היה עוסק בתלמוד תורה כו' עד ולאחריה. פ"א דשבת (דף ט) :
היה עוסק בצרכי רבים כו' עד לקרות. פרק קמא דשבת (דף י) :
היה עוסק באכילה או שהיה במרחץ כו' עד ואם היה מתירא שמא יעבור זמן הקריאה ופסק וקרא הרי זה משובח. פ"ק דשבת שם ופ' לולב הגזול (דף לח) :
כתב הראב"ד ז"ל לא כי אלא מפסיק וקורא וכו' ואיתא להא מילתא וכו' במסכת ברכות עכ"ל: ואני אומר יודע אני שהראב"ד ז"ל בקי בחדרי תורה וממולא ביראה כנגד רמז"ל ודברים אלו איני יודע מה הן והלא הלכות אלו פ"ק דשבת גמרא ומתניתין דלא ישב אדם לפני הספר ושם שנינו ואם התחילו אין מפסיקין ומייתינן לה פרק לולב הגזול גבי גמ' ומתניתין דמי שבא בדרך ואין בידו לולב וכו' לאקשויי על מאי דקתני מתניתין נוטלו על שלחנו דמשמע דאפי' התחילו מפסיקין ובהני דפרק קמא דשבת קתני אם התחילו אין מפסיקין ופרקינן הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום ושקיל וטרי עד דאסיק דילמא מצוה להפסיק ואי לא פסיק כו' עד דמסיק אלא א"ר זירא לעולם כדאמרינן מעיקרא והא דאורייתא והא דרבנן והכי סלקא שמעתא דמוקי לה ביום טוב שני מדרבנן והבין מזה רמז"ל בשכלו הזך לענין ק"ש דהוי דומיא דלולב דאורייתא שמפסיקין למצוה דהיינו מצוה מן המובחר דשמעתין ובלשון ר"מ ז"ל הרי זה משובח ואע"ג דהדר מסיק אלא דמשמע שסתר כל הראשונות היינו דוקא לחיוב הפסקה כשאין שם שהות ביום בודאי שהשעה עוברת בלי ספק אבל כשהוא מתירא לא קא הדר ביה והדקדוק יפה הוא ולשון צח וכמדומה לי שראיתי כך בלשון הירושלמי. ומה שרמוז פ"ק דברכות ופרק כיצד מברכין אין בו נפקותא לענין זה ואם הראב"ד ז"ל רצה לפרש חובה יכול וכדאי הוא. אך כדברי רמז"ל ד"ן: