Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Chagigah, Appendix 3

נספח ג

נשים בסדר מועד

אין בכוונת הדברים להעלות את מעמד האישה בהלכה ובחברה לפי סדר מועד, שהרי אין להפריד את הבעיה מן העולה מן הסדרים האחרים במשנה, מן החלקים האחרים בספרות של אותם הדורות ומן הידיעות האחרות – ממקורות ספרותיים במסורת הפנימית או ממקורות ספרותיים חיצוניים וארכאולוגיים שונים. כוונת הדברים בנספח זה היא לסכם את הידיעות העולות מן המסכתות שנכללו בסדר מועד כפי שנתבארו בפירושנו ובדיונינו, תוך הארת הדברים מן המקורות האחרים. המסכתות בסדר מועד כוללות את הלכות שבת (מסכת שבת ועירובין) ומועדים (פסחים, יומא, ביצה, סוכה, ראש השנה, מגילה ומועד קטן), סדרי תעניות (תענית), מקדש ועלייה לרגל (שקלים, סוכה וחגיגה), בית הכנסת וסדרי קריאת התורה (מגילה) וסדרי אבלות (מועד קטן). פרטי הדיונים ומשמעותם החברתית נדונו בפירושנו, ולא באנו אלא לרכז את ההלכות.

בכל תחומי ההלכות שמנינו יש התייחסויות למקומן של הנשים בהם, אם ברב ואם במועט. יש שמעמדן ומקומן של הנשים נזכרים במשנה גופה ויש שאין הדברים נזכרים אלא בברייתות המתייחסות להלכה שבמשנה. ודאי שבסדר נשים עניינן של נשים נזכר במידה רבה יותר מכפי שהוא נזכר בסדר שלפנינו, אך בהשוואה לסדרי זרעים, נזיקין, קודשים וטהרות ההתייחסויות בסדר מועד מרובות יותר. סדרי המשניות האחרים, פרט למסכתות נידה וזבים, אין בהם מעמד מיוחד או בעיה מיוחדת לנשים, מחמת נושאי ההלכה שלהם.

סדר מועד, המעלה את השבתות והמועדים ואת בית הכנסת וסדריו, מחמת טיבן של ההלכות שבו, יש בו התייחסויות רבות למקומן של הנשים בבית בשבת ובמועד ובסדרי בית הכנסת. יש שהדברים אמורים במפורש במשנה, ויש שאנו למדים עליהם רק מתוך הברייתות המתלוות למשנה.

לכאורה יש בידינו כלל הקובע את מעמדן של הנשים בהלכות שבת, מועד ובית הכנסת, והוא הכלל האמור במסכת קידושין: "וכל מצות עשה שהזמן גרמה אנשים חייבין ונשים פטורות... וכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמה בין שלא הזמן גרמה אחד אנשים ואחד נשים חייבין" (פ"א מ"ז), מלבד מספר מצומצם של מצוות לא תעשה שנשים פטורות מהן ונמנות במשנה. ודאי שחיובן של נשים במצוות לא תעשה קיים בכל תחומי המצוות ובכל מקורות ההלכה של התנאים ושל הדורות שלאחריהם, אך בחובת קיום מצוות עשה ופיטורן אין חלות הכלל הזה חד-משמעית, וכפי שהוכחנו במקום אחר¹⁸¹ספראי, מצוות נשים. . כלל זה היה בעיקרו מעין סיכום הלכה למעשה, אך לא שימש כלל קובע בחיובן או בפיטורן מן המצוות. במציאות היו מצוות עשה שחויבו בהן הנשים אף על פי שהן מצוות עשה שהזמן גרמן, ולא חויבו במצוות עשה שלא הזמן גרמן. ברוב המקרים התלמודים דנים ודורשים במקראות לפיטורן או לחיובן של המצוות ואינם מסתפקים בקביעה ש"הזמן גרמן".

שבת

איסורי המלאכה בשבת ובימים טובים ואיסור אכילה ושתייה ביום הכיפורים הם כולם בבחינת מצוות לא תעשה. הם תופסים חלק רב בחלק ניכר של המסכתות בסדר מועד. מסכת שבת ומסכת עירובין הן ברובן הגדול מניית איסורי המלאכה בשבת ומסכת ביצה עוסקת באיסור מלאכה ביום טוב. מצוות העשה בשבת נזכרות רק מעט במסכתות שבת ועירובין. אין זכר בהן לקידוש, לקריאה בתורה ולתפילות בשבת. כל האיסורים בשבת חלים כמובן מאליו גם על הנשים, גם אם נכתבו בלשון זכר: "לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה" (משנה, שבת פ"א מ"ב); "לא יצא האיש בסנדל המסומר" (שם, פ"ו מ"ב) וכיוצא באלו רבים. באיסורי הוצאה מרשות לרשות שבפרק ו במסכת שבת יש הלכות מספר המזכירות את הנשים: "במה אשה יוצאה" (מ"א); "לא תצא אשה במחט הנקובה" (מ"ג); "יוצאה אשה בחוטי שער" (מ"ה) וכיוצא באלו. הלכות אלו הן "וכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה" (שם, פ"ו מ"ה)¹⁸²יש הבדל הלכתי מסוים בין נשים לגברים, בעיקר בהיקף החשש שמא יטלטלו האיש או האישה את החפץ ברשות הרבים. ראו פירושנו במשניות שם. . מעין הלכות אלו הן אף הלכות הקשורות לטיפול בגופה של האישה, טיפול בשערה ואיפור פניה (שם, פ"י מ"ו). משורה של הלכות בפרק ו עולה בבירור כי אין ההלכה מתנגדת כי האישה תתקשט בתכשיטים ומותר לה לצאת עמם בשבת, ובלבד שלא יהיה חשש שמא תסירם ותטלטלם ברשות הרבים. אמנם במקורות מקבילים מצינו גישות מצמצמות יותר. יתרה מזו, קיימת הנחה סמויה שבדרך כלל יש חשש גדול יותר שאישה תטלטל חפץ בצורה אסורה מהחשש שהגבר יעשה זאת. זאת משום שהנשים "שחצניות" (ראו פירושנו לשבת פ"ו מ"א; ירו', שבת פ"ו ה"א, ז ע"ד) ונוטות להראות חפצים, ובעיקר תכשיטים, לחברותיהן. נוהג זה אף זוכה לגינוי מסוים¹⁸³ראו פירושנו לשבת פ"ו מ"א. .

רק הלכה אחת שהאישה חייבת בה נרמזה במשנת שבת, והיא הדלקת נר שבת: "על שלש עבירות הנשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר" (שם, פ"ב מ"ו)¹⁸⁴בפירושנו הראינו כי זיקתה של ההלכה דווקא לנשים העסיקה את האמוראים. . ממשנה זו אנו למדים כי חובת הדלקת נר שבת, אשר לה מוקדש כל הפרק השני במשנת שבת, חלה על הנשים אף שזו מצוות עשה שהזמן גרמה. בברייתא נאמר:

"רבי יוסה אומר שלשה הן דבקי מיתה (כלומר שלושה דברים שמקרבים למיתה) מסורין לנשים"¹⁸⁵תוס', שבת פ"ב ה"י; ירו', שם פ"ג ה"ו, ה ע"ב; בבלי, שם לב ע"א; ברכות לא ע"ב. ראו בפירושנו לשבת פ"ב מ"ה. .

מצוות ונוהגים נוספים הקשורים לאישה בשבת נזכרים בסדר מועד ובמסכתות אחרות. במשנת מגילה הפרקים ג-ד מעלים את סדרי בית הכנסת וקריאת התורה בימי שבת ומועד. האישה אינה נזכרת במשנה זו, אולם ודאי שמנסחי הלכות אלו ראו לעיניהם את הנשים באות לבית הכנסת ומאזינות לקריאת התורה. דברים אלו אמורים במפורש בתוספתא ובמקורות מאוחרים יותר המרחיבים את דברי המשנה. בתוספתא נשנה: "והכל עולין למנין שבעה, אפילו אשה" (מגילה פ"ג הי"א). אמנם בַהמשך ההלכה מגבילה את האישה: "אין מביאין את האשה לקרות לרבים", והדברים נתפרשו יפה שאין מביאים את האישה להיות הקוראת היחידה לרבים¹⁸⁶ראו בפירושו של ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 1176, ודברי ספראי וספראי, מנין שבעה. .

במקור תלמודי מאוחר, במסכת סופרים, מובא: "ומתרגם לפי שיבינו בו שאר העם והנשים והתינוקות שהנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים" (פי"ח ה"ה, עמ' 210), ובהמשך אמור: "בשבת מקדימין לבוא... ומאחרין לצאת כדי שישמעו פירוש על הסדר אבל ביום טוב מאחרין לבוא שהן צריכין לתקן מאכלים של יום טוב".

במסכת עירובין ובמסכת שבת ערוכות הלכות המתקשרות להתכנסות לשמיעת דברי חכם. ההלכות הן בדיני עירובין, כיצד לנהוג בעירוב תחומים כשאדם שמע על חכם ששוהה ביישוב סמוך (משנה, עירובין פ"ג מ"ה), ובהלכות כיצד לפנות מקום מרווח למתכנסים (משנה, שבת פי"ח מ"א). אין לנו עדויות על נשים המשתתפות בהתקהלויות אלו, אך יש לנו עדות על השתתפותה של אישה בדרך של קבע בדרשה של רבי מאיר בבית הכנסת בחמת בלילי שבת¹⁸⁷ירו', סוטה פ"א ה"ד, טז ע"ד; ויקרא רבה, פ"ט ט, עמ' קצא; במדבר רבה, פ"ט כ; דברים רבה, פ"ה טו. .

כלפי התפוצה במדינות ההלניסטיות יש בידינו עדויות ממקורות חיצוניים על נשים הנמצאות בשבתות בבית הכנסת ומשתתפות בתפילה ובדרשה שליוותה אותה. במעשי השליחים מסופר כיצד פאולוס מגיע לפיליפי שבגבול מקדוניה, ביום השבת הוא בא לבית הכנסת ושם הוא פוגש נשים ממעמדות שונים¹⁸⁸מעשי השליחים טז 13. . כיוצא בזה מסופר על בית הכנסת ביום השבת בתסלוניקי¹⁸⁹מעשי השליחים יז 4-1. .

אין בידינו להעריך מה היה היחס המספרי בין גברים ונשים שבאו לבית הכנסת, שהרי לא הייתה עזרת נשים בבית הכנסת שממנה נוכל ללמוד על היחס בין השטח המוקדש לגברים לבין השטח המוקצב לנשים. אף המקורות הספרותיים אינם מאפשרים לקבוע כל הערכה לכך. אולם אנו רשאים להניח על פי כל ההלכות והמעשים המרובים שמובאים במקורות שמציאות נשים בשבתות בבית הכנסת הייתה מציאות קבועה ובולטת, אם כי קרוב להניח שמספר הגברים עלה על מספרן של הנשים¹⁹⁰מקורות נוספים לנוכחות נשים בבית הכנסת ראו ספראי, עזרת נשים. . עם כל זאת, מן הראוי להעיר שבית הכנסת הקדום לא היה מסוגל להכיל את כל תושבי העיירה וילדיהם.

חובת קידוש והבדלה נזכרת במשניות בסדר מועד; אין ספק כי נהגו כבר בימי הבית, וחכמים מדורות ראשונים המוסרים דברים עליהם חלוקים בפרטי סדריהם (משנה, ברכות פ"ח מ"א). אולם שלוש הסעודות רמוזות במשנת שבת, אם כי אין הן נזכרות במשנה בצורה ישירה ומחייבת כפי שהדברים כתובים במכילתא ובתלמוד הבבלי¹⁹¹מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דשירה פרשה ד, עמ' 168; בבלי, שבת קיז ע"ב. . במשנה נאמר שבשעה שנפלה דלקה מותר להציל מזון שלוש סעודות, אם נפלה בשחרית מצילים שתי סעודות ובמנחה מזון סעודה אחת (פט"ז מ"ב). ברור כי המשנה מניחה שבשבת אוכלים שלוש סעודות. יש להניח שמשנת שבת זו רואה את האישה כחלק מן הקידוש והסעודות. חיוב האישה בקידוש נזכר במפורש רק בדבריהם של אמוראים (בבלי, ברכות כ ע"ב), אך שיתוף האישה בסעודת שבת נזכר במשנה: "ואוכלת עמו מלילי שבת" (כתובות פ"ה מ"ט; בבלי, כתובות סה ע"ב)¹⁹²ראו דברי רבינו תם בספר הישר, חלק התשובות, סימן ע ח"ד. . אמנם המשנה התפרשה ש"אוכלת" משמעו קיום יחסי אישות, ברם ברור שהאישה המתוארת במשנה אינה סועדת עם בעלה בימי חול, אך לא רק "אוכלת" אלא גם סועדת עמו בשבת, שכן לוח המזון המובא שם, שאותו היא מקבלת, מתוכנן לשישה ימים בלבד.

הלכה אחרונה שנעלה במסגרת זו היא ההלכה בנושא שיתוף המבוי. כידוע, ההלכה מאפשרת להקנות מזון לכל בני המבוי ולשתפם במזון כדי שיוכלו לטלטל בשבת במבוי. במשנה שנינו: "כיצד משתתפין במבוי? מניח את החבית ואומר הרי זו לכל בני מבוי ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים (שאינם משועבדים לאדונם) ועל ידי אשתו" (עירובין פ"ז מ"ו)¹⁹³ראו פירושנו למשנה שם. , כלומר אשתו היא רשות לעצמה ואפשר לזכות על ידה לכל בני המבוי. בפירושנו נראה כי היו שפירשו את המשנה בצורות שונות, אך לכל הדעות היא נמצאת במבוי וסועדת עם בעלה.

מועדים

כבשבת אף ביום טוב כל איסורי המלאכה חלים על האנשים והנשים כאחד, אך במצוות העשה הקשורות לימי המועד יש במסכתות השונות התייחסויות מרובות למקומה של האישה, מרובות מאלו הקשורות לשבת. תחילה נעלה את פרשת העלייה לרגל¹⁹⁴ראו ספראי, העליה, עמ' 91-88; ספראי, נשים בבית המקדש. .

העלייה לרגל וחג הפסח

המשנה במסכתנו פותחת: "הכל חייבים בראייה חוץ מ... נשים" (פ"א מ"א). כפי שנתפרש לנו, המשנה מדברת על חובת קרבן ראייה שהימנו הנשים פטורות, אך הלכות רבות, במיוחד במשנת פסחים, ערוכות ומנוסחות תוך הנחה שהנשים עולות לרגל עם בעליהן, הבנות עולות עם הבנים והכלה יושבת בסעודת קרבן הפסח יחד עם משפחת בעלה¹⁹⁵משנה, פסחים פ"ח מ"א; שם מ"ג; פ"ז מ"ג. . מבחינה הלכתית עקרונית מלמדנו רבי יוסי הגלילי: "שלש מצות נוהגות ברגל אילו הן ראיה חגיגה ושמחה יש בראיה מה שאין בשתיהן... שמחה נוהגות באנשים ובנשים" (תוס', פ"א ה"ד; ירו', ספרי דברים, ראה קלח, עמ' 193; ירו', פ"א ה"ב, עו ע"ג; בבלי, ו ע"ב). המשנה והברייתא דנות על חבורות של נשים שעושות פסח לעצמן בפסח ראשון ובפסח שני (משנה, פסחים פ"ח מ"ז; תוס', שם פ"ח ה"י).

הפרק האחרון במסכת פסחים מעלה את סעודת חג הפסח במציאות שלאחר החורבן. בסעודה אין קרבן פסח ובמקומו בא הסיפור ביציאת מצרים וארבע כוסות היין. במשנה לא נזכר אלא שיתופו של הבן השואל לטיבו של סדר הפסח, אולם בברייתא נוסף: "אפילו בינו לבין עצמו, אפילו בינו לבין ביתו¹⁹⁶כך הנוסח בנוסחאות עיקריות ובספרי ראשונים. ראו ליברמן בפירושו, עמ' 655. , אפילו בינו לבין תלמידו" (תוס', פסחים פ"י הי"א), ואין ביתו אלא אשתו, ואמנם הברייתא השנויה בבבלי קובעת: "תנו רבנן חכם בנו שואלו ואם אינו חכם אשתו שואלתו" (פסחים קטז ע"א), ובנימוקו של רבי יהושע בן לוי: "נשים חייבות בארבע כוסות הללו שאף הן היו באותו הנס" (בבלי, שם קח ע"א)¹⁹⁷ספראי וספראי, באותו הנס. .

הלכות בעניינה של האישה נזכרות גם בהכנות לפסח: "האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ אבל שפה היא בבשרה יבש" (משנה, פסחים פ"ב מ"ז), ולדעת רבי אליעזר חייבים אף להעביר מן העולם, או מן השולחן לפי פירוש אחר, את תכשיטי הנשים שמעורב בהם חמץ (שם, פ"ג מ"א).

בפ"ג מ"ד דנים חכמים בסדרי אפיית המצות, ובדבריהם של כל החכמים, רבן גמליאל, רבי עקיבא וחכמים, נזכרות רק נשים: "שלש נשים עוסקות בבצק", "שלש נשים לשות כאחת ואופות בתנור אחד", "לא כל הנשים ולא כל... שוין".

חג הסוכות

המצווה לשבת בסוכה אינה חלה על האישה, שהרי היא מצוות עשה שהזמן גרמה. הדברים מפורשים במשנת סוכה: "נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה" (פ"ב מ"ח), ועוד מביאה המשנה: "מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי המטה בשביל קטן" (שם). שמאי לא פיחת את המעזיבה עבור כלתו אלא בשביל הקטן. יש אף להניח שבמקרים רבים ויתרה האישה על הישיבה בסוכה משום שלעתים הייתה על הגג והיו צריכים לעלות אליה¹⁹⁸ראו משנה, סוכה פ"ב מ"ה. . אולם לאידך גיסא, מחוץ למשנה מסופר על סוכתה של הלני המלכה "והיו זקנים נכנסין ויוצאין אצלה" (תוס', סוכה פ"א ה"א; ירו', שם כא ע"ד; בבלי, שם כ ע"ב).

פעם אחת נזכרה האישה במצוות נטילת ארבעת המינים. בסוף פרק ג (מט"ו) נאמר כי "מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזירתו (את הלולב) למים בשבת". הבעל או הבן חוזרים מבית הכנסת או משהייתם במקום ששהו, והאישה מקבלת מידם את הלולב כדי להחזירו למים. אין בידינו אף מקור המזכיר נטילת לולב בידי נשים. במשנה ובברייתות יש תיאורים נרחבים של נטילת הלולב בידי יחידים ושל הקפות המזבח בידי ישראל כשלולביהם בידיהם, אך בכל אלה אין כל הזכרה למעשיהן של נשים.

בפרק החמישי של משנת סוכה מתוארת בפרוטרוט שמחת בית השואבה. בתיאור זה אין כל הזכרה של נשים מלבד העובדה שהשמחה והריקודים היו בעזרת נשים, "ומתקנין שם תקון גדול" (פ"ה מ"ב). מן התוספתא בראש פ"ד אנו למדים כי התיקון הגדול היה שהנשים הופרדו מן הגברים בשעות שמחה אלו שנערכו כל הלילה, והן היו רק רואות את הריקודים משלוש הגזוזטראות שהקיפו את העזרה. מלשון המשנה נראה כי "התיקון" היה בכל שנה ושנה. במשך כל ימות השנה היו הגברים והנשים מצויים בעזרת הנשים כשהם מעורבים או שנפרדו בצורה כלשהי, אם כי להפרדה כזאת אין רמז במקורות. דרך עזרת הנשים עברו כל באי המקדש, ובה נערכו מעמדות הציבור הגדולים כקריאת התורה ביום הכיפורים ומעמד הקהל. הריקודים נמשכו כל הלילה, "וכשראו בית דין שהן באין לידי קלות ראש" (תוס', סוכה פ"ד ה"א; בבלי, שם כא ע"ב) קבעו שבלילות חג הסוכות תעלינה הנשים על הגזוזטראות, "ששם נשים יושבות ורואות בשמחת בית השואבה" (שם).

אחת לשבע שנים נערך מעמד הקהל במוצאי יום טוב האחרון. מעמד זה אינו במסכת סוכה אלא במשנה ובתוספתא סוטה¹⁹⁹משנה, סוכה פ"ז מ"ח; תוס', שם פ"ז ה"ט-הי"ז, ונזכר במשנה, מגילה פ"א מ"ג. . במסכת סוטה אף מתואר מעמד הקהל האחרון בימי הבית שהתקיים במוצאי השנה השביעית של שנת 63 למניינם²⁰⁰ראו הדיון על הנוסח והתאריך, ספראי, העליה, עמ' 198-195. . בתורה נאמר בפרשת הקהל: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" (דברים לא יב), ובדברי חכמים בני דור החורבן פירשו ודרשו בחובה זו של הנשים להשתתף במעמד הקהל (תוס', שם).

יום הכיפורים

מסורות או הלכות בענייני נשים נזכרות גם במקורות חיי המקדש שבפרקים א עד ז שבמשנת יומא, המוקדשים לתיאור סדר העבודה במקדש, וגם בפרק האחרון שבמסכת המעלה את יום הכיפורים לאחר החורבן. העבודה במקדש ביום הכיפורים נעשתה בידי הכוהן הגדול תוך עזרה מעטה של כוהנים, אולם העבודה הייתה מלווה בקהל רב של צופים: "ולא היתה קריאת הגבר מגעת עד שהיתה עזרה מלאה מישראל" (משנה, יומא פ"א מ"ח).

לאורך כל סדר העבודה מצויים "הכוהנים והעם". אין במקורות עדות כי גם נשים מצויות היו בין הצופים. רק על מעמד הקריאה בתורה של הכוהן שנערך בעזרת הנשים נאמר באיכה רבה כי מרתא בת בייתוס הלכה לראות את יהושע בן גמלא קורא בתורה ביום הכיפורים (איכה רבה, פ"א טז, עמ' 86). אין להניח כי הייתה היחידה שבאה לשמוע את הכוהן הגדול קורא. במשנה שם נמנים חמשת העינויים שבהם חייבים ביום הכיפורים, אך האישה היולדת נועלת את הסנדל כדי שלא תאחז בה הצינה "והמלך והכלה ירחצו את פניהם" (פ"ח מ"א), שהרי "הכלה צריכה נוי עד שתחבב על בעלה" (רש"י לבבלי, יומא עג ע"ב).

על יום הכיפורים מוסר רבן שמעון בן גמליאל בסוף משנת תענית: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש מי שאין לו... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות שא נא עיניך וראה..." (פ"ד מ"ח). בפירושנו למשנה הנחנו כי המחולות בכרמים היו אף במקומות מחוץ לירושלים, אלא שהמסורת שימרה את הזיכרון על ירושלים. מסורת זו מלמדתנו רבות על דרכי החיזור ויצירת המגע וההיכרות בין הבנים לבנות, בניגוד לצורת היחסים והמגעים בתקופות מאוחרות יותר. נוהג הריקודים איננו משתלב בלוח הזמנים של עבודת הכוהן הגדול, כפי שהוא מתואר במסכת יומא. האירוע כולו הוא אירוע מקדשי, אך מתנהל אי שם מחוץ לעיר. המקדש לא נתפס כמקום מתאים לריקודים. גם את ריקודי שמחת בית השואבה ניהלו מחוץ לתחום המקודש, אך בחצר החיצונית למקדש עצמו, בעזרת נשים. את ריקודי הנשים הרחיקו עוד יותר. מאוחר יותר הרחיקו את הריקודים גם מתודעת הציבור ומתודעת ההלכה, אף שאולי המשיכו לנהוג בהם ברחבי ישראל כפי שנפרש בפירושנו לכלאים (פ"ד מ"א). לדעתנו כבר המשנה שם בהמשך (פ"ד מ"ב-מ"ג) מסבירה את המונח “מחול הכרם” בצורה אחרת, כך שזכר הריקודים שנהגו שם טושטש.

קריאת המגילה

המשנה במגילה פ"ב מ"ד שונה: "הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן". אין היא מונה את האישה אשר מצטרפת פעמים רבות לשורה של חרש, שוטה וקטן או עבדים וקטנים, הפטורים מקיום מצווה מסוימת או פסולים מלעשותה עבור הרבים. בפירושנו העמדנו על כך כי בשני התלמודים נאמר כי צריך לקרותה גם לפני הנשים, ש"אף הן היו באותו הנס", או אף במפורש: "נשים חייבות במקרא מגילה"²⁰¹בבלי, מגילה ד ע"א; ירו', שם פ"ב ה"ד, עג ע"א; בבלי, ערכין ג ע"א. . אין, אפוא, אלא להסיק כי המשנה והתלמודים ראו כחובה על האישה לקרוא מגילה והיא אף כשרה להקריאה לרבים, וכפי שהסיקו רש"י²⁰²רש"י לבבלי, ערכין ג ראש ע"א. וחכמים אחרים²⁰³ראו בפירושנו לאותה משנה (מגילה פ"ב מ"ד). מדברי הגמרא. אלא שאין בידינו עדויות לא מימי המשנה ולא מימים שלאחריהם על נשים שקראו ברבים את המגילה. בתלמודים לא נזכרו אלא מעשים של חכמים שקראו את המגילה בפני כל בני ביתם (שם).

נשים בבית המקדש

במשניות שבסדר מועד נזכרים עוד שני עניינים של נשים בבית המקדש שאינם קשורים למועדים, והם: מחצית השקל ונשים האורגות במקדש.

מחצית השקל

במשניות בפרק א של משנת שקלים חוזר ונשנה כי הנשים פטורות מלהרים את מחצית השקל אך מקבלים מהן, בניגוד לנכרים שאין מקבלים מהם את מחצית השקל. אף הנחנו כי נשים העלו למעשה את מחצית השקל במידה זו או אחרת, כפי שעולה מן הקבלות על מס היהודים שהוטל על היהודים בארץ ומכתבי האימפריה הרומית להעלות שני דינרים למקדשו של יופיטר בקפיטוליום במקום "המס" שהעלו לאלוהי היהודים. העלאת מחצית השקל עשתה את הגורמים כעין שותפים לעבודת האלוהים, והכוהנים הם מעין שליחים של העם. העלאת מחצית השקל הביאה עמה את המעמדות במקדש כביטוי לכך שקרבנות הציבור אינם קרבים אלא משל ציבור, וכדברי המשנה בתענית פ"ד מ"ב: "וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו". אנו מוצאים נשים שוהות בתפילתן ובתעניתן במקדש, אך אין בידנו לומר האם אף נשים נטלו חלק או שהו במעמדות אלו.

נשים האורגות במקדש

בפירושנו לשקלים פ"ד מ"א, מקום שהמשנה מונה בו את המעשים שנעשו בכספי מחצית השקל, ובפירושנו שם לפ"ח מ"ה, העמדנו על המקום הרב שהיה למעשה אריגת הפרוכות ולהצגתן בפני העם. מרובות המסורות על מעשי הפרוכות במסורת התנאית ובדברי האמוראים, ומרובים הדברים בספרות היהודית לאורך תקופה ארוכה של מאות בשנים, החל מן המאה השנייה לפני מניינם ועד לספרות של דור החורבן. הדברים נזכרים אף במסורות הנוצריות. אריגת הפרוכות נעשתה בקודש בידי נשים, הן קיבלו את שכרן מתרומת הלשכה, כלומר מכספי מחצית השקל, ונשים יקרות שבירושלים היו מתעסקות אתן²⁰⁴ראו פירושנו לשקלים פ"ח מ"ה. . מעשי הפרוכות העסיקו מספר רב של נשים, "ובשמונים ושתים ריבות נעשית" (משנה, שקלים פ"ח מ"ה)²⁰⁵משנה, שקלים פ"ח מ"ח, לפי הנוסח העיקרי, וראו פירושנו לה. .

הנשים בהלווית המת

רוב ההלכות במשנה בעניינה של הלוויית המת משוקעות במשנת מועד קטן העוסקת בהלכות חול המועד. מן ההלכות שבמשנת מועד קטן, מההלכות במשניות אחרות ובברייתות וממסורות אחרות בתלמודים ובמדרשים עולה בבירור כי אין מעמד או התכנסות ציבורית שבהם נטלו הנשים מקום כה רב כבהלוויית המת. הן לא רק נמצאות שם אלא הן המקוננות והמענות: "הן מהלכות אצל המת תחילה"²⁰⁶מדברי רבי יהושע בבראשית רבה, פי"ז, עמ' 159. . מחובת הבעל כלפי אשתו לשכור לפחות מקוננת אחת (משנה, כתובות פ"ד מ"ד). הן אף המטפחות לעורר את הקינה, ואף במועד, לדעת רבי ישמעאל, "הסמוכות למטה מטפחות" (משנה, מועד קטן פ"ג מ"ח). מקומן של הנשים בהלוויית המת קיים היה כבר בימי המקרא. ירמיהו אומר: "בנתיכם נהי ואשה רעותה קינה" (ירמיהו ט יט). מציאות זו מאוששת יפה בהלכה (תמונה 15).

כאמור, סקירה זו לא באה אלא לרכז את הנושאים הנדונים במשנה ובמקבילות הקרובות אליה. התמונה הכללית בדבר מקומן של הנשים מחייבת בדיקת כל המסכתות. אנו מתכוונים לרכז את החומר בצורה דומה גם בסדרים האחרים, זאת כמצע לקראת ניתוח מעמיק ומפורט יותר של החומר.