הורו ב"ד והורה אחריהן והחליף וכו'. לכאורה האי והחליף ממש הוא שהחליף האיסור להיתר וההיתר לאיסור כדפרישית בפנים וכמו דגריס בפ"ק בהלכה ב' הורו ב"ד חלב כוליא של ימין מותר ושל שמאל אסור חזרו והחליפו וכו' והתם ע"כ החליפו ממש קאמר דקמיבעיא ליה אם כשתי הוראות הן או לא וא"כ בכל חדא וחדא ביטול מקצת וקיום מקצת הוא דהויא כדמוכחא התם. מיהו הכא איכא למידק על האי פירושא דאם החליף ממש הוא מ"ט פשיטא ליה דהוי אצלו כעקירת גוף שהרי אסור במקצת שהתירו הן ונראה דהחליף דהכא לא דמי לדהתם אלא דה"ק הורו ב"ד במקצת החלב שמותר ובמקצת שאסור והורה הוא אחריהן והחליף את הנשא' באיסור בהוראתן להיתר בענין שהתיר לגמרי כל איסור החלב ופשיטא ליה דהוי אצלו עקירת גוף ולא נקט לה אלא משום הבעיא דאידך גיסא דאם הורה הוא תחילה בביטול מקצת איסור החלב וקיום מקצת וכשחזרו ב"ד והחליפו הנשאר באיסור ע"פ הוראתו להיתר אם אמרינן דשייכא הוראתו עם הורא' הב"ד והוי אצלו כעקירת הגוף דהשתא נעקר כל איסור החלב או דילמא דאמרינן מאחר שהורה הוא תחילה א"כ הוראת ב"ד שאחריו דוחה הוראתו והם לא התירו אלא אותו מקצת החלב שאסר הוא ובודאי הוראת ב"ד לעולם הויא כביטול מקצת וקיום מצות אלא דמיבעיא ליה אם השתא בטלה הוראתו ואפי' אצלו לא הויא אלא כביטול מקצת וקיום מקצת משום דאזדא ליה הוראתו במה שהתיר הוא. ולפי מה דמוכחא מסוגיא דהתם דלא הויא הוראה בפני עצמו לענין שיתכפר בפני עצמו אלא בתרי איסורי כדפרישית במתני' א"כ לכאורה להאי גיסא ליכא נ"מ בהך בעיא דאם אמרינן דבטלה הוראתו א"כ הוי כסומך על הוראת ב"ד ואיו כאן כפרה בפני עצמו אלא דאפשר לומר דאכתי לאידך גיסא יש להסתפק אם הוא כעושה על פי הוראת ב"ד לענין שיהא דינו כעושה עם הציבור שיתכפר לו עם הציבור. ומדברי הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל נראה דהכל הולך אחר שעת מעשה שכך כתב בענין הוראת כהן משיח בפט"ו משגגות בהל' ד' הורה כהן משיח עם ב"ד וכו' הואיל ולא סמך בשעת מעשה על הוראתו לבדה אלא על הוראתו עם הוראת ב"ד הרי זה פטור וא"צ להביא כפרתו בפני עצמו אלא אם היו ב"ד מביאין קרבן מתכפר לו עם הציבור וכו' וכמה שבארתי לעיל וא"כ גם לענין זה י"ל דאם אכל באותו מקצת שהתירו הב"ד הרי דינו כעוש' ע"פ הוראת ב"ד ואם אכל באותו מקצת שהתיר הוא בתחילה לפי סוגית דהאי ש"ס מספקא ליה בהא ולפי האת"ל דקאמר התם בדף ז' ע"ב דפשיטא הוא בחלב והן בע"ז וכו' ואת"ל שם חלב אחד הוא וכו' א"כ לא מספקא לן בשם אחד דהוי כהורה עם הב"ד לכל מילי. ובדין הורה הוא בחלב והן בדם דבעיא דלא איפשיטא התם אם אזלינן בתר טעמייהו וחלוקין הן והוי הוראה בפני עצמו או דילמא הואיל וקרבנן שוה בתר קרבן אזלינן והויא כהורה עם הב"ד והרמב"ם ז"ל פוסק שם בהל' ה' דמביא פר לעצמו והניח הכ"מ בצ"ע דהא אסיק לה בתיקו ועיין בהלח"מ ותמוהין הם דבריו דהא איפכא הוי דאם נלמד מפשיטות דפ"ק דמה ששוה בקרבן מצטרף הוא א"כ כהורה עם הב"ד הוא ואמאי מביא פר לעצמו. ואין ליישב זה לפי הגי' אשר לפנינו ואי לאו דמסתפינא ה"א דט"ס נפל בדבריו וכצ"ל אינו מתכפר לו עם הציבור ואינו מביא פר לעצמו ונראה זה מאריכות דבריו דאם היה דעתו ז"ל שמביא הוא לעצמו לא ה"ל לכתוב אלו תיבות אינו מתכפר לו וכו' כלל כי אם מביא פר לעצמו:
אבל משחזרו בהן ב"ד חייב. נראה לפרש דבפשיטותא קאמר להא אלא דר' יוסי בעי למידק ממתני' דלא הוי כהורה בפני עצמו ודחי לה דממתני' ליכא למישמע מינה דאדתידוק מרישא תידוק מהסיפא ומיהו האי דינא קאי דכל היכא שחזרו בהן הב"ד ונודע לו מהחזרה כמבואר בפ"ק ואע"פ כן עשה א"כ הורה בפני עצמו וזהו בכלל דברי הרמב"ם ז"ל שנתבאר לעיל דכל שבשעת מעשה לא סמך כ"א על הוראתו לבדה הורה בפני עצמו הוא ומתכפר לו בפני עצמו: