נספח
החקלאות ומשק העזר בתקופת המשנה והתלמוד
הקדמה
מחקר החקלאות והמשק הכפרי בארץ ישראל הרומית מפותח ביותר. אף שהוא נישא על כתפיהם של חוקרים לא רבים, התפרסמו מחקרים מפורטים על ענפים שונים כגון דגנים, עצי פרי, אורז, בשמים, יונים, יין ושמן, פשתן, דבש ועוד רבים אחרים1פליקס, דגנים; פליקס, עצי פרי; פליקס, האורז; פליקס, בשמים; טפר, יונים; פרנקל ואחרים, בתי בד; ספראי, פשתן; ספראי, דבש, ועוד. . כן התפרסמו סקירות כלליות חשובות2פליקס, החקלאות; ספראי, הכלכלה – עיקר הספר מוקדש למעשה לחקלאות, וכן לאו, פלורה, העוסק בצמחייה בכלל. . במסגרת נספח זה בכוונתנו לסקור את ענפי החקלאות ומשק העזר אך להתמקד בכמה שאלות מחקר עיקריות:
1. באיזו מידה היה המשק פתוח וכיצד הותאמה החקלאות המקומית למבנה המשק.
2. השפעתו של המבנה האגררי על המגוון החקלאי.
(המבנה האגררי עצמו נדון בנספח למסכת דמאי).
3. האם הושפעה החקלאות בארץ מדתם המיוחדת של תושביה היהודיים.
4. באיזו מידה היה המשק החקלאי בארץ שונה מזה שבפרובינציות סמוכות.
המקורות
מקורות ספרותיים
מחקר החקלאות הארץ-ישראלית בתקופת המשנה והתלמוד נהנה ממקורות שאינם עומדים לרשות מחקרים דומים בארצות אחרות. המקור הראשון הוא ספרות חז"ל. ספרות חז"ל הקדומה נערכה בין המאה השנייה לרביעית ועיקרה ספרות חוק ומוסר, אבל היא התחברה ונערכה בידי אישים שמרבית עולמם היה המשק החקלאי. אגב דיוני ההלכה אנו שומעים על גידולים שונים, על צורות אריזה, על דרכי שיווק ועל דרכי טיפול בגידולים שונים, וכיוצא באלו פרטים רבים. ספרות חז"ל שונה מהספרות החקלאית הרומית בכך שמצד אחד אין בה דיונים שיטתיים בענפים, ומצד שני היא נכתבה בידי החקלאים הזעירים עצמם מתוך קרבה לנשוא הכתיבה, ותוך שיקוף מתמיד של הווי היום-יום, כולל התרבות החקלאית. יתר המקורות הספרותיים בני התקופה תורמים רק מעט מאוד מידע. כך, למשל, בברית החדשה או בכתבי יוספוס מצוי רק מידע מועט ביותר ומקרי.
מידת האמינות שיש לייחס למקורות ספרותיים ומשפטיים אלו נדונה במחקר באינטנסיביות רבה, ברם הוויכוח אינו נוגע לעיון בפרטי הפרטים של חיי היום-יום כפי שהם משתקפים בספרות. כל המעיין בהם ייווכח שאלפי הפרטים הנזכרים כבדרך אגב, או אלו המהווים את הרקע לפסיקה או לסיפור, הם רֵאליים. כך, למשל, נאסרו עבודות חקלאיות בשנת השביעית. ייתכן שהציבור ברובו לא שמר על מצוות שמיטה, אבל רשימת העבודות וחלוקתן למותרות ואסורות היא הגיונית ואמינה. רק לעתים רחוקות אנו נתקלים במסורת שאיננה רֵאלית והיא מעין "פולקלור של חקלאים". עם זאת פרשנות המקורות לעתים קשה, והנגישות אליהם בעייתית. יתר על כן, בעיות הפרשנות והזיהוי מקשות על ניצול יעיל. כך, למשל, המקורות היהודיים משתמשים במידת הנפח היסודית "סאה"; שיעורה שנוי במחלוקת במחקר (13-10 ליטר)3בכל הנתונים להלן נשתמש במידה הנמוכה של 10 ליטר, ראו הנספח למסכת פסחים. , והיו הבדלים אזוריים בדבר נפח הסאה.
במקביל למקורות הייחודיים לארץ עומדים לרשות חוקרי ארץ ישראל אותם מקורות שיש לחוקריה של כל פרובינציה, והם כתבי הספרות החקלאית הרומית (פליניוס, קטו, וורו וקולמלה), וכן הפפירוסים ממצרים המשקפים פן אחר של החקלאות המעשית.
המידע הארכאולוגי
חקר הכפר בארץ ישראל מפותח ביותר. עד היום נחפרו אלפי אתרים חקלאיים בתחום הארץ המצומצם יחסית, ביניהם רובעים שלמים של כפרים (כפר נחום, עין גדי, סוסיא וכיוצא באלו), מאות מתקנים שונים כבתי בד, גתות, תעלות לשריית פשתן (איור 20) וכיוצא באלו, וכן עשרות רבות של מבנים בודדים. במקביל נחפרו עשרות בתי חווה (אחוזות), ונסקרו כפרים שלמים כאום ריחן, בוראק, חורבת לבד, חורבת כרך וכפרים נוספים4לסקירה ראו הירשפלד, הכפר; ספראי, הכפר. . נבדקו מצבורי מזון5כסלו, מצבור; כסלו, יתיר, ועוד. , ומחקרים נקודתיים רבים נוספים. כנגד זה, מספר הכתובות המשקפות רקע חקלאי קטן, וציורי הפסיפס דלי נתונים חקלאיים יחסית לפסיפסים בצפון אפריקה או אפילו בסוריה.
המידע האתנו-ארכאולוגי
הכפר הערבי המסורתי משמר פרטים רבים על הנוהגים ודרכי העבודה הקדומים שהיו באזור. תולדות המחקר ההשוואתי בין הכפר המסורתי לבין המידע ההיסטורי והארכאולוגי הם פרשה מרתקת המשקפת לא רק מחקר טהור, אלא בעיקר את מערכת היחסים הקשה בין היישוב היהודי שממנו באו רוב החוקרים לבין התושבים של הכפרים המסורתיים. לכאורה היה המפגש צריך להיות יעיל ופשוט. בראשית המאה העשרים, ובשנות השישים והשבעים של אותה מאה, היה המחקר הארכאולוגי-היסטורי בפריחתו, ובמקביל פעלו עדיין כפרים מסורתיים שאורחות חייהם הושפעו מהתרבות המודרנית רק באופן שולי. ברם, מחקר הכפר המסורתי נתקל בקשיים הנובעים מפערי שפה, תרבות ופוליטיקה, וכן מעוינות של ממש. חוקרים שונים היו מודעים ברמה זו או אחרת לנתונים העולים מהכפר המסורתי, אבל המחקר השיטתי הוא מצומצם ביותר. בין החיבורים הבולטים נציין את דלמן, טכנולוגיה, ואת אביצור, אטלס (איור 21).
נתוני הקרקע והכשרתה
אקלים וטופוגרפיה
לא נדון במפורט בנתוני האקלים והקרקע, ונסתפק כאן בסקירה קצרה של הפרטים הנוגעים ישירות להבנת הנספח. רובה של ארץ ישראל מתאים מאוד לחקלאות, וכמות המשקעים בה היא למעלה מ-500 מ"מ בשנה. לשם השוואה, 200 מ"מ גשם בשנה נחשבים כיום כגבול הבצורת בחקלאות השלחין. עם זאת, בעיות הכשרת הקרקע מגוונות ומורכבות. באזורי המישור היו שטחי ביצות (בשרון הצפוני והדרומי), ואלו נוקזו כנראה במהלך התקופה הרומית במפעל שרק האימפריה יכולה הייתה להוציאו לפועל (איור 22, תמונה 5). כנגד זה, הבקעות הפוריות בגליל התחתון כנראה לא נוקזו ובאזורי ההרים היה צורך בבניית מדרגות ובסיקול מתמיד של הקרקע (איור 22א-ב). המדרגות הן תופעה דומיננטית בנופה ההררי של הארץ. החקלאים הקדומים סברו, כנראה, כי זו הדרך היחידה למנוע סחיפת קרקע. בניית מדרגות מוכרת גם בפרובינציות הרריות נוספות (קפריסין, פניקיה, יוון ואיטליה), אבל אף על פי שטרם נערכה בדיקה כמותית ניתן לקבוע בוודאות שצפיפות המדרגות בארץ ישראל גבוהה בהרבה מזו שבארצות האחרות שהוזכרו. יתר על כן, ניכר שבארץ היה זה מפעל ציבורי מתואם, בעוד שבאזורים אחרים היו אלו קטעי מפעלים פרטיים, ואין תיאום בין מערכת המדרגות של חקלאי אחד למשנהו. לעומת כל זאת בחבל יתיר, למשל, כמעט לא נבנו מדרגות, ונראה שניצולו היה מועט. המדרגות הן מפעל רב-דורי. ראשיתה של המערכת בתקופת הברזל, אך רוב המדרגות שנבדקו בחפירות מקוטעות שונות נבנו בתקופה הרומית והביזנטית. המשק הערבי המסורתי המשיך לנצלן עד היום (תמונה 6).
סיכון
מערך הגשמים בארץ הוא בלתי בטוח. כמות הגשמים מספקת בממוצע, אך היא מרוכזת בחודשי החורף (נובמבר-מרץ) ובלתי אחידה. יתר על כן, אין בארץ מעיינות רבים, וניתן להעריך שכמות שטחי השלחין לא עלתה על 5% מהפוטנציאל החקלאי. שנות בצורת הן תופעה רגילה (אחת לשלוש שנים בממוצע), ואלו היוו גורם סיכון ראשון במעלה בתקופות הקדומות, ועד לראשית התקופה הרומית. כך בכל העולם הרומי6גלנט, סיכון. , ובפרובינציית יהודה עוד יותר בשל התנאים הספציפיים שלה. הפתרון העיקרי לסיכון בחקלאות בארץ היה התארגנות במשפחות מורחבות ובכפרים מכונסים. הדבר חייב את החקלאים לעזרה הדדית ולארגון קהילתי וסוציאלי; חכמים מרבים לדבר בשבחו, לטפחו ולהטיף לו. בהמשך התקופה הרומית עולה חלקן של האחוזות (להלן), ואלו מהוות פתרון אחר לשאלת הסיכון, שכן נטל הסיכון עובר מהחקלאי הזעיר והדל אל העשיר החזק יותר. פתרון אחר היה פיתוח של שיטת הפטרונז'7שיטת הפטרונז' הייתה הסדר בלתי פורמלי שבו האיכר הזעיר, שהיה עצמאי מבחינה משפטית, היה כפוף לפטרון. הפטרון, שהיה עשיר הכפר, היה מסייע לאיכר העני, אבל העני היה נתון למרותו, ואף העלה לו מעין מסים (מתנות) בשנים רגילות. הפטרון גם העניק גיבוי פוליטי לכפריים. . השיטה נהגה בכל העולם היווני-רומי8וולס-הדריל, פטרונז'. שיטת הפטרונז' רווחה יותר במזרח בתקופה המאוחרת יחסית, מהמאה השלישית ואילך. ועדויות לה גם בארץ ישראל, והדבר ניכר בתכנון הפיזי של בתי האחוזה ובמעט מקורות ספרותיים יהודיים, אם כי קשה להעריך את היקפה.
קיטוע חלקות (פרגמנטציה)
לא תמיד הייתה נחלתו של החקלאי הקדום, וודאי לא זו של החקלאי האמיד, מרוכזת בהכרח במקום מסוים. לעתים קרובות היו לו חלקות מספר מפוזרות על פני שטח נרחב. שפרבר אסף עדויות מספר לכך9שפרבר, הקרקע, עמ' 203-187. . באופן טבעי המסורות שהוא מעלה מספרות בעיקר על בעלי קרקע עשירים; יש להניח שבהמון הרחב הייתה בעלות על חלקות מספר תופעה נדירה יותר, אך עדיין קיימת.
במצרים הפך פיצול הנחלות לאסטרטגיה כללית; לכל אדם היו חלקות רבות, וגם לאריסים או לחוכרים עניים ביותר היו כמה חכירות זעירות10רוולנדסון, בעלי קרקע, עמ' 131-124. . קיטוע חלקות הנו נתון חברתי ראשון במעלה עבור בעלי קרקע פרטית. יש בו יתרונות וחסרונות. החיסרון העיקרי הוא שעלות העיבוד של חלקה קטנה יקרה יותר, ולחקלאי קל יותר לעבד שטחים נרחבים. כאן החריש והקציר קלים יותר, וההשגחה על שדה אחד קלה יותר מן ההשגחה על שדות מרובים. חיסרון נוסף הוא הבזבוז בזמן הנדרש כדי להגיע לשדה, והדברים ברורים. סופרי החקלאות הרומיים מתדיינים במפורש על ערכו הכלכלי של מרכיב זה (ראה למשל קטו, חקלאות 9 VIII; פליניוס, מכתבים 319, ועוד). עם זאת, בתנאי ימי קדם יש ליתרון הגודל משמעות מוגבלת, ומעבר לגודל מסוים הוא מאבד מערכו. בתנאי החקלאות המודרנית חבל להביא לשטח מצומצם כלי מכני כבד ומסורבל, אך בתנאים שבהם עבד החקלאי הקדום הייתה לכך חשיבות שולית. ביטוי מה לחישוב של שטח מינימום יש בהלכה האוסרת על פיצול מוגזם של חלקות. המדובר בשותפים (שני יורשים) שאחד מהם תובע חלוקת השותפות; תביעתו מתקבלת אם יש בשטח "כדי חלוקה". המידות שנוקבים בהן חכמים הן צנועות ביותר: "ולא את השדה עד שיהא בה תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה, רבי יהודה אומר עד שיהא בה תשעה חצאי קבין לזה ותשעה חצאי קבין לזה, ולא את הגנה עד שיהא בה חצי קב לזה וחצי קב לזה, רבי עקיבא אומר בית רובע" (משנה, בבא בתרא פ"א מ"ו). אם כן, השטח המזערי לחלוקה של שדה הוא 18 קבים, כחצי בית סאה (פחות מארבע מאות מ"ר), ובגינה – קב מרובע (קצת יותר מעשרים מ"ר). מעבר לכך עדיין יש לגודל יתרון, אך הוא כבר לא נחשב קריטי. ביטוי אחר ליתרון הגודל יש בדין הקובע שאם אדם מוכר את שדהו יש לִשכנו מה שמכונה כיום "זכות הסירוב הראשונה".
ריבוי חלקות היה מן הסתם תוצאה של דורות רבים של חלוקות, ירושה, מכירה וקנייה. במסמכי מדבר יהודה ניתן לראות כיצד התופעה מתחילה. תופעת ריבוי החלקות הייתה כנראה מקובלת, אם כי פחות במגזרים החלשים של החקלאות הקדומה (איור 23, תמונה 7).
המצב האגררי
יהודה שלפני המרד החשמונאי הייתה מבוססת בעיקרה על חקלאים זעירים ועצמאיים בצד מעט עשירים, ואף מספר בלתי ידוע של אחוזות ממלכה. במזרח עמק יזרעאל, למשל, השתרעה אחוזה ממלכתית גדולה. על אחוזות נוספות אנו שומעים מפפירוסי זנון11צ'ריקובר, פפירוסי זנון. . את היקפן של אחוזות הממלכה איננו יכולים לאמוד, אך אין סיבה להניח כי אלו תפסו חלק גדול מאדמת הארץ. לפי ההלכה היהודית היו רק מעט אפשרויות לכך שהמקדש ישלוט על שטחי קרקע נרחבים (בניגוד למקדשים הפגניים בעולם הקדום). עם זאת נראה שהיו למקדש אדמות, אם כי לא בהיקף גדול, ועסקנו בכך במבוא למסכת שקלים. המרד החשמונאי והתפתחות האימפריה החשמונאית שימשו רקע אידֵאלי לשינויים אגרריים. השליטים החדשים ירשו את אדמות המלכים הסלבקיים, והכיבושים יצרו שפע הזדמנויות להפקעות קרקע. הגידול הדמוגרפי ביהודה גרם להיווצרות חסר קרקע גדול בירושלים, והתחולל תהליך פיתוח וגידול מסיבי ביותר. ירושלים הקדם-חשמונאית הייתה עיירה קטנה, והיא הפכה למטרופולין סואן. חלק מהגידול הדמוגרפי נספג בירושלים, הווה אומר שלעיר זרם המון של מחוסרי קרקע שהתפרנסו מאספקת שירותים לעשירי העיר ומעבודה בבניין העיר, בעיקר בבניין המקדש. סוף ימי בית שני מתאפיין בחילופי שלטון, כל חילוף גרר בעקבותיו תהליך של החלפת עיליתות ומן הסתם גם הפקעות קרקע של בני השכבה השלטת הקודמת. מצפון לירושלים נחפרו כמה מבני חווה שננטשו בזמנים שונים במהלך סוף ימי בית שני, וייתכן שזו העדות לתהליך זה של חילוף העיליתות.
יש חוקרים הסבורים שהמתח האגררי והריבוד הסוציאלי שנגרמו בעטיו היו הסיבות העיקריות למרד הגדול מחד גיסא, כמו גם לתופעות חברתיות אחרות (הכיתתיות, המשיחיות וכיוצא באלו) מאידך גיסא. אין לכך עדויות ישירות, אם כי ברור שבתקופה זו התחוללו שינויים אגרריים12אפלבאום, שאלת הקרקע; אפלבאום, הרקע, וכנגדו מור, מרד איכרים. , ושינויים כאלו הם רקע טבעי למהומות, מרידות ומתחים.
במהלך התקופה הרומית לא חל שינוי גדול במשפט האגררי. אותם סוגים של בעלות על הקרקע המשיכו גם בתקופה זו, ברם התחוללו כנראה שינויים בכמות הקרקע שהייתה שייכת לכל סוג של בעלות. ההתפתחות לא הייתה משפטית אלא כלכלית-חברתית. מרד החורבן ומרד בר כוכבא סיפקו לשלטונות הרומיים הזדמנות חוקית להחרמת קרקעות גדולה. אף שהדבר ניתן היה מבחינה משפטית, לא הפקיעו הרומאים את כל האדמות, אך אין ספק שאדמות רבות הופקעו. בתקופה זו מתחדשים ומתפשטים המונחים "אריס" ו"חוכר", וזו עדות ברורה להתרחבותה של תופעת האריסות. נראה כי חל מפנה של ממש במבנה האגררי בארץ. מסתמן תהליך ממושך של הצטמצמות החקלאות הפרטית. התהליך שהחל בסוף ימי בית שני התעצם בראשית התקופה הביזנטית – סוף ימי האמוראים (במאה הרביעית) – והפך לקריטי בשלהי התקופה הביזנטית. בשנת 380 הוחל בארץ חוק הקלונטיוס ולפיו הפכו החקלאי ואדמתו ליחידת מס אחת. לפי החוק נאסר על האריסים לנטוש את שדותיהם או לעבור לרשותו של אדון אחר. החוק נחקק באימפריה כבר בראשית המאה הרביעית, אך רק אז הוחל גם על פלשתינה13ג'ונס, קולונט. . החוק מעיד על התרחבות תופעת האריסות ומקבע אותה. להלן נשוב לתהליך זה (תמונה 8, בית אחוזה מפואר, איור 24 חלוקת קרקעות ליד חורבת כספא, איור 25 בתי גתות).
ענפי החקלאות בארץ
החקלאות הייתה ענף הייצור העיקרי ומקור ההכנסות והתעסוקה של מרבית תושבי הארץ. בספרות התלמודית נזכרו למעלה מ-500 גידולים, מתוכם זוהו קרוב ל-150 גידולי תרבות: 8 סוגי דגנים, 20 סוגי קטניות, 24 סוגי ירקות וצמחי מקשה, קרוב ל-30 עצי פרי, כ-20 צמחי תבלין ועצי סרק רבים. שלושת הגידולים המרכזיים היו ללא ספק החיטה, הזית והגפן. שלושה מינים אלו נזכרים במאות הלכות ועדויות תלמודיות, הרבה יותר מכל גידול אחר14פליקס, החקלאות, עמ' 427-424. .
בלוח המזון נכללו שלושה מרכיבים עיקריים: לחם העשוי מחיטים (כ-600 גרם ליום), ולעתים רחוקות יותר משעורים, שמן זית ותאנים. היין אינו נזכר אלא בחלק מהמקורות, שכן שתייתו הייתה נדירה יותר (להלן), ונשים מוצגות כמי שאינן שותות יין, להוציא נשות עשירים (משנה, פאה פ"ח מ"ה; פ"ח מ"ז; עירובין פ"ח מ"ב; כתובות פ"ה מ"ח). סעודת האדם הרגיל כללה בבוקר לחם עם טיבול כלשהו, חומץ או שמן ובערב לחם עם דייסת עדשים וביצה, או תחליף אחר. בסעודות החג ובסעודות חגיגיות הוגשו גם דגים, ובשר לעתים נדירות יותר. העשירים סעדו מכל הבא ליד בסעודות הסבה, כמקובל15ראו המבואות לברכות ולפסחים. . לוח מזון שבועי לאישה רגילה לששת ימי השבוע מתואר במשנת כתובות:
המשרה אשתו על ידי שליש לא יפחות לה משני קבין חטין או מארבעה קבין שעורים... ונותן לה חצי קב קטנית וחצי לוג שמן וקב גרוגרות או מנה דבילה, ואם אין לו פוסק לעומתן פירות ממקום אחר, ונותן לה מטה, מפץ ומחצלת, ונותן לה כפה לראשה וחגור למתניה ומנעל ממועד למועד וכלים של חמשים זוז משנה לשנה... נותן לה מעה כסף לצורכה ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת (פ"ה מ"ח-מ"ט).
סל המזון כולל, אפוא, כ-2400 גרם חיטים או 4800 גרם שעורים, 600 גרם קטניות, 0.4 ליטר שמן16מקור אחר מציע במקום הקטניות 720 גרם ירקות, ומוסיף 3600 גרם פשתן ו-300 גרם אורז (ספרי זוטא לדברים, יד כט). ו-600 גרם תאנים17ספראי, הכלכלה, עמ' 107-105; ראו פירושנו לפאה פ"ח מ"ה. .
מקורות רבים נוספים מונים את הזית והגפן כשני גידולי המטעים העיקריים. כך, למשל, אסרו חכמים על שימוש בענפי עצים אלה להסקה במקדש משום יישוב ארץ ישראל (משנה, תמיד פ"ב מ"ג). לעומת זאת נעשה שימוש בענפיהם של עצי פרי אחרים, ובעיקר היו רגילים להעלות אש על המזבח בענפי תאנה ואגוז (שם שם), משום שחשיבותם החקלאית הייתה קטנה יותר. שני כפרים בשומרון נבדקו בידי ש' דר: בכפר בורק היוו הדגנים 26.4% מהנחלה, ענבים 20.2% וזיתים 12.9%. 5% מהשטח הוגדרו כשטחי שלחין ושימשו להערכתנו בעיקר לירקות. בכפר קרוות בני חסן הוקצו 52% מהשטח לדגנים, 22.2% לענבים ו-24.8% לזיתים18דר, שומרון, עמ' 74. . חישוב זה הוא משוער. שטחי הגפנים ניתנים לאבחון ולהגדרה בזכות המגדלים הקשורים בדרך כלל לגידול זה19דר, שומרון, עמ' 125-88; דר ואחרים, אום ריחן, עמ' 118-57. . לעומת זאת, אבחון שטחי הזיתים והגדרת הייעוד המדויק של שטחי הדגנים מבוססים על תנאי השטח בלבד.
דגנים וקטניות
דגנים
שמונה סוגי דגנים נזכרים במקורות התלמודיים. חמישה מהם מתוארים כחמישה סוגי הדגנים העיקריים, ברם ברור שחיטים היו גידול הדגנים החשוב ביותר בארץ ישראל. אכילת שעורים רווחה בדרום הר חברון ובאזורי ספר אחרים, אך הרבה פחות מחיטים. כך לפי המקורות היהודיים (משנה, כתובות שם; נדרים פ"ח מ"ד; ירו', שם מא ע"ד). במצבור מזון אחד שנבדק בדרום הארץ נמצאו גם חיטים וגם שעורים20כסלו, יתיר. . בשני מצבורים במערות המפלט בהר חברון נמצאו יותר שעורים מחיטים. במערת הרומח ובמערות נחל ערוגות נמצאו הרבה דגנים21שמחוני וכסלו, מזון; כסלו ושמחוני, עדות. , בעיקר שעורים (וכוסמים), ובמערת הר ישי מעט דגנים, ומיעוטם מבטא את הרעב, ואין בממצא מדגם סטטיסטי מספיק22כסלו ושמחוני, מזון. . ממצאים אלו אינם משקפים תנאים רגילים אלא שנים של עיבוד חלקי בלבד. ברם, לאור ממצאי המזון העתידים להתגלות באזורי יישוב יהא צורך לבחון את הקביעות המוצעות פעם נוספת. שעורים נחשבו למאכל הראוי לאסירים או לבהמות, ואף זו עדות לערכן הפחות בלוח המזון המשפחתי הרגיל. את הדגנים גידלו במחזור דו-שנתי, שנת מזרע ושנת בור. בשנת הבור ניתן היה לנצל את הקרקע לגידולים בעלי חשיבות משנית. הדגנים נועדו בעיקר לתצרוכת עצמית; היבול הממוצע לדונם איננו ידוע. פליקס הציע שהוא היה 300-150 ק"ג לדונם23פליקס, דגנים, עמ' 146-140. . החישוב מבוסס על ניתוח מפולפל של סוגיית הבבלי (בבא מציעא קה ע"ב) למשניות אחדות. לדעתנו הפירוש המוצע איננו הולם את המשנה, וההסתמכות על פרשנות של התלמוד הבבלי איננה משמשת בסיס איתן לשחזור חקלאות בארץ. לפיכך, אין לנו נתונים על כמות היבול השנתית. יבול ממוצע במצרים היה כ-10 ארטבות לארורה (400 ליטר ל-27 דונם, כלומר כ-15 ק"ג לדונם בשטח מישורי ומושקה24רוולנדסון, בעלי קרקע, עמ' 249-247. ). עם זאת, יש לזכור שקיים קושי רב להעריך יבול לפי מסמכים כתובים, והמידע הוא סטרֵאוטיפי וחשוד. הערכות יבול מאזורים אחרים באימפריה אינן מוכחות דיין, שכן הן מבוססות על מקורות ספרותיים החשודים באי דיוק מחד גיסא, ועל מקורות מאוחרים מאידך גיסא25אבנס, כלכלה; שפור, דגנים, עמ' 88-82. . במשק הערבי המסורתי יבול של כ-100 ק"ג לדונם היה תוצאה סבירה; על בסיס ההנחה שהיבול הממוצע בשנת המזרע היה 150 ק"ג (יותר מהכפר הערבי המסורתי שהיה בלתי מפותח) הרי שלכלכלת משפחה של 4 נפשות נדרשו בממוצע גס כ-10 דונם.
יבוא חיטים לארץ ישראל
אין ספק שבארץ רווח גידול החיטה. גידול זה היה אחד הנפוצים, ואולי הנפוץ ביותר בתקופה הנדונה. מרכזי גידול החיטים בארץ היו מישור החוף (לוד, יבנה), ובקעות הגליל באיזור צפורי ובקעת יבנאל. כן נזכר גידול חיטה בעמק בית שאן. בימי הבית השני ובתקופת התנאים אין עדויות לייבוא משמעותי בשנים רגילות של חיטים לארץ. לעומת כל זאת, בידינו עדויות מספר מזמן האמוראים (התקופה הביזנטית) לייבוא מסיבי של חיטים (ירו', שקלים פ"ח ה"א, נא ע"א ומקבילות). לפחות בתקופה זו חדלה הארץ מלספק את צרכיה בתחום זה, ונשענה על יבוא שהיקפו בלתי ניתן להערכה. מספר דגנים נזכרים במקורות התלמודיים כשיבולת שועל, כוסמין ושיפון. חשיבותם הייתה שולית, ומספר האזכורים העוסקים בהם מועט (נראה שיש לזהותם כמיני משנה של מה שנקרא היום חיטים ושעורים, ראו פירושנו לחלה פ"א מ"א).
אורז
האורז היה, כנראה, גידול חדש במרחב הארץ-ישראלי. ארץ ישראל סיפקה את צרכיה באורז, שכן הוא מנוי בין הגידולים שהקונה אותם בכל מקום בארץ חייב במעשרות (משנה, דמאי פ"ב מ"א). אין בידינו נתונים על צריכת האורז בשווקי הארץ, אך ברור שהיה זה גידול רווחי, וארץ ישראל לא רק סיפקה את רוב צרכיה באורז אלא אף ייצאה כמות מסוימת לחוץ לארץ.
קטניות
קטניות היו מרכיב קבע בלוח המזון (לעיל). דייסת קטניות נחשבה לבישול רגיל. אין בידינו עדויות רבות על גידול הקטניות, ונראה ששטחי הקרקע שיועדו לקטניות היו מצומצמים. העדשים היו מאכל אופייני להמוני העם, ואילו בשכבה האמידה הייתה אכילתם נדירה יותר. אף שאין לכך ראיות ישירות, מסתבר שקטניות היוו ניצול של הקרקע בשדות הדגנים בהפסקה שבין שנת מזרע חיטים אחת לשנייה; הדבר הולם את מחזור הזרעים והוא אף מוכר בחקלאות הרומית.
מטעים
זיתים
המזרח התיכון הוא מולדת הזית. באופן כללי, הזית אינו מצליח במקומות שחורפם קר מאוד ובמקומות שקיצם יבש וחם מאוד, כפי שמעיד יוסף בן מתתיהו במלחמות (ג, 517): "זיתים יפה להם האויר הממוזג". לפי זה הוא מתאים את עצמו לאזורים רבים מאוד בכל רחבי ארץ ישראל. במקורותינו מודגשים כמה אזורים שהיו עתירי זיתים במיוחד (כגון הגליל בכלל והגליל העליון בפרט), אך בתי בד נתגלו כמעט בכל אתר ואתר שנבדק ולו בדיקה שטחית. נראה שכמעט בכל אזורי הארץ, להוציא אלו שהם בעלי מזג אוויר קיצוני, היה הזית גידול מרכזי ביותר. כפי שראינו לעיל נמנה הזית עם שלושת הגידולים המרכזיים, וחשיבותו הכלכלית הייתה רבה עד מאוד (איור 26 תמונות 10-9).
שמן
הזית שימש בעיקר לייצור שמן ויש לכך ביטוי בהלכות רבות, למשל "מאימתי תורמין את הזתים, משיטענו. רבי שמעון אומר: משייטחנו" (תוס', תרומות פ"ג הי"ג). המדובר במחלוקת בדבר מועד גמר מלאכה של זיתים, וחכמים מתדיינים בשאלה: איזה שלב בתהליך הבדידה (הבאת הזיתים לבית הבד) נחשב ל"גמר מלאכה" לצורך הפרשת תרומות ומעשרות. מדיון זה עולה שסתם זית נתפס כ"מועמד" לתעשיית השמן, ואין כלל דיון באפשרות ייעודו למטרה אחרת. מסקנה דומה עולה מהלכות רבות אחרות. זיתי מאכל נזכרים בהלכות שונות, אך ברור שהם בטלים כלפי זיתי השמן (עיקר השימוש בשמן היה לטבילת הפת ומיעוטו לבישול. צורכי התאורה של ההמון הרחב היו מועטים משום שרובם הקדימו לישון, ורק בשבת הקפידו על תאורת הבית בעת ארוחת הערב החגיגית).
חשיבותו של השמן בלוח המזון הנזכר לעיל הייתה רבה. שמן הזית היה למעשה הספק העיקרי של שמנים הדרושים לגוף (בארץ ישראל קשה לשמר שומן מן החי לתקופות ארוכות, בשל האקלים). ספק רב אם קדמונינו היו מודעים לחלוקה שבין אבות המזון השונים, אך הם היו מודעים היטב לעובדה הפשוטה שהשמן שימש כטיבול העיקרי לארוחותיהם. צריכת השמן הוערכה לעיל (0.4 ליטר ליחיד לשבוע – 21 ליטר לשנה). כן נזכרת כמות של 75 ליטר לשמן למשפחה (גרעינית?) לשנה (משנה, שביעית פ"ה מ"ז), ושני הנתונים הולמים.
הזיתים נמסקו בשיטות שונות והועברו לבית הבד, שם הופק מהם השמן בתהליך שיש לו שרידים ארכאולוגיים רבים מכל התקופות26פרנקל ואחרים, בתי בד. .
זיתי מאכל
למרות כל הנאמר לעיל על ערכו המזוני וחשיבותו הכלכלית של השמן מצאנו במקורות גם זיתי מאכל: כבושים, שלוקים, מגולגלים ומלוחים. במשנה שנינו: "ותורמין זיתי שמן על זיתי כבש ולא זיתי כבש על זיתי שמן... זה הכלל... תורם מן היפה על הרע אבל לא מן הרע על היפה" (תרומות פ"ב מ"ו). אם כן, יש סוג מיוחד של זיתים לכבישה, אך אלה נחשבים למין גרוע בהשוואה לזיתי השמן (וכן שם פ"א מ"ט). כן אנו שומעים על זיתי קלופסין (תוס', תרומות פ"ד ה"ג); זיתי גלוסקא או קלוסקאות, שהם זיתים ללא גרעינים (משנה, עבודה זרה פ"ב מ"ז; תוס', ברכות פ"ו ה"ז ועוד) וזיתים סופסים (מלוחים – תוס', טהרות פ"י הי"א, עמ' 671; בבלי, שבת קמה ע"א). כן נזכר במקורות מוסף היורה (תנור) של שולקי זיתים (משנה, כלים פ"ה מ"ה; עדויות פ"ז מ"ח; תוס', פ"ג הייא, עמ’ 459; עוקצין פ"ב ה"י, עמ' 687), ומכאן שגם בישלו (שלקו) זיתים. ברם, ייתכן שיורה (תנור) זו שימשה לחימום הגפת כדי להפיק את מעט השמן שנותר בה. קצת יותר ברור האזכור: "גרעיני זיתים וגרעיני תמרים ששלקן" (תוס', עוקצין שם), ובמקרה זה מדובר ככל הנראה על ניסיון להפיק את שרידי השמן מגרעינים אלו.
זיתי מאכל סתם נזכרים בכמה מקורות נוספים, כגון הדיון במי שאוכל זית וצנון או זית ובצל (בבלי, ברכות מ"א ע"א; תוס', חגיגה פ"ג הי"ב). היו גם שאכלו את הזית הטרי (לעיל, וכן משנה, מעשרות פ"ג מ"ג; ירו', שם פ"א ה"ה, מ"ט ע"ב). מקורות אלה מייצגים את מיעוט המקרים הנזכרים במקורות. יש להזכיר את הנאמר בראשית הדברים – רוב ייצור הזיתים הופנה לתעשיית השמן.
מן המפורסמות הוא שבתקופות קדומות היה ענף הזית מרכזי ביותר, וחשיבותו הכלכלית הייתה רבה עד מאוד (איור 27). במקומות אחרים נעשו ניסיונות מספר להעריך את משקלו הכלכלי27ספראי, הכלכלה, עמ' 124-123. . אין ספק שביישובים רבים ייצרו שמן הרבה יותר מצורכי היישוב28ספראי, הכלכלה, עמ' 127. , והשמן נועד למכירה מחוץ לתחומי הפרובינציה. במקורות נזכר ייצוא השמן לסוריה ולמצרים, ולנתון האחרון גם אישור פפירולוגי. בתקופה הביזנטית הייתה הפרובינציה יצואן שמן (ויין) חשוב ביותר, וכלים מתוצרת אזור עזה ואשקלון נמצאו באחוזים גבוהים יחסית (3%-10%) בנמלי המזרח התיכון29קינגסלי, שמן; מאירסון, עזה. .
עיבוד הזית
את הזיתים נטעו במרחק ממוצע של 12-11 עצים לדונם, והיבול הממוצע הנזכר במקורות הוא 20-12 ק"ג לעץ). קטו מדווח על יבול נמוך יותר, כ-80 ק"ג לדונם (פרק י). עץ הזית מניב פרי בסירוגיות, אך יבולו יציב ומושפע מעט משינויי אקלים.
גידול הגפן
הגפן הוא השלישי בשלושת הגידולים הבולטים והחשובים במשק הקדום בארץ יהודה30ספראי, הכלכלה, עמ' 136-126. . נראה שזה היה הגידול הרווחי מבין שלושת הענפים שהוזכרו, וכך נאמר בספר החוקים הסורי-רומי31חיבור זה מהמאה החמישית משקף את התחיקה המקומית בסוריה. לפי ספר החוקים הסורי-רומי, כמו בספרות חז"ל, שדות הדגנים מתחלקים לשלושה: עידית, בינונית וזיבורית. נתון זה, ונתונים דומים, מצדיקים את השימוש בחוק הסורי-רומי כמקור לתולדות החקלאות בפרובינציית יהודה. זאת אף שרוב העדויות האפיגרפיות על חלוקת הקרקעות שביצע דיוקליטינוס במסגרת רפורמה זו הן מהגולן ומהחורן, ורק שתיים או שלוש כתובות באות מפרובינציית יהודה. ראו בן דוד, גולן, עמ' 224-223. :
"בימי דיוקלטיינוס המלך נמדדו הקרקעות. 5 יוגרים שהם 10 פלתרין (125 ד') כרם, יחשבו ליוגון (יחידת מס) אחת. 20 יוגרים (50 ד') שדה זרע, שהם ארבעים פלתרין, יחשבו יוגון אחד. 225 עצי זית מובחרים יחשבו יוגון אחד"32ברונס וזכאו, ספר החוקים, 51 ו-151; וובוס, חוק, עמ' 60-59. .
225 עצים ניטעו ב-20-18 דונם בערך (לפי 10 עצים לבית סאה). לפיכך, ניתן לקבוע שכרם ענבים שגודלו 125 דונם שווה בערכו למטע זיתים שגודלו 20-18 דונם, והגפן רווחית פי 16 בערך מן הזיתים. הגפן וגם הזית רווחיים מחיטה. גם המדרש קובע בפשטות: "הגפן הזאת שרביט אחד יוצא ממנה ושולט בכל האילנות" (ויקרא רבה, לו ב, עמ' תתלח). למסקנה דומה הגיעו גם החקלאים הרומיים בקבעם שהגפן היא מלכת החקלאות, והמגדל אינו יכול שלא להרוויח מענף זה. בניגוד למוכר בספרות החקלאית הרומית אין במקורותינו ביטוי למשתלה של גפנים, וגם ההדליה הייתה מועטת ונחשבה לטיפול מיוחד. בתחום זה ניכר "פיגור" של הפרובינציה, יחסית לאיטליה המתמחה בייצור יין (תמונות 10-9).
צריכת היין
צריכת דגנים היא במידה רבה נתון קשיח. הצרכים המינימליים הם קבועים למדי, וגם יכולת האכילה המקסימלית איננה בלתי מוגבלת. לא כן צריכת יין. משנת שביעית מעריכה שגברי המשפחה הגרעינית הסתפקו ב-15 כדי יין לשנה (פ"ה מ"ז). הכדים הממוצעים היו של 15 ליטר, כלומר כמות של 225 ליטר יין הספיקה למשפחה גרעינית (לגבר). רק גרגרנים שתו יין "חי", כלומר נקי, ובני אדם רגילים שתו יין "מזוג" במים. כמויות המים היו שונות, ברם בדרך כלל שתו אותו מהול ביחס של 2:1, כלומר שתי כוסות מים לכוס יין (משנה, נידה פ"ב מ"ז; בבלי, שבת עז ע"ב; במדבר רבה, ד א; השוו מקבים ב, טו 38). כמות יין של 225 ליטר לשנה מספיקה לשתיית 675 ליטר יין מזוג בשנה, כ-1.8 ליטר יין מזוג ליום לגבר בודד. בכמות זו של יין השתתפו מעט גם הילדים ומעט גם הנשים.
כמות היין ששתו אבותינו לא הייתה רבה, אך חשיבותו של המאכל נמדדת לא רק בערכו הקלורי אלא בטעם ובגוון שלו. היין והענבים היוו את המקור העיקרי ל"טעם החיים", הן כמקור לסוכרים והן לגיוון הארוחה. המשפט "אין שמחה אלא ביין" (מדרש תנאים לדברים, טז יד, והשווה בן סירא, לט 26) אומר רבות. קדמונינו כמעט לא הכירו משקאות אחרים, למעט מים, ויין נשתה, כאמור, כשהוא מהול במים כמשקה קל למחצה. היין היה משקה חגיגי, מרכיב מרכזי וחיוני בכל סעודת חג, משקה שהיה גם הבסיס למסיבות רעות, ולא תיתכן שמחה או אירוע חברתי בלעדיו. בארוחת חג נפתחת הסעודה ביין, ולעתים אף מסתיימת בשתיית יין. במקורות מוזכרים סוגים רבים של יינות, וכל זה מעיד על מקומו החברתי של היין. סיכום המקורות, גיוונם וכמותם, מלמד על גידול יין בהיקף נרחב ביותר. כל הנתונים שרוכזו לעיל מלמדים שהיין שהופק בארץ בתקופת המשנה והתלמוד נועד במידה רבה לייצוא. ואכן, המקורות שבידינו מלמדים על ייצוא משמעותי של יין, לארצות חוץ ובעיקר למצרים.
תוצרת הכרם נועדה בראש ובראשונה ליין, על כן נחשבת עשיית היין לגמר מלאכה בענבים (כגון משנה, מעשרות פ"א מ"ז; תוס', תרומות פ"ג הי"ג), והענבים כמו הזיתים "דלאו גני גורן נינהו" (בבלי, בבא מציעא פח ע"ב), כלומר – אינם נאספים לגורן כפֵרות עצמאיים. אף על פי כן השתמשו ביבול גם בצורות אחרות. לענבים טריים היה ביקוש מועט, מצומצם ומוגבל לתקופת הבציר, שהרי לאחר זמן קצר הם מתקלקלים. לפיכך אירע שאדם בצר את כרמו והוביל את הפרות לשוק; אם לא הצליח למכרם החזירם לגתו (כגון תוס', מעשרות פ"ב ה"ד; טהרות פי"א ה"ז, עמ' 672). אפשרות אחרת, רווחית פחות כנראה, הייתה ייבוש הענבים לצימוקים (תוס', ביצה פ"ד ה"א; בבלי, שבת מה ע"א, ועוד). הצימוקים נזכרים לעתים, אך נראה שלא היה זה מוצר תדיר. כאשר הובאה כמות גדולה של צימוקים לשוק הניחו שהם צימוקי יבוא (ירו', דמאי פ"ב ה"א, כב ע"ד; נדרים פ"ח ה"א, מא ע"א). את הצימוקים ניתן היה להשרות במים, ולהכין יין מסוג אחר. יין שהתקלקל נועד כמובן לחומץ. בסוגי יין נוספים הנזכרים במקורות לא נעסוק כאן. עם זאת, יש להעיר שעשיר כהורדוס ייבא יין לחצרו, ואלו היו יינות מיוחדים בטיבם (איור 28א).
תפוצתו של גידול הגפן
במקורות חז"ל מוצג היין כגידול אופייני ליהודה. ברם, אין להסיק מכאן שבגליל לא ייצרו יין כלל. אנו שומעים על סוג של יין שעובד בציפורי ובטבריה (ירו', מגילה פ"א הי"ב, עב ע"ד), ועל בני הגליל הבוצרים כרמיהם מאוחר מן הרגיל אחרי סוכות (ירו', גיטין פ"ג ה"ח, מה ע"ב; בבא בתרא פ"ו ה"א, טו ע"ג). אף אנטונינוס מרטיר (מאה ו) מוסר על גידול גפן בגליל. בסקרים ובסיורים נמצאו גתות רבות בגליל, וברור שהיה זה ענף חשוב, אבל חשוב פחות מגידול הזית. בגולן הגבוה כמעט לא נמצאו גתות. ביהודה ובאזור לוד רווח כאמור גידול היין, אם כי מצויים גם ביהודה אזורים שבהם כמות הגתות שנמצאה בסקרים קטנה. דוגמה לכך היא שפלת בית גוברין. מכל מקום, המקורות מדגישים שהיין הוא גידול מובהק של יהודה, ואילו הזיתים גידול מובהק של הגליל (כגון מדרש תנאים, כו יג, עמ' 176; ירו', פ"ה ה"ד, נו ע"ג, ומקבילות)33אבחנה זו יוצאת כבר מברכת יעקב לשבטים, ראו דברים מט יא לעומת מט כ. ברם, התיאורים של חז"ל במקרה זה עצמאיים ואינם קשורים לפסוקים. אדרבה, הפסוקים עמומים במקצת והמדרשים מסבירים אותם לאור האבחנה החקלאית. ראו התרגומים לפסוקים אלו, בראשית רבה, צח ט, עמ' 1259; צז כ, עמ' 1223, ועוד. .
הגפנים ניטעו בצפיפות רבה יותר מעצים רגילים, אך לא נמסרו נתונים על צפיפות הנטיעה, ועל היבול הממוצע. הנתונים הכמותיים שמוסרים קטו וקולמלה גבוהים מאוד (עד כ-3000 ליטר לדונם – קטו 111; קולמלה 32). במשק הערבי המסורתי היה היבול כ-600 ק"ג ענבים לדונם, שהם 360 ליטר לדונם בלבד. מספר זה הוא נתון כללי בלבד.
תאנים
התאנה הייתה גידול חשוב ביותר34פליקס, עצי פרי, עמ' 197-83. , עם זאת בגלל מתיקותו הרבה אי-אפשר שפרי זה יהיה מרכיב מרכזי בסעודה, והוא עשוי להשתלב כתוספת בלבד. במקביל אין אנו שומעים על מטע תאנים, אלא על עץ בודד בשדה הזוכה לטיפול מיוחד. בדרך כלל סיפקה הארץ את כל צרכיה בתאנים. התאנה נזכרת יחד עם פרות אחרים כפרי המצוי בכל שוק ויש להפריש ממנו מעשרות: "ואלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום". הרשימה הנזכרת במשנה מונה: "הדבילה, והתמרים, והחרובים, האורז והכמון" (דמאי פ"ב מ"א), מכאן שהפרות הללו גדלו כמעט תמיד בתחומי הארץ.
התלמוד הירושלמי מזכיר אמנם דבלה שהובאה מבוצרה שבעבר הירדן (דמאי פ"ב ה"א, כב ע"ב), אך צורתה הייתה שונה. עדות אחרת לייבוא גרוגרות מצויה מדור יבנה (120-90 לערך). מצד שני נזכר ייצוא של תאנים לרומא35פליניוס, היסטוריה של הטבע, יג 51, ועוד. , והיקפו של ייצוא זה בלתי ידוע. משנה אחת מונה יבול ממוצע של 34 ק"ג לעץ (שביעית פ"ז מ"ב); אין בידינו נתונים להשוואה מארצות סמוכות.
תמרים
תמרים היו גידול חשוב ביותר באזורי המדבר ובבקעת הירדן36לאו, פלורה ב, עמ' 362-320; פליקס, עצי פרי, עמ' 130-113. . מרכזי הגידול היו באופן טבעי בעין גדי, בעמק בית שאן, מעט באזור טבריה, ובעיקר ביריחו המכונה במקרא "עיר התמרים" (דברים לד ג ומקבילות). התומר זקוק לחום רב ולמים, על כן מצטמצם גידולו לאזורים של מזג אוויר טרופי. התומר אינו מופיע בלוחות המזון משום שאלו מייצגים את הנעשה בכלל הארץ, ואילו התמרים היו גידול אזורי מובהק; לנזירי המדבר אף היווה תחליף ללחם37פלדיוס, היסטוריה, פרק נב. . בלוחות המזון של פליטי מדבר יהודה, למשל, התמרים תופסים מקום חשוב38שמחוני וכסלו, מזון; כסלו ושמחוני, מזון; כסלו ושמחוני, עדות. .
מטעי התמרים של הארץ זכו לתהילה רבה, וסופרים זרים המתארים בקצרה או בהרחבה את הארץ מזכירים לשבח את תמריה, ואת תמרי יריחו בפרט39פליניוס, היסטוריה, יג 49-26; תיאור ערי העולם, 31, ועוד. . הארץ סיפקה את צרכיה בתמרים (משנה, דמאי פ"ב מ"א), אם כי נזכרים תמרי יבוא ממצרים (ירו', שם פ"ב ה"א, כב ע"ב). התמרים באזור קיסריה, למשל, הובאו מאזורי היישוב היהודי בארץ ועל כן חויבו במצוות התלויות בארץ אפילו בקיסריה אף ששוחררה ממצוות אלו (ירו', דמאי פ"ב ה"א, כב ע"ב), וכן נזכר הדבר בכתובת רחוב40זוסמן, כתובת, עמ' 131. .
החקלאים בארץ ישראל גילו את סוד התמר המיובש, וגילוי זה אפשר ייצוא תמרים למרחוק. ואכן אנו שומעים על ייצוא תמרים לרומא מהמקורות הרומיים שהובאו לעיל, וכן בזכות שאלה הלכתית שהופנתה לרבי חילפיי בר קירויא (ירו', מעשר שני פ"ד ה"א, נד ע"ד) על פדיון מעשר שני בתמרים מקומיים שהגיעו לרומא, ושם היה מחירם יקר מאוד. בעיני הרומאים הפך התמר למייצג של ארץ יהודה (איור 29 מטבע יהודה השבויה), אף שבסל המזונות המקומי הוא לא היה הפרי המוביל.
פרות נוספים
למעלה מעשרים סוגים של עצי פרי נזכרים במקורות, בנוסף לשלושת הסוגים אשר בהם דנו לעיל, כגון אגס, אפרסק, תפוח וכיוצא באלו. רובם נזקקים לאקלים חורפי-אירופאי ורווחו בעיקר בגליל העליון, אך בסך הכול דומה שערכם היה מצומצם. כן נזכר החרוב המופיע לעתים כגידול חשוב (משנה, מעשרות פ"א מ"ו ועוד), ובדרך כלל – כמאכל עניים ובהמות (משנה, שבת פכ"ד מ"ב; מעשרות פ"א מ"ב; כלאים פ"א מ"ד ומקבילות; עוקצין פ"א מ"ו ועוד הרבה).
ירקות וצמחי מקשה
במקורות נזכרים כ- 24 מיני ירקות. עם זאת, רוב הירקות העולים תדיר על שולחננו לא היו בידי הקדמונים. לדוגמה, עגבנייה, מלפפון ירוק ופלפל לא הוכרו כלל. מבין תפוחי האדמה הכירו קדמונינו רק בולבוסין – תפוחי האדמה המתוקים. רוב הירקות תרמו רק מעט לתזונת האדם. עם זאת היו הירקות מרכיב של קבע על השולחן הקדום, ירק נאכל תדיר לסעודות הבוקר והערב, כגיוון וכתוספת לאבות המזון. הירקות תלויים בהשקאה, או לפחות בהשקאת עזר, זאת בניגוד ליתר הגידולים אשר היו רובם גידולי בעל, על כן גודלו הירקות ב"גינה", המינוח המקובל לשטח המעובד באינטנסיביות ובהשקאה41ראו הנספח למסכת עירובין. . הצורך בהשקאה גרם לצמצום שטחי הירקות.
הירקות מתוארים כגידולים שאינם נשמרים במחסן ויש להם "חיי מדף" קצרים: "הירק אף על פי שלקיטתו כאחד (כל היבול נאסף בבת אחת) אין מכניסו לקיום" (תוס', פאה פ"א ה"ז). מרובות במקורות העדויות על מכירת ירקות בשוק משום שאת רובם לא ניתן לאחסן זמן רב. בצלים ושומים ניתן היה לאחסן זמן רב, אך לא כן ירקות אחרים.
בדרך כלל נועדו הירקות לצריכה עצמית ולשוק המקומי, אך לעתים שווקו למרחקים, כמו למשל בולבוסין ששווקו לקיסריה מ"הר המלך" (צפון יהודה – ירו', דמאי פ"ב ה"ב, כב ע"ג; וכן בכתובת רחוב). כן נמסר על ייבוא ירקות ממרחקים לבית שאן42זוסמן, כתובת, עמ' 132; ירו', דמאי פ"ב ה"ב, כב ע"ג. . כמו כן ידוע, למשל, על הבצל מאשקלון שנמכר למרחקים וכנראה יוצא לחו"ל43סטרבון, גאוגרפיה, טז 229. .
צמחי תבלין
למעלה מ-15 צמחי תבלין נזכרים במקורותינו. הבולטים שבהם: חרדל, כוסבר, כמון, צלף וקפריסין, ועולה על כולם הפלפל. הפלפל הוא צמח טרופי, והתאמתו לתנאי הארץ קשה. חכמים התפארו שבארץ גדל גם הפלפל (קהלת רבה, ב ב), ואת חכמתו של שלמה המלך המקראי העצימו והדגימו בכך שידע היכן כדאי לנטוע פלפל. הפלפל היה גידול רווחי ביותר, אך לא היה ענף חשוב בארץ ומשמעותו אזורית בלבד.
צמחי בושם
בין צמחי הבושם בולטים כמה גידולים מפורסמים אשר שמם הביא את תהילתה של הארץ אל כל רחבי העולם הרומי. הבולטים שבהם היו האפרסמון והמור. סופרים יווניים רבים מזכירים לשבח בשמים אלו, ובעיקר את האפרסמון שהפך לגידול מייצג של הארץ44פליקס, בשמים, עמ' 61-37; ספראי, הכלכלה, עמ' 154-147, ועוד. . האפרסמון היה בושם חשוב ביותר, ויובא לאימפריה הרומית מערביה. ערכו הרב, וקווי התחבורה הארוכים שבהם הובל, גרמו לכך שמחירו של בושם זה בשווקי האימפריה היה יקר ביותר. האזור היחיד שגדלו בו האפרסמון והמור בתחומי האימפריה היה עמק הירדן, ועל כן הייתה חשיבותם הכלכלית של מטעים אלו רבה עד מאוד. לאחר המאה הראשונה מתמעטות הידיעות על האפרסמון, וחלק מאלו המזכירים את גידולו משתמשים במידע קדום, ואינם משקפים ידיעות רֵאליות. מכלל העדויות ניתן להסיק שמטעי האפרסמון ביריחו נהרסו או צומצמו עד מאוד, כלל האזור נפגע אך לא ננטש כליל, ושטחי החקלאות הצטמצמו לסביבות הנביעות (יריחו, נערן וכיוצא באלו).
צמחי תעשייה
פשתן
הפשתן היה אחד מחומרי הגלם החשובים לבגדים באימפריה. הפשתן, "כיתנא" בארמית, נזכר רבות בספרות של תקופת המשנה והתלמוד45ספראי, פשתן; וילד, טקסטיל; הרשברג, חיי התרבות. . המקורות המתארים את כלכלת ארץ ישראל בימי הבית השני אינם מזכירים כלל את גידול הפשתן, ונראה שלא היה זה ענף רווחי בארץ. אמנם נמצאו אריגי פשתן בחפירות ארכאולוגיות כבר מן התקופה הנאוליתית ומימי מרד בר כוכבא, אך עדיין היה זה ענף שולי. לעומת זאת, במקורות מן המאה השנייה נזכר הפשתן לעתים קרובות כענף חקלאי ותעשייתי מרכזי בארץ, וכאחד ממוצרי הייצוא העיקריים שלה. אב הכנסייה הנוצרי קלמנס מאלכסנדריה, המאשים את נשות מצרים בחיי הוללות, טוען שהן משתמשות באריגי פשתן מארץ העברים. פאוזניאס46סופר יווני שתיאר בגאווה את יוון, בן המאה השנייה לספירה. מרמז אף הוא על טיבם המעולה של אריגי הפשתן מן הארץ, וכן יוצא ממקורות נוספים, רומיים ויהודיים כאחד (בראשית רבה, יט א, עמ' 170; כ יב, עמ' 196; ירו', כתובות פ"ז ה"ז, לא ע"ה, ומקבילות; עבודה זרה פ"א ה"ד, לט ע"ג)47פאוזניאס, יון, ה 5. 2; תיאור ערי העולם 31; אדיקט המחירים של דיוקלטינוס, פרק 26; קודקס תיאודוסינוס, פרק י, 20. 8. . במקורות התלמודיים מרובות העדויות שבהן נזכר הפשתן כגידול אופייני לגליל (משנה, בבא קמא פ"י ה"ט; תוס', כתובות פ"ד ה"ה; ירו', שם פ"ד ה"ה, ל ע"א; בבלי, שם סא ע"ב, ועוד).
תולדות גידול הפשתן
כאמור, הפשתן נזכר במקורותינו כענף נפוץ רק החל מסוף דור יבנה, ובעיקר מלאחר מרד בר כוכבא. פאוזניאס ביקר בארץ בערך ב-175 לספירה, ובזמנו הייתה כבר תוצרת הפשתן של הארץ שם דבר במזרח כולו. גם קלמנס מאלכסנדריה המזכיר את הבגדים הבאים מארץ העברים חי בין השנים 216-150 לספירה. המתקנים לשריית פשתן שנמצאו ליד תל שוש, היא גבע פרשים, ראשיתם במאה השלישית48ספראי ולין, גבע. ראו גם איור 20. (איור 30). לאחרונה דווח על מתקנים דומים באותו אזור, אך המידע טרם פורסם.
הפשתן מופיע כגידול אופייני לגליל, בניגוד לצמר שהוא תוצר אופייני ליהודה. המקום הידוע ביותר לפי המקורות הרומיים מהתקופה הביזנטית שגידלו ועיבדו בו פשתן הוא העיר בית שאן. כן נזכרת במדרש בית שאן כמקום לייצור פשתן מעולה, וארבל כמקום ייצור של אריגי פשתן גסים (בראשית רבה, יט א, עמ' 170 ומקבילות). מרכזים נוספים לייצור פשתן היו טבריה ואגן הכנרת (בבלי, מועד קטן יח ע"ב). בטבריה הייתה אגודת אורגים49שובה, כתובות, עמ' 181. , ומכיוון שהוכח ריבוי הפשתן באזור יש להניח שהכוונה לאורגי פשתן. כן משמע ממקורות נוספים50ירו', פאה פ"א ה"א, טז ע"א; בבא מציעא פ"ד ה"ז, ט ע"ד; פ"ה ה"ו, ט ע"ג, ועוד. . עוד במאה השביעית אנו שומעים על סוחר פשתן משכם השוהה בטבריה51ברוק, מעשה, עמ' 315-314. . כאמור, מתקנים רבים לשריית פשתן נתגלו ונחפרו במשמר העמק, בשולי עמק יזרעאל, לפחות חלק מהם ניטש במהלך המאה השישית, ועל גביהם הוקמו בתי בד. הדבר מעיד על צמצום שטחי הפשתן לטובת גידול הזיתים, וייתכן שגידול זה אף חוסל לחלוטין, לפחות באזור זה. כל שטח המתקנים ניטש במאה השביעית עם הכיבוש המוסלמי, או אולי כבר עם הכיבוש הפרסי (614 לספירה).
מקומו של הפשתן במשק הלאומי
גידול הפשתן היה רווחי הרבה יותר מגידול החיטה, כך ניתן ללמוד מרשימת המחירים שפרסם הקיסר דיוקלטינוס, לפיכך יש להניח שהחקלאי ניצל את מלוא הפוטנציאל של גידול הפשתן שעמד לרשותו. זאת בהתאם למגבלות מחזור הזרעים (פשתן פעם בשש שנים), כלומר שישית או רבע משטחו נוצל בממוצע רב-שנתי לגידול פשתן. היתרון הגדול של גידול הפשתן אינו רק ברווחיותו. אחת מבעיות היסוד של חקלאי הארץ הייתה כיצד לנצל את העונה החקלאית המתה. כושר הייצור של החקלאי נקבע לפי צורכי העבודה בעונת שיא העבודה. ברם, תנאי הארץ גורמים לכך שחודשים רבים העבודה היא מועטת, והחקלאי צמא לעבודה נוספת שתשמש מקור הכנסה. עונת שיא העבודה של גידול הפשתן משתלבת יפה במשק עבודה המבוסס על גידול דגנים, זיתים וגפנים. יתר על כן, הפשתן מספק עבודה רבה בעיבודו, וכך עשוי היה החקלאי למצוא מקור עבודה ופרנסה בעונות שסיפקו עד עתה הכנסה שולית בלבד. חלק מן הרווחים הגיעו, כמובן, לידי השלטונות בצורת מס, או באמצעות הפעלת בתי האריגה הממלכתיים, ברם רוב ההכנסה הגיעה לחקלאי המגדל ולשכניו שהפכו לבעלי מלאכה לכל דבר, וכך העשירו את כלכלתה של הפרובינציה כולה.
משי
המשי לסוגיו השונים ("שיראים", "סירקין", "הינדואין", "מטכסא" ועוד סוגים שונים) נזכר רבות בספרות חז"ל, אך הוא מופיע בעיקר כמוצר יבוא52הרשברג, חיי התרבות, עמ' 55-46. . עם זאת, אין ספק שיהודה הייתה שותפה במסחר הבינלאומי במשי, אך הגידול העצמי היה מועט ויוצא דופן (קהלת רבה, ב יא).
מרעה
מבנה משק המרעה
מקורותינו מבחינים בשלושה טיפוסים של משק מרעה הצאן:
א. צאן הרועה במדבר במשך כל ימות השנה. בעדרים אלה טיפלו נודדים שהיו בעלי העדר.
ב. צאן הרועה בקיץ (מפסח ועד לימי הגשם) במדבר או בספר היישוב, ובחורף עת המרעה רב יחסית חוזרים בני הצאן ליישוב. עם זאת, אין עדות לתנועות הגירה גדולות בעקבות בני הצאן כמו אלו המוכרות מאיטליה.
ג. בני הצאן הרועים בסביבת היישוב עצמו53משנה, ביצה פ"ה מ"ז; תוס', שם פ"ה הי"א; ירו', שם פ"ה ה"ז, סג ע"ב; בבלי, שם מ ע"א, ומקבילות. .
הטיפוס השני אופייני למשק מעורב של חקלאות ומרעה שהמרעה תופס בו מקום כלכלי חשוב ביותר. נדידה עונתית של הצאן מחייבת היערכות יישובית בעלת אופי מיוחד, והיא מוכרת היטב מאיטליה54פריין, חקלאות; וויטקר, מרעה; איזגר וסקידגרד, חקלאות, עמ' 101-99. . בארץ נסקר יישוב רועים מעין זה בענב א-כביר (איור 31), וסביב היישוב נמצאו מכלאות צאן המורכבות בדרך כלל מחדר מגורים ומחצרות למרבץ הצאן. מכלאות אלו דומות במידת מה למכלאות צאן קדומות באנגליה ובצפון אפריקה55ספראי, ענב אל כביר. (איור 32).
הטיפוס השלישי הוא של משק שבו הצאן הנו ענף עזר בלבד. שטחי הקרקע סביב היישוב עצמו לא אפשרו פיתוח משמעותי של ענף הצאן, משום שנוצלו ברובם לחקלאות אינטנסיבית. ממילא גרם הדבר לצמצום ענף המרעה.
ממקורות רבים עולה תמונה שבה יש לחקלאי בן צאן אחד או שניים, כענף עזר במשק החקלאי. לא כל חקלאי רעה את צאנו, אלא מקובל היה למסור את הצאן לרועה שכיר56משנה, ביצה פ"ה מ"ג; ירו', שם סג ע"ב; בבלי, שם לז ע"ד; עבודה זרה כב ע"ב; משנה, בבא קמא פ"ו מ"ב, ומקורות רבים נוספים. . במקביל אנו שומעים על חקלאי אשר ברשותו צאן רב והוא רועה אותו בעצמו (משנה, שביעית פ"ג מ"ד).
לאבחנה בין שני טיפוסי משק אלה יש גם משמעות אזורית. מרבית בני הצאן היו מרוכזים באזור יהודה, בגליל לעומת זאת היה ענף המרעה שולי, שכן רוב השטח נוצל לחקלאות אינטנסיבית.
ההלכה אסרה גידול בהמה דקה (צאן) בארץ ישראל57גולאק, רועים; אלון, מחקרים א, עמ' 360-355. . ההלכה נקבעה כנראה בראשית המאה השנייה, והיא אופיינית בעיקר לגליל. ואכן, נאמר במפורש שמותר לגדל צאן במדבריות שביהודה ובשטחים זנוחים בשולי היישוב, ב"חורשים" (שטחי החורש הבלתי מעובדים) וב"מדבריות" (תוס', בבא קמא פ"ח ה"י).
צריכת הבשר במשק החקלאי ואצל המוני העם הייתה מצומצמת ביותר. לפי ההלכה בן הזולל תרטימר בשר (180-150 גרם), או מנה (600-500 גרם), נחשב כבר לבן "זולל וסובא" אשר מותר להענישו חמורות אם עשה זאת שלא ברצון הוריו (משנה, סנהדרין פ"ח מ"ב ומקבילות, וכן יוצא ממקורות נוספים). אכילת בשר הייתה מקובלת רק בימי חג ואירועים מיוחדים (משנה, חולין פ"א מ"ד ומקבילות), ורק על שולחן העשירים עלה הבשר לעתים קרובות. עצמות בעלי חיים נמצאו בכל החפירות, והן מעידות כי בשר שימש לאכילה, אך אין הן מעניקות בינתיים נתון כמותי שיאפשר הערכה של כמות הבשר שצרכו קדמונים. בזהירות אפשר להעריך שרוב העצמות שנתגלו הן של בעלי חיים מבוגרים. כלומר, הבהמות נוצלו למרעה ונאכלו רק לעת זקנתן. ברם, בדיקות אלו רק החלו להיערך ועדיין אין בידינו מידע מסכם בהיקף נרחב.
במקורותינו חוזרת הנוסחה שסתם עז נועדה לייצור חלב, והרחלות לגיזות וולדות. כן שנינו: "שמין את העזים מפני שהן חולבות ואת הרחלים מפני שהן גוזזות" (תוס', בבא מציעא פ"ה ה"ד). כמו כן: "ההולך לחלוב את עזיו ולגזוז את רחליו" (בבלי, בבא מציעא סד ע"א), וכן סתם: "עז לחלבה ורחל לגיזתה" (בבלי, שבת יט ע"ב ומקורות רבים נוספים). כן נקבע במפורש: "ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלות" (משנה, חולין פי"א ה"א ומקבילות רבות). ענף המרעה שימש, אפוא, כמקור לבשר המועט שנאכל, לחלב ומוצריו ובעיקר לצמר.
משק העזר
"משק העזר" הוא מינוח כללי לסדרת ענפים חקלאיים שלא היו גידולי התמחות אלא פעילות שולית המתנהלת בחצר הבית. בתקופת המשנה והתלמוד רווחו כמה טיפוסי מבנים, והבנתם חשובה להבנת אפשרויות הפעולה במסגרת משק העזר. בימי בית שני רווחו שתי צורות התיישבות. האחת היא חוות בודדות שבכל אחת התגוררה משפחה מורחבת במבנה פשוט אך גדול ממדים, ששטחו לעתים למעלה מדונם (איור 33). במקביל היו גם כפרים מכונסים שבהם היו מבני המגורים קטנים הרבה יותר (להלן). בנוסף היו בתי אחוזה גדולים מדגם ה- Villa Rostika הרומית. אמנם ביהודה לא נמצאו מבנים מפוארים מאוד מסוג זה, אך נמצאו אחוזות בינוניות (איור 34). בהמשך התקופה הרומית התרבו הכפרים המכונסים ומספר מבני החווה הפשוטים התמעט, אך לא נעלם. במבנה חווה ובבית אחוזה יש מקום רב למשק עזר, לא כן בכפרים המכונסים. כאן התגוררו משפחות בבתים פשוטים, או במבני חצר שהיו בהם שותפים רבים. ספרות חז"ל מתייחסת ברובה ל"חצר השותפים" שיש בה דיירים רבים, אבל בחפירות ארכאולוגיות נמצאו טיפוסים רבים של מבנים, החל מקומפלקס גדול ובו חדרים רבים המזוהה עם אותה חצר שותפים, וכלה בבתים פשוטים שיש בהם 3-2 חדרי מגורים ובהם גרה משפחה גרעינית, משפחה מורחבת, או אף שותפים מספר58הירשפלד, הבית. בית כזה נראה בעינינו כיום דמיוני; וכי כיצד זה מסתדרות משפחות מספר בבית מגורים אחד?! ברם, אם תורשה לי (ז"ס) הערה אישית, בית כזה ראיתי וחוויתי במו עיניי בילדותי. תושביו לא חשו עצמם כעניים, ולא כמסכנים, אף שממבט בן ימינו כך נראים הדברים. . מכל מקום, בספרות חז"ל חוזרת ההנחה שבפועל יש למשפחה גרעינית "רגילה" חדר מגורים אחד. בספרות חז"ל אין מונח ל"דירה" הכוללת חדרים מספר ושייכת לאדם אחד59במקרא מופיע המונח "בית" ובו "חדרים", אבל בספרות חז"ל "בית" הוא חדר בלבד, ו"חדר" הוא לא יותר מכוך קטן בתוך הבית. . החצר הייתה משותפת, ובה התנהלו רוב חיי היום יום. כאן בישלו ואפו, כאן אחסנו פֵרות, וכאן היה המרחב למשק העזר שיתואר. מרחב מגורים נוסף היה הגג ששימש לארוחות, לגידול יונים ולאחסון, אך יתר המרכיבים של משק העזר לא יכולים היו להתבסס במרחב זה. בתנאים אלו לא יכול היה משק העזר להיות מפותח מאוד.
תרנגולים
גידול תרנגולים היה מרכיב משמעותי במשק העזר בחברה היהודית, ומן הסתם גם בחברה הלא-יהודית. התרנגולת הפיקה בעיקר ביצים, ואלו שימשו להעשרת סל המזון הפשוט למדי של החקלאי הרגיל. התרנגולות שוטטו בחצר ומחוצה לה באופן חופשי, בדרך כלל הן שוטטו כשלרגליהן חוטים לסימן בעלות, שכן התרנגולות שונות בהחלט זו מזו אך הדמיון לעתים רב, והחשש היה שמא יתבלבלו ולא ידעו למי שייכת התרנגולת (שבת פ"ה מ"ד).
התרנגולים שוטטו בחצר וכמובן הזיקו לא מעט, הפכו חפצים ושברו, ועל כן מקיימים המקורות סדרת דיונים על נזקי התרנגול, כגון "כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה? ...התרנגולים מועדין להלך כדרכן ולשבר, היה דליל קשור ברגליו, או שהיה מהדס ומשבר את הכלים משלם חצי נזק" (משנה, בבא קמא פ"ב מ"א), וכן: "תרנוגלין שהידסו את העיסה, ואת הפירות, או שניקירו, משלמין חצי נזק. הידסו עפר על גבי עיסה, ועל גבי פירות, משלמין נזק שלם. היו מחטחטין בחבלו של דלי, נפל ונשבר משלם נזק שלם. נפל ונשבר ושיבר כלי אחר, על הראשון משלמין נזק שלם, ועל האחרון משלמין חצי נזק. תרנגלין שירדו לגינה ושיברו את החליפין, וקיטמו את הירק, משלמין נזק שלם... תרנגול שהיה פורח ממקום למקום והזיק בגופו, משלם נזק שלם. ברוח שבכנפיו חצי נזק. סימכוס אומר נזק שלם" (תוס', בבא קמא פ"ב ה"א; בבלי, בבא קמא יז ע"א; יז ע"ב). ברשימה זו מפורט "קטלוג" של 16 נזקים אפשריים, ומן הסתם גם זה קטלוג חלקי בלבד. ההבדל אם משלם נזק שלם או חצי נזק הוא האם הנזק צפוי ואז משלם נזק שלם, או שמא הוא בלתי צפוי.
במקביל גם ניקרו התרנגולים בכל העומד בדרכם, כולל מזונות (משנה, טהרות פ"ג מ"ח), וזו הסיבה לכך שהיו שפקפקו אם מותר לגדל תרנגולים בכל מקום בארץ (לאחר שבירושלים בוודאי הדבר אסור [תוס', יבמות פ"ג ה"א; יומא סו ע"ב]). התרנגולים אכלו מכל המזדמן להם. במשך היום שוטטו בחצר ומחוצה לה, וניקרו באשפתות ובשיירי המזון של בני הבית (בבלי, יומא עה ע"א; בראשית רבה, עה א, עמ' 878; שיר השירים רבה, ד ח; ויקרא רבה, יב א; אסתר רבה, ה א). רק לעת ההטלה ניסו להושיב את התרנגולת במקום קבוע, והשליטה בתנאים אלו הייתה קשה.
אף על פי שהתרנגולים ניקרו מזון מכל הבא לפיהם, בפועל הייתה בעלת הבית אחראית למעשה על הטיפול בתרנגולים ועליה היה להאביסם בצורה מסודרת (תוס', שבת פ"ו ה"ד). בעלת הבית החליטה האם לאסוף ביצים אחדות ולהושיב את התרנגולת לדגור עליהן כדי לגדל אפרוחים, או להשתמש בביצים לאכילה. הטיפול בתרנגולת הוא מעבודות האישה. כך, למשל, חכמים מתירים לקנות מהאישה ביצים או תרנגולות משום שנהוג שאדם מאפשר לאשתו מסחר זעיר זה. כך שנינו: "אבל לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה, וכלי פשתן בגליל, ועגלים בשרון. וכולן שאמרו להטמין אסור. ולוקחין ביצים ותרנגולים מכל מקום" (משנה, בבא קמא פ"י מ"ט). "מכל מקום", כלומר בכל חבלי הארץ, שכן בכל מקום נהוג שהאישה עוסקת בכך. כך גם נזכרת עסקה רגילה בין שתי נשים, שתרנגולת אחת תדגור על ביצים של שתי נשים, או הסדרי שותפות דומים (משנה, בבא מציעא פ"ה מ"ד; תוס', בבא מציעא פ"ד הכ"ד; שם הכ"ה). ברור שהמטפלות בעסקאות כאלה הן הנשים, וכן עולה מעדויות נוספות. אחוז הפריון של הביצים תלוי בטיב התרנגולת ובתנאי התזונה של העולם הקדום. ודאי שהאחוז היה נמוך יחסית, וכן מדגים המדרש: "למה הדבר דומה לאשה שהיא מושבת תרנגולת על הביצים, מתוך הרבה היא (מוציא) [מוציאה] מעט, ומתוך מעט אינה מוציאה כלום" (אבות דרבי נתן, נו"ב פ"ד). גם כאן כמובן האישה היא המושיבה את התרנגולת.
יונים
גידול יונים היה שולי ותפס מקום חשוב רק בשפלת יהודה בסוף ימי בית שני60טפר, יונים; ספראי, הכלכלה, עמ' 179-172. . ספק רב אם גידול זה היה חקלאי, או שמא נועדו היונים למטרות פולחניות במקדש בירושלים או במקדשים פגניים באידומיאה, מכל מקום ענף ייצור זה התמוטט באופן פתאומי אי שם במאה הראשונה לפני הספירה. לאחר מכן נזכר גידול היונים רק בצורה ספורדית כחלק ממשק העזר שליד הבית (איור 35).
צאן ובקר
במבנה משק הבקר עסקנו בפירושנו לביצה פ"ה מ"ז, ולכן נקצר. באזורי היישוב היו לחקלאים בני צאן בודדים, וגם אלו נכללו במשק העזר. לבעל בית רגיל היה חמור להובלות, ופרה כדי לחרוש עמה. החריש עצמו התבצע בעזרת צמד פרות, אך לעתים השאילו את הפרות זה לזה, כמו ששנינו: "תחרוש פרתי עמך [היום ושלך עמי למחר...]" (תוס', בבא מציעא פ"ו הי"ד). לא לכל איכר היה שור ויש להניח ששור אחד שימש להרבעת פרות רבות, ובכפר היו שוורים לכמה מהתושבים. הוא הדין באיל ששימש להרבעת כבשים. המקורות מזכירים יחס של זכר אחד לעשרים כבשים או עזים, אך מספר זה משקף עדרים גדולים ולא משק עזר (בראשית רבה, לב ז, עמ' 904). אזור השרון נזכר כמקום גידול לעגלים, ואזי שוב האישה היא שמטפלת בהם כמו בכבשים ובפרות הבית (משנה, בבא קמא פ"י מ"ט).
גידול חזירים?
ברוב ארצות העולם נחשב גידול החזיר לאחד המרכיבים העיקריים של משק החי. לא כן בארץ ישראל בכלל, ובארץ ישראל היהודית בפרט. אכילת החזיר נחשבה לאיסור חמור, ולאחד הסמלים הבולטים המייחדים את היהודים. האירוע המפורסם שישו מעביר בו את השד לעדר חזירים עשוי להתפרש בעדר השייך לנכרי, או בעדר חזירי בר, שכן המעשה אירע באזור מזרח הכנרת שהיה מעובד רק בצורה חלקית. מכל מקום אין זה אלא סיפור אגדה, והבחירה בחזיר אינה משקפת רק מציאות אלא היא ספרותית. בחפירות ארכאולוגיות בכפרים יהודיים אכן התגלו רק מעט מאוד עצמות חזירים (כך למשל בעין גדי61שדה, זואוארכאולוגיה. , סומקה ורקית).
מן התורה נאסרה רק אכילת החזיר, אך גידולו ומכירתו לגויים נאסרו רק על ידי חכמים: "אין מגדלין חזירים בכל מקום"62משנה, בבא קמא פ"ז מ"ז; בבלי, שם פב ע"א; סוטה מא ע"ב; מנחות סד ע"ב. . עם זאת, מן המקורות עולה שהחזיר היה מוכר היטב לחכמים והם ידעו פרטים רבים על אופיו וצורתו. המשנה בעוקצין קובעת בפשטות שנבלת חזיר נמכרת לגויים, והמקורות עוסקים בבעיות הקשורות בנזקים הנגרמים על ידי חזיר63תוס', בבא קמא פ"א ה"ח; ירו', שם פ"א ה"א, ב ע"ב; בבלי, שם יז ע"ב; יט ע"ב ועוד. . עם זאת, אין ספק שבמשק היהודי היה החזיר נדיר והוא נזכר בעיקר כמצוי בידי גויים64כגון ירו', עבודה זרה פ"ב ה"ט, מב ע"א; בבלי, שם לט ע"ב. . יש להניח שגידול החזירים תפס מקום חשוב במשק הנכרי בארץ, אך אין לכך ראיות מסייעות, זאת בגלל מיעוט המידע על הקהילות הלא-יהודיות בארץ.
משק העזר היה, אפוא, מצומצם בהיקפו והתרכז בחצר הצפופה, ובאופן טבעי עסקה בו בעיקר האישה. לעומת זאת, כל עבודות החקלאות שמחוץ לחצר קשורות לגברים; מכיוון שרוב האוכלוסייה בתקופת המשנה והתלמוד התגוררה בכפרים מכונסים, הרי שהשדות היו רחוקים מעט (עד טווח של 2-1.5 ק"מ בממוצע), והאישה לא הרחיקה מביתה לעבודות כאלה אלא לצורך עבודות המוניות כקציר או מסיק (משנה, יבמות פט"ו מ"א). כן שמענו במשנת אהלות על אישה המכינה מקום לבנה בין השיבולים (פ"ח מ"א); משנה אחרת מתארת מצב שבו הבעל יוצא לעבודה עם בניו ואשתו וקובע את תנאי עבודתם, כולל ויתור על זכותם לאכול מהיבול תוך כדי העבודה65ספראי, פרקי גליל, עמ' 106-105. . ההיתר לאכול מהיבול בזמן העבודה חל בדרך כלל על עבודות איסוף (בציר, מסיק וכיוצא באלו), נמצאנו למדים ששתי העדויות המשיחות לפי תומן על יציאת האישה לשדה לעבודה מתייחסות לעבודות אסיף שהן בדרך כלל עבודות המוניות. היישוב הכפרי הקדום בארץ היה מבוסס בדרך כלל על עבודה עצמית, ופועלים שכירים רווחו בעיקר ב"עונה הבוערת". בסך הכול, מספר העדויות לעבודת האישה בשדה מעטות ביותר, ובמקרים שבהם נזכר הדבר מדובר על עבודה עם הבעל.
עיבוד התוצרת
רוב התוצרת החקלאית לא נצרכה כפרות טריים, אלא עובּדה. העיבוד נעשה בשדה (סחיטת הענבים ליין) או במרכזים בכפר, כגון בית בד לסחיטת שמן או עיבוד הפשתן שנעשה ברובו בבית הפרטי66עיבוד הפשתן הוא עבודת נשים מובהקת, ובגליל היה זה ענף כלכלי חשוב שהעניק איכות מיוחדת לעבודת האישה. ראו פירושנו לכתובות פ"ה מ"ה. .
לעיבוד התוצרת החקלאית היו שלוש מטרות עיקריות:
1. השקעת עבודה על מנת להעלות את מחיר התוצרת, וזאת בשל הקושי שבהפקת רווחים מעבודה חקלאית בלבד (עודף ידיים עובדות ומחסור בקרקע).
2. שימור הפרי על מנת לאפשר את שיווקו למרחקים, ושמירה על איכותו לאורך ימים.
3. הקטנת נפח התוצרת והקלה על דרך השיווק (שמן הוא 20%-25% מן הזית ויין – 60% מפרי הגפן).
מהספרות התלמודית והארכאולוגית אנו לומדים למעשה על שלושה סוגי מתקנים: הגת לעיבוד יין – מצויה בשדה, בית הבד לעיבוד שמן – מצוי במרכז חקלאי או בעיר, והטחנה לטחינת קמח – מתקן השייך לצריכת הדגנים ואיננו בתחום עיסוקנו. בסיורים בשטחי מתקנים בארץ ניתן לגלות לעתים סוגים נוספים של מתקנים, בנוסף לגת, לבית הבד ולטחנה, אך הללו נפוצים פחות וידועים פחות. אין צורך לומר שהדבר קשור לעובדה שהגידולים הללו היו נפוצים פחות. ממילא כאשר מתגלה סוג חדש של מתקן מתפתח ויכוח על טיבו. כך, למשל, המתקנים במשמר העמק זוהו כמתקני פשתן (לעיל איורים 20, 30), והסבר זה עדיין אינו מקובל על הכול, אף שטרם הוצע הסבר חילופי.
מהמקורות שנידונו לעיל עולה בבירור כי בעיירות ובכפרי הבת עובדה התוצרת הראשונית, זיתים כשמן וגפנים כיין, יותר מכל הענפים האחרים שהיו נדירים הרבה יותר. אין כל עדות לשלב נוסף של עיבוד התוצרת במקום ריכוז אזורי, ואפילו הבשמים שגדלו באזור יריחו ועין גדי עובדו במקום.
אופייה של החקלאות הארץ-ישראלית
החקלאות הארץ-ישראלית הייתה בעיקרה חקלאות מעורבת, וברוב אזורי הארץ גידלו מגוון גידולים. זאת להוציא את המדבר ששימש למרעה בלבד, ואת בקעת יריחו שבה התמקדו בגידולים ייחודיים (תמרים ואפרסמון). בכפר כולו גידלו גידולים רבים, וכל חקלאי השתדל לגוון את עיסוקו. חז"ל ממליצים "שיהו נכסיך משולשין: שליש בתבואה שליש בזיתים ושליש בגפנים" (בבלי, בבא מציעא קז ע"א)67המימרה אמנם מצויה בתלמוד הבבלי בשמו של חכם ארץ-ישראלי, אך רקעה איננו מתאים לבבל שכן בה לא גידלו לא זיתים ולא גפנים. המדיניות בבבל הייתה של התרכזות בגידול אחד. ראו בבלי, בבא בתרא קכב ע"א. . בדברים יש ביטוי גם
לאוטופיה הכלכלית שלפיה המשק הפרטי צריך להיות אוטרקי, אך יש בה גם התבוננות רֵאלית הלוקחת בחשבון חלוקת סיכונים ופיזור העבודה החקלאית על פני כל השנה.
הלכות כלאיים הגבילו מעט את האפשרות לגידולים שונים. איננו יודעים עד כמה הן נשמרו, אבל עדיין נותרה אפשרות לזרוע בין העצים במרחקים מתקבלים על הדעת ולקיים מטע בתוך שדה מזרע. במאה השלישית אנו מוצאים מחלוקת האם "דרך בני אדם" לזרוע דגנים בין האילנות (ירו', פאה פ"ג ה"א, יז ע"ב). במשק הערבי הייתה זו תופעה נפוצה ביותר. בניסיון להרוויח כביכול שטח, קיימו שדות מעורבים. מבחינה חקלאית זו גישה מוטעית, וניצול השטח עולה באבדן פוריות. ואכן, בספרות הרומית מדברים על מטעים רצופים או על שדות דגנים רצופים, אם כי האחוזה כולה קיימה משק מעורב. החקלאות שחז"ל הכירו הייתה אפוא נבונה, עיקרה עוסק בשדות רצופים, אך יש בה גם ביטוי לתופעת השדה המעורב.
הידע החקלאי היה מתקדם למדי, ומעיד על התבוננות בגידולי התרבות. אין עדות להכרה של ספרות החקלאות הרומית, אך בהחלט להתבוננות בטבע. רק לעתים רחוקות נמצא קביעות דמיוניות ופולקלוריסטיות.
לפי העולה ממקורות חז"ל היה המשק החקלאי בעיקרו משק אינטנסיבי ביותר, פרטי וזעיר, ומבוסס על עבודה עצמית. החקלאי ניצל כל פיסת קרקע, כולל פינות סלעיות שניתנות לעיבוד ידני בלבד ודורשות סיקול מאומץ של השטח. במקביל היו גם אחוזות גדולות של עשירים ("עיר" בלשון חכמים), ואחוזות ממלכתיות. לדעתנו במבנה זה חל שינוי הדרגתי, בכיוון של ריבוד כלכלי גובר והולך, ובתקופה הביזנטית הפכה רוב החקלאות לחקלאות של אחוזות ואריסים (איורים 37-36, תמונה 8). זאת הסיבה לגידול הניכר במטמונים ובהם מטבעות זהב שעליה עמד ג'ירוס במזרח כולו68ג'ירוס, מטמונים; וינר וספראי, מטמונים. , ובעיקר במצרים, ועליה עמדו וינר וספראי בארץ ישראל. שאלה זו כבר חורגת מתחום דיוננו, אך בכל הקשור לחקלאות – המעבר ממשק זעיר למשק של בעלים נעדרים משפיע לטובה על כושר ההשקעה, אך משפיע לרעה על רמת ההתמחות והאינטנסיביות.
משק פתוח או סגור
בתקופת בית שני היה המשק החקלאי בעיקרו משק סגור, והפרובינציה (ארץ יהודה) סיפקה את רוב צרכיה בעצמה. בתקופה הרומית והביזנטית התחולל בארץ תהליך הדרגתי של גידול דמוגרפי; אין אנו יכולים לקבוע את מספר תושבי הארץ ולא את אחוז הגידול, וגם לא את תחומיו הכרונולוגיים המדויקים, אך עצם הגידול הדמוגרפי ברור. תהליך של גידול דמוגרפי חייב להיות מלווה בצמיחה כלכלית הולמת. תהליך דומה התרחש גם במדינות מתפתחות בעידן המודרני69בוסרוף, פיתוח. , והוא התרחש בארץ ישראל. התהליך ועדויותיו נבדקו במקום אחר70ספראי, הכלכלה, עמ' 430-415. . נראה שהמשק בארץ הפך במידה רבה למשק פתוח. החקלאות הפכה ברוב אזורי הארץ להתמחותית; שמן ויין גודלו בעיקר לייצוא, והארץ ייצאה גם פשתן ומעט פרות נוספים. כנגד זה ייבאה הארץ דגנים ופרות מיוחדים, מתכות ומוצרים נוספים.
החקלאים נאלצו למצות את מלוא הפוטנציאל החקלאי. כך מובן מדוע נוצלו אדמות בעלות איכות ירודה, ומדוע וכיצד אנו עדים לתהליך של גידול מסיבי בכפרי-בת. במקביל פותחו ענפים נוספים שנועדו לאפשר צמיחה דמוגרפית. דיון מלא בנושא מצוי מחוץ לתחום דיוננו, ולא באנו אלא להעיר על ההשפעה שיש לתהליך על החקלאות עצמה.
אם כן, כלכלת הפרובינציה מגלה סימנים מובהקים של משק פתוח, ברם קשה להגדיר את רמת הפתיחות של המשק. ברור שהמשק המודרני פתוח עוד יותר, וקשה לקבוע ולכמת את שהיה בעבר. בצד סימנים למשק פתוח מצינו גם עדויות למשק סגור ובלתי מפותח. בקרב חוקרי האימפריה הרומית נחלקו הדעות באיזו מידה היה המשק הכפרי פתוח. התמונה המתקבלת מיהודה הרומית היא של משק פתוח, יותר מכפי שמצטייר במחקרים על פרובינציות כפריות אחרות.
פנים הבית (תמונה 11)
בית המגורים עצמו היה מבנה פשוט. גם אם המבנה עצמו היה קומפלקס מורחב הרי שלרשות כל משפחה עמד שטח מגורים מצומצם. בימי בית שני הייתה החברה היהודית מאורגנת בבתי אב גדולים, לאחר החורבן התפשט בהדרגה המבנה של משפחה גרעינית, ושתי השיטות שררו במקביל. החברה המשתקפת בחוק הסורי-רומי ובמצרים, כמו גם החברה הרומית, היו מבוססות על משפחה גרעינית. במגזר החקלאי היה פנים הבית פשוט, והריהוט היה מצומצם. בבתי עשירים ניתן היה למצוא את כל הריהוט המוכר בעולם הרומי, החל ממיטות מורכבות, מיטות הסבה, שולחנות אבן מפוארים וכיוצא באלו (תמונה 14). אבל בבית של ההמון הפשוט היו אלו נדירים. בני המשפחה ישנו בלילה על מצעות, ואותם גלגלו לעת בוקר ופינו את החדר. את הסעודות סעדו בישיבה על מחצלאות, ושולחנות הגשה היו נדירים. כלי מתכת וזכוכית אף הם היו נדירים, ורוב הכלים נעשו מחרס. תרבות כלי החרס הייתה מפותחת ביותר. מהמקורות ידועים לנו 111 מונחים לכלי חרס (תמונות 13-12), חלקם קרובים ביותר זה לזה. במקרים אחדים המקורות אומרים לנו ששני כלים הם זהים, כגון כד וחבית (משנה, בבא קמא פ"ג מ"א, וכהסבר הבבלי, שם כז ע"א). ההבדל ביניהם היה בגודל ובדרכי השימוש בלבד. הכלים היו זולים, ורובם יוצרו בבתי המלאכה האזוריים שאחדים מוכרים לנו היטב. רוב בתי המלאכה הללו היו במגזר הכפרי בצמוד לקרקעות מתאימים, כגון כפר חנניה בגליל (תמונה 13) ובית נטיף שביהודה. כלי היבוא היו באופן טבעי נדירים יותר, מסיבות כלכליות והלכתיות כאחת. ניתן לראות כיצד ירד השימוש בכלי היבוא עם חותמות רודיות לאחר מרד החשמונאים71פינקלשטיין, חותמות. ועד מרד החורבן. צריכת כלי חרס מיובאים הייתה נדירה יחסית72ברלין, כלי חרס. . לאחר החורבן התרבו כלי היבוא, והם תופעה תדירה בכל יישובי הגליל היהודי והלא-יהודי כאחד. קשה להכריע האם מיעוט כלי יבוא נובע ממצב כלכלי, ממדיניות דתית או מתחושה לאומית. להערכתנו המרחק בין "תחושה לאומית" (ההסבר שנתנה ברלין לתופעה) לבין מדיניות דתית איננו גדול. ההלכה נוסחה מאותם טעמים לאומיים, והיא איננה אלא שפה ודרך לנסח את התחושה בכלים משפטיים, ובהתאם לשיח הדתי. אבחנות אלו מחייבות דיון רחב יותר שאיננו מתחומו של דיון זה.
סיכום ומסקנות
ניסינו לתאר את אופייה של החקלאות בפרובינציית יהודה. להערכתנו לא הייתה החקלאות ביהודה שונה באופן כללי מזו של ארצות הסביבה, אם כי ניצול הקרקע היה אינטנסיבי יותר, רמת החקלאות והידע החקלאי היו גבוהים והחקלאות הייתה אינטנסיבית, זעירה, חקלאות בעל ומבוססת על עבודה עצמית. ההלכה היהודית משקפת את תנאי החקלאות, אך רק לעתים רחוקות מעצבת אותה. זיהינו השפעות דתיות מעטות בדיני כלאיים, וקצת יותר במניעת גידול חזירים, אבל באופן כללי איננו רואים הבדלים בין החקלאות במחוזות היהודיים (גליל) לבין אלו שבמחוז שומרון, או במחוז יהודה שהפך נכרי במאה השנייה. הלכות שבת השפיעו רק מעט, שכן החקלאות בארץ ישראל איננה סובלת ממחסור בימי עבודה (בכפר הערבי המסורתי עבד חקלאי כ-180 ימים בשנה). שנת השמיטה גרמה לקשיים כלכליים, אך לא השפיעה על מבנה המשק והיא גם לא נשמרה בקפדנות.
החקלאות הייתה בעיקרה עיסוק גברי, ונשים עבדו בעיקר במשק העזר שהיה חשוב (בעיקר עיבוד הטקסטיל) ומעט עם הבעל בעבודות המוניות.