הרי שאכל שדה זו וכו'. זה מעשה שם (דף ל') ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבנתה דאמר לי דזבנה מינך אמר ליה לאו מודית לי דהאי ארעא דידי היא ואת לאו זבנתה מינאי זיל לאו בעל דברים דידי את אמר רבא דינא קאמר ליה ע"כ. וכל מה שכתב רבינו עד סוף הפרק מבואר בהלכות על זה המעשה בארוכה וכתבו המפרשים ז"ל אם בא זה לחזור על המוכר שמכרה לו מחמת אחריות יש מי שכתב שהדין עם הלוקח כיון שיצאה ממנו בבית דין ויש מי שכתב שהמוכר יכול לטעון אתה הפסדת לעצמך כשהודית שהיתה שלו שאם לא הודית כיון שלא היו לו עדים שהיתה שלו לא היתה יוצאה ממך וכן נראה מדברי ההלכות ועיקר. עוד נחלקו המפרשים במי שאין לו עדים שהיתה שלו אלא הודאת המחזיק והביא המחזיק עדים דדר ביה קמא חד יומא אם הוא צריך שני חזקה זה המחזיק או נאמר כי היכי דקמא הוה מהימן לומר מינך זבנתה אף בלא שני חזקה מגו דאי בעי אמר לא היתה שלך מעולם אף זה כן ויש מי שכתב שצריך הוא שני חזקה מגו דהכחשה אזל ליה כיון שהוא מודה שהיתה של המערער והוא לא לקחה ויש מי שכתב שאינו צריך שני חזקה ולדעת הראשון הסכים הרשב"א ז"ל וכן נראה מלשון רבינו: