כולהו מתברכין בגין מדבחא דלעילא פי' י"ב בקר הנז. מתברכים ע"י המ' שהוא המזבח החיצון אי נמי מדבחא דלעילא היא בינה מזבח הפנימי. ואפי' תתאה. פי' עו"הז:
ששים גבורים פי' ה' גבורות וכללותם ביסוד הם ששים לפי שכל אחד כלול מעשרה ולכך אלים ששים כנגדם: כף אחת עשרה זהב הם י"ס: והר"מז כתב ריש פרשה זו וז"ל: ת"ח בשעתא דצלותא דמנחה וכו' מז"לן שיובן במ"ש בס"הכ בסוד יש עולמות דתחות עלמא דאתי הנז' בתרומה דף קס"ו ע"ב שהם נחלקים לב' בחי' או"ר ק"ג. ובסוד או"ר פי' בספר זוהר הרקיע שה"ס מילוי של ריבוע דמ"ה שהוא ק"ל והמילוי גי' פ"ה. ומילוי אה"יה דאלפ"ין קמ"ג המילוי קכ"ב ועם פ"ה הרי או"ר. וה"ס חסד כי כן אמר שם בתרומה מאתן ושבע אינון בסטרא דימינא. אבל בשל שמאל שהם ק"ג לא מצאתי בדברי הרב ז"ל כלום. ונל"עד שה"ס ריבוע ס"ג העולה קס"ו ובהסיר השרש שהוא ס"ג נשאר ק"ג והרי סוד יש עולמות ימין ושמאל. ואמר בל"ת פ' וישלח שה"ס מנ"חה גי' ק"ג שהם אורות השמאל המתעוררים אז וז"ש דינא שרייא בעלמא. ובס' השרשים איתא ששם מנחה שרשו נחה והמ' נוספת וירמוז כי שורש סוד המנחה שהוא משם ס"ג העולה נח"ה:
ויצחק תקן צלותא דמנחה איתא בס' לוחות הברית שמצא כתוב כשהעלה אברהם את האיל לעולה אמר יצחק מה זה שלא יש כאן מנחת סלת. עמד ותקן תפילת מנחה ולכך נק' תפלה זו מנחה. ונל"עד שהיה רוצה לתקן גם את המלכות שהיא מנחת סולת גי' מלכ"ות. כי ידוע שהעולה היא סוד לאה ומנחה סוד רחל ולכן להי"ת שיצחק הוא שורש כל הגבורות רצה לתקן גם את רחל והנה על"ה ומנ"חה גי' יצ"חק כי רצה לתקן את שתי הנקבות יחד:
וגבורה עילאה שלטה ה"ס ו"ק דאימא שנכנסים בזעיר שנק' עולם וכנגדם מתפשטת לאה והנה כל קצה כלול מכולם וה"ס אלה דהיינו אותיות לא"ה. ו"פ לא"ה גי' גבו"רה. ולהיות שאז מאירים ק"ג אורות דשמאל הם ממילוי קס"ו העולה עלי"ון. לכן אמר גבורה עילאה:
ופתח רבי אבא בפ' אשרי אדם וכולי דקשה רישיה לסיפיה וכולי דאם יש בו עון למה לא יחשוב לו ה'. ואם אין בו מאי רבותיה שלא יחשוב לו פשיטא. ומסיפיה משמע שאין ברוחו שום רמיה. א"כ ודאי לא יחשוב לו. ועוד הו"לל ואין בו רמיה מאי אירייא רוחו. ומתרץ במאי דמסיק שאם האדם עושה איזה עון או מוצא מפיו דבר שאינו הגון. אותו העון עולה ועומד שם עד הלילה ואינו מורגש שאין האדם נידון עליו עד עלות רוחו למעלה בסוד בידך אפקיד רוחו ואז רוחו מעיד עליו. ונמצא שכל היום מעת עשיית העון עד זמן השינה הרוח יושב ודומם. וכאלו מרמה את האדם שאינו מרגיש ומתפעל מעונו. ולפי זה יש אדם שיש לו עון ואינו נחשב לו דהיינו כל היום עד שישן. וא"כ אי הוה כתיב אשרי אדם לא יחשב לו עון לבד הוה אמינא שנכלל גם זה בכללו. לכן אמר שאין זה מאושר. אלא דוקא אותו שאין ברוחו רמיה. ר"ל שאין הרוח יושב כאורב לו ומצפה להלשינו בעלייתו. והא גופא קמ"לן קרא שאין העון נחשב אלא עד שיעלה הרוח. ונפקא מינה למתודה קודם שישן. שאז אין צורך להלשנת רוחו שהרי הוא הודה כבר בפיו. ולפ"ז פ' דאשרי נשוי פשע מיירי במי שעשה תשובה ופ' דאשרי אדם אשמועינן רבותא שגם יקרא מאושר אותו שעשה עון ולא יחשב לו דהיינו כל שהות היום. וגם אין ברוחו רמיה שכבר הקדים הוא להעיד על עצמו קודם עלות רוחו. וא"כ אין עוד רמיה בו. ונל"עד שהקדים תחלה כל הנז' כאן. דלכאורה היה די במ"ש לקמן בעדות הרוח על מעשה האדם. ומה לו לכל הקודם אלא נראה שכיון לחזק מ"ש שאין העון מורגש למעלה עד עלות הרוח דוקא. שאם תאמר שאין הדבר תלוי בזה אלא משום דחסד אל כל היום ואין פתחון פה לבעל דין לחלוק. לכך הקדים שאין זה אמת שהרי מחצות ואילך דינא שרייא בעלמא. ואעירך על כללות הענין והוא שד' זווגים יש ביום ג' מהם בסוד לאה ואחד בסוד רחל דהיינו דוקא דשל שחרית אבל במנחה הוא דישראל ולאה. דערבית יעקב ולאה מהחזה ולמעלה דחצות יעקב ולאה בכל אורך זעיר. והתחיל מהמנחה ואמר שאז גבורה עילאה שלטא. היא לאה גבורה עליונה. לאפוקי רחל שהיא תחתונה. בגין לקבלא וכו' פי' בעבור החשיך את הלילה. כי קבל הוא לשון חשך וימש חשך ת"א קבל ליליא. ובסנהדרין דף צ"ב הוי קבל וקיים פי' רש"י הוי שפל ואפל. פי' עניו ותחיה. והענין כי מזמן מנחה ואילך כל הזווגים הם בלאה:
אמנם עד הלילה יש בזעיר רשימו דמוחין שה"ס החסדים המאירים אך בלילה מסתלקין לגמרי ואז הוא לילה גמור. כי כן לאה סוד קשר של תפלין שאינה כי אם חיצוניית מלכות דתבונה. ודוק שבכל ג' זמנים דלילה וחצות ושחרית אמר לישנא דאתער מה שלא אמר כן במנחה. והטעם לפי שבכל ג' הזמנים הנז' יש מוחין חדשים בק"ש. כי ק"ש שעל המטה היא לזווג חצות. ושחרית וערבית יש בהם ק"ש משא"כ במנחה. כי אין אז רק רושם מהמוחין של שחרית. ונודע שלכל זווג דק"ש צריך שהזעיר יתעורר להעלות מ"ן והיינו לישנא דאתער. ומ"ש בפלגות ליליא ממש אתער שמאלא כמלקדמין. ר"ל כבין הערבים במנחה והכוונה שלא תחשוב ששליטת לאה בלילה אחת היא מתחלת הלילה ועד סופו שאין הדבר כן שהרי בחי' זווג דערבית אינו מתקיים רק עד ג' שעות בלילה שלכן כתב הרב ז"ל שאין לאדם לישן עד שעה שלישית. וא"כ נמצא שאותה הבחינה מתבטלת. וחוזרת לאה להבנות כאלו היתה הפעם הא'. אי נמי עיקר אצלנו שבחצות ה"ס ויבן ה' את הצלע דהיינו נה"י דא"וא נכנסים בנוק' העומדת באחורי זעיר ומגיעין עד סוף האצילות שנעשית לאה ארוכה בשלה ובשל רחל וזה מעין מה שנעש' בבריאת העולם. אלא שאז היה הכל בסוד רחל ובחצות הכל בסוד לאה. אבל מציאות ענין כניסת נה"י דא"וא בנוק' ושינת זעיר הכל אחד. ועל כן אמר כמלקדמין. ונודע שאז נקודת רחל העיקרית נדחית למטה בהיכל קה"ק דבריאה. והיא היא הוורדא קדישא דסלקא ריחין וזה בכח הנשמות של הצדיקים שעולות אליה בפקדון. ובמעשיהם סלקא רחין. וגם היא מעצמה משבחת בזמירות וארימת קלין על החרבן ובכח כל האמור יש לה כח לחזור אל האצילות ולהיותה נתונה בזרוע שמאל דזעיר כנודע מסוד פ' כחותם על זרועך. אבל מ"ש וכדין סלקא. אינו ר"ל אז בחצות שאין זמן עלייתה אלא באור הבוקר כידוע מסוד תפלה של יד. אלא וכדין פירושו ואז בכח השבח והרמת קולה בסוד הנותן זמירות בלילה. בזה עולה ושריא רישא לעילא:
דייקא לעילא שר"ל למעל' ממקומה העיקרי שהוא מהחזה ולמטה אבל נקודה זו עולה עד גבורה דזעיר. ואמר רישא מפני שנקודה זו שירדה בחצות ועלתה בשחר היא הכתר שלה כנודע אצלנו. והיינו רישא דוקא. וקרא לנקודה זו וורדא קד"ישא פ' כשושנה בין החוחים שהוא רמז לגלות שכינה. א"נ רמז כי שושנה גי' אס"תר דהיינו אד"ני מלא חסר י' וכן היא עכשיו חסרה חב"ד גג"ת נה"ים שלה שאלו נשארו ללאה להתלבש בהם כנודע. וגם שושנה עם הכולל גי' אכתרי"אל שה"ס כתר הבריאה ששם יורדת רחל ושם משבחת וארימת קלא. ומלבד האמור עי"ל דמשבחת במה שאז מחלקת מזון לעולמות בי"ע כמד"א ותקם בעוד לילה וכו' ואז כל רתיכין דילה פתחי שירה כנז' בפ' יתרו דף ס"ז ע"ב וארימת קלא מפני שאז יש כח לחיצונים לינק ממנה ואין ספק אצלי ששני הדברים האלי תלויים במעשה התחתונים שנשמותיהם עולות למעלה ומעשיהם נכתבים על ידיהם ואז בכח התורה ומע"ט היא משפעת שפע לעולמות ומשבחת. אבל מפני עבירות הרשעים יונקים החיצונים והיא ארימת קלין ולפ"ז יש שייכות נכון לכל זאת ההקדמה שהקדים ר' אבא לפרש פ' ואין ברוחו רמיה ובמ"ש דייק מ"ש ת"ח בשעתא וכו' שבא ליתן טעם למה שאמר מזויג דאחר חצות. דהרגיש תינח בשאר הזמנים ערבית ושחרית יש התעוררת התחתונים שהם ניעורים אבל דחצות מהיכן בא התעוררות ולזה אמר ת"ח וכו' ור"ל שאז נערכים מעשיהם של התחתונים להכתב ולהחתם. וזהו הכח וההתעוררות לאותו הזווג:
אורייתא דקשוט זעיר נק' אמת. אילנא דחיי פי' שיש בו מוחין דא"וא הנק' חיים: ואחיד בה לאפוקי שנה ופירש וכדמפרש: אחיד מעילא לתתא. פי' שהזעיר מקבל מבינה ונותן למ' בסוד ע"ד תאוות גבעות עולם: והוא שמשא דאנהיר לכולא זעיר נק' שמש כמ"ש בתיקונים לפי שהוא שם מ"ה יו"ד פ' יו"ד ה"א פ' ה"א. וא"ו פ' וא"ו ה"א פ' ה"א גי' שמ"ש א"נ כמ"ש באוצ"ח לפי שהזעיר יש בו ב' פעמים ש"ך והם גימ' שמ"ש. ובפ' מקץ כתבנו מזה ע"ש. דאנהיר לכולא למ' ולבי"ע:
ונהורא דיליה פי' המוחין שבתוכו שארי מרישא. פי' שתחלה מתפשטים ברישא דזעיר כנודע. בגופא דאילנא. פי' אחר שהתחילו להאיר בראשו מתפשטים אח"כ בת"ת דזעיר הנק' גופא דאילנא כמ"ש הרב שיסוד אימא מתגלה בת"ת דזעיר:
תרין סטרין אחידן ביה פי' חסד וגבורה אחוזים בגוף הנז' שהוא ת"ת דזעיר. בשעתא דשמשא נהיר פי' כשהזעיר מקבל המוחין אזי מההוא גופא דאילנא שהוא ת"ת דזעיר שבו יסוד הבינה יוצאים ממנו ה' חסדים והולכים לחסד דזעיר ומכיחים שם חסד ראשון ואח"כ הולכים הד' חסדים לגבורה דזעיר ומניחים שם חסד ב'. וכן הכריע הר"חו ז"ל בספר הליקוטים. וז"ש הזוהר מההוא גופא דאילנא אתקיף לדרועא ימינא ואנהיר בתוקפי' דהיינו חסד דזעיר מאיר בכח החסד שנתפשט בו. ומ"ש ומתוקפיה נהיר שמאלא הוא כמ"ש שמן הימין שהוא חסד הולכים לגבורה שהוא שמאל. וז"ש ואתכליל בנהוריה. שהשמאל נכלל בימין כנודע. דא איהו רישא דכל נהורא. פי' בינה. מקצה השמים. בינה נק' מקצה השמים כי שמים הוא זעיר וקצה העליון היא בינה וקצה התחתון היא מ' וז"ש ודא שירותא דכולא:
וכדין נפיק כחתן ממש פי' כחתן שבעו"הז וז"ש כהאי גוונא והוא כחתן וכו' שזעיר נמשל לחתן שבעו"הז. א"כ יש לפרש מש"ל ונהורא דיליה שארי מרישא. פי' המוחין שלו מקבלם מהבינה שנקראת רישא לגבי ז"ון. והמוחין הנז' מתפשטים בת"ת דזעיר וז"ש ואתפשט בגופא דאילנא. ושאר הלשון כמ"של. ואין חילוק ביניהם אלא בפירוש שארי מרישא: לגבי מערב פי' מ': וזויג ליה באתריה פי' שע"י הגבורות שהוא שמאלו מתחברת עם בעלה:
לרוץ אורח לאנהרא סיהרא יסוד דנוקב' נק' אורח:
אילין בוצינין עילאין פי' ספי' המ' שהם עילאין על בי"ע כמ"ש הרב ז"ל שהמנורה היא מ'. וז"ש דכלהו נהירין כחדא מן שמשא: