Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Eruvin 3:5

המשנה מנוסחת באריכות יתר שאינה אופיינית למשנה, והוא הדין במשנה הבאה⁶⁴טיפוס משניות זה מצינו בהרחבה ובמינון גבוה במשנות שבועות, נזיר ונדרים. המכנה המשותף לכולן הוא שהן מצוות הכרוכות בניסוח ובניסיונם של חכמים לשלוט בניסוח המקובל..

מתנה אדם על ערובו ואומר אם באו גוים מן המזרח ערובי למערב – אנשי העיר המתוארים במשנה חיים בפחד מפני פשיטה של נכרים. הפחד לא היה דמיוני, ונראה שלעתים אכן היה ממשי ביותר. במיוחד נזכר במקורות הפחד של תושבי הספר, הן העיירות בדרום הר חברון ובגולן, מפני גייסות הערבים⁶⁵ראו הנספח למסכת תענית.. לפי הנוסח שבידינו בן-העיר מבקש לברוח מהגויים המתקרבים לעיר, אולם התלמודים מביאים ברייתא השונה להפך: "אם באו גוים מן המזרח עירובי למזרח", וכאן מדובר במצב שבו האדם רוצה לקבל את פני אנשי השלטון הבאים. נראה שכך גם פירשו התלמודים, אלא שהם הוסיפו הסבר להיפוך הנוסח: הירושלמי מסביר שכאן "טקסיווטי" וכאן "רומאי" (כא ע"ב). איננו יודעים את פירוש המונחים, אך מההקשר נראה שאת פני ה"טקסיווטי" יש לקבל ואילו מה"רומאי" יש לברוח. משלחת מכובדת או נציגי הצבא הסדיר יש לקבל את פניהם, ומקובל לצאת מהיישוב מרחק גדול וללוותם ליישוב בהדר, ואילו כנופיות שודדים יש לברוח מהם. הבבלי מסביר שכאן "בפרהגבנא" וכאן "במרי דמתא" (לו ע"ב)⁶⁶בכתב יד א פרדגבני, ב- ד פרח גבאני דמלכא, ב- רא פרהגבאני, וב- ג פרהגבני.. הראשון פקיד, גובה המס, והשני אדון העיר. מהראשון יש לברוח, ואת השני יש לקבל בכבוד.

מפליא הוא שאם יש צורך לברוח דיני העירוב עדיין חלים, שהרי לכאורה זה מצב של פיקוח נפש; ברם לא תמיד פיקוח הנפש ברור. לעתים לא ברור אם יגיעו הגייסות, ואף לא ברורה רמת הסיכון. מעבר לכך, זו רק דוגמה לתנאי ובסיפא יש תנאי אחר שאין בו סיכון כלל. יתר על כן, אפשר שלא מדובר בכנופיות שודדים אלא בחיילים. אין בביקורם סכנת נפשות, אך הם מטרד לנשים ולבעלי הרכוש. על אווירה זו של פחד מיחידות הצבא אנו שומעים ממקורות נוספים, והדברים ברורים.

ואם באו מן המערב עירובי למזרח ואם באו מיכן ומיכן למקום שארצה אלך לא באו לא מיכן ולא מיכן הרי אני כבני עירי – עד כאן התנאי שהמערב מתנה, וכפי שברור מההמשך התנאי תקף. כאמור הסגנון ארוך מהרגיל, והירושלמי (כא ע"ב) מסיק מכאן שהתנאי צריך להיות תנאי כפול; ברם אפשר שאין זה אלא סגנון ארכני, ואין להסיק מכאן הלכות⁶⁷לשאלת התנאי הכפול ראו משנה, קידושין פ"ג מ"ד. לדעת הירושלמי שם (סד ע"א) נדרש תנאי כפול רק בקידושין, ורק לחומרה. לדעת הבבלי שם (סא ע"ב) נדרש תנאי כפול בכל הנושאים..

תנאי אפשרי אחר הוא: בא חכם מן המזרח – אם יבוא חכם מן המזרח, עירובי למזרח – כדי שאוכל לקבל את פניו, מן המערב עירובי למערב – גם כאן מובאת בתלמודים ברייתא השונה ההפך: "אם בא מן המערב עירובי למזרח". כמובן קצת קשה יותר להסביר מדוע יש לברוח מהחכם. הירושלמי מסביר ב"רגיל", וליברמן ניסה להסביר שמדובר בחכם שאצלו הוא רגיל ללמוד, ואין בכך הסבר מדוע צריך לברוח מחכם רגיל או ממי שאינו רגיל. הבבלי מסביר ב"מקרי שמע", והפירוש אינו ברור. ייתכן שאין לדברים כלל פירוש. את הדין על החכם ניסחו במקביל לדין בדבר הנכרים; ייתכן אפוא שבאופן מעשי אין ביטוי למקרה שצריך לברוח מהחכם, אך הדין נשנה רק במקביל לרישא שבמשנה, ובעיקר כדי לפרט את הדין המיוחד ב"רבו המובהק" (ראו להלן). מכל מקום, בדרך כלל חכמים מציגים את עצמם כאהובים ומכובדים. מן הסתם היו גם שחשו אחרת, אך קשה לצייר את החכם כדמות מאיימת או מפחידה⁶⁸מובן שגם פרשנים מסורתיים התחבטו מהו "מקרי שמע". לפי פשוטו כוונת הביטוי לחכם חסר חשיבות שכל יכולתו היא ללמד תפילה (קריאת שמע). ברם מדוע יש לברוח ממנו? רוב הראשונים אינם מפרשים את המשפט, ואף אינם מתייחסים אליו. ייתכן שהיה חסר בנוסחאותיהם, שכן קשה להניח שלא היו מנסים להתמודד עם היגד תמוה זה..

בא מיכן ומיכן – זה המשך התנאי: אם לא ידוע מהיכן יבוא החכם, למקום שארצה אלך – ואם החכם לא יבוא, לא מיכן ולא מיכן הרי אני כבני עירי – עד כאן התנאי באופן כללי, והתנאי מתקבל. אבל, רבי יהודה אומר אם היה אחד מהם [רבו] ילך לו אצל רבו – אם באו שני חכמים מכאן ומכאן עליו לקבל את פני רבו, שמן הסתם התכוון להעדיף את קבלת הפנים לרבו. המושג "רבו" מופיע בספרות פעמים רבות. בדרך כלל למד אדם שנים מספר אצל רב פלוני, חי בחבורתו והתארח רבות בביתו. הרב היה דמות מנהיגותית מובהקת, והשפעתו על תלמידיו חזקה. הלכות מספר נאמרו ביחס ל"רבו", ומכולן משתמע שחובת הכבוד אליו אינה פגה לעולם. מעבר לכך, אנו שומעים על אנשים שבאו בתקופת החגים לשבות אצל רבם והמשיכו להיות תלמידיו שנים רבות לאחר שעזבו את החבורה. המשפט "שביתת הרשות" המופיע בהקשר למי שעוזב את ביתו בפסח (פסחים פ"ג מ"ז) מתבאר בכתב יד לידן לירושלמי: "מהו שביתת הרשות – אצל רבו". משפט זה נשמט בדפוסים, והוא מבהיר את כוונתם של חכמים. הנוהג ללכת ולשבות אצל הרב בשבתות, ובעיקר ברגלים, היה מקובל, ותלמידים הראו בכך כבוד לרבם. היו שהתנגדו לנוהג זה, אך לא בכך עסקנו כאן (כלה רבתי, פ"ב הט"ז).

הלכה אחרת אוסרת על תלמיד שגדל להוראה להורות "בפני רבו", כלומר שהכפיפות נשמרת אף כשהתלמיד כבר חכם בעצמו⁶⁹ירו', שביעית פ"ו ה"א, לו ע"ג; גיטין פ"א ה"ב, מג ע"ג; בבלי, ברכות לא ע"ב; עירובין סג ע"א..

מן המקורות עולה החובה והנוהג להקביל את פני הרב בבואו. זו חובה כפולה לעלות ולבקרו, ולקדם את פניו. כך אנו שומעים שאדם חוצה נהר ביום כיפור כדי לקדם את פני רבו⁷⁰תוס', יומא פ"ד ה"ה ומקבילות, והשוו סוטה פי"ב ה"ה וכן ירו', עירובין פ"ה ה"א, כב ע"ב ועוד..

המשנה מבטאת את יחס הכבוד לרב המובהק, ובמקביל מבטאת את הנוהג המקובל של חכמים לעזוב את ביתם ולשוטט בין הכפרים כדי להפיץ תורה. חכמים דיברו רבות בשבחם וקראו לבני שכבתם לקחת את מקל הנדודים ולכתת רגליהם מעיר לעיר ולהפיץ תורה. במקביל אנו שומעים דיונים על זכותו של החכם ליהנות מהכנסת האורחים, ועל חובת הציבור לארחם. יוסי בן יועזר איש צרידה מטיף כבר במסכת אבות "יהי ביתך בית ועד לחכמים" (פ"א מ"ד), וכיוצא באלו מימרות נוספות.

הצורך לנדוד נובע ממיעוט החכמים במגזר הכפרי. לא בכל יישוב היה חכם מקומי, אבל חכמים רצו שבשורתם תגיע לכל מקום ותתפשט בציבור. היחס בין חכם לחכם נודד הוא כמו היחס שבין החנות או השוק והרוכל הנודד. מעבר לכך, מן הראוי להעיר כי איש הקודש בעולם הקדום הוא טיפוס נודד. בידינו עשרות תיאורי מסעות של אנשי קודש פגאניים או נוצריים נודדים. חכמים היו יכולים לשאוב את השראתם גם מדמויות מקראיות. אברהם, יצחק ויעקב נדדו למחייתם, כשם שאליהו ואלישע היו נביאים נודדים העוברים ממקום למקום להפיץ את בשורתם⁷¹חכמים מעצבים את סיפור אבות האומה ושאר דמויות מקראיות כתלמידי חכמים. זה ענף מפרשנות אנכרוניסטית לעבר, בד בבד עם דרך להחדיר את חיבת לימוד התורה..

ושניהם רבותיו – אם שני החכמים הם רבותיו, למקום שירצה ילך – יש להניח שזה מקרה תאורטי.