קשה לשון הרע, שהאונס והמפתה נותנין חמשים סלע, שנא' ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף, והמוציא שם רע נותן מאה, שנא' וענשו אותו מאה כסף, נמצא האומר בפיו ענוש יותר מן העושה מעשה. קשה לשון הרע משפיכות דמים, שכל מי שהוא הורג אינו הורג אלא נפש אחת, והמספר לשון הרע הורג שלשה, האומרו והנאמר עליו והמקבלו. שהרי דואג אמ' לשון הרע לאחימלך, ונכרת הוא ונהרג אחימלך ונהרג שאול, שנא' כי אחזני השבץ, ענין לובשי המשבצות, שהן הכהנים. וגרסי' בבראשית רבה אמ' מר, לכל יש רפואה, חוץ מלשון הרע, שהוא הורג האומרו והנאמר עליו והמקבלו. כיצד.
מעשה באדם אחד שהיו לו ג' בנות. האחת היתה גונבת ואוכלת ממון אביה, והשנית היתה עצלה מאד ולא היתה זזה ממקומה מפני עצלותה, והשלישית היתה מספרת לשון הרע ומשקרת ומכנסת שנאת חנם בין הבריות בדבריה הרעים. ולא היה אביהן רוצה להשיאן לאנשים, מפני רוע מעשיהן. בא אדם אחד והיו לו ג' בנים. אמ' לאותו האיש, אבי הבנות, אם רצונך, תן בנותיך לבני לנשים. אמ' לו, אין רצוני להשיאן. אמ' לו, ולמה, אם אין לך נדוניות, אני עשיר גדול ובני עשירים ואין אנו חוששים לממון. אמ' לו, אפי' הכי אין אני רוצה להשיאן, מפני שהן רעות ומעשיהן כעורין, ואיני רוצה שיתפרסמו מעשיהן הרעים. אמ' לו, מה הן מעשיהן הרעים. ספר לו מעשה כל אחת ואחת. אמ' לו, אעפ"כ תנה אותן לנשים לבני. נתנן להם לנשים. מיד הודיע מעשיהן לבניו. מיד נטל הגדול, בעל הגדולה, כל מה שהיה לו ומסר ביד אשתו, ומסר לה כל המפתחות. כשראתה שמסר כל מה שיש לו בידה, מיד שבעה נפשה, ואמרה, מה תועלת יש לי לגנוב, הואיל והכל מסור בידי והכל שלי, למה אגנוב. קשטה עצמה, והטיבה דרכה, ולא גנבה עוד. הבן השני, בעל העצלה, קנה לה עבדים ושפחות, והיו משמשין אותה, ולא היה שום אדם מכיר עצלותה, הואיל שלא הצריכה לעשות שום דבר בעצמה. השלישי, בעל בעלת לשון הרע, בא אביה יום אחד לבקר אותה. אמ' לה, כבדי לבעלך ושרתנו. אמרה לו, לאיזה מבעלי אשרת, שני בעלים יש לי, בעלי שנשא אותי ואביו שהוא שוכב עמי. אמ' לה אביה, שקר תדברי. אמרה לו, אני אראה אותך אמתת דברי. החביאה אותו בחדר, ובא בעלה ושכב עמה, והלך לו לשוק. אחר כך בא חמיה, ואמ' לה, היכן הוא בעליך. אמרה לו בשוק. אמר לה, כבר אית בעליך. והיה מצוה אותה, והיה מחבקה ומנשקה מאהבתו אותה. כיון שראה אביה, יצא והתחיל להתקוטט עמו, ואמ' לו, אינך מתבייש לשכב עם כלתך. עמד עליו והרגו. כיון שראה בנו כך, הרג לחמיו, והרג לאשתו, ונהרג בשבילם. הרי שנמצא לשתים רפואה, והאחת, שהיתה בעלת לשון הרע, נהרגה, ונהרג בשבילה בעלה ואביה וחמיה.
וגרסי' במ' סנהדרין בפרק חלק, א"ר יוחנן, מה תתהלל ברעה הגבור, כאלו אין חסד אל נטוי עליך כל היום. אמ' ר' יצחק, מאי דכתי' ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי, כשאתה מגיע אל פרשת מרצחים ופרשת מספרי לשון הרע, מה אתה דורש בם, ותשא בריתי עלי פיך. אמר [ר' אמי], אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ. ודואג, כיון שספר לשון הרע, לא עמדה לו חכמתו ולא הגינה עליו תורתו.
וגרסי' בואלה שמות רבה א"ר אבא, כל מי שאומר לשון הרע מסלק את השכינה מלמטה למעלה. תדע לך, מה דוד אומר, נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים בני אדם שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה. נפשי בתוך לבאים, אלו אבנר ועמשא, שהיו לבאים בתורה, אשכבה להוטים, אלו דואג ואחיתופל, שהיו לוהטים אחר לשון הרע, בני אדם שניהם חנית וחצים, אלו אנשי קעילה, ולשונם חרב חדה, אלו הזיפים. מה כתי' בתריה, רומה על שמים אלהים. אמ' לו דוד, רבונו של עולם, מה שכינה עושה למטה, [סלק את השכינה לרקיע].
קשה לשון הרע משפיכות דמים ומגלוי עריות ומע"ז. משפיכות דמים, דכתי' [גדול עוני מנשא, מגילוי עריות, דכתי'] ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, מע"ז, דכתי' אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ובמספר לשון הרע לא כתי' לא גדולה ולא גדול, אלא גדולות, שנא' יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. א"ר חמא בר חנינא, מאי תקנתם של בעלי לשון הרע, אם תלמיד הוא, יעסוק בתורה, שנא' מרפא לשון עץ חיים ואם עם הארץ הוא, ישפיל את דעתו, שנא' וסלף בה שבר ברוח. סיפא, אין לו תקנה ללשון הרע, דהא דוד כרתו ברוח הקודש, שנא' יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות.
קשה לשון הרע, שבעון לשון הרע נגעים באין על האדם. כדגרסי' בבראשית רבה א"ר פדת, ברית כרותה נתן הב"ה בעולם, שכל מי שמספר לשון הרע ילקה בצרעת, שנא' זאת תהיה תורת המצורע, אל תקרי מצורע אלא מוציא שם רע. ורוח הקודש צווחת, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, אל תתן רשות לפיך להוציא דבר לחטיא את בשרך ולהלקות את גופך. ואל תאמר לפני המלאך הממונה עליך, בשגגה הוצאתי הדבור מפי, שכל דיבור ודיבור היוצא מפיך, בין טוב ובין רע, בספר נכתבים, שנאמר ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון, וכתי' כי אתה צעדי תספור. למה יקצוף האלהים על קולך, על הכל שאתה מדבר בלשון הרע. וחבל את מעשה ידיך, אלו הידים והגוף, שלוקים בנגעים.
על עשרה דברים נגעים באים על האדם. א' על ע"ז, ב' על קללת השם, ג' על גילוי עריות, ד' על שפיכות דמים, ה' על מעיד עדות שקר, ו' על הדיין המקלקל את הדין, ז' על שבועת שוא, ח' על הנכנס בתחום שאינו שלו, ט' על החושב מחשבות של שקר, י' על המשלח מדנים בין אחים. ויש אומרים אף על לשון הרע. על ע"ז מנין, שנא' וירא משה את העם כי פרוע הוא, ובמצורע כתי' וראשו יהיה פרוע. ועל קללת השם מנין, מגלית הפלשתי, שקלל ואמ' להם, ברו לכם איש, ואין איש אלא הב"ה, שנא' ה' איש מלחמה ה' שמו, וכתי' היום הזה יסגרך, ואין סגירה אלא צרעת, שנא' והסגירו הכהן. על גלוי עריות, דכתי' ושפח ה' קדקד בנות ציון, ואין ספח אלא צרעת, שנאמר ולשאת ולספחת. על שפיכות דמים, דכתי' ולא יכרת מבית יואב זב ומצורע. ועל שבועת שוא, דכתי' הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו, ובצרעת הבית כתי' ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו. ועל מעידי עדות שקר, על שהעידו ישראל עדות שקר, ואמרו אלה אלהיך ישראל, לקו בצרעת, דכתי' צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב. ועל דיין המקלקל את הדין, דכתי' לכן כאכול קש לשון אש וחשש להבה ירפה שורשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה כי מאסו את תורת ה' צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו, ואין מק אלא צרעת, שנא' המק בשרו וגו'. ועל הנכנס בתחום שאינו שלו, מן עוזיהו, שנכנס בתחום הכהונה, שנא' והצרעת זרחה במצחו. ועל המשלח מדנים בין אחים, מפרעה, שנא' וינגע ה' את פרעה, לפי שנטל שרה מאברהם. ועל לשון הרע, דכתיב זאת תהיה תורת המצורע, זה המוציא שם רע.
רבנן פותרין המקרא הזה במרים. אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, דכתי' והנה מרים מצורעת כשלג. ואל תאמר לפני המלאך, זה משה, דכתי' וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. כי שגגה היא, שנא' אשר נואלנו ואשר חטאנו. למה יקצוף האלהים על קולך, על אותו הקול של לשון הרע, דכתיב ויחר אף ה' בם וילך. וחבל את מעשה ידיך, א"ר יוחנן, בפיה חטאה וכל איבריה לקו, שנאמר והענן סר מעל האהל והנה מרים מצורעת כשלג. הה"ד אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו'. וכתי' שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. וכתי' כל עמל האדם לפיהו, כל עמל וכל הייסורין הבאים על האדם אינן אלא בשביל שספר לשון הרע בפיהו.
וגרסי' בואלה שמות רבה א"ר חגי, אין הנגעים באים אלא על לשון הרע, שהרי מרים הצדקת על ידי שדברה באחיה לשון הרע, קרבו בה הנגעים, שנא' זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, הה"ד תשב באחיך תדבר ובבן אמך תתן דופי. וכל מי שמלאו לבו לדבר בגדול ממנו, גורם רעה לעצמו, שיקרבו בו הנגעים. ואם אין אתה מאמין, הרי מרים הצדקת סימן לכל בעלי לשון הרע. ד"א זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, הה"ד אל תתן את פיך לחטיא וגו'. רב אמר, המקרא מדבר בבעלי לשון הרע, שהפה אומ' לשון הרע והוא גורם על הגוף ללקות. א"ר שמעון, ומה מרים הצדקת, שלא נתכוונה לומר לשון הרע, אלא דברה בשביל מצוה לטובתו, כך, אותן הרשעים, שמתכוונין לומר לשון הרע על חביריהם, לחתוך על לחייהם, על אחת כמה וכמה.
וגרסי' בספרי ובא אשר לו הבית, שלא ישלח ביד שליח. יכול אפי' זקן או חולה, ת"ל ובא והגיד לכהן. והכהן מדקדק כיצד בא הנגע לביתו, ויאמר לו דברי כבושין, בני, אין הנגעים באין אלא על לשון הרע. שכן מצינו במרים, שלא נענשה אלא על לשון הרע, שנאמר השמר בנגע הצרעת, וכתי' בתריה זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. ומה ענין זה לזה, אלא מלמד שלא נענשה אלא על לשון הרע. והלא דברים קל וחומר, ומה מרים, כשדברה לא דברה אלא באחיה הקטון ממנה, נענשה, המדבר במי שגדול ממנו, על אחת כמה וכמה. ד"א ומה מרים שלא דברה אלא דבר שלא שמעה אותה בריה, אלא הב"ה בלבד, כענין שנאמר וישמע ה', נענשה, המדבר בגנות חבירו ברבים, על אחת כמה וכמה.
וגרסי' במדרש השכם וכן מצינו אהרן ומרים שסיפרו לשון הרע על משה, ובאה עליהם הפורענות, שנא' ותדבר מרים ואהרן במשה. הלכה צפורה ושחה לה למרים. אמרה, כששרתה רוח הקודש על אלדד ומידד, הכל היו שמחין. אמרה לה מרים לצפורה, אשרי בניהן של אלו ואשרי נשותיהן. אמרה לה צפורה, אשרי בניהן ואוי לנשותיהן. אמרה לה, מיום שנזקק אחיך לרוח הקדש לא הייתי לו לאשה. הלכה מרים ודברה לאהרן, ודברו שניהם דברי תלונה על הצדיק. מה כתי' שם, והנה מרים מצורעת כשלג. ואף על אהרן באה הפורענות, שנאמ' ויחר אף ה' בם וילך, וכתי' ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת, מלמד שנפנה מצרעתו. ומה אמרו בשבילו. מרים אמרה, עלי הדבור ולא פירשתי מבעלי. אהרן אמ', עלי הדבור ולא פירשתי מאשתי, וזה זחה דעתו עליו ופירש מאשתו. ומה אלו צדיקים גמורים, שלא דברו בפניו, נענשו, המתכוין להרוג את חבירו ולביישו ולהלבין פניו ולהזיקו, על אחת כמה וכמה.
וגרסי' במ' יבמות בפ' מצות חליצה בשלשה, אתא ר' למיתבתא, אינהו דהוו קלילי יתבי בדוכתייהו. פי' התלמידים שהיו קלים לרוץ היו רוצים ויושבים במקומם. ר' ישמעאל בר' יוסי, אגב יוקריה, הא קא מפסע ואזיל. פי' שר' ישמעאל בר' יוסי היה בעל בשר, והיה כבד, והיה הולך לאט לישב במקומו, והיה נכנס ופוסע על היושבים שהיו במקומם כבר. אמ' ליה אבדן - ואבדן היה תלמידו של ר' - מי הוא זה שמפסיע על ראשי עם קדש. אמ' ליה, אני ישמעאל בר' יוסי, שבאתי ללמוד תורה מר'. אמ' לו, כלום אתה הגון ללמוד תורה מר'. אמ' לו, וכי משה הגון היה, שלמד תורה מפי הגבורה. אמ' לו, וכי משה אתה. אמ' לו, וכי רבך אלהים הוא. אדהכי והכי אתתי יבמה לימחלץ. אמ' ליה ר' לאבדן, זיל בדקה. פי' אם הביאה שתי שערות. אזל למבדקה. אמ' ליה ר' ישמעאל בר' יוסי, כך אמ' אבא, איש כתיב בפרשה, אבל אשה, בין גדולה ובין קטנה. אמ' ר' לאבדן, שוב, כבר הורה זקן. הוא אבדן קא מיפסע ואתי. אמ' ליה ר' ישמעאל בר' יוסי, מי שצריך לו עם קדש יפסע על ראשי עם קדש, מי שאין לו צריך עם קדש, היאך יפסע על ראשי עם קדש. אמ' ליה ר' לאבדן, תיב אדוכתיך. באותה שעה נצטרע אבדן וטבעו שני בניו ומיאנו שתי כלותיו. אמ' רב נחמן בר' יצחק, בריך רחמנא דכספיה לאבדן בהאי עלמא. ופירש רש"י שנצטרע בעון שסיפר לשון הרע, שבעון לשון הרע הנגעים באים.
וגרסי' במ' ערכין בפ' יש בערכין להקיל ולהחמיר, תניא א"ר אלעזר בן פרטא, בוא וראה כמה הוא גדול כחו של לשון הרע. מנין, ממרגלים. ומה המוציא שם רע על העצים ועל האבנים כך, המוציא שם רע על חבירו, על אחת כמה וכמה.
ועוד גרסי' במדרש השכם וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה', ומה ארץ, שאין בה פה לדבר ולא פנים להתבייש, תבע הב"ה עלבונה מן המרגלים, המדבר דברים כנגד חבירו, ומביישו, על אחת כמה וכמה.
ועוד גרסי' בפ' יש בערכין א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרה, מאי דכתיב מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, אמ' הב"ה ללשון, כל איבריו של אדם זקופין ואתה מוטל, כל איבריו של אדם מבחוץ ואתם מבפנים, ולא עוד אלא שהקפתי עליך שתי חומות, אחת של בשר ואחת של עצם, מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה. א"ר אלעזר משום ר' יוסי בן זמרה, מאתים וארבעים ושמונה איברים יש בו באדם, מהן זקופין ומהם רצוצים, ולשון זה נתון בין שני לחיים, ומכופל כמה כפולות, בוא וראה כמה שריפות שורף, אלו היה זקוף, על אחת כמה וכמה.
א"ר שמואל בר נחמני, שאלו לנחש ואמרו לו, למה אתה מצוי בין הגדרות. אמ' להם, לפי שפרצתי גדרו של עולם. אמרו לו, למה אתה הולך ולשונך על הארץ. אמ' להם, הוא גרם לי שאמרתי לשון הרע על בוראי. ומה היה לשון הרע שאמר. א"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי, הנחש הראשון היה מסיח בבני אדם. כיון שלא היה אדם וחוה מבקשין לאכול מאותו אילן, התחיל לומר לשון הרע על בוראו. אמ' להם, מהאילן הזה אכל הבורא וברא את עולמו וצוה אתכם שלא תאכלו ממנו ותבראו עולם אחר. מה עשה הב"ה, קצץ את רגליו וכרת את לשונו, שלא יהא מסיח. שאלו לנחש, מה אתה נהנה שאתה נושך. אמ' להם, עד שאתם שואלים אותי, למה אין אתם שואלים לבעל הלשון, דכתי' אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון, מה הוא נהנה שאומר לשון הרע. אמרו לו לנחש, למה אתה נושך באבר אחד וארס שלך מהלך בכל האיברים. אמ' להם, עד שאתם שואלין לי, למה אין אתם שואלים לבעל [הלשון, שהוא כאן והורג ברומי. ואמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זמרה, כל המספר] לשון הרע כאלו כופר בעקר, שנא' אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. וא"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרה, כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו, שנא' מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, ומתרגמי' לצמיתות, לחלוטין. ותנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה.
וגרסי' בפ' ערבי פסחים אמ' רב ששת משום ר' אלעזר בן עזריה, כל המספר לשון הרע, וכל המקבל לשון הרע, והמעיד עדות שקר על חבירו, ראוי להשליכו לכלבים, שנא' ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו, וסמיך ליה, לא תשא שמע שוא.
[ועוד גרסינן בפ' יש בערכין]
אמ' ריש לקיש, כל המספר לשון הרע מגדיל עוונות עד לשמים, שנא' שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. אמ' רב חסדא, כל המספר לשון הרע ראוי לסוקלו באבנים, שנא' צמתו בבור חיי וידו אבן בי, וכתי' הכא אותו אצמית. ואמ' רב חסדא אמ' מר עוקבא, כל המספר לשון הרע, אמ' הב"ה לגיהנם, אני מלמעלה ואתה למטה לדונם, שנא' חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים, [אין חץ אלא לשון, שנא' חץ שחוט לשונם מרמה דבר, ו]אין גבור אלא הב"ה, שנאמר ה' כגבור יצא, גחלי רתמים, היינו גיהנם. אמ' הב"ה לישראל, רצונכם להמלט מגיהנם, הרחיקו עצמיכם מלשון הרע, ואתם זוכים לעולם הזה ולעולם הבא, שנא' מי האיש החפץ חיים, בעולם הזה, אוהב ימים לראות טוב, בעולם הבא, וכתי' נצור לשונך מרע וגו'.
ולשון הרע הוא המספר מומו של חבירו, ואפי' מום שבו. שהאומר מום שאין בחבירו, אין זה מספר לשון הרע, אלא מכזב. אוי לו למי שמגלה מום שבחבירו ומכסה על מום עצמו. וכל המרבה דברים אינו ניצול מלשון הרע, שנא' ברב דברים לא יחדל פשע.
[ועוד גרסינן בפ' יש בערכין]
היכי דמי לישנא בישא, רבא אמר, [כגון] דאיכא נורא בי פלניא. אמ' ליה אביי, מאי קא עביד, גלויי מילתא בעלמא הוא, אלא כמפיק בלשון הרע, ואמ', היכא משתכחא נורא אלא בי פלניא, דאיכא בשרא וכוורי. פי' אין האש מצויה אלא בבית פלוני, שהוא עשיר, ואוכל כל היום בשר ודגים. ואמ' רבא, כל מילתא דמתאמרה באפי תלתא לית ביה משום לישנא בישא. אביי אמר, כ"ש דהוי כלישנא בישא. אמ' ליה, כר' יוסי סברא לי, דאמ' מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. ומ"ט דרבא, חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה. אמ' הב"ה, על ידי שהיה ביניכם לשון הרע סלקתי שכינתי מביניכם, שנא' אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתנו אתנו מי אדון לנו, וכתי' בתריה משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' וגו', אבל לעתיד לבא, שאני עוקר יצר הרע מביניכם, שנא' והסירותי את לב האבן מבשרכם, אני מחזיר שכינתי ביניכם, שנא' והיה אחרי כן אשפוך רוחי על כל בשר, ומתוך שאני משרה רוח הקדש ביניכם תהיו כלכם זוכין לתורה ויושבין בשלום בעולם, שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך.