בתקופת המקרא ברור שהקרקע היא רכוש פרטי. עם זאת, מבין השיטין אנו שומעים על רובד קמאי שלפיו יש למשפחה המורחבת מעמד משפטי כבעלת הקרקע, או לפחות כבעלת אחריות לקרקע. לפי ספר ויקרא (כה כד) רשאי ה"גואל", אחד מבני המשפחה, לגאול את הקרקע הנמכרת עוד לפני היובל. לא ברור מה מעמדו של ה"גואל". האם תהיה הקרקע הנגאלת שלו, או תחזור לבעליה? יש בפסוק עדות לתפיסה שהנחלה היא משפחתית, אך ההיקף המשפטי של תפיסה זו אינו ברור. יתר על כן: בחוק המקראי אין גם רמז בדבר חובה משפטית או מוסרית לגאול את הקרקע, בניגוד לתיאור הגאולה בספרי ירמיהו ורות שיובאו בהמשך.
בספר רות מסופר על גאולת קרקע, אם כי הסיפור אינו הולם במדויק את החוק שבספר ויקרא. אמנם נזכרת החובה המוסרית של בני המשפחה לגאול את נחלת קרובם אבימלך (רות ד ב-ה), ברם היא נכרכת בחובה לייבם את רות ו"להקים שם המת על נחלתו" (שם שם ה). כלומר, הקרקע תיחשב לרכושו של המת, ומצויה זמנית בחזקת הגואל. בבוא היום תימסר זו ליורש שנולד מנישואי הגואל עם אשת המת.
ביטוי אחר לתפיסת הנחלה המשפחתית יש בספר ירמיהו. הנביא מתאר כיצד מגיע קרוב המשפחה ומציע לירמיה לקנות את אדמתו: "כי לך משפט הגאֻלה לקנות" (ירמיהו לב ז), או "כי לך משפט הירֻשה ולך הגאֻלה" (שם ח). נראה כי מדובר ב"זכות סירוב ראשונה" הניתנת לקרוב המשפחה, במקרה שיש צורך למכור את השדה, לפני שמוכרים לאדם אחר. אם כן, שוב מוטלת על הקרוב מעין חובה מוסרית לגאול. אך כאן אין זו גאולה מידי קונה, אלא קנייה ישירה.
בכל העדויות המקראיות ברור שהנחלה המשפחתית היא מונח כמעט מקודש. כל אדם שולט באדמותיו, ולא יעלה על הדעת להפקיע זכות זו ממנו. ב"חוקת המלך" המלך זוכה בסמכויות רבות, אך הפקעת קרקעות אינה נכללת בהן (שמואל א ח יא-כא; יחזקאל מו טז-יט). סיפור נבות הוא דוגמה לחשיבותה של נחלת האבות ולדבקות בה מחד גיסא, וגם למגבלותיו של המלך המנוע מהפקעת קרקעות (מלכים א כא א-טו) מאידך גיסא. אגב אנו שומעים כי רכושם של מורדים שהוצאו להורג הופקע לטובת המלך.
במקרא יש סיפורים מעטים על מכירת קרקעות, ורובם קשורים למצוקה חריגה. אין אמנם איסור חד משמעי על מכירת נחלת אבות, אך מבין הפסוקים משתמע כי הדבר אינו נדיר בלבד אלא גם ראוי לגנאי. מכירת קרקעות נזכרת בעיקר בהקשר לקנייה מחדש – "גאולה" בלשון המקרא. בספר ויקרא נזכרת אפשרות זו בלשון "כי ימוך אחיך ומכר מאחֻזתו" (ויקרא כה כה), וכאילו זו הייתה הסיבה היחידה והמניע למכירת קרקע. כך גם מכרה נעמי הגולה והענייה את אדמתו של בעלה (רות ד ג), וכך מוכר בן דודו של ירמיהו את אדמתו לאחר שכבשוה נכרים (ירמיהו לב ז-טו).
בפסוקים הללו באה לידי ביטוי הציפייה מהמשפחה להציל את הקרקע ולשמור עליה בתוך המשפחה. דין בנות צלפחד מעיד כי גם ל"שבט" הייתה נחלה מוגדרת, ויש למנוע מעבר אדמות לשבט אחר. אין כאן עדות לעיבוד משותף של הקרקע, אלא לבעלות כללית של השבט על נחלתו.
בסוף ימי בית שני התחולל בארץ מפנה חברתי, ובתהליך ממושך הצטמצמה המשפחה המורחבת, והמשפחה הגרעינית הפכה לרווחת יותר ויותר362ספראי, המשפחה; רובין, דיני אבל.. על כן אין לצפות שבתקופת התנאים ישרור משטר קרקעי המבוסס על נחלת המשפחה. ואכן, ברוב המקורות נתפסת הקרקע כרכוש פרטי אשר ההגבלות על מכירתו הן מוסריות ורגשיות בלבד. עם זאת, מרמזים מספר נראה כי אכן גם בתקופה זו עדיין היו שרידים למציאות חברתית שונה.
הברייתא במסכת שמחות קובעת: "כל גורני הנחלות עוברות ממקום למקום, ונעקרות ממשפחה למשפחה. הקבר אינו עובר ממקום למקום, ואינו נעקר ממשפחה למשפחה" (פי"ד ה"ב, עמ' 204). אם כן, הקבר הוא רכוש משפחתי ואסור למכרו. בעל הבית הפרטי אינו בעליו, שכן הוא שייך למשפחה לדורותיה. לעומת זאת מותר לעקור ולהעביר גורן משפחתית, וזו אינה נחשבת לרכוש משפחתי. עצם המונח "גורני נחלות", והדגש על "עקירת המשפחה" והצורך בהיתר למכירת הגורן, מעידים כי עדיין יש משמעות לרכוש המשפחתי, ובעלותו המלאה של הפרט אינה מובנת מאליה. הלכה זו אופיינית לתקופה שבה התמוטטה כבר המשפחה כבעלת הקרקעות, אך עדיין רישומה ניכר – פחות במשפט, ויותר בחברה. טבעי הוא שעל קבר ממשיך לחול הנוהג הקדום.
על קבר המשפחה אנו שומעים בהלכה אחרת המופיעה שלוש פעמים: "המוכר קברו ודרך קברו מקום מעמדו ובית הספדו באים בני משפחה וקוברים אותו בעל כרחו משום פגם משפחה" (בבלי, נב ע"ב; כתובות פד ע"א; בבא בתרא ק ע"ב). הקבר נחשב אפוא לרכוש משפחתי, וה"משפחה" היא גוף כלכלי, אף שהגדרתה בלתי ברורה וחתוכה. כאמור, הלכה זו מופיעה בתלמוד הבבלי בלבד בשם תנאים, אך דומה שהיא מייצגת גם את ארץ ישראל, שכן הרעיון מופיע גם במסכת שמחות שרוב החומר בה ארץ-ישראלי ויש בה מסורות קדומות רבות.
כמו כן: "מנין למוכר קבר אבותיו שעובר בלא תעשה תלמוד לומר..." (ספרי דברים, קפח, 227; מדרש תנאים לדברים, יט יד, 115). התפיסה של רכוש המשפחה מבצבצת אולי גם מהלכה אחרת: "היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה וינכה להם מן הדמים" (לעיל פ"ח מ"י), או "בני משפחה נותנין לו מעות ומוציאין מידו..." (תוס', פ"ו הי"ט, עמ' 541; בבלי, נב ע"ב). הדיון קשור למסגרת התאורטית של יובל, ברם דומה שבין השיטין נשמע הד למוסכמה שיש משמעות לרכוש המשפחה גם בימי התנאים. המשפחה כגוף כלכלי מופיעה בהלכות רבות אחרות. כמעט כל העדויות מתייחסות לבית האב, כלומר ל"אחים שותפין"363ספראי, שם., אך לעתים נזכרת גם משפחה רחבה יותר ומוגדרת פחות. כך למשל אנו שומעים על "פגם משפחה" הנובע מכך שאחד מבניה הוא בעל מום. כך מסביר התלמוד הירושלמי משנה (בבא קמא ח ז; ירו', שם, ו ע"ג), ומוסיף התלמוד ומסיק ש"שמין לקרובין בשת", כלומר בני המשפחה זכאים לתשלום פיצויים על בושה זו. ושוב, אין אלה האחים, אלא "קרובים" באופן כללי הרבה יותר. אגב, בבבל הפך נושא זה של "פגם משפחה" לנושא חשוב ומרכזי יותר, והדבר נובע מהתפיסה המיוחדת לגולה זו של חשיבות הייחוס המשפחתי, ולא בכך עיסוקנו.
אם כן, אין ספק שבדרך כלל היה הרכוש פרטי, או היה שייך לבית אב מצומצם. ברם עדיין נשמע הד למסגרת משפטית שונה של רכוש "המשפחה" הגדולה והבלתי מוגדרת (חמולה). מסתבר שבעבר, בתקופה ההלניסטית הקדומה, או אולי קודם לכן, היה משטר קרקעי זה מקובל הרבה יותר, ו"בית האב המורחב", או אפילו "החמולה", היו המסגרת החברתית הקדומה, אף שבידינו מעט ראיות לכך.
בימי המשנה והתלמוד תורגמה "זכות" ה"משפחה" על הקרקע לחובה, או לזכות מוסרית בלבד, ועמדה זו היא הרווחת בספרות חז"ל.
מסתבר שבתשתיתה של פרשנות חז"ל למונח "נחלת המשפחה" מונחת מציאות משפטית קמאית של רכוש המשפחה והחמולה.
המגבלה המשפטית החשובה על מכירת קרקעות היא מגבלת היובל. לפי החוק המקראי אם מכר אדם את אדמותיו הקנייה היא זמנית בלבד, ברם משמעותה של אותה זמניות אינה אחידה. בנחלה חקלאית המכירה היא עד היובל: "במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך... לפי רֹב השנים תרבה מקנתו..." (ויקרא כה טו-טז), לעומת זאת, ב"בית מושב עיר חומה" זכות הגאולה ניתנת במשך שנה בלבד ולאחר מכן המכירה תקפה לצמיתות.
בהקשר זה של דיני יובל חוזרת האבחנה בין שדה אחוזה שהוא השדה שאדם ירש מאבותיו ואותו יוריש לבניו, ובין שדה מקנה שאותו קנה ואחיזתו בו זמנית. נראה שרק שדה אחוזה נחשב לרכוש בר קיימא המעניק לבעליו לא זכות שימוש בעלת ערך כלכלי בלבד אלא גם יוקרה של בעל בעמיו. האבחנה בין שדה מקנה ושדה אחוזה מונחת ביסודם של חוקים מספר בפרשיות האגרריות שבספר ויקרא (כה י; כה; כז טז-כב) וכן בספרים אחרים (יחזקאל מו טז-יט). הדקדוק במונחים מסביר גם פרשיות אחרות, כגון פרשת המשא והמתן במכירת שדה המכפלה. אברהם מעוניין בשדה אחוזה, עפרון מוכר לו שדה מקנה בלבד, ובסופו של דבר הופך השדה לשדה אחוזה (בראשית כג ג-כ). כל העדויות בספר ויקרא ובספר בראשית אינן קושרות את האבחנה בין שדה אחוזה לשדה מקנה לדין היובל. אדרבה, לפי סיכום המקרא מערת המכפלה שנקנתה על ידי אברהם הפכה ל"אחוזת קבר" נצחית של אברהם (בראשית כג כ), בניגוד לרוח חוקי ויקרא. אין צריך לומר שאפילו לפי המקרא אין חוק יובל נוהג בגויים ולפני מתן תורה. אם כן, לאבחנה שבין שדה מקנה ושדה אחוזה בסיס בנפרד מדיני יובל, והחוק המקראי השתמש במונחים קיימים והעניק להם תוכן משפטי מחודש. גם בספר יחזקאל נזכרת "שנת הדרור", ונראה שהכוונה לדין יובל (יחזקאל מו יח-יט). בסיפורים ברות ובירמיהו שהובאו לעיל אין כל אזכור לדין יובל. נראה אפוא שדין יובל המקראי עשה שימוש במונחים משפטיים וחברתיים קיימים. משפט ה"גאולה", כמו גם האבחנה בין שדה מקנה ושדה אחוזה, היו מוסדות משפטיים-חברתיים והם שולבו בתוך דין יובל. עם כל זאת מובן שבעיני הקורא בן תקופת המשנה והתלמוד היו אבחנות אלו דמיוניות, ועבורו דין יובל וגאולה היה חלק ממסגרת אחת. מבחינת הלומד החז"לי מסגרת זו באה לידי ביטוי בכל ספרי התנ"ך, ובסופו של דבר אין סתירות פנימיות בין כתבי התנ"ך השונים, ואם יש סתירות הרי הן לכאורה בלבד וחז"ל טיפלו בהן במגוון טקטיקטות פרשניות, ולא נרחיב בכך. חוקי היובל נועדו במפורש לשמור על רכושם של דלי העם ולמנוע ריכוז קרקעות בידי העשירים. אם נשמר חוק היובל אזי הוא בלם היווצרות אחוזות גדולות וצמצם, או מנע, התהוותו של מעמד חסרי קרקע. ברם אין כל עדות כי אכן חוק היובל נשמר, לא בממלכת ישראל ואף לא בממלכת יהודה. האבחנה בין שדה מקנה ושדה אחוזה, החוזרת כאמור פעמים מספר, מעידה על ההבדל בין שני סוגי הקרקעות, אך לא בהכרח על הבדל משפטי ברור. בקשתו-הצעתו של אחאב לנבות מראה כי ניתן היה כנראה למכור אדמות גם לזמן ממושך. מצוות רבות הנמנות במקרא לא נשמרו בתקופת המלוכה, ועל כן אין בכך כל תימה. במחקר המודרני רווחת הגישה שחלק מחוקי המקרא נערכו לאחר תקופת המלוכה, ולדידם של חוקרים אלו אי שמירת החוקים בימי אחאב אינה שאלה כלל. עם זאת מן הראוי להעיר, מההיבט האגררי, כי למחקר המודרני אין תשובה לשאלה מהו הרקע הרֵאלי של החוקים האגרריים, האם קוימו, מדוע נהגו ומדוע נדחו. כפי שנראה להלן, במקורות בית שני שבידינו כבר לא היה לחוקי היובל והירושה בסיס רֵאלי.
בסוף ימי בית שני התחולל בארץ מפנה חברתי, ובתהליך ממושך הצטמצמה המשפחה המורחבת, והמשפחה הגרעינית הפכה לרווחת יותר ויותר364ספראי, שם; רובין, שם.. על כן אין לצפות שבתקופת התנאים ישרור משטר קרקעי המבוסס על נחלת המשפחה. ואכן, ברוב המקורות נתפסת הקרקע כרכוש פרטי אשר ההגבלות על מכירתו הן מוסריות ורגשיות בלבד. עם זאת, מרמזים מספר נראה כי אכן גם בתקופה זו עדיין היו שרידים למציאות חברתית שונה.
הברייתא במסכת שמחות קובעת: "כל גורני הנחלות עוברות ממקום למקום, ונעקרות ממשפחה למשפחה. הקבר אינו עובר ממקום למקום, ואינו נעקר ממשפחה למשפחה" (פי"ד ה"ב, עמ' 204). אם כן, הקבר הוא רכוש משפחתי ואסור למכרו. בעל הבית הפרטי אינו בעליו, שכן הוא שייך למשפחה לדורותיה. לעומת זאת מותר לעקור ולהעביר גורן משפחתית, וזו אינה נחשבת לרכוש משפחתי. עצם המונח "גורני נחלות", והדגש על "עקירת המשפחה" והצורך בהיתר למכירת הגורן, מעידים כי עדיין יש משמעות לרכוש המשפחתי, ובעלותו המלאה של הפרט אינה מובנת מאליה. הלכה זו אופיינית לתקופה שבה התמוטטה כבר המשפחה כבעלת הקרקעות, אך עדיין רישומה ניכר – פחות במשפט, ויותר בחברה. טבעי הוא שעל קבר ממשיך לחול הנוהג הקדום.
דוגמה נוספת לערך הכלכלי והסנטימנטלי של נחלת המשפחה היא המשנה הקובעת שהאישה מנועה מלגדוע עצים ישנים שהם בבחינת "שבח בית אביה" (כתובות פ"ח מ"ה).
כאמור, דיני היובל לא נהגו בימי בית שני וודאי שלא בתקופת המשנה והתלמוד. לפי הדעה הרווחת בספרות חז"ל בטלו דיני יובל, והנימוק הניתן לכך הוא שאין כל ישראל על אדמתן: "כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות" (ספרא, בהר פרק ב ה"ג, קז ע"א ומקבילות). כל זאת אף שבספרות חז"ל מובלטת תמיכה בערכים הסוציאליים הכרוכים בדיני יובל. חז"ל מדגישים את החשיבות שבחלוקה שוויונית של הקרקע. כבר במקרא מתוארת התנחלות בני ישראל כמבוססת על תפיסה זו (במדבר, כו נד), וחכמים הרחיבו את הרעיון והציגו את כללי החלוקה כך שהשוויון היה מרבי, והתבטא לא רק בגודל הנחלה אלא גם בטיבה: "מגיד שלא נתחלקה ארץ-ישראל אלא בשוויון כור כנגד בית סאה ובית סאה כנגד בית כור" (ספרי במדבר, לב, 175; בבלי, בבא בתרא קכב ע"א). עם כל זאת לא חודש דין יובל.
עם זאת לא בטלו דיני היובל לחלוטין. דין יובל המקראי מאפשר מכירת בית בשטח הבנוי, אך מתנה אותה בזכות "לגאול" את הבית בתוך שנה. המונח "לגאול" מובהר בהמשך הפרשה ומובהר כי זכות הגאולה שמורה למוכר או לבני משפחתו המורחבת. במקרא מוגבל הדין ל"עיר מוקפת חומה". למעשה לא הייתה להגבלה זו משמעות רבה לגבי בתים. בפועל היו רוב היישובים בימי בית ראשון מוקפים בחומה, ויישובים ללא חומה או "כפרים" היו מועטים365פאוסט, הכפר.. בספרות חז"ל ברור שהלכות גאולת בתים נשמרו עוד בסוף ימי בית שני. על מימושם בחיי היום-יום ניתן ללמוד מתקנתו של הלל. לפי המסורת הקונה היה נוהג להיעלם לשנה, כדי להימנע מלהיענות לתביעת גאולה אפשרית. על כן התקין הלל שהגואל יוכל להפקיד את כסף הגאולה בבית דין, ובכך תיגאל הקרקע (משנה, שביעית פ"ט מ"ד ומקבילות).
למעשה הופעל נוהל זה של גאולה, וחכמים מתנגדים לניסיון לטשטשו ולעמעמו. עם זאת, לא ברור האם אכן ניתנה זכות הגאולה לבני משפחה.
ביטוי אחר לדין הגאולה היה בדיני ערכין: אדם המקדיש קרקע למקדש. בהלכה המקראית והתנאית ישנה התנגדות לריכוז אדמות בידי המקדש, אף שבפועל נראה שהיו למקדש אדמות366יחזקאל מה; ספראי, הקרקע.. לפי המקרא קיים הבדל בין המקדיש קרקע חקלאית למקדש לבין המקדיש בית בהתאמה לדיני יובל. המקדיש קרקע חקלאית הרי שזו הקדשה עד היובל, ומחיר הקרקע נקבע לפי מספר שנות המזרע עד היובל, והמקדיש בית יכול לגואלו, ואם לא כן הרי שזה עובר לרשות הפודה לעולם. גם הלכה זו לא נשמרה בימי חז"ל, וכל מסכת ערכין עוסקת בפרטיה.
ההגבלה המקראית שדין גאולה חל תוך שנה רק בערים מוקפות חומה הפכה למשמעותית בסוף ימי בית שני. בתקופה זו היו כבר יישובים רבים שאינם מוקפים חומה. לפי ההלכה התלמודית המושג "מוקף חומה" הוא היסטורי, והדין המיוחד חל רק על ערים מוקפות חומה מימי יהושע. לא ברור האם קביעה זו מצמצמת את מספר ה"ערים המוקפות חומה" או מרחיבה אותו.
בימי האמוראים כבר טושטשו כל ההגבלות. על דיני גאולת בתים בערים איננו שומעים. דיוני תנאים ואמוראים בנושא נראים כבר תאורטיים בלבד. נוהג הקצצה (להלן) נעלם, ובימי האמוראים איננו שומעים עליו עוד. מימרות המסתייגות ממכירת קרקע, מעין אלו שצוטטו לעיל, נאמרו גם על ידי האמוראים, עם זאת, בפועל הייתה מכירת הקרקעות תופעה נפוצה. עדויות רבות בכל ענפי הספרות מעידות על כך: עשרות סיפורים על מכירת קרקע וקנייתה, והלכות רבות המסדירות את המכירה. אין לנו אלא לומר שההיצמדות לנחלת אבות הייתה אתוס מקובל, אך השפעתו על תנאי היום-יום הייתה מצומצמת.
לעיל קובעת המשנה : "אלו שאינן חוזרין ביובל: הבכורה והיורש את אשתו והמייבם את אשת אחיו והמתנה, דברי רבי מאיר... רבי אליעזר אומר כולם חוזרין ביובל. רבי יוחנן בן ברוקא אומר היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה וינכה מהם את הדמים" (פ"ח מ"י). המחלוקת היא האם ירושת אישה היא כירושה רגילה שאינה חוזרת ביובל, או שהיא כשדה מקנה שנתפסת כקניין זמני, עד היובל. בתוספתא אומר רבי יוחנן בן ברוקא: "היורש את אשתו בני משפחה נותנין לו מעות ומוציאין מידו שנאמר לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר וגומר" (פ"ו הי"ט, עמ' 541). אותו חכם הוא האומר בתוספתא כתובות שאין אדם רשאי לוותר על ירושת אשתו, אך הוא דואג לכך שנחלת המשפחה המורחבת לא תיפגע367ההבדל בין משנת בכורות לתוספתא היא האם היזמה היא של הבעל או של המשפחה. .
ביטוי אחר לחשיבות נחלת האבות היה במנהג הקצצה. בציבור מקובל היה מנהג, או טקס, ה"קצצה". לאחר המכירה היו מפצחים אגוזים ומכריזים: "נקצץ פלוני מנחלתו" (ירו', כתובות פ"ב ה"י, כו ע"ד; תוס', שם פ"ג ה"ג)368ראו פירושנו לכתובות פ"ב מ"י.. בזמן האמוראים כבר לא היה הטקס מוכר. בזכותה של אי ידיעה זו נשתמר לנו תיאור המסביר את הטקס: "מהו בקציצת? בשעה שהיה אדם מוכר את שדה אחוזתו, היו קרובין ממלין חביות קליות ואגוזים ושוברין לפני התינוקות, והתינוקות מלקטין ואומרים נקצץ פלוני מאחוזתו. ובשעה שהיתה חוזרת לו היו עושין לו כן ואמרים, חזר פלוני לאחוזתו" (ירו', שם; השוו בבלי, שם כח ע"ב)369הבבלי מעביר את עניין נחלת האבות לחשיבות הייחוס..
נראה שבימי הירושלמי כבר לא היה נוהג זה רווח. בסוגיה המקבילה בקידושין מתואר המעמד כארכאי. בתחילה היו קונים בחליצה, אחר כך בקצצה ומאוחר יותר בכסף ובחזקה (ירו', קידושין פ"א ה"ה, ס ע"ג). ברור שהחלוקה סטראוטיפית, אך היא מעידה שהקצצה נחשבה למעמד המכירה, ומאוחר יותר, בימי הדובר, כבר הייתה טקס לציון הצער או הכעס של בני המשפחה בלבד. בהמשך המימרה נזכרת האפשרות של חזרה לאחוזה. מסתבר שלא הייתה דרך משפטית להבטיח את גאולת הקרקע, אך היה נוהג חברתי שאִפשר לבעל בית שמצבו התייצב לקנות את אדמתו מחדש. לפנינו טקס חברתי המבטא את הזעזוע שבמכירה וגם את התקווה לגאולת הקרקע.
ביטוי נוסף לחשיבות הנחלה המשפחתית ולשמירתה פגשנו בפרק הקודם (מ"ה), ושם הבאנו סדרת מקורות המטיפים לשמירה על עצים ועל עבדי הבית של המשפחה, כל אלו מרכיבים בתפיסה של קדושת הרכוש המשפחתי וההגנה עליו.
בתחום זה של הגבלות על מכירת קרקע הופעלה מדיניות משולבת. מחד גיסא הופעל לחץ חברתי-מוסרי על המוכר בכוח, ומאידך גיסא נקבעו הגבלות משפטיות אשר צמצמו את מכירת הקרקעות והקשו עליה. הלחץ המוסרי בא לידי ביטוי בסדרת מימרות המביעות התנגדות לעצם מכירת הקרקעות, כגון "אין אדם רשאי למכור שדה אחוזתו... אלא אם כן יעני, אם מכר הרי זה מכור" (תוס', ערכין פ"ה ה"ו, עמ' 549; ספרא, פרק ה ה"א, קח ע"א ועוד). אם כן, לדעת חכמים אין למכור קרקע אלא ככלות כל ברירה אחרת. תפיסה זו חוזרת בהלכות אחרות, ובמיוחד היא מתבטאת בהגבלות על פעילותם של אפיטרופסין ליתומים שאינם רשאים למכור קרקע אלא במקרים מיוחדים (תוס', תרומות פ"א הי"א; בבלי, גיטין נב ע"א). שתי דרשות בספרא: האחת – איסור מכירת קרקע חקלאית לשם רווחים (כולל קניית בית), והאחרת – איסור למכור את כל האחוזה. מן הסתם מדובר באדם שהפך עני ("העני").
בקטע אין כל רמז שיצביע על כך שמדובר בימי הבית, ולפיכך אין כל סיבה לטעון שהדרשה משקפת תקופה זו בלבד.
אם כן, בספרות חז"ל יש ביטוי לתפיסות המגבילות מכירת קרקע ומדגישות את הקשר הנפשי והמשפחתי אליה. מגמה זו נחלשה בתקופת האמוראים. משנתנו מצטרפת לעדויות אלו על יחס נפשי לקרקע ולעצים שעליה. כאשר חכמים תובעים שאדם לא ימכור את אדמתו אלא לצרכים חיוניים (לעיל) הרי שהם מפעילים בכך לחץ חברתי על המוכר.
הביטויים "נחלת אבות" ו"שדה אבות" מופיעים במקורות, ומשתמע שהם מונחים טעונים רגשית. קרקע לא נחשבה כסתם רכוש אלא כנכס מקודש למחצה השייך לא רק לבעליו אלא ל"משפחה", כמושג כללי ומופשט. בתקופת התנאים כבר לא הייתה ל"נחלת האבות" משמעות משפטית, אך המושג של נחלת המשפחה לא איבד את כל מטענו הרגשי.
בתנאים של חברה מסורתית שמירת הנחלה המשפחתית היא שמירה על הבסיס הכלכלי של המשפחה לדורותיה ושמירה על כבוד המשפחה כאחת. הנישואים הם אתגר לשמירת נחלת המשפחה. מצד אחד מה טבעי יותר מאב המעניק מתנת קרקע לבתו כדי שתהיה חלק מהבסיס הכלכלי של המשפחה החדשה; מה טבעי יותר מבעל המעניק קרקע לאשתו האהובה כביטחון כלכלי, או כתמורה למתנות שהאישה הביאה עמה מבית אביה. בתנאים רגילים שבהם יש לאם בנים הנחלה עוברת לבנים המשותפים, וכבוד המשפחה וצרכיה המשותפים באים על סיפוקם. אבל אם האם מתה ללא בנים עשויה נחלת משפחתה להתגלגל לידי משפחת בעלה, ואולי אף נכסי משפחת בעלה יעברו לידי משפחת האם. האסון המשפחתי יהפוך לאסון כפול. המשנה משקפת התנגשות ערכים: מצד אחד ניצבות הלכות ירושה שנועדו לשמור על נחלת המשפחה, ומהצד האחר תנאי המקרה המיוחד והחשש ששמירה על ההלכה והנוהג המקובל יהפכו לרועץ במקרה מסוים זה.
מכל מקום, בתקופת האמוראים לא נחשבה כבר כל השמירה על נחלת המשפחה לערך קריטי. האמוראים מוצאים הסבר משפטי מדוע אין הבעל יכול לוותר על ירושת אשתו, ברם בתקופתם האיסור להעביר נכסים שלא לפי סדרי תורה כבר לא היה קיים מבחינה חברתית, שכן שוכללו המנגנונים עוקפי הירושה, ומבחינתם היה זה תירוץ תאורטי.