מסכת עדיות
כפי שנראה במהלך הפירוש רוב משניות המסכת מצויות במסכתות אחרות באותו ניסוח וכמעט באותו מבנה. מאליה עולה השאלה האם משנתנו ליקטה את החומרים ממשנת רבי, או להיפך שימשה כמקור למשנת רבי. אנו נבחן שאלה זו במהלך פירושנו לכל משנה ומשנה. ברור שלא לכל משניות המסכת מקבילות במשנת רבי, וגם ברור שבמשנת רבי עוד משניות, שמשנת עדיות צריכה הייתה להביא, אך לא הביאה. בדרך כלל נגיע למסקנה שמשנת רבי ליקטה את החומרים ממשנת עדיות. משנת עדיות פ"א מ"ח למשל שימשה מקור למשנת מעשר שני, והעורך שם עשה עבודה עצמאית של הוספות והתאמות. משנתנו היא משנת רבי יהודה ורבי מאיר חולק.
משנת עדיות היא המקור כך יוצא ממשניות רבות כגון פ"א מ"י; מי"א; פ"א מי"ב; פ"א מי"ד; פ"ב מ"א; פ"ג מ"ח-מ"ט; פ"ג מ"ו-מ"ח; פ"ד מ"א-מ"ב; פ"ה מ"ו. לעומת זאת בכמה מקרים מסכת עדיות השתמשה במשנת רבי. כגון: פ"ג מ"ד-מ"ה; פ"ה מ"א; פ"ו מ"א (בספק); פ"ג מ"ו; פ"ג מ"ב ('קידוש' הכרם, מעיסה); פ"ז מ"ג-מ"ד; פ"ז מ"ו, פ"ח מ"ה. כדוגמה תשמש משנת פ"ח מ"ח (עדותו של נחמיה איש בית הדלי), ברור שמשנת עדיות היא חלק ממסורת מפותחת ומורכבת יותר המצויה ביבמות פט"ז מ"ז. הוא הדין במסורת ש"קוהלת מטמאה את הידים" (פ"ה מ"ג), כפי שנראה דברי משנת עדיות הם קטע ממסורת רבת רבדים ודעות שונות. במקרים אחרים רבים אי אפשר לברר מה המקור משום שהניסוח זהה והוא מתאים לשתי המסכתות (גם מסכת עדיות וגם משנת רבי).
לעתים במשנת עדיות פרטים שאין במקבילה ולעתים ההיפך במקבילה פרטים שאינם במסכת עדיות. לא קל להחליט מה המקור ומהי ההעברה, ואולי אין כאן כלל מקור והעברה, אלא שני מקורות נפרדים (תלויים מעט במסורת הלכתית קדומה). כאלה הם פ"ג מ"א ומ"ב; פ"א מ"ג; פ"א מ"ז; פ"ג מ"ב; פ"ג מ"ג ועוד הרבה. לעתים נגיע למסקנה שלמרות הדמיון בין משנת עדיות לאחת ממסכתות משנת רבי, לשתי המשניות מקורות נפרדים (פ"ד מ"א-מ"ד; פ"ד מ"ז; פ"ד מ"ח; פ"ד מ"י-מי"א [אפשר שמעשרות השתמשה בעדיות, אך לא ההיפך]; פ"ה מ"ד; פ"ז מ"א; פ"ז מ"ו; פ"ז מ"ח).
כללו של דבר משנת עדיות ומשנת רבי ארוגות זו בזו ובדרך כלל משנת עדיות היא המקור, אך לא תמיד כך.
במשנת עדיות סדרת סתירות פנימיות וכפילויות כמו בכל מסכת אחרת. כך למשל פ"ב מ"ז ופ"ג מ"ז יש כפילות. ברור שהעורך של עדיות לא חש לכפילות כזאת. בפ"ה מ"א מסורת על דם נבלות ומסורת שונה (לא חולקת) באותו עניין בפ"ח מ"א. בסיפור עקביא בן מהללאל מובלעות שתי מסורות. לפי מסורת אחת נמנע ממנו קידום, ולפי מסורת אחרת נודה. בפ"ז מ"ט ופ"ח מ"ב אותה הלכה פעמים; וכן סתירה בין המשניות בפ"ח מ"ב וזו שבפ"ו מ"א (בפרק ו נמנות עדויות של רבי יהודה בן בבא ואותה עדות מיוחסת בפרק ח לחכם אחר). סתירות וכפילויות כאלו רגילות במשניות. בדרך כלל נובע הדבר משילוב מקורות שונים.
בדרך כלל בודקים אנו את סדר המשנה לפרטיו. במקרה זה סדר המשנה נדון לעיל אגב הדיון בחלקי המסכת, ולא נחזור על נימוקינו.
פרק א מ"א-מי"א מונה מחלוקות בית הלל ובית שמאי שיש בהן משתתפים נוספים, שמה שהמחבר רואה כ'הלכה' היא בניגוד לשני הבתים אלא דעה אחרת. פ"א מי"א-מי"ד כוללות נושאים שבהם בית הלל הודו. שוב המגמה היא פסיקת הלכה, במחלוקות הבתים.
פרק ב כולל מסורות הלכתיות של חכמי דור יבנה הקדומים. ההלכות מסודרות בקבוצות מספריות "ארבע עדויות של רבי חנינא סגן הכהנים" (מ"א-מ"ג) דברים שאמר רבי ישמעאל, מחלוקות שיש להם מאחד תוכני. הבריח המשרשר הוא הציון המספרי. כפי שראינו במהלך פירושנו בדרך כלל התיאור המספרי (ארבע שבועות הן, ארבע אבות נזיקין הן וכו') הם בדרך כלל משניים, אחר שנאמרה כל הלכה לגופה. בחלק זה מרובות המשניות שהן העברה ממסכתות אחרות במשנת רבי.
הפרק סדור לפי סדר יורד, ארבעה דברים, שלשה דברי וכו'. הבחירה בהלכות היא אקראית, ברור שהיו עוד דברים שאמרו לפני רבי ישמעאל ולא רק השלושה שבפרק (פ"ב מ"ה). אין זאת אלא שהעורך מצא את הסיכומים המספריים במקור ערוך כלשהו.
פרק ג' הוא המשך של פרק ב, יש בו כינוס של דברי רבי דוסא מחכמי דור יבנה הקדומים, ראינו שהפרק ערוך לפי שמות החכמים, אך יש במשניות גם סדר הגיוני פנימי (סיכומנו בפ"ג סוף משנה ה'). המשך הפרק חוזר לסיכומים מספריים "ארבע ספיקות רבי יהושע מטמא" וכן הלאה בסדר יורד. איסוף דברי רבי דוסא נועד לקטוע את השרשרת המספרית ולאפשר להתחיל את המספור מחדש. פ"ג מ"י-מי"א, הפרק מסודר לפי אישים. אחרי שלוש הלכות שבהן החמיר רבן גמליאל בדיני יום טוב, מופיעות שלוש הלכות שבהן הקל בדיני יום טוב. אם כן, חלקה השני של היחידה הספרותית ערוך לפי שלושה קווי סידור: דיני יום טוב, לפי שם הדובר ולפי מבנה ספרותי של מחלוקת (בין 'חכמים' לבין הדובר).
למשניות פ"ג מ"י מי"ב יש מכנה משותף (ריחיים של פלפלין) וסיפור מעשה הקשור לרבי צדוק. החלק השני של פרק ג (מ"ח-מי"ב) מחובר אפוא בכמה בריחים פנימיים (מבנה מספרי, רבי צדוק ורבנן, ריחיים של פלפלין) גם מ"ז מתחברת לגוש זה שכן מ"ז מדברת על טהרה ומשנה ח גם היא עוסקת באותו נושא.
חלק ג
פרקים רביעי וחמישי מונים את קולי בית שמאי בסדר מספרי יורד (עשרים וארבע מחלוקות שאסף העורך האנונימי),40המניין עשרים וארבע מופיע בתוספתא, ראו פירושנו להלן. ששה דברים שמנה רבי יהודה, וכן מניינים אחרים בסדר יורד. כולם של מחלוקות מקולי בית שמאי.
אגב סידור המחלוקות יוצר העורך הקשרים משניים כגון פרק ג מ"ד, מחלוקות שיש להם מאחד תוכני – סידור המשנה בעדיות מהדהד את מסכת נגעים. כך גם פ"ג מ"ה יש קשר ענייני בתוך המשנה (שלושה סעיפים).
עדויות של חכמים שונים.
פרקים ו-ח מסודרים לפי סדר אישי פותח בחמש עדויות (מהמספר הגדול למספר הקטן של עדויות), אחר כל מחלוקת שאיננה קשורה לקודמתה (מ"ב). במשנה ג מחלוקת בנושא אחר אך בשתי המשניות (ב-ג) נזכר שמו של נחוניא. במ"ג נזכר גם רבי יהושע, ופרק ז פותח בעדות אחרת של רבי יהושע עם רבי צדוק, ואחר כך עדויות של רבי צדוק עצמו. מפ"ז מ"ה עדויות של רבי יהושע עם חכמים אחרים משניות המתקשרות לפ"ז מ"א ששם המעידים הם רבי יהושע ורבי צדוק. פ"ז מ"ח כאילו איננה קשורה לקודמתה ואכן הקשר רופף. במשנה ז נזכרת עדות על תנור של עכנאי, ובמשנה ח' עוד עדות על כלי חרס אחר דומה לתנור. יתר העדויות עד סוף הפרק נראות חסרות קשר אחת לשנייה.
אם כן בסופו של חלק ד' לא מצאנו סדר פנימי לעדויות השונות. ונראה שהאיסוף אקראי. המחבר רצה להביא את כל (חלק גדול) מהעדויות של דור יבנה ולא מצאנו דרך ספרותית לשרשר אותם.
אין למסכת תלמודים. רבי שלמה סיריליו ערך מעין תלמוד בבלי על מסכת עדויות. תלמוד שלוקט מסוגיות שונות בבבלי ובירושלמי הנוגעות למסכת זו. "גמרא" זו בשלמותה[2] יצאה לאור לראשונה בשנת תשע"ד על ידי מכון אהבת שלום בעריכת הרב בצלאל דבליצקי.
כ = פאריס
מ = מינכן 95
מל = לאו
מנ = דפוס נפולי
מפ = פארמה
מפ2 = פארמה 3174
מק = קופמן
מרל= בר"מ 456
לא בר"מ 406
פא = פארמה 3010
ע = עין יעקב
ג = גניזה
גלפ = 2334\52