדום והיא מנוסחת על ידי תנא או אמורא שהכיר את בית הכנסת. המשפט עם החזן חסר במקבילה בנוסח ב של אדר"ן שם. בלוקס ד 20 מתורגם המונח "חזן" ליוונית ומדובר בתפקידו הרגיל בתפילה. ראו עוד דיוננו במשנה, עירובין פ"י מ"י. , ואף בהקשר לפעילות עירונית. החזן הוא התוקע בשופר כדי לסמן שהשבת הגיעה, והוא מופיע גם כגובה תרומות, "פסיקות"760תוס', סוכה פ"ד הי"א-הי"ב; בבלי, שבת לה ע"ב; לחזן כגובה תרומות ראו ויקרא רבה, טז ה, עמ' שנו-ז; ספראי, הקהילה, עמ' 313. , ובסדרי עלייה לרגל נזכרים חזני בית הכנסת761תוס', בכורים פ"ב ה"ח, ובכתב יד ערפורט "חזנין וכל בית הכנסת". במשנה שם פ"ב מ"ח נזכר ה"ממונה" כמי שמעיר את העולים ומנהל את טקס ההליכה לירושלים. ברם אין המשנה מקבילה מדויקת של התוספתא, ואין כל ביטחון שה"ממונה" הוא הוא החזן. . עוד נזכר ה"חזן" כמי שלומד עם הילדים בערב שבת (משנה, שבת פ"א מ"ג)762המשנה היא קדומה, כפי שעולה מדיוננו במשנה זו. . אם כן, בספרות התנאים החזן הוא בעיקר חזן בית הכנסת, אך ייתכן שגם היה חזן נוסף בתפקיד עירוני.
המונח "חזן הכנסת" עשוי לכאורה לרמז על תפקיד שונה מזה של "חזן בית הכנסת", כאילו חזן הכנסת הוא חזן העדה כולה. המונח "כנסת" במובן של העדה כולה אכן מופיע במקורות. כך, למשל, נזכרים "בני הכנסת" במשמעות זו במשנת בכורות (פ"ה מ"ה) הקובעת שבכור יכול להיות מותר לאכילה על פי "שלשה בני הכנסת", כלומר על פי שלושה אנשים מהציבור, וכן במשנת זבים (פ"ג מ"ב): "וכולן טהורין לבני הכנסת", כלומר לסתם אדם מהציבור. גם המונח "בית כנסת" משמעו בוודאי "בית העדה". עם זאת, ספק אם ניתן לפרש כך גם את המונח "חזן הכנסת". מכל מקום, במקורות מספר חזן הכנסת הוא הכינוי למי שפועל במובהק בבית הכנסת, מוביל את התפילה ומנהל את סדריה (איור 62)763כגון תוס', סוכה פ"ד ה"ו; תענית פ"א הי"ג; מגילה פ"ג [ד] הכ"א. בכתב יד ערפורט של המקור האחרון חסרה המילה "הכנסת" בשני האזכורים, אך היא מצויה במקבילה במסכת סופרים פי"ד ה"ט, עמ' 263; פי"ג הט"ו, עמ' 250 ועוד. . אם כן, גם חזן הכנסת במשנת מכות עשוי להיות חזן בית הכנסת. בדיוננו במסכת עירובין הראינו כי הצורה "כנסת" בלבד מופיעה בהקשרים שיש בהם סמיכות כ"חזן הכנסת", "ראש הכנסת" ו"בני הכנסת", ולפחות בחלק מהמקרים ברור שמדובר בבית הכנסת764ראו פירושנו לעירובין פ"י מ"י. .
ייתכן שתפקיד החזן נוצר לראשונה במקדש, וממנו הועבר לבית הכנסת. ייתכן גם שהמשנה משתמשת במונח בן ימיהם של התנאים כדי לתאר בעל תפקיד במקדש. כך או כך, מסתבר שביישובים קטנים לא היה מנגנון נפרד לבית הכנסת בנוסף למנגנון העירוני. על כן מסתבר שברוב היישובים היה חזן אחד שהיה גם חזן בית הכנסת וגם מילא תפקידים עירוניים נוספים כהכרזה על השבת, בדיוק כפי ששליח הציבור מופיע כגובה המסים והתרומות. לפיכך נראה שגם חזן הכנסת שבמשנת מכות הוא חזן בית הכנסת, וכל מעמד ההלקאה מתחולל בבית הכנסת, מבנה שיש בו עמודים.
קירוי
על קירוי בית הכנסת נשתמרה עדות אחת. אחד משימושי החול אשר נאסרו בבית כנסת שנמכר הוא "ואין שוטחין על גגו פירות" (משנה, פ"ג מ"ג). כאמור, הרשימה כוללת שימושים אופייניים ההולמים, בדרך כלל, מבנה רחב ידיים. שטיחת פֵרות על הגג איננה מחייבת דווקא גג גדול, ותופעה זו הייתה מקובלת גם במבנים פרטיים. דינו של "המעלה פירותיו לגג" (משנה, מכשירין פ"ו מ"א) וכדומה חוזר במשניות וברייתות רבות, וברור שבית הכנסת איננו ייחודי בכך. שטיחת פרות מחייבת גג שטוח ולא גג רעפים אשר עליהם מסוכן ללכת. רוב בתי הכנסת המוכרים לנו מהמאה הראשונה ומהמאה השלישית ואילך קורו באמצעות רעפים. קירוי ברעפים המונחים על קונסטרוקציה של עץ הניצבת על עמודי אבן או עץ ומשקופים מתאים למבנה גדול, אם כי ניתן גם לקרות מבנה גדול גם בקורות עץ המונחים על עמודים, או ישירות על קירות המבנה, ועל הקורות מערכת שתי וערב של קורות וקנים.
אין צריך לומר שקירוי ברעפים מעיד על מבנה ברמה גבוהה יותר מזו של הבנייה הכפרית הפשוטה. הדוגמה התדירה של שטיחת פרות על גג בית הכנסת מרמזת על מבנה שאיננו גדול מאוד ואיננו מפואר, ואינו מקורה ברעפים.
בתי הכנסת ביישוב
אם היה ביישוב בית כנסת אחד הרי שעליו להכיל בתוכו קהל רב, כל המעוניינים בתפילת הציבור. אף אם אין אלו כל תושבי היישוב, הרי ברור שמספרם היה רב. לעומת זאת אם היו ביישוב בתי כנסת רבים, ניתן היה להניח שגודלם היה צנוע יותר. לשאלה זו של ריבוי בתי הכנסת השלכות בתחומים נוספים. בית כנסת אחד מאפשר יצירת זהות בין מנגנון בתי הכנסת והמנגנון של הקהילה העירונית. כבר ראינו כי חזן בית הכנסת אכן ממלא תפקידים עירוניים; "בני הכנסת" הוא מונח מקובל לציבור כולו, ולכאורה אכן זהות זו מבוססת.
במאה השלישית ואילך היה בדרך כלל ביישוב כפרי רק בית כנסת אחד. בגוש חלב נתגלו שני בתי כנסת, אך בית הכנסת התחתון, זה שנחפר, מצוי במעין פרבר של היישוב שהיה אולי אפילו יישוב עצמאי, במרחק הליכה ניכר מהיישוב עצמו. בית הכנסת העליון שכן כנראה בסביבת פסגת היישוב, ובינו לבין הפרבר הבדל גבהים רב המצדיק הקמת בית כנסת נוסף. כן נתגלו שני בתי כנסת בברעם, אבל לפחות אחד מהם הוא מהמאה השישית, כך שבוודאי אין הוא מייצג את תקופת התנאים. כמובן היו בתי כנסת רבים בערים הגדולות כטבריה, ציפורי ולוד. ניתן, אפוא, לקבוע שבדרך כלל היה ביישוב הכפרי בית כנסת אחד, ואולי כך היה גם בתקופת התנאים, אך מכלל ספק לא יצאנו.
תפקידי בית הכנסת בתקופה התנאית
על אופיו וצורתו של מבנה ציבורי ניתן ללמוד גם ממכלול השירותים המתבצעים בו. התפקידים הקהילתיים של בית הכנסת נידונו ורוכזו במקום אחר765קראוס, בתי כנסת עתיקים; ספראי, תפקידים קהילתיים. , ועל בסיס איסוף זה יש לבדוק אילו שירותים היו קיימים כבר בתקופת התנאים. הדיון יתרכז, כמובן, בשירותים הזקוקים למבנה גדול.
אספת העם
על אספת העם אנו שומעים בטבריה של סוף ימי בית שני766חי יוסף פנ"ד. . יוספוס, המספר על כך, מדבר כמובן על ה"סנגוגי". כידוע המונח בעייתי וניתן לערער על זיהויו עם בית הכנסת, ומכאן נובעים הקשיים בניצול העדויות שהמונח מופיע בהם. העדויות התלמודיות על אספת אנשי העיר בבית הכנסת ועל העיסוק בצורכי ציבור בפומבי בבית הכנסת הן מאוחרות: "והולכין לבתי כנסיות לפקח על עסקי רבים בשבת" (בבלי, שבת קנ ע"א; כתובות ה ע"א). מוסר המימרה הוא רבי יעקב בן אידי בשמו של רבי יוחנן, ואין בידינו להוכיח את קדמותה של הלכה זו.
מצד שני, אין ספק שכבר בתקופת התנאים הייתה לאספת אנשי העיר, "מעמד אנשי העיר", תוקף חוקי ומעמד פורמלי מחייב767ספראי, הקהילה, עמ' 268-262. , וסביר להניח שאספה מעין זו התכנסה בשבתות, שכן לא היה זמן אחר מתאים לאיסוף כל הציבור. הסבירות שאספה מעין זו התקיימה בבית הכנסת היא גבוהה, אך כאמור אין לכך ראיות מתקופת התנאים חוץ מדבריו הנזכרים של יוספוס.
ההלכה המתירה להספיד בבית הכנסת "הספד של רבים" אף היא מעידה כי במבנה התכנס הציבור, מעבר למניין הנדרש לתפילה רגילה (משנה, פ"ג מ"ג; תוס', פ"ב [ג] הי"ח). בית הכנסת מצטייר כמקום כינוס ציבורי בהלכות נוספות: "עמד בבית הכנסת ואמר משביע אני עליכם שאם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידוני" (משנה, שבועות פ"ד מ"י). בית הכנסת נבחר משום שזה מקום שמצוי בו ציבור גדול יחסית, ואכן המשנה רואה בכך פנייה ציבורית ולא אישית: "הרי אלו פטורין עד שיהיה מתכוין להם"768כך בנוסח הדפוס אך חסר ברוב כתבי היד כגון כתב יד קופמן, דפוס נפולי עם פירוש הרמב"ם, כתב יד פרמא ועוד. ברם אין ספק שזו משמעות ההלכה, והעדים פטורים משום שזו פנייה ציבורית ולא אישית. . נוכחותו של הקהל בבית הכנסת היא גם הסיבה לעריכת ה"פסיקה" בבית הכנסת, ובכך נעסוק להלן.
משרדי הקהילה
בספרות התנאים נזכרים "עשרת הבטלנים"; נראה שהכוונה לעשרת הפקידים של הציבור ומנהיגיו שניהלו את חיי הציבור בעיירה היהודית769ספראי, בימי הבית, עמ' 474-473. . מנהיגים אלו מכונים "בטלנים" ונזכרים במפורש במשנת מגילה פ"א מ"ד. בתלמודים נוסף ההסבר שעשרת הבטלנים הם הבטלנים של בית הכנסת (ירו', פ"א ה"ד, ע ע"ב; בבלי, ה ע"א), וזאת בשם ברייתא, "תנא". מסתבר מאוד שהסבר זה הוא תנאי, והעובדה שהוא נזכר בשני התלמודים בשם תנאים מחזקת את ההערכה שההסבר קדום. עם זאת עדיין אין זו בבחינת ראיה מכרעת, וייתכן שפעילותם של ה"בטלנים" בבית הכנסת החלה רק מאוחר יותר, בימי האמוראים.
לימוד תורה
בתקופת האמוראים שימש בית הכנסת כמקום לימוד תורה. כאן התנהלה כמובן הדרשה הציבורית, שהיא חלק מהתפילה הציבורית והמשך לה, וכאן ישבה ה"חבורה" סביב הרב ולמדה תורה. בית מדרש, אם היה, פעל רק ביישובים גדולים, ובדרך כלל התנהל לימוד התורה בבית הכנסת770היטנמייסטר, בית הכנסת; אופנהיימר, בית המדרש; ספראי, בית המדרש. . אין בידינו עדויות ישירות על לימוד תורה בבית הכנסת כבר בתקופות התנאים. כל הסיפורים על חכמים היושבים עם תלמידיהם מדברים על לימוד בחוץ תחת עץ, בצל בית או בשדה הפתוח771ביכלר, לימוד תורה. . אין בידינו אף לא סיפור רֵאלי אחד על חכם היושב עם תלמידיו בבית הכנסת. לימוד תורה בבית הכנסת נזכר במפורש בכתובת תיאודוטוס מירושלים הקובעת שבית הכנסת נבנה, בין השאר, "ללימוד המצוות"772רוט-גרסון, כתובות, עמ' 86-76. . לימוד התורה נזכר גם בברייתא אחת באופן כללי: "אבל קורין ושונין ודורשין בהן" (תוס', פ"ב [ג] הי"ח; ירו', פ"ג ה"ד, עד ע"א; בבלי, כח ע"א). הביטוי "ושונים" מתייחס בבירור ללימוד התורה הרגיל. לפיכך נראה שאכן שימש בית הכנסת לעתים כמקום לימוד תורה, אם כי בדרך כלל התנהל הלימוד בחוץ באוויר הפתוח. רק מאוחר יותר, בימי האמוראים, הפך בית הכנסת למקום מובהק של לימוד, ובסיבות לשינוי במיקומו של לימוד התורה נדון להלן (איור 63).
אכסניה
על אכסניה בזיקה לסינגוגי אנו שומעים מאותה כתובת תיאודוטוס בירושלים של סוף ימי בית שני. רוב העדויות התלמודיות הן מאוחרות. בבראשית רבה מסופר על רבי מאיר שישן בפונדק אך סיפר על חברו המתאכסן בבית כנסת773בראשית רבה, צב ו, עמ' 1144. . ספק אם מותר לראות בסיפור מאוחר זה עדות לימי רבי מאיר.
בית הספר
בית הספר שכן בבית הכנסת774ספראי, בשלהי הבית השני, עמ' 177-172; ספראי, הקהילה, עמ' 60-55. . העדויות לכך הן שוב ברובן מימי האמוראים. כך, למשל, המסורת האגדית והמופרזת על בתי הכנסת בירושלים שבכל אחד מהם היו ארבע מאות בתי ספר היא מימי רבי יהושע בן לוי, וספק אם היא משקפת בהכרח מציאות קדומה775איכה רבה, פתיחתא יב, עמ' ו ומקבילות רבות; בבלי, כתובות קה ע"א. . במשנת שבת אנו שומעים על תלמידי בית הספר ה"תינוקות" הלומדים בערב שבת בהדרכת החזן (פ"א מ"ג); לא נאמר במפורש שהחזן הוא חזן בית הכנסת, או שהלימוד התנהל בבית הכנסת. במקבילה בתוספתא (שם פ"א הי"ב) נזכר בהקשר לדין זה ה"רב" ולא החזן.
מנגד, במקור תנאי אחד מדובר במפורש על נוהג קבוע של לימוד תורה בבית פרטי. במשנה רק נרמז הדין: "אינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הרחים ולא מקול התינוקות" (בבא בתרא פ"ב מ"ג), אך הדין מבואר בתוספתא: "יש לו בית בחצר השותפין ומבקש לחלקו ולהקרות בו את התינוקות יכולין לעכב על ידיו מפני שמרבה עליהן את הדרך" (בבא בתרא פ"א ה"ד)776בתלמוד הבבלי, כא ע"א, התקשו בהלכה זו והסבוה לסופר גוי, זאת משום שהיא איננה הולמת את ימיהם, כאשר בית הספר היה כבר מוסד מוכר ומגובש הזוכה לעדיפות חברתית. . גם במקורות האמוראיים הקשר בין בית הספר ובית הכנסת אינו פשוט. כך, למשל, אנו שומעים על "בתי ספר בביתר"777ירו' תענית פ"ד ה"ה, סט ע"א; איכה רבה, ב ב; לעומת זאת במקבילה בבבלי, גיטין נח ע"א, ארבע מאות בתי כנסיות, ונוסח זה, המובא בשם שמואל המוסר ברייתא קדומה, כבר עשוי להיות מושפע ממציאות מאוחרת. , ובית הספר מופיע כמבנה נפרד ולא כחלק מבית הכנסת. המדובר במסורת אמוראית ואגדית המתארת כביכול מציאות קדומה. כן מסופר על רבי שמעון בן אלעזר שהלך לעיר של שומרונים והוזהר על ידי הסופר (המלמד בבית הספר) לבל ישתה יין שומרונים, מפני שהללו אינם מקפידים שלא לקנות יין מגויים; במקבילה בחיבור מאוחר יותר התחולל המפגש ב"עיר אחת בדרום, ונכנס לבית כנסת ושאל לסופר...". אם כן, החכם פוגש את הסופר במקומו הרגיל – בבית הכנסת, אך כל הקישור לבית כנסת הוא תוספת מאוחרת המופיעה כאמור רק בנוסח האמוראי (ירו', עבודה זרה פ"ה ה"ד, מד ע"ד; דברים רבה, כג טו).
במקורות האמוראיים יש הד מפורש לקיום בית הספר בבית הכנסת, דבר המופיע רבות בספרות התלמודית778אורמן, בית הכנסת; בבלי, ברכות ח ע"א; ל ע"ב; מדרש תנאים לדברים, לג כג; דברים רבה, ד ח; ירו', פ"ג ה"ג, עד ע"א; סוטה פ"ה ה"ג, כ ע"ד; סנהדרין פ"י ה"ב, כח ע"ג; חלה פ"א ה"א, נז ע"ב; ויקרא רבה, ה ד, עמ' קיג; רות רבה, ג ד; קהלת זוטא, כה, עמ' 116, ומקבילות ומקורות נוספים. בטבריה היה גם "אלוסיס". לא ברור מה היה טיבו של בניין האלוסיס, אך ידוע שלימדו בו חכמים מספר (ראו בראשית רבה, לד טו, עמ' 327; קהלת רבה, ג ט; בראשית רבה, צו ל, עמ' 1240 ומקבילות רבות). כן ידועים בטבריה בתי מדרש נוספים כגון סדרא דבר עולא ועוד (אורמן, שם). . יתר על כן, סתם בית ספר הוא בבית הכנסת, והסופר הוא המצוי שם דבר יום ביומו. שתיקת המקורות התנאיים גם בתחום זה, כמו בכל הנוגע ללימוד בחבורה בבית הכנסת, עשויה להיות בעלת משמעות.
הדרשה
הדרשה התקיימה מיד אחרי התפילה ועל כן טבעי שהתקיימה בבית הכנסת, ויש לכך עדויות רבות. הדרשה היא חלק מהתפילה, ועל כן אין בה עניין לדיוננו.
פסיקת צדקה
פסיקת צדקה היא גביית ההפרשות הכספיות לצורכי הקהילה ולצורכי העניים. הפסיקה התנהלה בבית הכנסת ובשבת779ספראי, הקהילה, עמ' 317-312. . הד לכך יש כבר במתי (ו 2): "לכן בעשותך צדקה על תריע לפניך כשופר כאשר יעשו החניפים בבתי כנסיות וברחובות". רבי שמעון בן אלעזר מוסר שבית שמאי ובית הלל נחלקו בדינה של פסיקה בשבת780תוס', שבת פט"ז (יז) הכ"ב; בבא בתרא פ"ח הי"ד; תרומות פ"א ה"י ומקבילות אמוראיות. . אם כן זו הלכה קדומה, כנראה כבר מסוף ימי בית שני. מעמד הפסיקה התקיים כנראה לאחר התפילה או במהלכה, על כן אין כל פלא בכך שמקומה הטבעי של הפסיקה היה בבית הכנסת.
בית הדין
בעירות היהודיות פעלו בתי דין אחדים, חלקם קשורים לחכמים שישבו עם חבורת תלמידים, למדו ופסקו דינים כאחד, וחלקם לבתי הדין של העיר שהיה להם מעמד ותוקף עירוני אזרחי781אלון, מחקרים ב, עמ' 23 ואילך; ספראי, גבוה. . בית הדין של החכם פעל כמובן בזיקה למקום הלימוד, וכבר ראינו לעיל שרק בתקופת האמוראים נקשר לימוד זה לבית הכנסת בצורה מובהקת. לעומת זאת היה כנראה בית הדין העירוני, כאמור, חלק מהנהגת העיר – עשרת הבטלנים – שפעלו בבית הכנסת, ואכן מקורות נוצריים אחדים מוסרים, לפי תומם, על חששם של הנוצרים מבתי הדין של היהודים. ישו מזהיר ומנבא לתלמידיו "כי ימסרו אתכם לסנהדריות ויכו אתכם בשוטים בכנסיותיהם"782מתי י 17. ופאולוס מספר בעצמו "את אשר השלכתי אל הכלא והלקיתי בבתי כנסיות (סינגוגי) את המאמינים בך". מסתבר שנוהג זה מופיע גם במקורות תנאיים, שהרי בתיאור טכס ההלקאה במשנה, מכות פ"ג מי"ב, נאמר: "כיצד מלקין אותו כופת שתי ידיו על העמוד הילך והילך וחזן הכנסת אוחז בבגדיו... והאבן נתון מאחריו חזן הכנסת
עומד עליו ורצועה של עגל בידו..."783כך בנוסח הדפוס, במשנה שבירושלמי, בכ"י קופמן, בדפוס נפולי ובכ"י נוספים. ראו לעיל הדיון בחזן הכנסת. , אם כן אף שיתר העדויות לפעולות בית הדין בבית הכנסת הן מאוחרות, די בראיות שהובאו כדי לאמת את ההנחה שראשיתו של הנוהג שבית הדין העירוני שוכן ופועל בבית הכנסת נקבע בסוף ימי בית שני ובתקופת התנאים.
פעולות נוספות כהכרזת אבדה והודעות לציבור נמסרו בבית הכנסת, ברם אלו אינן כרוכות במוסדות הקהילה אלא בעצם ריכוז האנשים בעת התפילה והדרשה, ועל כן אין בהן עניין לדיון זה (איורים 64-65).
עצמתה של התופעה
ברור שבית הכנסת ודיניו נידונים רבות בספרות התנאים. לפי כמות העדויות אי אפשר לקבוע עד כמה היה המוסד נפוץ. מסתבר שכל מקום שציבור מתפלל בו כונה "בית כנסת", לפיכך עצם אזכור בית הכנסת כמקום הטבעי לכינוס התפילה או קריאת התורה עדיין אין בו הוכחה לתפוצתו של המבנה. כך, למשל, רבי עקיבא קובע: "מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובין ואחד מועטין אומר ברכו..." (משנה, ברכות פ"ז מ"ג); כוונתו שקריאת התורה (או אולי קריאת שמע) נפתחת בברכת "ברכו את ה' המבורך"784בכל המקורות אמירת "ברכו את ה' המבורך" נקשרת לקריאת התורה. כיום נאמרת קריאה זו גם בפתיחת ברכות קריאת שמע, וראו לעיל הדיון על כך בפירושנו לפ"ד מ"א. , ובמקום לומר "קריאת התורה" הוא אומר "בית כנסת". הוא הדין בפסיקת צדקה אשר המקורות, שכבר הובאו לעיל, מכנים אותה "פסיקת צדקה בבית הכנסת". כל המקרים הללו מעידים כי המוסד היה נפוץ, וסתם התכנסות נערכה בו. בתי כנסת ספציפיים נזכרים בטבעון (דור אושא) (תוס', פ"ב מ"ה)785בדיוננו במשנה, עירובין פ"י מ"י, הראינו כי ההגדרה "בית כנסת של טרסים" היא אולי העברה. ובלוד (דור יבנה). לוד הייתה כנראה יישוב גדול למדי786שוורץ, לוד, עמ' 100-79. , ואילו גודלה של טבעון איננו ידוע, אך אין מידע על היותה יישוב גדול במיוחד.
בסך הכול מצטייר מצב ובו ביישוב רגיל מצוי בית כנסת, או על כל פנים הייתה זו תופעה רווחת ומקובלת ביותר.
מקור בדיקה שונה ומקביל הוא אבות הכנסייה הנוצריים. מספר החיבורים הנוצריים מתקופה זו מועט, ולכן ברור שגם כמות האזכורים לבית כנסת מועט ביותר787בניגוד לכהן, עדויות. . עם זאת, מעט העדויות מלמדות שבית הכנסת נחשב למייצג של היהדות כשם שהכנסייה היא סמל לנצרות. העדות החשובה ביותר היא זו של יוסטין מרטיר, יליד ארץ ישראל, אשר בדבריו משתקפת המציאות בימים שלאחר מרד בר כוכבא. יוסטין מזכיר את בתי הכנסת כדוגמה תדירה ורגילה למקום שמצויים בו ספרי קודש788יוסטין מרטיר, דיאלוג עם טריפון, 72.3. . המוסד מצטייר כמבנה רגיל המצוי ביישובים רבים. במקום אחר הוא מספר על מנהגם של היהודים לקלל את הנוצרים בתפילתם בבתי הכנסת789שם, 137.2. . במקום אחר הוא משתמש בבית הכנסת כדי לסמל את היהדות כולה790שם, 134.2. . ברור, אפוא, שהיה זה מוסד רגיל ותדיר. אותו תפקיד ממלא בית הכנסת גם בחיבור נוצרי נוסף מהמזרח הרומי במאה השנייה או בראשית המאה השלישית. המחבר אומר שהיהודים אינם מחמיצים כל הזדמנות להיאסף בבתי הכנסת791דידסקלה אפוסטולורום פי"ג; ראו וובוס, דידסקלה אפוסטולורום, עמ' 209. .
אזכור בית הכנסת היהודי כמוסד רגיל ומקובל חוזר אצל סופרים נוצריים קדומים אחרים.
סיכום ביניים
לפי המקורות התנאיים היו בתי הכנסת תופעה רווחת ביותר. בית הכנסת שימש כמובן לתפילה, לקריאת שמע, לקריאת התורה ולדרשה, אך גם לתפקידים ציבוריים נוספים. ההתכנסויות בו הן ההתכנסויות הציבוריות הרגילות. מרוב המקורות משתמע שמדובר במבנה גדול המקביל ל"חצר" ושייך לציבור. ברם מצאנו גם רמזים מספר לבית כנסת קטן יותר המקביל ל"בית" (חדר בלשוננו), ואף רמזים לבית כנסת פרטי השייך לאדם בודד, ואולי אפילו לבית מגורים המשמש לתפילה או מוקדש חלקית לה. רוב שימושי הציבור בבית הכנסת (משרדי הקהילה, אספה, לימוד תורה ואכסניה) ידועים לנו בעיקר מספרות האמוראים, והעדויות התנאיות לכך מועטות ומפוקפקות ביותר.
מעתה עלינו לבדוק כיצד משתלבת תמונה זו במכלול ההיסטורי והארכאולוגי המוכר לנו.
בתי הכנסת מן התקופה התנאית – העדות הארכאולוגית
בתי הכנסת הגליליים הקדומים, מהטיפוס המכונה "קדום", הוקמו כנראה בראשית המאה השלישית, או לכל המוקדם בשלהי המאה השנייה792מעוז, מתי נבנו. . כל יתר בתי הכנסת מימי בית שני שנחפרו נמצאו ביישובים שחרבו במרד החורבן. הפסקת השימוש בבית הכנסת איננה מעידה אפוא על התהליכים החברתיים באתר, אלא נובעת מאירועים צבאיים. ברם בית הכנסת בנברתין נבנה כנראה כבר ברבע השלישי של המאה השנייה. בתי הכנסת בחורבת בד עיסא ובחורבת עתרי חרבו כנראה במרד בר כוכבא, בית הכנסת הקדום בחמת טבריה, אם אכן היה זה בית כנסת, נהרס, ועל חורבותיו נבנה בית הכנסת המוכר לנו. לא ברור האם הייתה תקופה של הפסקה בין שני השלבים הללו. הפסקה עשויה ללמד על תקופה שבה לא היה בית כנסת זה פעיל.
ברוב בתי הכנסת שנחפרו לא אובחן שלב פעילות קדום, אך אפילו במבנים שלא נבנו על קרקע בתולה לא נבדק היטב אותו שלב הבנייה קדום, ושרידיו כוסו כליל ונפגעו על ידי בניית בית הכנסת. בחורבת מצר, למשל, אותר שלב כלשהו מהמאה השנייה, ברם משלב זה לא זוהו שרידים ארכיטקטוניים ואי אפשר לקבוע מה היה אופיו של השלב הקדום, והאם בכלל עמד במקום מבנה ציבורי או מבנה אחר כלשהו793און, חורבת מיצר. .
בית הכנסת בנברתין794הממצא טרם פורסם במלואו, ותודתנו לא' מאירס שהתיר לנו לפרסם ממצא זה. . בית הכנסת שייך, מבחינה סגנונית, לבתי הכנסת הגליליים מהמאה השלישית. לעומת זאת בית הכנסת בבד עיסא הוא המשך של בתי הכנסת מהמאה הראשונה, ובית הכנסת בנברתין הוא טיפוס מעבר בין השניים. במאה השלישית אנו עדים לסגנון מגובש של בתי כנסת, שכאמור המבנה בנברתין הוא לעת עתה הקדום שבהם. סגנון מגובש של בנייה איננו יכול לצמוח בבת אחת, וחייב להתפתח אט אט. הווה אומר שעוד לפני שנבנה המבנה בנברתין נבנו בתי כנסת אחרים, ולאט לאט התגבש הסגנון הבסיליקאי המוכר לנו כיום. בתי כנסת אלו טרם נמצאו (חוץ מחורבת עתרי), אך כל השיקולים הסגנוניים והכרונולוגיים, כמו גם העדות מהמקורות היהודיים והנוצריים, מלמדים כי אכן קיים היה שלב קדום יותר, סוג שונה של בתי כנסת, שאופיים הציבורי מובהק פחות.
כפי שאמרנו לעיל המשיכו בתי הכנסת בחורבת עמדאן ובאתר שליד קרית ספר לפעול עד לחורבן היישוב שבו שכנו, במרד בר כוכבא. לעומת זאת בחורבת עתרי נבנה האולם הציבורי, שהוא כנראה בית כנסת, בשלב שבין שתי המרידות.
הפעילות בבית הכנסת בתקופת התנאים
עוד בטרם ייעשה ניסיון להצליב את תוצאות הנתונים השונים מן הראוי לבדוק מה אנו יודעים על התפקידים שבית הכנסת מילא ועל המוסדות החברתיים שצמחו תחת חסותו לפי המקורות השונים שברשותנו. בית הכנסת שימש כמוקד לחיי הקהילה, לקריאת תורה ולתפילה, כולל קריאת שמע, ואולי גם ללימוד תורה. מכלל המקורות הספרותיים עולה כי אלו היו תפקידיו העיקריים בימי האמוראים, וכאמור לעיל במידת מה גם בימי התנאים. בכל שלושת התחומים הללו התחוללה התפתחות דרמטית לאחר חורבן בית שני. דורות התנאים בכלל, ודור יבנה בפרט, היו תקופת פריחה ופיתוח בכל שלושת התחומים הללו. סיכום הדברים חשוב כדי שניתן יהיה לבחון את השפעתו האפשרית על התפתחות המבנה של בית הכנסת ועל עיצוב הפעילות בו.
חיי הקהילה
המידע על חיי הקהילה ועל הארגון הקהילתי מימי בית שני מועט. אין ספק שבדור יבנה התחולל שינוי מכריע, וסדרי הקהילה עוצבו וגובש בדור זה795ספראי, הקהילה, עמ' 337-331. . תקופת התנאים היא תקופת הייסוד של הקהילה, וברור שאם בניית בית הכנסת היא חלק מארגון הקהילה הרי שלא ייתכן שבתקופת התנאים טרם הוקם המוסד והופעל.
קריאת התורה
קריאת התורה בשבתות ידועה כבר מימי הבית; עם זאת לאחר החורבן, ובעיקר בדור יבנה, התחולל תהליך של עיצוב נוהגי הקריאה וגיבוש סדריה הליטורגיים. כך, למשל, בימי הבית היה קורא יחיד ובתקופת התנאים גדל מספר הקוראים לשלושה ביום חול ולשבעה בשבת796ספראי וספראי, הכל עולין. . אין זה שינוי חיצוני בלבד, אלא יש בו גם שינוי של אופן ושיטה. מעתה אין הקריאה נחלתו של מקצוען יחיד, אלא של הציבור כולו השותף לקריאה.
* קריאת התורה בשבתות נהגה אולי כבר בימי הבית. ברם בימי התנאים עוצבו סדריה, ובספרות מופיעות מחלוקות רבות על אורך הקריאה, סדרה ובעיות שונות המתעוררות במהלכה.
* בתקופת התנאים נוספו קריאות מיוחדות: קריאת מגילת אסתר בפורים, קריאות מיוחדות בשבתות חגיגיות וכו'797ספראי, בשלהי הבית השני, עמ' 154. .
* בדור אושא חודש הנוהג לתרגם לארמית את הקריאה. נוהג זה האריך את הקריאה וחיזק את מעמדה כעמוד השדרה של עבודת ה' בשבת798ספראי, תרגום. .
למוד תורה
אין ספק שבעקבות חורבן הבית התחוללה המהפכה של חכמים – מהפכת לימוד התורה. לימוד התורה הפך להיות הנתיב העיקרי לעבודת ה' מחד גיסא, ומאידך גיסא גם מסלול עיקרי לקידום חברתי.
תפילה
פליישר טען כי בימי הבית כלל לא הייתה תפילת ציבור, וכי זו חודשה רק בדור יבנה799פלישר, תפילות. . מסקנה זו קנתה לה מקום בעולם המחקר למרות ההתנגדויות המנומקות של פלוסר ופוקס800ראו במפורט בנספח השני למסכת זו. . מכל מקום, גם אם מסקנתו של פליישר מופרזת, אין ספק שרק בדורות התנאים נקבעו תפילות הציבור בימי חול. בימי הבית ובדורות הראשונים של התנאים היו תפילות החול תפילות יחיד בלבד, ורק במהלך תקופת התנאים השתנה הדבר. אנו נדון בנושא בנספח השני, ושם נעמוד על כך שלכל המאוחר בדור יבנה עוצבה תפילת הציבור, ומן הסתם נדרש לשם כך מבנה שיאפשר התכנסות של רוב הציבור.
יחסם של חכמים לבניית מבני הציבור
בית הכנסת המוכר לנו בנוי ברמה גבוהה יותר מזו של מבני המגורים. בתי הכנסת במאה הראשונה היו גדולים יותר ממבני מגורים, אך קשה להגדירם כמבני פאר. בתי הכנסת הגליליים מן המאה השלישית ואילך הם מבני פאר. יחסית לארכיטקטורה הרומית אין אלו מבנים ברמה גבוהה במיוחד, אך יחסית למבני המגורים ביישובים הכפריים בתי הכנסת הם מבנים מרשימים ביותר. ניכרת בהם השקעה כספית רבה המתבטאת בגודל, בתכנון, בשימוש בחומרי בנייה טובים יותר וכיוצא באלו מרכיבים נוספים.
ההכרעה בדבר גודלו של המבנה היא במידה מסוימת הכרעה תפקודית. אם המתכננים מעוניינים לכנס ציבור רב, עליהם לבנות מבנה שיאכלס את כל הציבור המיועד להשתתף בכינוס. הגודל חייב שימוש בעמודים, ומן הסתם חייב שיטת קירוי שונה ויקרה יותר (שימוש ברעפים) המתאימה לקירוי שטח רחב. עם זאת הפאר שבבתי כנסת, כמו אלו שבברעם, בעמודים או אפילו בארבל, הוא פרי החלטה ציבורית להשקיע במבנה משאבים כספיים גדולים.
ודאי שחכמים היו מעוניינים שמספר המתפללים יהיה גדול ככל האפשר, וודאי שהיו מעוניינים שבמעמד ה"פסיקה" ישתתפו רבים, וכן בדרשה או בקריאת התורה. כל זה חייב שיתמכו בבניית מבנים גדולים. שנוי במחלוקת היה יחסם אל הפאר הארכיטקטוני ואל המרכיב הטקסי, שהוא חלק מאותה תפיסה של פאר. המקדש היה כידוע מבנה מפואר עד מאוד בכל קנה מידה אובייקטיבי, ואף יחסית למקדשים בעולם הקדום. חכמים אינם מביעים כל הסתייגות מכך, אדרבה, הם מתגאים באותו פאר ומדברים בשבחו, ולכך יש עדויות רבות. כל מסכת מידות מבטאת את הגאווה במבנה המפואר, וכמובן גם את האבל על אבדנו. תיאוריהם של פילון, יוספוס ובעל איגרת אריסטיאס אף הם ספוגים בתחושת הגאווה על פארו של המבנה. אין צורך לומר שבמקדש היה המרכיב הטקסי מכריע. למעשה, רוב עבודת המקדש היא בבחינת טקס מפואר הנעשה בכלי זהב ובבגדים מיוחדים.
בית הכנסת, כפי שהוא מוכר לנו, איננו בבחינת מקדש מעט. אמנם לבית הכנסת הועברו מרכיבים מספר מהמקדש כגון ברכת כוהנים ללא מנעלים, נטילת ארבעה מינים, תקיעת שופר, קריאת הלל, נוהגי תענית, תקיעות בתענית ולסימון כניסת השבת וצאתה ונוהגים דומים נוספים801ספראי, בית המקדש; ספראי, בימי הבית, עמ' 151-133. . עם זאת במקביל, או מצד שני, לא הועברו מהמקדש טקסים רבים נוספים: לא המנורה, לא הקטורת, לא השירה, כמובן לא הקרבנות ואפילו לא ארון קודש. לבית הכנסת הקדום לא היה מרכז קודש, ובכלל אופיו כמקום קודש וכמרכז טקסי הוצנע802ספראי, מבית כנסת למקדש; תא-שמע, מקדש מעט. . מאוחר יותר, בתקופה האמוראית ועוד יותר אחריה, הדברים משתנים. מרכיבים טקסיים חוזרים להווי בית הכנסת ולתפילה. ארון הקודש הופך להיות מרכז הקודש של המבנה; מנורה, או לפחות נר תמיד, מוצבים במקום בולט; לתפילה חוזרים פיוטים והמרכיב הליטורגי מתחזק, ותופעות דומות נוספות.
על היחס למבנים הגדולים ניתן ללמוד ממקור אמוראי אחד: "רבי חמא בר חנינה ורבי הושעיה הוון מטיילין באילין כנישתא דלוד. אמר רבי חמא בר חנינה לרבי הושעיה כמה ממון שיקעו אבותי כאן. אמר לו כמה נפשות שיקעו אבותיך כאן לא הווה אית בני נש דילעון באוריתא? רבי אבון עבד אילין תרעייה דסדרא רבא. אתא רבי מאני לגבי אמר לו חמי מאי מעבד אמר לו וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות לא הוה בני נש דילעון באוריתא?" (ירו', שקלים פ"ה ה"ד, מט ע"ב). תרגום: "רבי חמא בר חנינה ורבי הושעיה היו מטיילים בכנסיות לוד הללו. אמר רבי חמא בר חנינה לרבי הושעיה: כמה ממון שיקעו אבותיי כאן. אמר לו: כמה נפשות שיקעו אבותיך כאן, לא היו בני אדם שילמדו תורה. רבי אבון עשה שערים של בית המדרש הגדול, בא רבי מאני אליו, אמר לו (רבי אבהו) ראה מה עשיתי, אמר לו וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות לא היו בני אדם שילמדו תורה". בשני המקרים חכמים מתפארים בתרומתם למבנים. רבי חמא מתפאר בבתי כנסת שבנו אבותיו ורבי אבהו בתרומתו להקמת שערי בית המדרש, ובשני המקרים משיגים עליהם חבריהם וטוענים שעדיף להשקיע את הכסף בלומדי תורה ולא במבנים. נמצאנו למדים שבין חכמים, בתקופת האמוראים, היה זרם שהתנגד להשקעה כספית מופרזת במבנים והעדיף תרומה ללימוד תורה.
דומה שהתופעה ניכרת גם ביחס למקום הלימוד. כפי שאמרנו, בתקופת התנאים לימדו חכמים בחוץ, ומקומה הטבעי של החבורה היה באוויר הפתוח. המעבר מלימוד בשדה הפתוח ללימוד במבנה מסודר, וממילא גם להקמת מבנים שיועדו לבית מדרש, קשור בשמו של רבי יהודה הנשיא. רבי יהודה הנשיא התנגד במפורש ללימוד בחוץ, מתוך מגמה לצמצמו לבית המדרש. "פעם אחת גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק"; רבי חייא, הידוע בפעילותו להפצת התורה, התנגד לגזרה זו מטעמים עקרוניים ודרש: "חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה" (בבלי, מועד קטן טז ע"א)803השוו בבלי, שבת קכז ע"ב. – תורה יש ללמוד בחוץ. הסיפור אמנם מצוי רק בתלמוד הבבלי, אך עיקרי הדברים חוזרים למעשה במדרש ארץ-ישראלי בוויכוח בין רבי שמואל בר נחמן ורבו, רבי יונתן ברבי אלעזר (תנחומא בובר, בחוקותי ד; תנחומא, בחוקותי ג). רבי שמואל בר נחמן דורש אותו פסוק כמו רבי חייא במסורת הבבלי, ואילו רבי יונתן בן אלעזר דורש ש"חוץ" ו"רחובות" הם בתי כנסיות ובתי מדרשות. בסיפור מודגש שלכבודה של הדרשה הזאת משך רבי יונתן את תלמידו לבית המדרש. באותם מקורות אנו שומעים על חכמים שדרשו פסוק זה להפך: "חכמות בחוץ תרונה", מכאן שיש ללמד בחוץ, וכן דורש רבי אלעזר הקפר: "ועשה השוק בעל דבבך" (אבות דרבי נתן נוסח ב, פל"ג, עמ' 76).
מסורת נוספת קושרת אף היא את השינוי לרבי יהודה הנשיא. רבי ישמעאל ברבי יוסי פסק מזונות לאישה בציפורי בשוק או בשקי – גינות מושקות – רבי שמע ותקף אותו בטענה שמא שלא נבדקו כל הפרטים (ירו', כתובות פי"ג ה"א, לה ע"ד)804ראו עוד הסיפור על רבי יוסי היושב בשוק, מדרש תנאים לדברים, כו יט, עמ' 262. . לא נאמר במפורש שההתנגדות נובעת מן העובדה שפסק הדין ניתן ב"שוק", אך הדבר סביר ומספק הסבר להתנגדותו, יוצאת הדופן במקצת, של רבי. הנימוק הפורמלי של רבי הוא שמעשה בית דין ב"שוק" איננו מבטיח בירור מלא, ורק בבית המדרש ניתן לשקול את העניין בשקט המתאים. רבי יונתן בן אלעזר מבטא את הנימוק שמאחורי הדברים: דברי תורה הם כמרגליות, וכשם שמרגליות נמכרות במקום מיוחד, "מקום מיועד", כך יש לייחד גם את דברי התורה. כאמור, שינוי המסגרת ותחילת מיסודו של מקום הלימוד עוררו ויכוח אידאולוגי, ופותחו הנמקות לקידוש המסגרות הקיימות.
תקופת האמוראים
בתקופת האמוראים אנו שומעים על חכמים רבים הלומדים בבית כנסת, ובית הכנסת הופך למעונם של חכמים ולמבנה העומד לשירותם ולצורכיהם805ספראי, תפקידים קהילתיים. . גם בתקופת האמוראים עדיין היו שלמדו בשוק, כגון רבי אלעזר בן פדת (בבלי, עירובין נד ע"ב), אך נראה שאט אט חדרה תקנתו של רבי והלימוד הצטמצם למבנים מיוחדים.
המבנה הייעודי ללימוד התורה בחבורה הוא "בית המדרש". בתקופת התנאים המונח מתפרש לפעולת הלימוד עצמה, לחבורה הלומדת806ספראי, בית המדרש. , ורק במקורות האמוראיים אנו פוגשים לראשונה בעדויות ברורות על לימוד תורה בבית מדרש בנוי. בטבריה היו בתי מדרש אחדים, המפורסם והחשוב שבהם הוא בית המדרש הגדול, ואנו שומעים שהיה נעול (היו לו מפתחות), היו בו מתקני מים (גיגיות), יציעים ועמודים807אורמן, בית הכנסת. . לעתים אלו סיפורים על תנאים, או כאילו דברי תנאים, אך עבורנו מקור אמוראי שאין לו מקבילה תנאית יש לראות בו ניסוח של ימי האמוראים. בית מדרש זה או אחר אולי נבנה בטבריה כבר בימי התנאים; רבי יוחנן הראה לתלמידיו בית מדרש שבו לימד ודרש רבי מאיר בשעתו. מכיוון שידוע שאחרי ימי רבי מאיר היו בטבריה בתי מדרשות, ייתכן שיש להקדימם לימי רבי מאיר, אך גם זו יכולה להיות מסורת מאוחרת בניסוח אנכרוניסטי בלבד (ירו', מועד קטן פ"ג ה"ז, פג ע"ג; ברכות פ"ב ה"א, ד ע"ב). במקורות נוספים נאמר שרבי מאיר דרש בבית מדרש בטבריה, אך אין כל הכרח לפרש שמדובר במבנה ולא בפעולת הלימוד. גם בציפורי ידוע לנו על בית מדרש בנוי שתרם רבי חנינה, כמו גם בית מדרשו של רבי בניה שהיה, מן הסתם, בנוי808ירו', בבא מציעא פ"ב הי"א, ח ע"ד; הוריות פ"ג ה"ד, מח ע"ב; שם ה"ה, מח ע"ג; שבת פי"ב ה"ג, יג ע"ג; מח ע"ב. בית מדרש זה היה מקומו הקבוע של רבי יוחנן. . במסורת התנאים העוסקת במקומות ציבוריים (משנה, פ"ג מ"א; תוס', פ"ג [ב] ה"א) נזכר רק בית הכנסת, ורק במקורות אמוראיים נידון עמו גם בית המדרש809ירו', פ"ג ה"א, עג ע"ד; בבלי, כו ע"ב; פסיקתא דרב כהנא, פרה אדומה י, עמ' 76; איכה רבה, פתיחתא יב, עמ' 12, ומקבילות נוספות. . בית המדרש נוסף אפוא מאוחר יותר לדיון. אופייני לשכבת החכמים הוא שגם הבבלי וגם הירושלמי סבורים שבית המדרש, המוסד המובהק של תלמוד תורה, קדוש יותר מבית הכנסת המשמש לצורכי ציבור, קריאת התורה והתפילה. העדויות הארכאולוגיות (המעטות מאוד) לבתי מדרש אף הן מתחילות מראשית המאה השלישית, אך בכך לא נעסוק בדיון זה (איור 32).
השינוי מלימוד בחוץ ללימוד במבנה בנוי וייעודי אופייני לתהליך מיסוד של כל ארגון חברתי. כל ארגון מתחיל בצורה ספונטנית, ורק בהמשך ההתארגנות נבנים מבנים ייעודיים. בניית המבנים הנה בחלקה תוצאה של צרכים פונקציונליים, ובחלקה נובעת מטיבו של מיסוד הפעילות. כך, למשל, גם הדמוקרטיה ההלניסטית החלה מכינוס אנשי אתונה על סלעי גבעת האראופגוס, ובהמשכה נבנו מבני בולבטריון מפוארים.
לענייננו חשוב לא רק התהליך, אלא גם הנמקותיו. מתברר שהיו מי שקידשו את הלימוד בחוץ וראו בכך יתרון ומצווה. אמנם איננו יודעים ממתי הנמקות אלו; הן מופיעות בפי אמוראיים בלבד אך מסתבר שהן קדומות, עוד מלפני המהפך של ימי רבי. להלן נציע בדרך השערה שתהליך דומה עשוי היה להתחולל גם ביחס למבנה בית הכנסת.