Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Makhshirin, Preface

מקראות

ויקרא פרק יא

(כט) וזה לכם הטמא בשרץ השרץ על הארץ החלד והעכבר והצב למינהו:

(ל) והאנקה והכח והלטאה והחמט והתנשמת:

(לא) אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנגע בהם במתם יטמא עד הערב:

(לב) וכל אשר יפל עליו מהם במתם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וטמא עד הערב וטהר:

(לג) וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואתו תשברו:

(לד) מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא:

(לה) וכל אשר יפל מנבלתם עליו יטמא תנור וכירים יתץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם:

(לו) אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור ונגע בנבלתם יטמא:

(לז) וכי יפל מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא:

(לח) וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם:

תוכן המסכת

כמעט כל המסכת עוסקת בהכשר אוכלים לקבלת טומאה.

מהמקרא לתורה שבעל פה

הנחת היסוד היא הכתוב המפורש בתורה בספר ויקרא יא:

(לד) מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא:

(לח) וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם:

אם כן משקה מקבל טומאה באשר הוא, ומזון מוצק רק אחר שנרטב. הפרק כולו עוסק בטומאת שרץ, לפיכך אי אפשר לפרש שמזון שנרטב במשקה כלשהו טמא, וחז"ל פירשו כפשט הכתוב שאם נרטב המזון במים וגם נפל עליו שרץ הוא טמא, ובלשון הלכתית הוא מוכשר לקבל טומאה. פסוק לח מוסיף שלא רק שרץ מטמא מזון רטוב אלא גם נבלה, וחז"ל פירשו ששרץ ונבלה הם דוגמאות בלבד והוא הדין בכל טומאה. חז"ל גם פירשו שהנגיעה שמדובר עליה בפסוק אינה דווקא נגיעה אלא היא דוגמה לכל טומאה שהיא. הרחבה כזאת היא בהחלט פירוש פשט אפשרי, אם כי גם ניתן לטעון שלפנינו דוגמה חריגה ורק בנגיעת שרץ ונבלה מדובר. כך, למשל, הבינו חז"ל שטומאת "אהל" היא בכל בניין שהוא והרחיבו את המילה "אהל" לכל גג, אפילו נייד, ובלבד שיהא בחוזק מסוים, ואולי גם בעובי מינימלי¹ראו המבוא למסכת אהלות.. כנגד זה, בתורה כתובה טומאת אוהל במסגרת טומאת מת, וחכמים פירשו שהיא חלה רק על מת ולא על שרץ או נבלה, ואפילו לא על נידה וזב שטומאתם בגופם (כמו מת). פירוש מורחב או מצומצם מוצג בספרות חז"ל, ובעיקר ב"ברייתא" של יג מידות (ספרא, פרשה א פרק א), כאחת המידות שהתורה נדרשת בהן, והוצגו בה סדרת כללים מתי יש לבחור בפירוש המצומצם (דווקא הפרט שבתורה) ומתי בפירוש המורחב (כדוגמה). בברייתא מובאות אף דוגמאות מספר ליישום הכלל. בפועל, לאחר שבדקנו מקרים רבים, דומה שהכללים שבברייתא אכן מייצגים חלק גדול מהמקרים, אך לא את כולם. נראה שכלל זה אינו כלל מוחלט, וספק אם הוא יצר את הקביעות ההלכתיות. להערכתנו ההרחבה או הצמצום תלויים היו גם בהבנתם של חכמים, במסורת ובתקדים שנוצר, אך בעיקר בתחושה הדתית האם המקרה שבתורה הוא מיוחד או דוגמה בלבד.

בפסוק לב באותו פרק נאמר: "(לב) וכל אשר יפל עליו מהם במתם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וטמא עד הערב וטהר". בפסוק זה, הכלל של "אשר יעשה מלאכה בהם במים" סובל פירושים מספר:

1. רק בגד או עור שעושים בו מלאכה במים מטמא מזון;

2. רק בגד או עור שעשו בו בעבר מלאכה במים מטמא מזון;

3. רק בגד או עור שכרגע רטוב (כי עשו בו מלאכה במים) מטמא מזון;

4. שרץ (או גם נבלה) שנפל על כלי עור מטמא רק אם נעשתה בכלי העור (בעבר) מלאכה במים.

דוגמאות נוספות: המילה "זרע" לא פורשה בספרות חז"ל כהגבלה, אלא לכל היותר כקביעה שמדובר במזון שאינו מחובר לקרקע. לדעתנו המילה "זרע" אינה מכילה הגבלה זו (מנותק מהקרקע), ואמנם בספרות חז"ל קישרו את שני המושגים אך בפועל "זרע" נתפס כדוגמה בלבד. הכלל שנתינת המים היא רק במחובר נובעת מכך שכל המחובר לקרקע אינו נטמא²זה הכלל הרגיל, אבל במבוא לאהלות עמדנו על כך שלעתים גם פרי מחובר לקרקע נטמא. במבוא למסכת כלים הראינו שגם תנור וכיריים המחוברים לקרקע נטמאים, אם כן גם כלל זה אינו מוחלט. ראו פירושנו לפ"א מ"ג, וכפשוטם של דברים בית שמאי חולקים על הכלל. . המילים "כי יֻתן"³בתורה ובכתב יד קופמן המילים "כי יֻתן" כתובות בכתיב חסר, ואילו בכתיב בן זמננו "כי יותן", וכך מקובל ברוב עדי הנוסח של ספרות חז"ל. בפירושנו למסכת זו, בכל מקום שאינו ציטוט נכתוב אותן בכתיב מלא, כמקובל בדפוס ולנוחות הקורא. פורשו על ידי חז"ל כהגבלה שנתינת המים על המזון היא רק "לרצונו".

משנת מכשירין ברובה מוקדשת לבירור המונח "רצונו". בתוך המסכת כלולות יחידות נוספות בעניינים אחרים, קרובים יותר או פחות, ונדון בהם להלן.