Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Demai, Appendix 2

נספח ב

שיירת החמרים

אחת מדרכי המכירה והשיווק של החברה היהודית בתקופת המשנה היא שיירת החמרים הנזכרת במשנה לעיל (פ"ד מ"ו). את ההלכות הקשורות לחמרת ניתן להבין רק על בסיס הבנת המבנה הכלכלי, ומאידך גיסא אפשר לשחזר את מבנה החמרת לפי ההלכות והמדרשים המשקפים אותה. הכפר היהודי היה התמחותי, וכתוצאה מכך גידל כל חקלאי את המוצרים האופטימליים לאזורו. כתוצאה מכך נוצרו בכל כפר עודפי ייצור, ומאידך גיסא נצרך הכפר לייבוא של מוצרי יסוד שלא גידל. הדרך הרגילה במקרים מעין אלו היא התלות בעיר הגדולה והמרכזית. הכפריים אמורים לבוא לעיר למכור שם את תוצרתם ולקנות את הדרוש להם. זה הבסיס הכלכלי של העיר בכלל, ושל השוק בפרט. ודאי שתופעה זו רווחה גם בארץ ישראל, אם כי ימי השוק בימי שני וחמישי הם כנראה בעיקר תופעה קדומה שדעכה במידת מה לאחר מרד בר כוכבא בערך (משנה, מגילה פ"א מ"א)¹⁰⁰ספראי, הכלכלה, עמ' 222-092. . בספרות חז"ל יש אזכורים מעטים מאוד לסחר ישיר בין העיר לכפר, אם כי יש להניח שהתופעה רווחה יותר מאשר היא מוזכרת במקורות, שכן זו דרכו של עולם. מוסד חברתי נוסף שמילא תפקיד זה היה התגר, שיצא מהעיר ונע ונד בין הכפרים. אבל הכלי החברתי המרכזי היה שיירת החמרים.

נפתח במשנת דמאי שפירשנו לעיל: "החמרים שניכנסו לעיר אמר אחד מהן שלי חדש ושל חבירי ישן, שלי אינו מתוקן ושל חבירי מתוקן, אינן נאמנין, רבי יהודה אומר נאמנין" (פ"ד מ"ז). החמרים אינם נאמנים להעיד זה על זה משום שיש ביניהם מערכת קשרים הדדית. הירושלמי מסביר: "מה טעם דרבי יודה מפני חייהן שלבני העיר. מה טעמיהון דרבנין מצויין הן להתפרנס מעיר אחרת" (פ"ד ה"ט, כד ע"ב). אם כן, גם רבי יהודה מודה שהחמרים אינם נאמנים, אבל הוא מקל מפני שלבני העיר אין מקור אחר לסחורה, וחכמים טוענים שבני העיר יכולים לקנות סחורה מעיר סמוכה. שני הצדדים מודים שאין לעיר דרך לקנות סחורה משיירה אחרת, אך לדעת חכמים עדיין נותרו לבני העיר אופציות נוספות, ואין להקל על החמרים. מכל מקום, לאנשי השיירה מערכת קשרים ומחויבות הדדית. על טווח הפעילות של החמרים אנו שומעים ממשנה אחרת: "המדיר את אשתו מתשמיש המטה, בית שמאי אומרים שתי שבתות, בית הלל אומרים שבת אחת. התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות שלשים יום, הפועלים שבת אחת העונה האמורה בתורה, הטיילין בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלשים יום" (כתובות פ"ה מ"ו; תוס', כתובות פ"ה ה"ו). כפי שנפרש את המשנה בשעתה (בעקבות פרשנים, אך בניגוד לפירוש הרמב"ם), אין כוונת המשנה לאמוד את החוסן הגופני של בעלי מקצועות אלו, אלא לשקף את זמני הנדידה שלהם. חמרים חוזרים לביתם פעם בשבוע. מסתבר שהם יוצאים ביום ראשון וחוזרים לשבת לביתם.

תמונת מצב זו עולה מהסיפור על החמרים הבאים לביתם בציפורי מעט לפני שבת:

"...שכן מוסיפין מחול על קודש. ועוד דסלקון חומרייא מן ערב לציפורן ואמרין, כבר שבת רבי חנינא בן דוסא בעירו" (ירו', ברכות פ"ד ה"א, ז ע"ג; בראשית רבה, י ח, עמ' 84). החמרים עולים מערב לציפורי ומספרים שרבי דוסא כבר קיבל את השבת. ערב (כיום ערב אל בעינה) מצויה שתיים עד שלוש שעות הליכה מציפורי. החמרים עשו דרך זו ללא עצירות ביניים; כנראה בערב שבת הם חוזרים ישירות לביתם. כך מסופר במדרש: "רבי חמא בר חנינא פתח, 'הזאת ידעת מִנִי' וגו', אמר רבי חמא בר חנינא משל למדינה שהיתה מסתפקת מן החמרין, והיו שואלין אלו לאלו, מה שברון נעשה במדינה היום? של ששי היו שואלין של חמישי, ושל חמישי של רביעי, ושל רביעי של שלישי, ושל שלישי של שני, ושל שני של ראשון, ושל ראשון למי היה לו לשאול לא לבני המדינה שהיו עסוקין בדימוסה של מדינה" (בראשית רבה, ח ב, עמ' 57). בני השיירה מגיעים לעיר הגדולה פעם בשבוע, ובבואם הם פוגשים את השיירה הקודמת שהגיעה אתמול ומתעניינים מה ניתן למכור ולקנות בעיר. השיירה של יום שישי פוגשת את השיירה של יום חמישי. אבל השיירה של יום ראשון איננה פוגשת שיירה אחרת, משום שהשיירה הקודמת שבה לשבת לביתה.

דוגמה לשיירה זו יש במסורת אחרת על כפר חנניה בגליל התחתון: "כגון אילין דכפר חנניה דנפקין וסחרין ארבע וחמש קוריין, ועיילין דמכין בבתיהון. תני רבי חלפתא בן שאול, רוצה הוא אדם לפלח עסקיו בבית הראשון שהוא פוגע וללון שם" (ירו', מעשרות פ"ב ה"ג, מט ע"ד – כגון אלו של כפר חנניה שיוצאים וסוחרים ארבע וחמש קריות [כפרים], ועולים וישנים בבתיהם). לא נאמר כאן שהם חמרים, אך התמונה משתלבת בתמונת החמרת. במקרה זה נקודת המוצא היא כפר חנניה, והחמרת נעה בין הכפרים הקטנים סביב היישוב, ובערב שבה לביתה. אבל רבי חלפתא אומר שאדם מעדיף לישון בבית הראשון שאליו הגיע, ולא לחזור לביתו בשבת. יש להניח שכל האמוראים משקפים מציאות: האחד מציאות של חמרת מקומית, והאחר חמרת בקנה מידה גדול יותר.

מסורת אחרת, בעייתית מבחינה הלכתית, מוסרת על נקודות המוצא והיעד של החמרת: "הלוקח מן החמרת בצור ומן המוגירות¹⁰¹חנויות. בצידן, פטור. מן המוגירות בצור ומן החמרת בצידן, חייב. רבי יוסה בי רבי יהודה אומר: הלוקח מן המוגירות בצור פטור, ואין צריך לומר מן החמרת. מחמר אחד בצור, חייב. רבי יהודה אומר: חמרת היורדת לכזיב חייבת, מפני שחזקתה מן הגליל, וחכמים אומרים הרי היא בחזקתה, פטורה עד שתיודע לך מהיכן הוא" (תוספתא, פ"א ה"י). הרקע ההלכתי-כלכלי קשה, ולא נעסוק בו. לענייננו החמרת יוצאת מהגליל ועוברת דרך כזיב בדרכה לצור ולצידון.

על רקע זה של החמרת נבין את ההתחבטות האם בני החמרת הם בכלל תושבי העיר הנידחת, שיש להרגם. הם שהו בעיר, ואולי מבקרים בה תכופות, אך הם אינם בני העיר (משנה, סנהדרין פ"י מ"ח ומקבילות).

על רקע זה נבין גם מדוע בני החמרת אינם נאמנים זה על זה. אמנם כל אחד סוחר עצמאי, אך הם נודדים יחדיו, מסייעים זה לזה ונוצרים ביניהם לא רק יחסי תחרות אלא גם יחסי קִרבה ואחווה. מצד שני, בני העיר נדרשים שלא להכביד על בני החמרת ולהטעותם: "אם היו חמרים מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה – ויודע בו שלא מכר מעולם" (בבלי, בבא מציעא נח ע"ב). התיאור בתלמוד הירושלמי הוא: "חמרים שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל, ובא חבירו ונתקל בו ונפל, ובא חבירו ונתקל בו ונפל" (בבא קמא פ"ג ה"ה, ג ע"ד). התלמוד מתאר "תאונת שרשרת" האופיינית לשיירה ארוכה שאחד מוביל בה את האחר.

רשת הדרכים הקדומה הפרוסה באזורי הארץ, ונשתמרה בעיקר בשומרון וביהודה, נועדה לטובת החמרת. כל כפר מחובר לכל הכפרים סביבו. אין זאת משום שהיה מסחר ער בין הכפרים; הרי באותו אזור כל הכפרים ייצרו פחות או יותר אותם מוצרים, אלא שהחמרת זקוקה הייתה לאפשרויות התנועה, ובני האזור זקוקים היו לחמרת לפרנסתם (איורים

44-42, מערכות דרכים כפריות).