Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Kilayim, Appendix 1

נספח

מעמדם של הירקות בהלכה ובסל המזון –

עיצוב ההלכה הקדומה

בתקופת המקרא לא גידלו ירקות בצורה מתוכננת. בכל המקרא נזכרים רק שמות מעטים של ירקות, ואלו מתוארים בעיקר בהקשר למצרים. הכתוב מתלונן בשם בני ישראל "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (במדבר יא ה); אין בכך כדי להעיד שבארץ ישראל היו מינים אלו נדירים, שכן ההשוואה היא בין המדבר למצרים, עם זאת הירקות הללו קשורים למצרים. גם המונח "גן ירק" נזכר בהקשר למצרים: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הִוא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק" (דברים יא י). לא נאמר בפסוק שגן הירק אופייני למצרים, אלא שההשקאה בהצפה אופיינית לה, אבל עם זאת המונח "גן ירק" קשור שוב למצרים. מלך ישראל ביקש להפוך את כרמו של נבות לגן ירק (מלכים א כא ב), אבל מההקשר שם ברור שגן ירק שם אינו בבחינת פעילות כלכלית אלא גן נוי, בזבוז ולא ניצול חקלאי של הקרקע. בפועל נזכרים במקרא רק ירקות בודדים, ופעמים מעטות מאוד¹פליקס, עולם הצומח, עמ' 175-156. . אין להסיק מכאן שלא היו גידולי ירקות במקרא ושבני התקופה לא הכירו את הירקות, אבל מקומם במשק החקלאי ובסל המזונות היה שולי.

אין לנו עדויות על סל המזונות בימי בית שני, אבל בספרות חז"ל עולה תמונה ברורה של גידול ירקות בקנה מידה רחב, גיוון גדול בירקות ואבחנות תרבותיות משוכללות בין סוגי ירקות, בין ירקות פקעת לירקות עלים, בין ירקות לזרע וירקות ל"ירק", וכיוצא באלו אבחנות. פרק ג במסכת שלנו מדגים את הטיפול האינטנסיבי בירקות למיניהם.

ירקות במצוות פאה

מעמדם של הירקות בספרות ההלכה מעורער ביותר. לפי ההלכה הפסוקה אין להפריש פאה מירקות, או על כל פנים מרוב הירקות, אבל בפועל אנו שומעים שבסוף ימי בית שני היו שהפרישו פאה גם מירק, וכך אף נהגו בני יריחו וחכמים מיחו בידם²ראו פירושנו לפסחים פ"ד מ"ח ולפאה פ"א מ"ד. . הנימוק ההלכתי הוא ש"אין לקיטתו כאחד", אבל נימוק זה נראה יותר כדרך המשפטית לבטא את ההלכה ולא ברור שהוא אכן הסיבה היחידה לה. ההתנגדות הבוטה להפרשת פאה מירקות מעידה שהקפדה זו לא נתפסה רק כחומרה אישית אלא כהתגרות מכוונת, והנושא כולו היה טעון מבחינה רגשית.

ירקות בתרומה ומעשרות

בספרות חז"ל עולה תמונה כללית שירקות חייבים בתרומות ומעשרות, ועשרות הלכות עוסקות בכך. דרשה תנאית אף אומרת במפורש שירקות בכלל מעשרות (ספרי דברים, קה, עמ' 165; ספרא בחוקותי, פי"ב ה"ט, קטו ע"א). אבל הדרשה מלמדת כנראה על היסוס בשאלה זו, ואכן מהתלמודים אנו שומעים שמעשרות ותרומות לירקות הם רק "מדבריהם", כלומר אין זו חובה מהמקרא, וממילא מעמדה של חובה זו נחות (ירו', חלה פ"ד ה"י, ס ע"א-ע"ב; בבלי, זבחים עו ע"א). עם זאת, בפועל מתנהלים בספרות ההלכה דיונים רבים המניחים בפשטות שירקות חייבים במעשרות ותרומות. במקביל מופיעה רשימת "הקלים שבדמאי" שחובתם מסופקת והיא כוללת בעיקר ירקות, ואחד המקורות החיצוניים אף מזכיר בהקשר קרוב לא רק מינים כמינתה ופיגם אלא גם את הירק באופן כללי³ראו פירושנו לדמאי פא מ"א ומעשרות פ"א מ"ד. .

כלאי ירקות

כפי שראינו גם כלאי ירקות נתפסו כאיסור חמור פחות שאינו דבר ה', אלא מעין "יזמה התנדבותית" של הירקות עצמם. במבוא לפרק השלישי במסכת, העוסק בכלאי ירקות, עמדנו על כך שהפרק מצוי בשלב היולי של עיצוב ההלכה. המשניות סותרות זו את זו, יוצרות כפילות ובעיקר יש בהן מרכיבים הלכתיים המשקפים "שפה הלכתית שונה". ניכר שההלכות לא יצאו מידי בית מדרש אחד, וכל משנה מנסחת את המרכיבים החיוניים באופן שונה. לדעתנו נבע הדבר מכך שמסכת כלאים משקפת שלב קדום יותר בעיצוב ההלכה. גם איסור כלאיים של אילן בירק שנוי במחלוקת, בניגוד לכלאי אילן, תבואה וכרם (לעיל פ"א מ"ז).

ירקות במצוות שמיטה

ירקות נזכרים בהקשר לחובת שביעית, וגם כאן חלים עליהם דינים מיוחדים. דין ספיחי שביעית נתפס, לפחות בחלק מהמקורות, כאיסור מאוחר יותר⁴ראו המבוא למסכת שביעית, ופירושנו לפ"ט מ"א שם. . בדיני שביעית חלו שינויים רבים במהלך ימי התנאים, אך באיסורי הירקות מספר השינויים רב במיוחד⁵ראו המבוא למסכת שביעית. .

ירקות בביכורים ובמקדש

ירקות אינם בכלל ביכורים. אמנם גם פרות רגילים שאינם משבעת המינים אינם בכלל ביכורים, אך ירקות אינם נזכרים אפילו כעיטור אפשרי לביכורים⁶ראו המבוא למסכת ביכורים. . במקדש עצמו לא הביאו כלל קרבנות מירק.

יש להעריך שכל המאכלים שהכירו בארץ בתקופת המקרא נכללו בסדר היום הדתי. הבשר הועלה כקרבנות במקדש, לחם ופרות בתחום המעשרות ומעט גם במקדש. לעומת זאת עסקה ההלכה הרבה פחות בתוצרת שלא הייתה ענף חקלאי בתקופת המקרא. כך גם אין כמעט הלכות העוסקות בביצים ודבש, ואף מעט הלכות⁷ציד הדגים היה מוכר בתקופת המקרא, אך כנראה בזיקה לאזורי החוף ולא כמאכל עממי בכל הארץ. מצב זה השתנה בימי בית שני. אף על פי כן, דגים לא נכללו בחובת קרבנות. דגים, להוציא את שאלת הכשרות.

במבוא הכללי לפירוש המשניות עמדנו על הדרך שבה אנו משערים שההלכה עוצבה. אנו רואים בבית היהודי וברחוב הציבורי את המקום שבו החלה להתגבש התורה שבעל פה, וההלכות נבנו כתקדימים והחלטות פרטיות בכל מקרה ומקרה. בשלב מאוחר יחסית שזמנו אי שם במחצית השנייה של ימי בית שני התגבשה מסורת הלימוד והחל תהליך של בניית הסדר המשפטי ההלכתי. הדגמנו הצעת שחזור זו על ידי הלכות מוקצה בשבת. אפילו התיאור התנאי עצמו מעיד שחלו בנושא שינויים. בשלב מסוים אסרו על טלטול הכלים ו"היו מתירין להם והולכים", כלומר התירו לטלטל כלי ועוד כלי, עד שהתירו לטלטל את כל הכלים, להוציא חריגים מספר⁸ראו דיוננו לשבת פי"ז מ"א. . כל זאת אף שלכאורה האבחנה המשפטית צריכה הייתה להיות ברורה, או שכל הכלים אסורים בטלטול או שכולם מותרים. ההלכה נקבעה, אפוא, לא מתוך תכנון כולל אלא כסדרה של קביעות מקומיות. בשלב הראשון חכמים אינם מובילים את התהליך, וספק רב אם היו אז חכמים שמקצועם לימוד ועיון כלל ועיקר. בשלב שני התגבשו בתי מדרש (ואף נוצרו בתי מדרש שונים וכתות שלהן פרשנות הלכתית שונה).

להערכתנו, הלכות כלאי ירקות מהוות דוגמה מרתקת לתהליך עיצוב ההלכה. בסוף ימי בית שני, או אולי רק בדור יבנה, כבר היו משניות קדומות מסודרות בתחומים הלכתיים שונים כשבת, טומאה וטהרה ותחומים אחרים. גובשו קבצים ספרותיים, נוצרו כבר המונחים ההלכתיים השונים וכך נקבעה מסגרת העיסוק של תורה שבעל פה. עדות לכך היא העיסוק של בני כתות קומראן בהלכות שבת. לאלו הייתה הלכה שונה, אבל המונחים ההלכתיים קרובים לאלו של חז"ל. שתי הקבוצות עוסקות באותם נושאים, ופסיקות רבות שלא התקבלו בספרות חז"ל התקבלו אצל בני כתות קומראן.

תחום כלאי ירקות, לעומת זאת, היה תחום "צעיר" הרבה יותר. גידול הירקות התפשט מאוחר יחסית. בשלב ראשון מקובל היה לזרוע ירקות בערבוביה, כדברי המדרש: "ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא, אמר הקב"ה 'למינהו', אנו על אחת כמה וכמה" (אנו הירקות – על אחת כמה וכמה שצריכים לגזור עלינו שלא נצא בערבוביה, בבלי, חולין ס ע"א). במדרש ציורי זה יש ביטוי ספרותי לנוהג המקובל בחברה הלא יהודית לזרוע ירקות ללא אבחנה בין המינים. בשלב זה גזרה ההלכה רק על עצם הזריעה בערבוביה. בשלב שני החלו להתגבש הלכות מפורטות. המשנה משקפת את השלב הראשון וההיולי בתהליך עיצוב ההלכה. בדורות יבנה, או מעט קודם לכן, טרם הגיע תהליך העיצוב לשלב (לרמה) של תחומים הלכתיים אחרים, ושלב ראשוני זה משתקף בפרק ג של מסכת כלאים. כך אנו מבינים מדוע לפנינו פרק שאינו מגובש מבחינת עיצובו המשפטי.

אם אכן נכונים דברינו הרי שנפתח בכך צוהר רב עניין להבנת עיצוב ההלכה התנאית. בדרך כלל איננו מכירים את ההלכה הטרום-משנאית. כל שבידינו הוא שברירי עדויות ומקורות קטועים. אבל בתחום כלאי ירקות אנו יכולים להתעמק בתחום הלכתי אחד שנכתב במשנה עוד בטרם עוצבה מסגרתו המשפטית. כך אנו לומדים להעריך את מידת העריכה והעיצוב שיש בתחומים אחרים, וכמה שלבים של עיצוב עברו על מסורת ההלכה היהודית עד שהגיעה לשלב העיצוב שבו אנו מכירים אותה.

כאמור, שלבי העיצוב וההאחדה המשפטית נמשכו עוד דורות רבים, ובתחומים מעטים הם נמשכים עד ימינו אנו.