ודרך ארץ נחלקת לארבעה שערים. השער הראשון, דרך ארץ הראויה לנהוג בה תלמידי חכמים. השער השני, דרך ארץ הראויה לנהוג בה הזקנים. השער השלישי, דרך ארץ הראויה לנהוג בה שאר אנשים. השער הרביעי, דרך ארץ הראויה לנהוג בה הנשים.
פרק דרך ארץ
השער הראשון: דרך ארץ של תלמידי חכמים
דרכן של תלמידי חכמים להיות עמלין בתורה, ולומדי תורה לשמה, ומחזרין על המצות, ושוקדין על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות, ועליהם נאמ' אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי, רודפי צדק, מבקשי שלום לעמם, מצטערין עם הצבור ועומדין עמהן בשעת דחקן. ואפי' עם הארץ אינו רשאי לפרוש מן הצבור בשעת דחקן, כדגרסי' במ' תעניות בפרק הראשון, תנו רבנן, בזמן שהצבור שרויין בצער, יחיד הפורש מהן, שני מלאכי השרת, המלוין לו לאדם, מניחין ידיהם על ראשו, ואומרים, פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת הצבור. תניא אידך, בזמן שהצבור שרויין בצער, אל יאמר אדם, אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי, ואם עשה כן, עליו הכתוב אומר הנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן [אכל בשר ושתות יין] אכול ושתה כי מחר נמות, מה כתיב בתריה, ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמותון.
אלא חייב אדם שיצטער עם הצבור. שכן מצינו במשה רבינו ע"ה, דכתי' וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה. וכי לא היה לו למשה כר או כסת, אלא אמ' משה, הואיל וישראל שרויין בצער, אף אני אהיה עמהם בצער. והב"ה כביכול משתתף בצערן של ישראל. כדגרסי' בספרי כל זמן שישראל משועבדים כביכול שכינה עמהם, שנא' בכל צרתם לו צר. אין לי אלא צרת צבור, צרת יחיד מנין, ת"ל יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה.
וכן אתה מוצא שבכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם. גלו למצרים שכינה עמהם, שנא' הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה. גלו לבבל שכינה עמהם, שנא' למענכם שלחתי בבלה. גלו למדי שכינה עמהם, שנא' ושמתי כסאי בעילם. גלו לאדום שכינה עמהם, שנא' מי זה בא מאדום. וכשהן חוזרין שכינה [חוזרת] עמהם, שנא' ושב ה' אלהיך את שבותך, והשיב לא נאמ', אלא ושב, וכתי' אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבאי. וכל המשתתף עם הצבור בשעת צרתן, עליו הכתוב אומר, טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו.
לעולם יהיה תלמיד חכם נאה בכניסתו וביציאתו, וממעט בעסק ועוסק בתורה, עניו ושפל רוח, זריז וזהיר, וממולא טוב, עלוב מן הכל ואינו עולב, אפי' לקל שבקלים, אהוב לכל אדם, שפל רוח לאנשי ביתו, כ"ש לאחרים, ירא חטא, מואס כל טוב העולם הזה, ואינו דבק אלא בתורה, ויאמר, כל מה שיש לי בעולם הזה אין לי חפץ בו, כי אם בתורה בלבד, לפי שאין העולם הזה שלי, יושב ושונה, ומטנף כסותו לפני רגלי תלמידי חכמים, ואין אדם רואה בו דבר מכוער. שואל כענין ומשיב כהלכה. כנאד בקוע, שנפתח להכניס את הרוח אבל לא להוציא, וכערוגה עמוקה שמחזקת את מימיה, וכקנקנה זפותה שמשמרת את יינה, וכספוג שהוא סופג את הכל. ולא יהיה כפתח גדול שמכניס את הרוח, ולא כפתח קטן שמנבל את היקרים, אלא כאסקופה התחתונה שהכל דשין בה, וכיתד הנמוכה שהכל תולין בה. אם ילקה בממונו, יזכור איוב, שלקה בממונו ובגופו, ואם ילקה בגופו, יזכור דתן ואבירם, שירדו חיים שאולה. אל יכשל במראה עיניו. אל יבוש משיניו, לתת להם לאכול יותר מדאי. אם אומרים עליו דבר רע, ואפי' דבר גדול, יהיה בעיניו קטון, כדי שימחול מיד. ואם אומרים עליו אפי' דבר קטון, יהיה בעיניו דבר גדול, כדי שיעשה תשובה מיד. ואם אמר על חבירו דבר רע, אפי' קטון, יהיה בעיניו גדול, כדי שיפייס את חבירו מיד. יהיה פרקו נאה, שזה הוא שבחה של תורה. אוהב את התורה ומכבדה, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, אוהב שלום ורודף שלום, מעביר על מדותיו, ומעביר על רצונו מפני רצון אחרים, שכך עשתה רחל ללאה, ודוד לשאול. כל דבריו יהיו לשם שמים, חרד לכל המצות. אל יהי נבהל להשיב, משיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. אם שאלוהו אפי' דבר קטון, אל יבוש לומר לא ידעתי, אלא ילמד לשונו לומר לא ידעתי, שמא יתבדה ויאחז בדבר. ויזהר בדיבורו, ולא יוציא דברי דופי על פיו.
מעשה בר' שמעון בן אלעזר, שבא ממגדל עדר מבית רבו. והיה רוכב על החמור, ומטייל על שפת הים, ודעתו גסה עליו, שלמד תורה הרבה. מצא אדם אחד מכוער ביותר. אמ' לו, מכוער, כמה מכוערין מעשיך, כך מכוערין בניו של אברהם אבינו. ואמ' לו, מה אעשה, לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. מיד ירד ר' שמעון בן אלעזר מן החמור, ונשתטח לפניו, ואמ' לו, נעניתי לך, מחול לי. אמ' לו, אין אני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני, ותאמר לו, כמה מכוער כלי זה שעשית. הלך אחריו כחצי מיל. שמעו אנשי עירו ויצאו לקראתו. אמרו לו, שלום עליך, רבי. אמ' להם, למי אתם קוראים רבי. אמרו לו, למי, לזה שמטייל אחריך. אמ' להם, אם זה רבי, אל ירבו כמותו בישראל. אמרו לו, מה עשה לך. אמ' להם, כך וכך עשה לי. אמרו לו, אעפ"כ מחול לו. אמ' להם, מוחל אני לו, ובלבד שלא יהא רגיל בכך.
לעולם יהיה תלמיד חכם נאה במשאו ובמתנו, ובכסותו ובמנעליו, במאכלו ובשתייתו.
במשאו ובמתנו כיצד. צריך שיהיה משאו ומתנו באמונה, ואל יחליף בדבורו, שלא יאמר מחר אתן, ואיננו נותן. ואם יש לו כסף אצל חבירו, לא ילחצנו. וידקדק על עצמו, ויפרע מה שיש לו ליתן, ואפי' ביותר. ואל ידקדק כל כך על בני אדם, אם יש להם ליתן לו שום דבר, מפני שנמצא כאו' שלי שלי ושלך שלך, וזו היא מדת סדום.
בכסותו כיצד. לעולם ילבש תלמיד חכם בגדים הממוצעים, לא חשובים ביותר, כדי שלא יסתכלו בו בני אדם, ולא פחותים ביותר, כדי שלא יתגנה. ואל יצא כשהוא מבושם לשוק, [כדגרסי' במ' ברכות אל יצא כשהוא מבושם לשוק], אמ' רב אדא בריה דר' חייא בר אבא, א"ר יוחנן, בזמן שחושדין על הזכור. ואמ' רב ששת, לא אמרן אלא בבגדו, אבל בגופו זיעא מעברא ליה. אמ' רב פפא, שערו כבגדו דאמי, ואמרי לה, כגופו דאמי. ואל יצא יחידי בלילה, מפני החשד. לא אמרן אלא דלא קבע ליה עידניה, אבל קבע ליה עידניה, מידע ידיע דלעידניה קא אזיל. אל יצא במנעלים מטולאים. מסייע ליה לר' חייא בר אבא, דאמ', גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים מטולאים. איני, והא ר' חייא בר אבא נפיק. אמ' מר זוטרא בריה דרב נחמן, בטלאי על גבי טלאי. ולא אמרן אלא בפנתא, אבל בגילדא לית לן בה, ולא אמרן אלא בימות החמה, אבל בימות הגשמים לית לן בה. ולא יספר עם אשה בשוק. אמ' רב חסדא, ואפי' היא אשתו, ואפי' היא בתו, ואפי' היא אחותו, לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו. ולא יסב בחבורה של עמי הארץ. מאי טעמא, דילמא אתי לאימשוכי בתריהו. ולא יכנס באחרונה לבית המדרש, דילמא חשדי ליה בפושעים. ולא יפסיע פסיעה גסה, דאמ' מר, פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. במאי [תקנתיה], מהדר בקידושא דבי שימשי. ולא יהלך בקומה זקופה, דכתי' מלא כל הארץ כבודו. וגרסינן במ' שבת בפרק ואלו קשרים, אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן, כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, שנא' כל משנאי אהבו מות, אל תקרי משנאי, אלא משניאי.
במאכלו ובשתייתו כיצד. לעולם אל ירבה תלמיד חכם סעודתו עם עמי הארץ, ולא בכל מקום. כדגרסי' במסכת פסחים בפרק אלו עוברין, ת"ר תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום, לסוף מחריב ביתו, ומאלמן את אשתו, ומייתם את גוזליו, ותלמודו משתכח, ומחלוקות רבות באות עליו, ודבריו אינם נשמעים, ומחלל שם שמים ושם אביו ושם רבו, וגורם שם רע לו ולבנו ולבן בנו, עד סוף כל הדורות. מאי קרו ליה, בר מיחם תנורי. פי' שכל כך הוא גרגרן ובזוי ונקלה, שמחמם את התנורין, כדי שיאכל מן הפת החמה. רבא אומר בר מרקד בי כובי. פי' רבי שלמה ז"ל כך דרך הליצנין, שוחקין ומרקדין בחנויות להשקותן בשכרן. רב פפא אמ', בר מלחך פינכי, פי' פינכי, קערות, ר"ל מלחך הקערות. רב שמעיה אמ', בר מך רבע, פי' מקפל לבושו ורובץ וישן בשוק, כדרך הלצים והמשתכרים. לשון אחר, מך, שמתוך שכרותו סופו בא לידי עניות, מלשון כי ימוך אחיך, רבע, שמתוך עניותו יאכל כסותו וירבץ בביתו, שלא יהיה לו בגד ללבוש לצאת בו לשוק.
וגרסי' בפרק ואלו עוברין בפסח, תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר, כל סעודה שאינה של מצוה, אין תלמידי חכמים רשאי' לסעוד ממנה. א"ר יצחק, כל הנהנה מסעודת הרשות לסוף גולה, שנא' אוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק, וכתי' בתריה לכן עתה יגלו בראש גולים. וגרסי' במ' סנהדרין בפ' אלו הן הנשרפין, דרש רב אחא בר חנינא, מאי דכתי' אל ההרים לא אכל, שלא אכל בזכות אבותיו, ועיניו לא נשא, שלא הלך בקומה זקופה, ואת אשת רעהו לא טמא, שלא ירד לאומנות חבירו, ואל אשה נדה לא יקרב, שלא נהנה מקופה של צדקה, וכתי' צדיק הוא חיה יחיה. וגרסי' במ' קידושין בפרק קמא, [א"ר יהושע בן לוי, אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה, שנא' מלא כל הארץ כבודו]. רב יהודה לא מסגי ארבע אמות בקומה זקופה, רב הונא [בריה דרב יהושע] לא מסגי ארבע אמות בגלוי הראש, דאמ' שכינה למעלה מראשי.
ויקבע תלמיד חכם סעודתו בזמנה, ולא יקדים לאכול קודם זמנה, ולא יאחר, מפני הסכנה. ואימתי זמנה. גרסי' בפ' קמא דשבת ת"ר שעה ראשונה, מאכל לודים, שנייה, מאכל יורשים, שלישית, מאכל ליסטים, רביעית, מאכל פועלים, חמישית, כל אדם, ששית, מאכל תלמידי חכמים. איני, והאמ' רב פפא, רביעית זמן סעודה לכל [אדם] היא, אלא איפוך, רביעית מאכל כל אדם, חמישית, מאכל פועלים, ששית, תלמידי חכמים, מכאן ואילך כזורק אבן לחמת. [ר"ל] שאינו מעלה ולא מוריד, ויש מפרשין שהאכילה מכאן ואילך שהיא כאבן לחמת, שמשברתה. אמ' אביי, לא אמרן אלא דלא טעים מידי בצפרא, אבל אי טעים מידי בצפרא לית לן בה.
ואם יבא ת"ח לעיר, לא יתארח אלא אצל תלמיד חכם. כדגרסי' בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים, ת"ר מאי שנא גבי אברהם, דכתי' כן תעשה כאשר דברת, ומאי שנא גבי לוט, דכתי' ויפצר בם מאד. א"ר אלעזר, מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול. ואל ישנה אדם את עצמו ממנהג המדינה, דאמ' ר' תנחום בן חנילאי, לעולם לא ישנה אדם את עצמו ממנהג המדינה, שהרי משה עלה למרום ולא אכל, ומלאכי השרת ירדו למטה ואכלו ושתו, אכלו [ס"ד], אלא וודאי כמו שאכלו ושתו. והחסידים והצדיקים, כשיבא אורח להן, מקבלין אותו בסבר פנים יפות, שנא' ואקחה פת לחם, וכתי' ואל הבקר רץ אברהם. א"ר אלעזר, צדיקים אומרים מעט ועושין הרבה. מנא לן, מאברהם, מעיקרא כתי' ואקחה פת לחם, וכתי' ואל הבקר רץ אברהם, וכתי' ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם. רשעים אומרים הרבה ואפי' מעט אין עושין. מנא לן, מעפרון, דמעיקרא כתי' השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה, וכתי' בתריה ארץ ארבע מאות שקל כסף [וגו'], ולבסוף כתי' וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון את הכסף וגו'.
וחייב תלמיד חכם, ושאר בני אדם, להרעיב את עצמו בשנת בצורת, ואפי' הוא עשיר גדול ויש לו מאכלים רבים, כדי שיצטער עם הצבור בצרתן. כדגרסי' בפ' קמא דמס' תעניות אמ' רב יהודה אמ' רב, כל המרעיב עצמו בשני רעבון ניצול ממיתה משונה, שנא' ברעב פדך ממות. פדך, יפדך מיבעי ליה, אלא מתוך שהרעיב עצמו ניצול ממיתה משונה.
וצריך תלמיד חכם למשוך סעודתו ולהאריך על שולחנו, כדגרסי' במ' ברכות בפ' הרואה מקום, אמ' רב יהודה, שלשה דברים מאריכין ימיו של אדם, ואלו הן, המאריך בתפלתו, והמאריך על שולחנו, והמאריך בבית הכסא. ולא יאכל תלמיד חכם מעומד, ולא ישתה מעומד, ולא ישתין מעומד, ולא יקנח הקערה, ולא ילקלק באצבעותיו, ולא יאכל כל התבשיל שבקערה, אלא ישאיר ממנו מועט בקערה, כדי שלא יראה גרגרן. וזהו שאז"ל מניחין פאה [באלפס] ואין מניחין פאה ממעשה קדרה.
וגרסי' במ' תעניות תניא אמר ר' יהושע בן חנינא, לעולם לא נצחני אדם, אלא אשה אחת, ותינוק, ותינוקת. אשה מאי היא. פעם אחת התארחתי אצל אכסניא אחת ועשתה לי פולין. פעם ראשונה סעדתי ולא הנחתי כלום, שנייה סעדתי ולא הנחתי כלום, שלישית הקדיחתו במלח, כיון שלעטתי משכתי ידי ממנו. אמרה לי, ר', מפני מה משכת ידך ממנו. אמרתי לה, כבר סעדתי מבערב. אמרה לי, היה לך למשוך ידך מן הפת, כשם שמשכת ידך מן התבשיל, אלא סבורה אני שתניח פיאה, שכך אמרו, מניחין פיאה מן האלפס. תינוקת מאי היא. פעם אחת הייתי מהלך בדרך. ראיתי תינוקת אחת. אמרה לי, ר', לא שדה היא זו. אמרתי לה, בדרך כבושה אני הולך. אמרה לי, לסטים שכמותך כבשוה. תינוק מאי הוא. פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק אחד, שהיה יושב בפרשת הדרכים. אמרתי לו, בני, באיזו דרך נלך לעיר. אמ' לי, זו ארוכה וקצרה וזו קצרה וארוכה. הלכתי בקצרה וארוכה. כיון שהגעתי לעיר, היו מקיפין לה גנות ופרדסים. חזרתי לאחורי. אמרתי לו, בני, לא כך אמרת לי, זו קצרה. אמ' לי, ולא כך אמרתי לך, זו ארוכה. נשקתיו על ראשו, ואמרתי, אשריכם ישראל, שכלכם חכמים אתם, מגדוליכם ועד קטניכם.
כללו של דבר, צריך שישמור עצמו מכל רע ומכל דופי, כדי שלא יראה בו ערות דבר, וכדי שלא תתבזה התורה, ונמצא שם שמים מתחלל על ידו. ויזהר בכל ענייניו, כדי שלא יבא לידי ניוול, ולא יתן מקום לבעלי לשון הרע לספר בגנותו. ותלמיד חכם העושה כך, לא די לו שגופו מכובד על הבריות, אלא שהתורה מתעלית ומתכבדת על ידו. כדגרסי' בואלה שמות רבה ויתן אל משה ככלותו. אמ' ריש לקיש, מה כלה זו מקושטת בארבעה ועשרים מיני תכשיטין, כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בעשרים וארבעה ספרים. ככלותו, אמ' ריש לקיש, מה כלה זו, כל ימים שהיא בבית אביה מצנעת עצמה ואין אדם מכירה, באתה ליכנס לחופה היא מגלה פניה, כלומר כל מי שהוא יודע לי עדות יבא ויעיד עלי, כך תלמיד חכם צריך להיות צנוע, ככלה זו, ומפורסם במעשים טובים, ככלה שהיא מפרסמת עצמה בחופה. הוי ויתן אל משה ככלתו. הא למדנו, שצריך ת"ח לנהוג דרך ארץ בעצמו, כדי שלא יבא לידי בזיון.
ואין התורה מתקיימת אם אין עמה דרך ארץ, דתנן אם אין דרך ארץ אין תורה, אם אין תורה אין דרך ארץ. ויהיה ענו, ולא יגיס לבו בתלמודו, ולא יהי שמח בהוראה, ולא ינהיג עצמו ברבנות לפני גדולילם וחכמים ממנו. כדגרסי' במסכת ברכות בפרק הרואה מקום, אמ' רב, שלשה דברים מקצרין ימיו של אדם, מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא בו, דכתיב כי בי ירבו ימיך וגו', ומתוך הן אתה שומע לאו, וכוס של ברכה לברך ואינו מברך, דכתי' ואברכה מברכיך, והמנהיג עצמו ברבנות, דאמ' ר' חמא [בר חנינא], מפני מה מת יוסף קודם אחיו, מפני שהנהיג עצמו ברבנות לפניהם.
וכשקורא בתורה יטול רשות, אפי' מתלמידיו. קל וחומר מהב"ה, שנטל רשות ממלאכי השרת. כדגרסי' בבראשית רבה אמ' ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן, בשעה שהיה משה רבי' ע"ה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום. כיון שהגיע לפסוק זה, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, אמ' לפניו, רבונו של עולם, למה אתה נותן פתחון פה למינים. אמ' לו, כתו' והרוצה לטעות יטעה. אמ' לו הב"ה למשה, משה, האדם הזה, שאני בורא, בכל יום ויום גדולים וקטנים יוצאים ממנו, ומכאן ילמדו דרך ארץ, שאם יבא הגדול ליטול רשות מן הקטן ממנו, ואומר, למה אני נוטל רשות מן הקטן ממני, והן אומרים לו, למוד מבוראך, שהוא ברא את העליונים ואת התחתונים, וכיון שבא לבראות את האדם נטל עצה ממלאכי השרת. וגרסי' במ' יומא בפרק ראשון, ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, הקדים קריאה לדבור. לימדה תורה דרך ארץ, שלא ידבר אדם עם חבירו אלא א"כ קורהו. וגרסי' במ' ראש השנה בפרק ראשון, אשרי הדור שהגדולים נשמעין לקטנים, קל וחומר שהקטנים נשמעים לגדולים. קל וחומר חיובא הוא, אלא מתוך שהגדולים נשמעים לקטנים, ישאו הקטנים קל וחומר בעצמם, ונשמעין לגדולים, ומכבדין אותם, ומשמשין אותם.
לפיכך צריך התלמיד לנהוג כבוד ברבו, ויעמוד לפניו כעבד, וישמשנו. כדגרסי' במ' כתובות בפ' אלמנה ניזונת, אמ' ר' יהושע בן לוי, כל מלאכות שעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו, חוץ מהנעלת מנעל והתרתו. אמ' רבא, לא אמרן אלא במקום שאין מכירין אותו, אבל במקום שמכירין אותו לית לן בה. פי' אם אין מכירין אותו, נראה כעבד נכרי, ויחשבו אותו שהוא גוי. א"ר יוחנן בר אבא, כל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד, שנא' למס מרעהו חסד. רב נחמן בר יצחק אומ', אף פורק ממנו יראת שמים, שנא' ויראת שדי יעזוב. ולא ירחוץ תלמיד עם רבו בבית המרחץ, כדגרסינן בפרק אלו עוברין בפסח תאנא לא ירחוץ עם רבו בבית המרחץ, ואם רבו צריך לו, מותר. ולא יקרא תלמיד לרבו בשמו, אלא א"כ קורהו גברי או מורי או אדוני, וכיוצא בזה, דרך כבוד. וגרסי' בפרק חלק א"ר יוחנן, למה לקה גיחזי, מפני שקרא לרבו בשמו, שנא' ויאמר גיחזי אדוני המלך זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע. ואין תלמיד נפטר מרבו עד שיטול ממנו רשות. והרב נכנס לבית תחלה, ואח"כ התלמיד. היו שניהם שקולים זה כזה, בעל הבית נכנס ואורח אחריו, וכשיוצאין, יוצא אורח תחלה ובעל הבית אחריו. והנפטר מחבירו, בין שהוא גדול ממנו, בין שהוא קטון ממנו, אומ' לו, הריני נפטר. ואפי' שאר בני אדם חייבין לשמש לתלמידי חכמים, דאמ' ר' מאיר, כל מי שיש לו תלמיד חכם בעירו, ואינו משמשו, חייב מיתה, שנא' כי דבר ה' בזה, וכתי' מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי.
וצריך תלמיד חכם להיות תמיד דואג ומשתומם ובוכה, ונאנח בלבו, על עונות שעשה, ועל חורבן בית המקדש, ועל חילול השם מפני הגויים, ועל ישראל הפזורים בין האומות. ויצפון העצב והדאגה בלבו, ויראה שמחה בפניו, כדי שיקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. ויהיה לבו רחב להשיב לכל שואל על שאלתו, ואל יקפיד על התלמידים אם לא הבינו דבריו, וישנה להם וישלש, אפי' כמה פעמים, אם לא הבינו. ולא יהיה נוטר איבה, ולא חומד, ולא מדבר במום חבירו. שונא מתנות. שונא שררה. סובל התלאות. מודה על הייסורין ואינו בועט בהן. בישן. נדיב. אם יסכים יעשה. ואם יטעה יחזור, ולא יתבייש לומר טעיתי. לא ימהר במעשיו עד שיודע לו אמתת הדבר. לא יהא מקנטר ולא מקטרג. אם יחלוק יהיה לשם שמים. לא יתקנא בחבירו, ואפי' בשררת מי שאינו חכם ממנו, כ"ש בשררת מי שהוא חכם ממנו. קיים במאמרו. אם יאמר הן יעשה, ואם יאמר לאו [לא יעשה], אל יתהפך לומר הן. כובש תאותו ויצרו, ויהיו כל מעשיו לשם שמים. לא ידבר דברים שאין בהם [תועלת], ולא יחרף לחבירו בקורות הזמן. קשה לכעוס ונוח לרצות. שמח בחלקו. מכיר את מקומו. יודע מומו. שומר עונו בלבו, ומתחרט עליו. שוקד על תלמודו. מוחל למי שהרע לו. מדבר אמת. ומה שגזר בלבו יקיים, ודובר אמת בלבבו.
מעשה ברב ספרא, שיצא יום אחד עם תלמידיו לטייל חוץ לעיר. פגע בחסיד אחד שהיה בא מן הדרך. אמ' לו לרב ספרא, ולמה טרח מר כל כך, כסבור שיצא לקראתו להקביל פניו. אמ' לו רב ספרא, לא יצאתי אלא לטייל. נתבייש אותו חסיד. אמרו לו תלמידיו לרב ספרא, ולמה אמרת לו כל כך. אמ' להם, ומה הייתי משקר. אמרו לו, היה לך לשתוק. אמ' להם, אלו הייתי שותק לא הייתי מקיים ודובר אמת בלבבו, וכמדומה לי שהייתי גונב דעתו.
ויהיה חונן לבריות, חומל לאביון, מושיע לעני, חבר לחכמים, אח לצדיקים, עמית לתמימים, רע לחסידים, רחמן לתלמידים, אב ליתום, בעל לאלמנה, מזכיר למשכיל, מלמד לפתי, שמחה לקשה יום. וכל המשמח לעגומים ונכאבים, ומנחם אבילים, ודובר על לב עניים ואומללים, מובטח לו שהוא בן עולם הבא. כדגרסי' בפרק סדר תעניות רב ברוקה חוזאה הוה קאי בשוקא. אתא אליהו זכור לטוב, איתחזי ליה. אמ' ליה, מי איכא בהאי שוקא בר נש דחזי דעלמא דאתי. אמ' ליה, אלין תרין גוברין מן בני עלמא דאתי נינהו. אזל בתריהו. אמ' להו, מאי עבידתיכו. אמ' להו, אינשי בדיחי אנן, פי' שמחים, וכי חזינן איניש דעציב מבדחינן ליה, אי נמי אי חזינן תרי דאית להו תיגרא, פי' מריבה, בהדי הדדי, טרחינן ועבדינן שלמא בהדיהו. ואם יראה מום בחבירו יכסה עליו, ואם יראה בו מדה טובה יפרסם אותה, ויהיה כל אדם בעיניו נכבד מנפשו.
וכל תלמיד חכם, שהוא נזהר בכל ענייניו, ומתנהג כדין וכשורה בכל מה שכתבתי, הרי זה נקרא תלמיד חכם צדיק והגון, ישר ונאמן, מכבד להב"ה ולתורתו הקדושה. ובזכות תלמידי חכמים מביא הב"ה שלום לעולם, דתנן אמ' ר' אלעזר אמ' ר' חנינא, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנא' וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך.