השער השלישי: דרך ארץ של אנשים
בן עזאי אומר, כל הנותן ארבעה דברים כנגד עיניו, שוב אינו חוטא. ואלו הן. מאין בא, ולאין הולך, ומי הוא דיינו, ומה הוא עתיד להיות. מאין בא, ממקום החושך. ולאין הוא הולך, לחושך ואפלה. ד"א מאין בא, ממקום הטומאה, ולאין הוא הולך, לטמא את אחרים. ד"א מאין בא, מליחה סרוחה, וממקום שאין עין יכולה לראותו, ולאין הוא הולך, לשאול ולאבדון ולגיהנם לישרף באש. ומי הוא דיינו, אדון כל המעשים ברוך הוא. ומה עתיד להיות, רמה ותולעה שנא' אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה. ר' שמעון אומר, רמה בחייו ותולעה במותו. רמה בחייו, אלו הכנים, ותולעה במותו, שמבאיש במותו.
לפי' יסתכל אדם בארבעה דברים, ויכיר פחיתות עצמו, וישתדל לעשות רצון הב"ה, וילמד תורה ודרך ארץ הרבה, כדי שילמד לעשות הטוב והישר בעיני הב"ה. ויתכוין בכל צרכיו ובכל עניניו, ובמאכלו ובמשקיו, שיהיו לשם שמים ולעבוד הבורא ית'. וינהיג עצמו בדרך ארץ, כדי שיהא נחמד וחביב בעיני אלהים ואדם.
ויתנהג בסעודתו כדת וכשורה, ולא תהיה אכילתו כשור וחמור, שאין בוחן בין טוב לרע, וכונתו למלא בטנו. אלא צריך אדם שתהא אכילתו אכילה בינונית, לא שיאכל אכילה גסה ולא שיחסר את נפשו מכל טובה, אלא יתכוין באכילתו לקיום נפשו ולהברות גופו, כדי שיהיה בריא לעבודת הב"ה. ויבקש מחיה לנפשו, כדי שלא יצטרך לבריות. וינהיג עצמו בסעודתו מנהג נאה, על הדרך שתקנו רז"ל. הנכנס לסעוד ישמח בחלקו, אם מעט ואם הרבה. ואפי' אין לו אלא מועט לאכול, יסדר שולחנו, כאלו היה לו לאכל כמה מטעמים וכמה מעדנים. ולא יפרוש המפה על המקום הרך שבשולחן, כדי ליתן הקערה על מקום קשה על השולחן, כדי שלא ישתפך המאכל על השולחן, ויבא לידי מיאוס, ויתגנה, ויאמרו בני אדם כמה מאוס זה, כ"ש אם הוא תלמיד חכם. ולא יאחוז פרוסה כביצה בידו ויאכל, ואם אחז, הרי זה רעבתן. כ"ש שלא יאחוז שלימה בידו וינשוך בשניו. ולא ישתה כוסו בבת אחת, ואם שתה, הרי זה גרגרן. ולא ישתה מן הכוס ויתן לחבירו, מפני סכנת נפשות.
מעשה בר' עקיבא, שהיה לו אכסניא אצל אדם אחד. נתן לו הכוס אחר שטעמו. אמ' לו ר' עקיבא, לך שתהו. שוב נתן לו כוס אחר שטעמו. אמ' לו, לך שתהו. אמ' לו ר' זירא, עד מתי אתה נותן כוסות מוטעמים לר' עקיבא.
שוב מעשה בר' עקיבא, שעשה סעודה לתלמידיו, והביא לפניהם שני תבשילין, האחד מבושל כל צרכו והאחד לא היה מבושל כל צרכו. הפקח שבהן אחז הקלח בידו לתלשו, לא בא אחריו, משך ידו ממנו ואכל פתו ריקן. הטפש שבהן אחז הקלח בידו אחת ונשכו בשניו. אמ' לו ר' עקיבא, לא כך, בני, אלא הנח עקבך עליו ותלשהו. ואח"כ הביא לפניהם מבושל ואכלו ושתו. לא"כ אמ' להם ר' עקיבא, בני, לא עשיתי כך אלא לבדוק אתכם, אם יש בידכם דרך ארץ או לאו.
אורח שנתארח אצל בעל הבית, כל מה שיגזור עליו בעל הבית, יעשה.
ומעשה בר' שמעון בן אנטיפרס, שהיו אורחין נכנסין אצלו, והיה גוזר עליהם שיאכלו וישתו, והם נודרין ומבדין, ובשעת פטירתן היה מלקה אותן. נשמעו הדברים אצל רבן יוחנן בן זכאי וחכמים, והיו מקנטרין אותו בדבר. אמרו, מי ילך ויודיעהו. אמ' ר' יהושע, אני אלך ואראהו מעשיו. אמרו לו, לך לשלום. הלך ר' יהושע ומצאו יושב על פתח ביתו. אמ' לו, שלום עליך ר' ומורי. אמ' לו, כלום אתה צריך. אמ' לו, לינה אני צריך. אמ' לו, שב לשלום. ישבו שניהם ועסקו בתורה עד לערב. אמ' לו, נלך לבית המרחץ. אמ' לו, כרצונך. היה ר' יהושע מתיירא שמא יטפחנו על שוקיו. לאחר שיצאו, אכלו ושתו. כיון שאכלו ושתו, אמ' לו, מי מלויני. אמ' לו, אני. והיה ר' יהושע מחשב בדעתו ואומר מה אשיב לחכמים ששיגרוני. ופנה ר' יהושע לאחוריו. ואמ' לו, למה נפנית. אמ' לו, דבר אני צריך לשאול ממך. אמ' לו, אמור. אמ' לו, מפני מה בני אדם הנכנסין אצלך אתה מלקה אותן ולי לא הלקית. אמ' לו, ר', אתה חכם ובידך דרך ארץ, ובני אדם הנכנסין אצלי גזרתי עליהם שיהו אוכלין ושותין, והן נודרין בתורה ומבדין, ולי מסורת חכמים שכל הנודר בתורה ובודה סופג את הארבעים. אמ' לו, וכך אתה עושה להן. אמ' לו, הן. אמ' לו, גוזר אני עליך שתלקה אותן ארבעים בשבילך וארבעים בשביל חכמים ששיגרוני אצלך. הלך ר' יהושע וסיפר הדברים לפני חכמים.
ולא יקפיד אדם בתוך סעודתו. מעשה בהלל הזקן, שעשה סעודה לאדם אחד. ובא עני ועמד על פתחו. ואמ' לאשתו, אשה, אני צריך להכניס היום, ואין לי פרנסה. נטלה כל אותה סעודה ונתנה לו, ואח"כ לשה עיסה אחרת ובישלה אלפס אחר והניחה לפניהם. אמ' לה, בתי, מפני מה לא הבאת קודם לכן. מיד ספרה לו כל המעשה. אמ' לה, בתי, אף אני לא דנתיך אלא לכף זכות, שכל מעשיך אינן אלא לשם שמים.
שנים שיושבין על שולחן אחד, הגדול שולח יד תחלה, ואחר כן הקטון, ואם שלח הקטון תחלה הרי זה גרגרן. בד"א בזמן שאינן בבתיהן, אבל האוכל בבית חבירו עם חבירו בעל הבית שולח יד תחלה ובוצע תחלה. וכשהאדם מיסב על שולחנו, שם יתבחן ושם יתפרסמו מדותיו, והוא שאז"ל בשלשה דברים אדם ניכר, בכיסו, בכוסו, בכעסו. אכל האורח קודם בעל בית, הרי זה מגונה.
אורח מכניס אורח, יותר מגונה ממנו. אורח נוטל מלפניו ונותן לפני בעל הבית, הרי זה מגונה. וכשיוצאין, אורח יוצא תחלה ובעל הבית יוצא אחריו, וכשנכנסים, בעל הבית נכנס תחלה ואורח אחריו. כדגרסי' במ' ברכות בפ' שלשה שאכלו כאחת, א"ר שמעון בן יוחאי, בעל הבית בוצע תחלה, כדי שיבצע בעין יפה, ואורח מברך, כדי שיברך לבעל הבית. ומה ברכה מברך לבעל הבית, יהי רצון שלא יבוש בעל הבית [בעולם] הזה ולא יכלם לעולם הבא. ורבי מוסיף בה דברים, ולא ישלוט שטן לא במעשה ידיו ולא במעשה ידינו, ואל יזדמן לפניו ולא לפנינו שום חטא ולא שום עבירה ולא הרהור עבירה. אמ' רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, אין המסובין רשאין לטעום כלום עד שיטעום המברך. היו שנים, ממתינין זה את זה בקערה, שלשה אין ממתינין. והבוצע הוא פושט ידיו תחלה. ואם בא לחלוק כבוד לרבו, או למי שהוא גדול ממנו, הרשות בידו.
ואורח המתארח אצל חבירו אל ירבה בשבחו, משום מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם, כמו שכתבתי למעלה. ואל יספר בגנותו, כדגרסי' בפ' הרואה. בן זומא אומ', אורח טוב מה הוא אומר, כמה טריחות טרח בעל הבית לפני, כמה בשר הביא, כמה גלוסקאות הביא, כל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי. אכסנאי רע מהו אומר, כל מה שטרח לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו. ואורח הנכנס אצל בעל הבית, אינו רשאי ליתן כלום מן הסעודה לפני בנו של בעל הבית, ולא לפני עבדו, ולא לפני שמשו.
מעשה באדם אחד, שלא היה לו אלא כשלשה ביצים פת בשנת בצורת. זימן עליהם שלשה אורחים והניחם לפניהם. בא בנו של בעל הבית, עמד לפניהם. נטל האחד חלקו ונתן לו, וכן השני, וכן השלישי. כיון שבא אביו, מצאו אחת בפיו ושתים בשתי ידיו. ועמד והגביהו מלא קומתו, וחבטו לקרקע, ומת. כיון שראתה אמו, עלתה לגג ונפלה ומתה. אף אביו, כיון שראה בנו ואשתו מתים, עלה לגג ונפל ומת. אמ' ר' אלעזר בן יעקב, שלשה נפשות מתו על דבר זה.
ויהיה אדם זהיר בפת, שלא לזלזל בה, כדגרסי' בפרק שלשה שאכלו ת"ר ארבעה דברים נאמרו בפת, אין מניחין [בשר חי על הפת, ואין מעבירין] כוס מלא על גבי הפת, ואין סומכין את הקערה בפת, ואין זורקין את הפת. וגרסי' בפ' חלק א"ר אלעזר, מי שאינו משייר פת על שולחנו, אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנא' אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו. והאמ' ר' אלעזר, כל מי שמשייר פתיתים על שולחנו כאלו עובד ע"ז, שנא' העורכים לגד שולחן, לא קשיא, הא דאיכא שלימה בהדיהו, והא דליכא שלימא בהדיהו.
מעשה בר' עקיבא, שהיה לו אכסניא עם אדם אחד. נטל פרוסה וסמך בה הקערה. שמטה ר' עקיבא ואכלה. אמ' לו, אין לך פרוסה שתאכל אלא זו שאני סומך בה את הקערה. אמ' לו, כמדומה הייתי שאתה נכוה בפושרין, ועכשו אין אתה נכוה אלא ברותחין.
וישתדל אדם לאכול דברים המברין את גופו, ולא יאכל דברים הרעים, כדי שיהיה בריא לעבודת השם. כדגרסי' בפ' כיצד מברכין ת"ר המקפה [אכילתו] במים אינו בא לידי חולי מעים. וכמה. אמ' רב חסדא, קיתון לפת. אמ' ר' מאיר א"ר יוחנן, הרגיל בעדשים אחד לשלשים יום מונע אסכרה מתוך ביתו, אבל כולא יומא לא, משום דקשו לריח הפה. וא"ר מאיר א"ר יוחנן, הרגיל בחרדל אחד לשלשים יום מונע חולאים מתוך ביתו, אבל כל יומא לא, משום דקשו לחולשא דליבא. אמ' רב חייא בר רב אשי אמ' רב, הרגיל בדגים קטנים אינו בא לידי חולי מעיים, ולא עוד אלא שמפרין ומרבין ומברין את הגוף. הרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב.
ששה דברים מרפאין את החולה ורפואתו רפואה. ואלו הן. כרוב, ותרדין, ומי סיסין יבשים, וקיבה, [והרת], ויותרת הכבד, ויש אומ' אף דגים קטנים.
עשרה דברים מחזירין את החולה לחוליו, וחוליו קשה. ואלו הן, בשר שור, בשר שמן, ושחלים, ובשר צלי, ובשר צפורים, ותגלחת, ובית המרחץ, כבד וחלב וגבינה, ויש אומ' אף אגוזים ואף קשואים, כדתניא דבי ר' ישמעאל למה נקרא שמן קשואין, מפני שקשין לגוף כחרבות.
ששה דברים סימן יפה לחולה. [ואלו הן], עיטוש, זיעה, שלשול, קרי, שינה, חלום. עיטוש, דכתי' עטישותיו תהל אור. שלשול, דכתי' מיהר צועה להפתח ולא ימות לשחת ולא יחסר לחמו. זיעה, דכתי' בזעת אפך תאכל לחם. קרי, דכתי' יראה זרע יאריך ימים. שינה, דכתי' ישנתי אז ינוח לי. חלום, דכתי' ותחלימני והחייני.
וגרסי' במ' הוריות עשרה דברים קשים לשכחה. העובר תחת איפסר הגמל, וכ"ש תחת הגמל עצמו, והעובר בין שני גמלים, והעובר בין שתי נשים, והאשה העוברת בין שני אנשים, והעובר בין ריח של נבלה, והעובר תחת גשר שלא עבר תחתיו מים ארבעים יום, והאוכל פת שלא בישל כל צרכו, והאוכל בשר מזוהמא ליסטרון, פי' הבשר שיתחתך כשהוא מבושל הרבה וידבק לצד הקדרה, והשותה מאמת המים העוברת בבית הקברות, והמסתכל בפני המת, ויש אומ' אף הקורא כתב שעל גבי הקבר. ת"ר לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה, ואם שתה דמו בראשו, מפני סכנת שברירי ברירי. ומתרגמי' בסנורים בשבריריא. מאי תקנתיה. אי איכא חברי בהדיה, לומר ליה, פלניא, אמרה לך אמך, איזדהר משברירי ברירי בכאסי חיורי. ואי ליכא חבריה בהדיה, לימ' הוא לנפשיה.
וגרסי' בפרק ערבי פסחים שלשה דברים צוה ר' יהודה את רב, אל תצא יחידי בלילה, ואל תעמוד לפני הנר ערום, ואל תכנס לבית המרחץ חדש, שמא תפחת. עד כמה. א"ר שמעון בן לקיש, עד שנים עשר חדש. והעומד לפני הנר ערום, נכפה. אל תצא יחידי בלילה, דתניא לא יצא אדם יחידי בלילה, לא בלילי רביעיות ולא בלילי שביעיות, מפני שאגרת בת מחלת יוצאת עם שמונה עשרה רבוא מלאכי חבלה, ויש להם רשות לחבל. מעיקרא הוה שכיחא כל יומא. זימנא חדא פגעה בר' חנינא בן דוסא. אמרה ליה, אי לא דמכרזי ברקיעא, הזהרו בר' חנינא, סכנתיך. אמ' לה, אי חשיבנא ברקיעא, גוזרני עליך שלא תעבורי ביישוב לעולם. אמרה ליה, במטותא מנך, שבקי לי רווחא. שבק לה בלילי רביעיות ובלילי שבתות.
וגרסי' במדרש יהי אור ר' אליעזר פתח, לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם. בוא וראה, שהב"ה אוהב לישראל מכל העמים, והזהיר אותם שישמרו את נפשם, כדי שלא יבואו לידי סכנה. לפי שיש שעות ביום שצריך אדם לשמור את נפשו בהם, לפי שבהם הדינין מתעוררין לבא בעולם, ובשעה שהדינין מתעוררין לבא בעולם, צריך אדם ליזהר שלא תפגע בו מדת הדין. ולפי' הזהיר הב"ה את ישראל, ואמ' לך עמי בוא בחדריך, לפי' כשמדת הדין מתעוררת, והדבר בא לעולם, אין רשאי אדם להלך בשוק יחידי, ולא אפי' עם בני אדם, אלא יסגר בתוך ביתו, ולא יצא לשוק עד אשר תעצר המגפה, ולפי שהיה נח איש צדיק תמים, צוהו הב"ה להסגר בתוך התיבה, כדי שלא ימות עם שאר בני דורו. וכן צוה הב"ה את אבותינו, כשנגלה הב"ה במצרים להכות את בכוריהם, שיסגרו בתוך בתיהם עד אשר יעבור המשחית, שנא' ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, ואחר שיעבור הזעם אין לו למשחית רשות לחבל.
וגרסי' בפרק שלשה שאכלו כאחד. א"ר יהושע בן לוי, שלשה דברים שח לי מלאך המות, אל תטול חלוקך בשחרית מיד השמש ותלבש, ואל תטול ידיך ממי שלא נטל, ואל תעמוד בפני הנשים בשעה שחוזרות מאחרי המת, שאני מרקד ובא לפניהם [וחרבי בידי], ויש לי רשות לחבל. מאי תקנתיה, אי איכא נהרא יעבור, ואי איכא דרכא אחרינא ליזיל [בה], ואי איכא גודא, פי' כותל, ליקום אחוריה, ואי לא, לימא יגער ה' בך השטן. ואל יצא אדם קודם קריאת הגבר, מפני המזיקין, כדגרסי' בפ' קמא דמסכתא יומא היוצא קודם קריאת הגבר, דמו בראשו. ר' יאשיה אומ', עד שישנה וישלש.
ובאיזה תרנגול אמרו, בתרנגול בינוני. פי' לא תרנגול הממהר לקרות, ולא המאחר, אלא הממוצע. השותה משקין מזוגין ומשקין מגולין, שעבר עליהם הלילה, דמו בראשו. האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה, שעברה עליהם הלילה, דמו בראשו. השותה מי הנהרות או מי הנחלים, בפיו או בידו, אחת דמו בראשו.
לעולם יכבד אדם את הבריות ויפליג בכבודם. ואפי' הכי, ישמר מהם, ולא יאמין אלא במי שהוא בדוק אצלו, דתניא לעולם יהיו בני אדם חשובין בעיניך כליסטים ומכבדן כרבן גמליאל.
מעשה בר' יהושע, שהכניס אצלו אדם אחד, ונתן לפניו אכילה ושתייה, והעלהו לגג לשכב, ונטל הסולם מתחתיו. מה עשה אותו האיש, עמד בחצי הלילה, נטל כל הכלים שבשולחן, וכרכן בטליתו. כיון שביקש לירד, נפל מן הגג, ונשברה רגלו. לשחרית בא ר' יהושע ומצאו. אמר לו, ריקה, כך עושין בני אדם שבעירך. אמ' לו, ר', לא הייתי יודע שנטלת הסולם מתחתי. אמ' לו, אין אתה יודע שמאמש היינו סבורים כך. מכאן [אמר] ר' יהושע, יהיו בני אדם בעיניך כלסטים ומכבדן כרבן גמליאל. ומכבדן בכל מקום, חוץ מבדרכים ומבגשרים ובידים מזוהמות. ומכבד אדם לחבירו בכל ענין, לישב בראש, ליטול ידיו קודם. והני מלי מים ראשונים, אבל באחרונים, לא, מפני שידיו מזוהמות, ואין מכבדין בידים מזוהמות.
רבין ואביי הוו קא אזלי באורחא. קדמיה חמריה דרבין לחמריה דאביי. אמ', מיומא דאתא האי ממערבא גס ליה דעתיה. כי מטו פתחא דבי כנישתא, אמ' ליה רבין, ליעול מר. אמ' ליה, עד השתא לאו מר אנא. אמ' ליה, הכי אמ' ר' יוחנן, אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים ולא בידים מזוהמות, אלא בפתח ומזוזה. פתח ומזוזה סלקא דעתך, אלא אימ' בפתח הראוי למזוזה.
וישתדל להקדים שלום לכל אדם, דתנן ר' מתיא בן חרש אומ', הוי מקדים שלום לכל אדם וכו'. וגרסי' בפ' קמא דמ' ברכות א"ר חלבו אמ' רב הונא, כל הרגיל ליתן שלום לחבירו, ויום אחד לא נתן, עובר משום בקש שלום ורדפהו. ואם נתן ולא החזיר לו, נקרא גזלן, שנא' ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם. אבא בנימין אומר, שנים שנכנסו להתפלל, ולא המתין אחד לחבירו ויצא, טורפין לו תפלתו בפניו, שנא' טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ ויעתק צור ממקומו. ואם המתין מה שכרו, א"ר יוסי בר חנינא, זוכה לברכות הללו, שנא' לו הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וגו', ויהי כחול זרעך וגו'. וגרסי' במ' ברכות בפ' הרואה, א"ר לוי ב"ר היני, הנפטר מחבירו, לא יאמר לו לך בשלום, אלא לך לשלום, שכן מצינו שאמ' דוד לאבשלום, לך בשלום, ונהרג, ויתרו אמ' למשה רבי' ע"ה, לך לשלום, והצליח. כיצד מכבדין. לכניסה הגדול קודם, לירידת הסולם הקטון [קודם], לברכה הגדול קודם. כיצד מכבד אדם את רבו. היו שניהם הולכים בדרך, נותנו לימינו ואין נותנו לשמאלו. היו שלשה, ילך הבינוני לימין, והקטן לשמאל, והגדול באמצע.
וכל המכבד את הבריות זוכה לחיי העולם הבא, כדגרסי' במ' ברכות בשעת פטירתו של ר' אלעזר בן עזריה, נכנסו תלמידיו אצלו. אמרו לו, ר', למדנו אורח חיים. אמ' להם, הזהרו בכבוד חביריכם, ובשעה שאתם עומדים להתפלל דעו לפני מי אתם עומדים, ובשביל זה תכנסו לחיי העולם הבא. ולא יחוש אדם לכבוד עצמו, ולא יהי רודף אחר הכבוד, ולא יתכוין לישב בראש, אלא במקום שיזדמן לו, ואפי' הוא אדם גדול, שאין המקום מכבד ליושבו, אלא היושב מכבד את מקומו. כדגרסי' במ' תעניות ר' יוסי אמ', לא מקומו של אדם מכבדו, אלא הוא מכבד את מקומו. שכן מצינו בסיני, כל זמן שהשכינה שרויה עליו, ואמ' לא תגע בו יד, נסתלקה שכינה, המה יעלו בהר.
לעולם יהיה אדם מעורב עם הבריות, ישמח עם השמחים, וידאג עם הדואגים, ויצטער עם המצטערים, ולא ישחק בין הבוכים ולא יבכה בין המשחקים, ולא יהיה ער בין הישנים ולא ישן בין הערים, ולא עומד בין היושבים ולא יושב בין העומדים. כללו של דבר, לא ישנה אדם דעתו מדעת בני אדם, אם כוונתם לטובה ולשם שמים, ויעביר על מדותיו, ויבטל רצונו מפני רצון אחרים.
הנכנס לבית המרחץ, כיצד יעשה. חולץ את מנעליו, ומסלק את קובעו, ומסלק את טליתו, ומתיר את חגורו, ופושט את חלוקו, וא"כ מתיר את אפקרסותו התחתונה. רחץ ויצא, הביאו לו את המפה, ומקנח את הראש, וא"כ מקנח את האיברים, וא"כ מניח את אפקרסותו התחתונה, ולובש את חלוקו, וחוגר את חגורו, ומתכסה בטליתו, וא"כ מניח את קובעו, ונועל מנעליו. כיצד נועל את מנעליו.
בין בבית המרחץ, [בין] בכל מקום, נועל מנעל של ימין תחלה, ואח"כ של שמאל, וקושר את של שמאל, ואח"כ של ימין. ולא ירוק בבית המרחץ, מפני הסכנה. ובכל מקום לא ירוק בקרוב מחבירו. וגרסי' במ' שבת בפרק ראשון, הנכנס לבית המרחץ, מקום שבני אדם עומדים ערומים, אין שם שאלת שלום, ואין צריך לומר מקרא ותפלה. הבא מן הדרך ונכנס לבית המרחץ, דמו בראשו. הקיז דם ונשתכר, דמו בראשו. שימש מטתו על גבי קרקע, דמו בראשו. ההורג כנה על גבי המטה, דמו בראשו. המקיז דם וישב בתענית, דמו בראשו.
גרסי' בפרק במה אשה יוצאה אמר ר' אמי, ואמרי לה במתניתא תאנא, שלשה דברים מביאים את האדם לידי עניות, ואלו הן, המשתין מים בפני מטתו ערום, והמזלזל בנטילת ידים, ויש אומ' מי שאשתו מקללתו בפניו ושותק. המשתין מים בפני מטתו ערום, אמ' רבא, לא אמרן אלא דמהדר אפיה לפוריא, אבל לבראי, לית לן בה, ואם מהדר אפיה, לא אמרן אלא אארעא, אבל אמאנא, לית לן בה. והמזלזל בנטילת ידים, לא אמרן אלא דלא משא כלל, אבל משא [ולא משא], ליתן לו בה. ושאשתו מקללתו בפניו, אמ' רבא, על עסקי תכשיטיה, והני מילי, דאית ליה ולא עביד לה. ולא יפלה אדם כליו ברשות הרבים, מפני הכבוד. כיוצא בו א"ר יהודה, ואמרי לה ר' נחמיה, אין עושין אפקטויזין ברשות הרבים מפני הכבוד. תנו רבנן המפלה את כליו בשבת, מולל וזורק, ובלבד שלא יהרוג. אבא שאול אומר, נוטל וזורק, ובלבד שלא ימלול. אמ' רב, מולל וזורק, זהו כבודו, ואפי' בחול. וגרסי' במ' כתובות בפ' אע"פ, אל תרבה בישיבה, שהישיבה קשה לתחתוניות, ואל תרבה בעמידה, שהעמידה קשה ללב, ואל תרבה בהילוך, שההילוך קשה לעינים, אלא שליש בישיבה, שליש בעמידה, שליש בהילוך. ישיבה שאין לה סמיכה, עמידה טובה הימנה. והא אמרת, עמידה קשה ללב. הכי קאמ', ישיבה שאין לה סמיכה, עמידה שיש לה סמיכה, טובה הימנה.
לעולם אל יכנס אדם לבית חבירו פתאום, אלא א"כ קורהו קודם. וילמד דרך ארץ מהב"ה, שעמד על פתח הגן ויקרא לאדם, שנא' ויקרא אלהים אל האדם ויאמר לו איכה.
מעשה בארבעה תלמידי חכמים, שהלכו למלכות, והיה להם פילוסוף אחד חבר שם. ואלו הן, רבן גמליאל, ור' יהושע, ור' אלעזר בן עזריה, ור' עקיבא. אמ' לו ר' יהושע לרבן גמליאל, רצונך שנלך ונקביל פני פילוסוף חבירנו. אמ' לו, הן. הלכו, וטפח לו ר' יהושע על הדלת. והיה הפילוסוף מחשב בדעתו, אין זה דרך ארץ אלא של חכם. פתח את הדלת וראה את חכמי ישראל. והיה מחשב בדעתו, ואומר, היאך אתן שלום לחכמי ישראל, אם אומר אני, שלום עליך, רבן גמליאל, נמצאתי מבזה את חכמי ישראל, ואם אומר אני, שלום עליכם, חכמי ישראל, נמצאתי מבזה את רבן גמליאל. אמ' להם, שלום עליכם, חכמי ישראל, ולרבן גמליאל בראש. [ולא מרבן גמליאל למדנו, אלא מן השכינה, שנא' ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו].
לעולם אל יפתח אדם את פיו לשטן, שמא יגרום חטאו ויתקיימו בו אמריו לרעה, שנא' גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורותם אביא להם, וכתי' והשיב ה' בך את כל מדוי מצרים, וכתי' כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגורתי יבוא לי. צא ולמד מדור הפלגה. אמרו, פן נפוץ על פני כל הארץ, וגזר עליהם ונפוצו. שנא' ומשם הפיצם על פני כל הארץ, ועליה[ם] נאמר מגורת רשע היא תבואנו. דור המדבר אמרו, לקחתנו למות במדבר, וכך נגזר עליהם, שנא' במדבר הזה יתמו ושם ימותו. צדקיהו ועדתו נאמר עליהם, חרב יראתם וחרב אביא עליהם. יוחנן בן קרח ועדתו נאמ' עליהם, והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה שם תשיג אתכם בארץ מצרים והרעב אשר אתם דואגים ממנו שם ידבק אחריכם. ישראל אמרו, כסדום היינו לעמורה דמינו, ונאמר להם, שמעו דבר ה' קציני סדום האזינו תורת אלהינו עם עמורה.
וצריך תלמיד חכם לעלות על לבו תמיד חורבן ירושלם, ויהיה כואב ונעצב, ואל ימלא שחוק פיו, כדגרסי' בפ' אין עומדין א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, אסור לו לאדם למלא שחוק פיו בעולם הזה, שנא' אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי, בזמן שיאמרו הגוים, הגדיל ה' לעשות עם אלה.
וגרסי' במדרש לשחוק אמרתי מהולל. מעשה באחד מגדולי כבול, שהיה משיא את בנו, ועשה סעודה לחכמים. אמ' לבנו, עלה והבא לנו חבית של יין מן העלייה. עלה והכישו נחש ומת. המתין אביו לירד, ולא ירד. אמ' אעלה ואראה מה טבו של בני. עלה ומצא שנשכו נחש ומת, והוא מוטל בין החביות. מה עשה. המתין עד שאכלו. וא"כ אמ' להם, לא לברך ברכת חתנים לבנו של אותו האיש באתם, ברכו עליו ברכת אבילים, ולא להכניס אותו לחופה באתם, בואו והכניסוהו לקבורה.
שמע בני וקח אמרי וירבו לך שנות חיים. אל תתן עיניך בממון שאינו שלך. אל תשמיע לאזניך דברים בטלים, שהן נכוין תחלה בדין. אל יספר פיך לשון הרע, שהוא נכנס תחלה לדין. אל ימצא בידך דבר גזל, שכל איבריך מעידין עליך. אל יקדמו רגליך לדבר עבירה, שמא יקדמך מלאך המות. הוי מתיירא מבית דין של מטה, אע"פ שעדיך אוהבי ממון הם, כ"ש מבית דין של מעלה, שעדיך ברורין. עיניך, שלא נתת בממון שאינו שלך, הם יאירו באישון חשך ואפלה, שנא' וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים. אזניך, שלא שמעת בהם דברים בטלים, הם יקשיבו שלום ויאזינו חיי העולם הבא, שנא' ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר וגו'. פיך, שלא דבר לשון הרע, יזכה לספר בשבחו של הב"ה לתחיית המתים, שנא' ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך. פיך, שעסק בתורה, בו יתברכו בעלי ברכה, שנא' ואברכה מברכיך וגו'. ידיך, ששמרת מן הגזל, מה יעשו לך כל בני עולה. ידיך, שלא קפצת מן הצדקה, מה יעשו לך כל בני כסף וזהב. רגליך, שלא קדמוך לדבר עבירה, מה יעשה לך מלאך המות.
ר' אלעזר הקפר אומ', התרחק מן התרעומות, שמא תתרעם על אחרים ותוסיף לחטוא. אהוב את המוכיחך, כדי שתוסיף על חכמתך, ושנא את המשבחך, כדי שלא תמעט מחכמתך. פי' אם יאהב אדם למי שמוכיחו, יוסיף על חכמתו, כי המוכיחו יאמר לו תמיד, טפש אתה ולא למדת חכמה, לפיכך יוסיף על חכמתו, וישתדל תמיד ללמוד יותר. ואם יאהב למי שמשבח אותו, לעולם ימעט מחכמתו, כי המשבח אותו יאמר לו, חכם גדול אתה, ולפיכך לא ילמד יותר.
הוי אוהב את בית המדרש, כדי שיבואו בניך לתלמוד תורה. הוי אוהב את העניים, כדי שלא יבואו בניך לידי עניות. הוי אוהב את הענוה, כדי שתמלא ימיך. הוי אוהב את החסידים, כדי שתנצל ממלאך התשחורת. פי' מלאך המות, שמשחיר פני האדם במותו, ויש אומרים, שהוא המלאך המשחית, הממונה להמית את הבחורים, מגז' הילדות והשחרות. הוי זהיר בק"ש ובתפלה, כדי שתנצל מדינה של גיהנם. יהי ביתך פתוח לרוחה, כדי שלא יחסרו מזונותיך. הוי זהיר בדלתי ביתך, שלא יהיו סגורות בשעה שאתה מיסב לאכילה, מפני שדלתי ביתך מביאין אותך לידי עניות. הוי זהיר בכבוד אשתך, כדי שלא תהא עקרה. הוי שמח בייסורין הבאין עליך, מפני שמצילים אותך מחולאים של מטה.
אם מנעת עצמך מדבר מצוה, מלאך המות קודמך. אם הטרחת עצמך במצות, עליך הכתוב אומר, ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך. אם שמרת פיך מלשון הרע, תהא כל ימיך בשלום. המעיז פניו בפני מי שגדול ממנו, סופו בא לידי בהרת. המונע עצמו מדבר מצוה, ועוסק בדברי הרשות, סוף אשתו מתה במגפה. אם רצת לכבוד חכם, הויין לך בנים ובנות מתוקנים למעלה. אם רצת לכבוד עני, הווין לך בנים עוסקין בתורה ומקיימין מצות בישראל. אם ראית חכם שמת, עמוד עליו וחזר עליו עד שיפטר ממך. אם ראית עני שמת, עמוד וחזור עליו עד שתוליכהו לקבר. [אם ת]רדוף אחרי השלום, יספרו בשלומך, כשלום פנחס בן אלעזר. אם ראית חבירך שנתדלדל, אל תחזירהו ריקם, ואם הלוית לו מאומה בשעת דחקו, יתקיים עליו אז תקרא וה' יענה. אם השפלת עצמך לפני חבירך, הב"ה מגביהך. ואם הקלו אותך אחרים, בין בישיבה בין במסיבה, עשה שלום עמהם, כדי שיבא שלום וינוח על משכבך.
דע מה שבין היום למחר, בין שלך בין שאינו שלך, את שבידך היום, למחר אינו שלך, ושאינו שלך, למה יהא שלך. והעושה את שאינו שלו [שלו], עליו הכתוב אומר הוי המרבה לא לו. הוי גומר בטובה, ומשלם טוב, ושוחר טוב, ומבקש טוב, ואפי' על רע הוי עלוב, ואוהב הכל, ושפל רוח, ולשון רכה. הוי קל לראש, פי' אל יתכבד אצל גדול ממנו, אלא יעמוד לפניו וישמשנו, ויקל את עצמו אצלו, ונוח לתשחורת, בהפך יכבד אצל הקטן, ולא יקל את עצמו אצלו. הוי נרתע מן החטא הקל, כדי שלא יביאך לחטא החמור. הוי רץ למצוה קלה, כדי שתביאך לידי חמורה. ואם רוצה אתה להתרחק מחטא, צא וחשוב ועיין בסופו. אם הטיבות הרבה לאחרים, יהיה בעיניך מעט, ואל תאמר משלי הטיבותי לו, אלא משל שמים הטיבו לו ולי. ואם הטיבוך מעט, יהיה בעיניך הרבה, ואל תאמר, בשביל מעשי הטובים הטיבו לי, אלא בשביל מעשי שאינם הגונים הטיבו לי, שנא' ומשלם לשונאיו. ואם הרעות מעט, יהיה בעיניך הרבה, ואמור, אוי לי כי חטאתי, אוי לי כי בא מכשול על ידי. ואם הרעו לך הרבה, יהיה בעיניך מעט, [ואמור] מחובי פרעתי, ויותר מזה אני ראוי.
האימתנין, והזיוהנין, ועזי פנים, ובעלי זרועות, עליהם הכתוב אומר כי זרועות רשעים תשברנה. המאוסין בעיניהם, והמבוזין בעיני נפשם, והכובשין את יצרם, והמשפילין את רוחן, עליהם הכתו' אומר כה אמר ה' גואל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו. גסי הרוח, ומספרי לשון הרע, ומדברי כזב, והחכמים בעיניהם, עליהם הכתו' אומר כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש. היראים להזכיר שם שמים לבטלה, עליהם הכתו' אומר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה וגו'. בעלי אמונה ומחזירי אבידה ופקדון, עליהם הכתוב אומר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי. [אוצרי פירות, ומלוין ברבית, ומקטיני איפות, ומגדילי השקל], ומפקיעי שערים, עליהם הכתו' אומר נשבע ה' בגאון יעקב אם אשכח לנצח כל מעשיהם. רודפי צדקות, ומבקשי שלום, והמצטערין עם הצבור, והעומדין עליהם בשעת דחקן, ועושין עמהם צדקה כשהן בצרה, עליהם הכתו' אומר טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו. המינין, והאפיקורוסין, ושכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, והמסורי[ם], ומחללי שם שמים, והחנפין, והפרנסין המטילין אימה יתירה על הצבור, שלא לשם שמים, יורדין לגיהנם, ונידונין בה לדורי הדורות, שנא' ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשועים בי וגו'. המתגיירין בצדק, והשבין בתשובה שלימה, והמחזירין בתשובה לרבים, ומלמדין אותן שלא ישובו לקלקולן, עליהם הכתו' אומר אז יבקע כשחר אורך וגו'. חורשי רע, ומהפכי דברים, ומפטירי שפה, ומחלקי לשון, עליהם הכתוב אומר יהי דרכם חושך וחלקלקות.
הרחמנין, ומאכילי רעבים, ומשקי צמאים, ומלבישי ערומים, ומחלקי צדקות, עליהם הכתוב אומר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. המכים בסתר, והמחרפים בגלוי, ומליזי הרבים, ומטילי מחלוקת, סופן להיות כקרח ועדתו, שנא' בהם ותכס עליהם הארץ. הענוים, ושפלי רוח, ונוחי תשחורת, ובעלי הבטחה, עליהם הכתוב אומר ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.