המנסך יין חבירו עד שאינו שלו: כתב הראב"ד ז"ל לצעורי קא מיכוין עכ"ל: ואני אומר הצער הזה לא נזכר בגמ' דשלהי פ"ב דחולין (דף מ"א) אשר שם עיקר זאת ההלכה אלא לשנויא בעלמא אליבא דמ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו פוק חזי דוק ותשכח התם דבתר מסקנת מימרא דר"נ ורב עמרם ורבי יצחק דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומוקי ההיא דהמטמא והמדמע והמנסך כו' בשיש לו בה שותפות וכדמסיק לה נמי ר"מ ז"ל בסמוך בעי תלמודא לאוקומה כתנאי מהא דתניא עכו"ם שניסך יינו של ישראל שלא לפני ע"ז אסר ור"י בן בבא ורבי יהודה בן בתירא מתירין מפני שני דברים אחד מפני שאין מנסכין אלא בפני ע"ז ואחד שיכול לומר לו לאו כל הימך שתאסור ייני לאונסי ודחייה ר"נ ורב יצחק ורב עמרם דאמרי אפילו למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ עכו"ם אבל ישראל לצעורי קא מכוין ע"כ. הנה עיניך רואות דשנויא בעלמא היא ואליבא דלאו כהלכתא ולכך לא כתבו ר"מ ז"ל:
ואם היה לו בו שותפות עד שינסך. שלהי פ"ב דחולין (דף כ"ו):