תק.
אמרי' בשבת פ"ר אליעזר דמילה: ר' אליעזר אומר עושין כל צרכי מילה. אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת מגולה. ובסכנה מכסהו. ועל פי עדים. ועוד א"ר אליעזר כורתין עצים לעשות פחמים לעשות כלי ברזל: כלל א"ר עקיבא כל מלאכה שאיפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה את השבת. מילה שאי איפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת: פי' ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי. איזמל. למול את התינוק. מגולה בפני כל. ולהכי מצריך ליה ר' אליעזר לגלויי משום חבובי מצוה. שמחלל שבת עליה. ובסכנה. שגזרו גוים על המילה. מכסהו על פי עדים שיעידו שאיזמל של מצוה הוא מביא. שלא יחשדוהו משאר חפציו: כלל א"ר עקיבא. נחלק על ר"א במכשירי מילה שאין דוחין שבת הואיל ואיפשר לעשותם מע"ש. מילה שאי אפשר לעשותה מע"ש דזמנה בו ביום. הילכך דחיא שבת. ובגמ' קבעי' ליה טעמא עד כאן לא פליגי אלא במכשירי מילה. אבל מילה עצמה דחיא שבת. מנא לן. אמר עולא הלכה. וכן אמר רב אסי הלכה. וכן אמר ר' יצחק נפחא הלכה. הלכה למשה מסיני: מיתיבי מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת. נענה ר' אלעזר ואמר ומה מילה שהיא (מצוה) אחת [מאיבריו של אדם] דוחה את השבת קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת. ואי ס"ד הלכה. ק"ו מהלכה (מייתי) [מי אתי). והתניא א"ל ר' אלעזר בן עזריה לר' עקיבא. עקיבא עצם כשעורה הלכה ורביעית דם קל וחומר. ואין דנין קל וחומר מהלכה. פי' והתניא. במסכת נזיר. עקיבא עצם כשעורה הלכה. שהיה ר' עקיבא דן ק"ו מהלכה. מניין לרביעית דם המת המטמא באהל. שהנזיר מגלח על אהילה ועל משאה. ועל מגעה. ק"ו. ומה עצם כשעורה שאינו מטמא באהל. נזיר מגלח על מגעה ועל משאה. רביעית דם שמטמאה באהל אינו דין שיהא הנזיר מגלח עליו. אמר לו ר' עקיבא עצם כשעורה הלכה למשה מסיני היא שיהא הנזיר מגלח עליו: ורביעית דם אתה בא ללמוד הימנו בק"ו. ואין דנין ק"ו מהלכה: דלא ניתנה תורה שבעל פה לידרש בי"ג מידות; א"ר אלעזר אתיא אות אות. בשבת כת' כי אות היא. ובמילה כת' והיתה לאות ברית. מה להלן בשבת. אף כאן בשבת. אלא מעתה גבי תפילין דכת' בהו אות לידהו שבת. פי' אלא מעתה דהך גזירה שוה דאות אות האמורה בשבת נאמרה בסיני לידרוש. שתיבה זו לדרשא נאמרה. ליגמר מינה נמי גבי תפילין. דכת' והיה לאות על ידכה. אלא אתיא ברית ברית. פי' ההיא ג"ש דאות אות לא נאמרה בסיני. ואין אדם דן ג"ש מעצמו אלא א"כ למדה מרבו. אלא הך דברית ברית נאמרה בסיני. בשבת כת' לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. ובמילה כת' והיתר. לאות ברית: גדול דכת' ביה ברית לידחי שבת. פי' גדול בן י"ג שנה. דהויא מילה שלא בזמנה. דכת' ביה ברית. וערל זכר: וגו'. את בריתי הפר. והאי קרא בגדול כת'. מדמחייב ליה כרת שאם לא מלו אביו הוא חייב למול את עצמו. ולידחי שבת. ואנן קיימא לן דאפי' יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה. אלא אתיא דורות דורות. בשבת כת' לדורותם ברית עולם. ובמילה כת'. ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם. ציצית דכת' בהו דורות לידחי שבת. פי' עשיית ציצית תדחי שבת. דכת' ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם. אמר רב נחמן בר יצחק דנין אות ברית ודורות מאות ברית ודורות. לאפוקי הנך דחד חד הוא. בשבת כת' אות ברית ודורות. ובמילה קטן כת' אות ברית ודורות: ר' יוחנן אמר אמר קרא וביום. אפי' בשבת וביום השמיני ימול. אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' עקיבא: תניא רשב"ג אומר כל מצוה שקיבלו ישר' בשמחה כגון מילה דכת' שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב. עדיין עושין אותה בשמחה: וכל מצוה שקיבלו עליהם בקטטה. כגון עריות שנאמר וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו. על עסקי משפחותיו. עדיין עושין אותה בקטטה. דליכא כתובה דלית בה תיגרא: עסקי משפחותיו. שנאסרו קרובות: במילה הוא דכת' שש אנכי על אמרתך. פי' אמירה יחידאה שקדמה לשאר אמירות. והיא מילה. שישר' ששים ושמחים עליה. ששאר מצות אינם מוכיחות עליהם כל שעה. כגון ציצית ותפילין ומזוזה. שאינם כשהוא בשדה ערום. ובית המרחץ. אבל זו מעידה עליהם לעולם. כדאמר במנחות. בדוד שראה עצמו ערום בבית המרחץ. ונצטער ואומר אוי לי שאני ערום מכל מצות וכיון שנסתכל במילה נתקררה דעתו: עדיין עושין אותה בשמחה שעושין משתה. ת'. מצאתי באגדה. וביום השמיני ימול כת'. ואין כת' שיוציא שום הוצאות. בא וראה כמה ישר' מחבבין את המצוה שהם מוציאים הוצאות לסעודה ובכמה עיניינים ולא נצטוו. אמר הק' אתם משמרים מצות מילה ותשמחו בה. אף אני מוסיף לכם שמחה. שנאמר ויספו ענוים בי"י שמחה וגו'. ת'. מתני'. עושין כל צרכי מילה. מוהלין. ופורעין. ומוצצין. ונותנין עליה אספלנית וכמון. ואם לא שחק מערב שבת לועס בשיניו. אם לא טרף יין ושמן נותן זה בעצמו וזה בעצמו. ואין עושין לכתחלה חלוק. וכורך עליה סמרטוטין. ואם לא הביא מערב שבת כורך על ידו ועל אצבעו ומוציא אפי' בחצר אחרת: פי' מוהלין חותך הערלה. ופורעין. קריעת העור המכסה ראש הגיד. ומוצצין את הדם. אעפ"י שהיא עשיית חבורה. שאין הדם ניתק מחיבורו אלא על ידי חבורה. אספלנית. תחבושת. וכמון. קומין. ב'. לועס בשיניו. דכל כמה דאיפשר משנינן. לא טרף יין ושמן. כך היו רגילין. והיא רפואה. שמערבין יין ושמן וטורפים בקערה. חלוק. כעין כיס דחוק היו עושין. ומלבישין את ראש הגיד עד העטרה. וקושרין שם. כדי שלא יחזור העור ויכסה את הגיד. לא התקין. לא הזמין. כורך על ידו. דרך מלבוש. לשנותו מדרך הוצאה דחול. ואמרי מכדי כולהו קתני. עושין כל צרכי מילה. לאתויי מאי. לאתויי הא דתנו רבנן. המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין את המילה. בין על ציצין שאינם מעכבין. פירש. על ציצין המעכבין את המילה חוזר. על ציצין שאינם מעכבין את המילה אינו חוזר. פי' מכדי כולהו קתני במתניתין. כל דברים העושין למילה. מוהלין ופורעין ומוצצין כו'. למה לי דתנא כללא ברישא. עושין כל צרכי מילה. לאיתויי ציצין כו'. שיורי ערלה. רצועות של בשר שנשארו מן המילה. ובמתני' מפ' אילו הן ציצין המעכבין. בשר החופה רוב גובהה של עטרה ולא מיעוטה. ומה היא עטרה. היא שורה גבוה המקפת את הגיד סביב. שממנה הגיד משפע ויורד לצד הקרקע. ומשפע ועולה לצד הגוף: המל בשבת. כל זמן שהוא עסוק בה. שלא סילק את ידיו אם ראה שנשתיירו ציצין. חוזר עליהם עד שיחתכם. בין מעכבין ובין אינם מעכבין. דכולה חדא מילתא היא. והרי ניתנה שבת לידחות אצלה. פירש. שסילק ידיו. על המעכבין חוזר. שהרי היא במילה עצמה. ועל ציצין שאינם מעכבין אינו חוזר. דהוי התחלה בפני עצמה. ועל אילו לא ניתנה לחלל שבת. והיינו דקתני כל צורכי מילה. שאפי' על ציצין שאינם מעכבין חוזר כל זמן שלא פירש: ומוצצין. אמר רב פפא האי אומנא דלא מיץ סכנתא היא ומעברינן ליה. פשיטא מדקא מחללינן עליה שבתא סכנתא היא. מהו דתימא האי דם מיפקד פקיד. קמ"ל דחבורי מיחבר. ודומיא דאיספלנית וכמון. מה איספלנית וכמון כי לא עביד סכנה הוא. אף האי נמי אי לא עביד סכנה הוא. פי' מהו דתימא מתני' לא אשמעינן מידי. דדם מיפקד פקיד. מופקד ועומד וכנוס הוא שם. כנתון בכלי. ובמציצה אין חבורה. ואין כאן איסור תורה ומשום הכי שרי. ולא משום סכנה. ואומנא לא מיץ בהול לאו סכנתא הוא. ולא ניעבריה. קמ"ל דדם חבורי מיחבר. כשהוא יוצא על ידי מציצה. ואפי' הכי שרי משום סכנה. מרקתנא לה במתניתי' גבי אספלנית וכמון: אמר אביי אמרה לי אם אספלנית דכולהו כיבי שב מאני תרבא וחדא דקירא. רבא אמר קירא וקלאבא. דרשה רבא במחוזה. וקרעינהו בני בנימין אסיא למנייהן. אמר להו שבקי לכו חדא דאמר שמואל האי מאן דמשי אפיה ולא מיגניב להו. מנקטא ליה חספניתא. מאי תקנתיה. לימשי במיא דסילקא: פי' שב מאני תרבא. שבע מנות של חלב וחדא דקירא. שעוה. קירא דקלאבא. ריישינא. והיא זפת שרף של עץ שמוציאין הימנו [שלא] על ידי האור. והיא לבנה. קרעינהו למאני. שהפסיד להם. לגלות רפואה זו. שבקי להו חדא. שלא גליתי. חספניתא. פניו מתבקעות. והוא שחין שקורין אוביידרא. והוא ובחרס. הכת' בתורה. וחספניתא. תרג' של חרס. במיא דסילקא. מי תרדין: ת"ר דברים שאין עושין למילה בשבת עושין לה ביום טוב. שוחקין לה כמון. וטורפין לה יין ושמן ביום טוב. אמר אביי אמרה לי אם האי חלוק דינוקא ליהפכיה מסיטריה לעיל. דילמא מדבקא גררתא מיניה ואתי לידי כרות שפכה. פי' אימרא שבשפת חלוק יהפוך ויקפל למעלה מפני שהוא מקום חתך הבגד ויוצאין ממנו גררין. שקורין פירנייש. ודילמא הנהו גררתא מדבקא מיניה למכה. וכשבא להפשיט החלוק מעל המילה ישמיט ויקרע את ראש הניד ומשויה ליה כרות שפכה: אימיה דאביי עבדא ליה כיתנתא עד פלגא דמילה. פי' לתינוקות הבאים לידה. לתקן מילתם. היתה עושה כיס של בגד לפנים בתוך החלוק ותופרו מתוכו בתוך החלוק. ומגיע למטה עד חצי החלוק לחוץ בין מילה ובין האימרא: ואמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דלית ליה חלוק לייתי בליתא (דלית ליה שיפורא) דאית ליה שיפתא וליהפכיתה לשיפתיה לתתאי וליעפפיה לעילאי: פי' בליתא. מעט שחק של בגד שהיה בו אימרא. לפי שהאימרא יפה שלא ישמט החלוק מן הגיד. וליהפכיה לשיפתיה לתתאי. לתחתאי ראש הגיד יתן השפה וראש השני החלק יהיה למעלה. וליעפפיה לעילאי אותו החלק. יכפול ויכפול כלפי חוץ מפני הגררין שלא ידבקו במכה: ואמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דסומק. אכתי לא איבלע ביה דמא. לירתחו ליה עד דמיבלע ביה דמא ולימהליה. ותניא אמר ר' נתן פעם אחת הלכתי לכרכי הים ובאתה אשה אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת. שני ומת. שלישי הביאתו לפני וראיתיו שהוא אדום. היצצתי בו ולא היה בו דם ברית. אמרתי לה בתי המתיני לו עד שיבלע בו דמו. המתינה לו. ומלו אותו וחיה. והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי: ושוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא ובאתה אשה אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת. שני ומת. שלישי הביאתו לפני ראיתיו שהוא ירוק. היצצתי בו ולא היה בו דם ברית. אמרתי לה בתי המתיני עד שיפול בו דמו. המתינה לו ומלו אותו וחיה והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי: פי' דסומק. כל בשרו אדום. עד דמיבלע ביה דמיה. בבשרו. דעכשיו הדם מצוי בין עור לבשר. וכשמוהלין אותו יוציא כל דמו. לירתחו ליה. ימתינו לו מלמולו. לא נפל ביה דמא. לא בא בו דם. ומתוך כך הוא חלש ואין בו כח. וממהר לחלוש ולמות. ומייתי ראייה מדר' נתן. לירוק ולאדום. דהכי הוה מעשה: ראיתיו שהוא ירוק. הצצתי בו ולא היה בו דם ברית. תרתי לגריעותא חדא דאי מהיל ליה לא נפיק מיניה דמא. והטפת דם ברית מצוה היא. דכת' גם את בדם בריתך שלחתי אסירייך מבור. ועוד דמסוכן הוא. מחמת חולשא. שלא נוצר בו עדיין דם: מרחיצין את הקטן ביום השלישי. שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליהם את השבת. ר' יהודה מתיר באנדרוגינוס. ספק. כגון ספק בן ח' חדשים. דהוא כאבן בעלמא. ואין מילתו דוחה את השבת. ר' יהודה מתיר באנדרוגינוס. דאיתרבי מקרא המול לכם כל זכר. כל ריבוייא הוא. אי נמי המול ימול: והא אמרת רישא מרחיצין. דמשמע אפי' כדרכו. והדר תני אפי' לזלף עליו בכלי אסור. ר' יהודה ורבה בר אבוה דאמרי תרווייהו. כיצד קת'. מרחיצין את הקטן בין לפני מילה בין לאחר מילה. כיצד מזלפין עליו. ביד אבל לא בכלי. פי' מרחיצין דתנא ברישא לאו כדרכו. דתנא סיפא לגלויי רישא. כיצד מרחיצין כגון לזלף ביד. ואפי' ביום ראשון. וכל שכן בשלישי: אמר רבא והא מרחיצין קתני. אלא אמר רבא הכי קתני. מרחיצין את הקטן בין לפני מילה בין לאחר מילה ביום הראשון. וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי. ר' אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת. שנ' ויהי וגו'. תניא כוותיה דרבא. מרחיצין את הקטן בין לפני מילה בין לאחר המילה. כיצד. ביום הראשון כדרכו. וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי. ר' אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת. ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר. שנאמר ויהי ביום וגו'. וכשהן מזלפין אין מזלפין לא בכוס ולא בקערה אלא ביד: אתאן לת"ק. מאי אעפ"י שאין ראייה לדבר זכר לדבר. משום דגדול לא סליק בישריה הייא. פי' אתאן לת"ק. הא סיפא ת"ק אמרה. דאילו ר' אלעזר אפי' הרחצה שרי. זכר לדבר. פי' היינו טעמא דמעשה דשכם לאו ראייה גמורה היא. משום דגדול אין מכה שבבשרו מעלה רפואה מהר. אבל קטן מתרפא מידי סכנתו בשני ימים: כי אתא רב דימי א"ר אלעזר הלכה כר' אלעזר בן עזריה: איתמר נמי כי אתא רבין א"ר אבהו א"ר אלעזר ואמרי לה א"ר אבהו א"ר יוחנן הלכה כר' אלעזר בן עזריה בין בחמין שהוחמו בשבת ובין בחמין שהוחמו מערב שבת ובין הרחצת כל גופו ובין הרחצת המילה מפני שסכנה היא לו. פי' שמניעת החמין סכנה היא לו; ת'. ומותר לומר לארמאי להחם לו המים שכל צרכי חולה נעשין ע"י ארמאי בשבת. בפ' מפנין: ת"ר ערלתו ודאי דוחה את השבת. ולא ספק. ערלתו ודאי דוהה את השבת ולא אנדרוגינוס. ר' יהודה אומר דוחה את השבת וענוש כרת. ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא נולד בין השמשות. ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא נולד כשהוא מהול. שב"ש אומר צריך להטיף ממנו דם ברית. וב"ה אומר אינו צריך להטיף ממנו דם ברית. א"ר שמעון בן אלעזר לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית. [מפני שערלה כבושה היא. על מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול שבש"א צריך להטיף ממנו דם ברית]. וב"ה אומר אינו צריך: אמר מר ולא ספק דוחה את השבת. לאתויי מאי. לאתויי הא דתני רבנן בן שבעה מחללין עליו את השבת בן שמונה אין מחללין. ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת. בן שמונה חי הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו. אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה. פי' ר' יהודה אומר דוחה את השבת. מקרא יליף מילתיה כדאמרן. וענוש כרת. כשהוא גדול אם לא מל: ערלתו ודאי דוחה את השבת. דבהאי קרא כת' וביום השמיני. דילפי' מיניה אפי' בשבת. וכת' בסיפיה ערלתו דמשמע מיעוטא. ערלתו של זה ולא של אחר. ולמעוטי ספק אתא. ואנדרוגינוס ספק הוא. ונולד בין השמשות של ערב שבת נמי ספק הוא. ספק שבת זמנה. ספק אינה זמנה. ומילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת. וכן נולד כשהוא מהול. ספק הוא שמא ערלה כבושה היא. העור דבוק הוא בבשר. ולקמן פריך ספק קמא לאיתויי מאי. הואיל ותנא כל הני ספיקי. צריך להטיף. חיישינן שמא ערלה כבושה היא. ואפי' הכי מודו ב"ש דשבת לא דחי על גר דליכא שום ספק ערלה כגון ערבי מהול. וגבעוני מהול. בן שמונה אין מחללין עליו את השבת. שהרי הוא כמת. ואין מילתו מצוה. ואם תאמר א"כ לאו חילול הוא. שהרי הוא כמחתך בבשר מתה. לקמן נמי מוקי האי חילול במכשירי מילה ואליבא דר' אלעזר. מפני הסכנה. סכנת האם. שריבוי חלב שבדדיה מביאה לידי חולי. איתמר רב אמר הלכה כת"ק. ושמואל אמר הלכה כר' שמעון בן אלעזר. פי' כת"ק אליבא דב"ה שאין צריך להטיף ממנו דם ברית. רב אדא בר אהבה אתייליר ליה ההוא ינוקא כשהוא מהול. אהדריה אתריסר מהולאי שיטיפו ממנו דם ברית ולא רצו. משום דאפי' לב"ש ספק הוא ואין מחללין עליו את השבת. עד דשוויה כרות שפכה. שחתך מן הגיד. אמר תיתי לי דעברי אדרב. א"ל רב נחמן ואדשמואל לא עבר מר. אימר דאמר שמואל בחול. בשבת מי אמר. והוא סבר ערלה כבושה היא. דאיתמר רבה אמר חיישינן שמא ערלה כבושה היא. פי' אהדריה אתריסר מהולאי שיטיפו ממנו דם ברית. ולא רצו. משום דשבת הוא. ואפי' לבית שמאי ספק הוא ואין מחללין עליו את השבת. עד דשווייה כרות שפכה. הוא עצמו מלו ועשאו כמת שפכה שחתך מן הגיד. אדרב. דאמר אין צריך להטיף. בשבת מי אמר הא ספיקא הוא. והוא סבר. רב אדא. דודאי ערלה כבושה היא. ומחללינן. חיישינן שמא הא דאמר ר' שמעון בן אלעזר לדברי הכל צריך להטיף מספיקא קאמר שמא ערלה כבושה היא ולעיניין שבת לא מחללינן. ורב יוסף אמר ודאי ערלה כבושה היא ומחללינן שבתא: תניא רשב"ג אומר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה. כל ששהא שמונה ימים בבהמה אינו נפל. שנאמר ומיום השמיני והלאה הא לא שהא ספיקא הוי. מימהל היכי מהלינן ליה. אמר רב אדא בר אהבה מוהלין אותו מה נפשך. אם חי הוא שפיר קמהיל. ואי לא מחתך בבשר הוא. ואלא הא דתניא ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת. נימהליה ממה נפשך. אם הוא שפיר כו'. אמר מר בריה דרבינא. [אנא] ורב נחומי בר זכריה תרגומה להא שמעתא. מימהל הכי נמי דמהלינן ליה. לא נצרכא אלא למכשירי מילה ואליבא דר' אליעזר: פי' אינו נפל. ופוטר אמו מן החליצה ומן הייבום. והבא אחריו אין לו דין בכור כלל. הא לא שהא נפל מספק. ואינו פוטר אמו מחליצה וייבום. והבא אחריו בכור לנחלה. ואין בכור לכהן, פי' דבנחלה כת' ראשית אונו. מי שלבו דוה עליו יצא זה שאין לבו דוה עליו. ולגבי כהן אינו בכור דבפטר רחם תלא רחמנא. וכגון דלא קים ליה שכלו לו חדשיו. אבל קים לן הרי הוא כהי לכל דבריו. בין לעיניין אבילות בין לעיניין חליצה. ופדוייו. בבכור כתיב מבן הדש. מדתלייה בהכי ש"מ עכשיו נתברר הדבר שהוא של קיימא. ולא קודם לכן. הא לא שהא ל' יום באדם ובבהמה ח' ספיקא הוי. ולא שחטינן לבהמה בתוך ח' דילמא נפל הוא. מימהל היכי מחלינן ליה. תלמודא קא פריך ליה. היכי מהלינן שום קטן ביום ח' שחל להיות בשבת. דילמא נפל הוא ולא חזי למול ועושה חבורה שלא לשום מצוה. אי חי הוא כלומר אי כלו חדשיו שפיר קמהיל. ואי לא מחתך בבשר הוא. כאילו מחתך בבשר שחוטה שאינו עושה חבורה. לא נצרכה הא דקת' אין מחללין אלא למכשירי מילה. לר' אליעזר דאמר דחו שבת. הני מילי דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו שעברה ט' חדשים משימושה עד לידתה. ולא שימשה כל עיבורה. אבל ספק אין מכשיריה דוחין את השבת. דילמא לאו בר מילה הוא ומחלל שבת בעשותו פיחמין וברזל. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג: מי שהיה לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול באחד בשבת ושכח ומל של אחד בשבת בשבת חייב. פי' דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה הוא. ועבד חבורה שלא לצורך. ואפילו ר' יהושע מודה. אחד למול ערב שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל של ערב שבת בשבת ר' אליעזר מחייב. ור' יהושע פוטר. ר' אליעזר מחייב חטאת דמילה שלא בזמנה לאו דחיה שבת. ואע"ג דעסוק בדבר מצוה וטעה בדבר מצוה. שהוא טרוד באותו של שבת ומתוך כך טעה בזה. ואף בזה עשה מצוה שהרי ראוי הוא למול אלא שאינו דוחה את שבת. סבירא ליה לר' אליעזר דטעה בדבר ועשה מצוה מאחר שלא עשה מצוה כהלכה יש בה חיוב חטאת. ור' יהושע פוטר. דהא מ"מ מצוה קא עביד. ואע"פ שאינה מצוה מהודרת: קטן נימול לשמונה. לתשעה. לעשרה. לאחד עשר. לשנים עשר. לא פחות ולא יותר. כיצד. כדרכו לשמונה. נולד בין השמשות נימול לתשעה. בין השמשות של ערב שבת נימול לעשרה. יום טוב אחר השבת נימול לאחד עשר. שני ימים טובים של ראש השנה נימול לשנים עשר: קטן החולה אין מוהלין אותו עד שיבריא. אמר שמואל חלצתו חמה נותנין לו כל שבעה להברתו. אי בעיא להו מי בעינן מעת לעת. ת"ש דתני לודה יום הברותו כיום הולדו. מאי לאו מה יום הולדו לא בעינא מעת לעת אף יום הברותו לא בעינן מעת לעת. לא עדיף יום הברותו מיום היולדו. דאילו יום היולדו דווקא קאמר לא בעינא מעת לעת. ואילו יום הברותו בעינא מעת לעת. פי' חלצתו חמה. נשלף החלי ויצא מן גופו דתני לודה. שם חכם. יום הברותו. כיום הולדו. ממתינין לו שבעה. כיום הולדו. מאי לאו כיום היולדו דווקא קאמר לא בעינא מעת לעת. לא עדיף. כלומר יום הברותו ביום היולדו. למיתן ליה שבעה. מיהו עדיף הא מהא. דיום הברותו בעינא מעת לעת: ואילו הן ציצין המעכבין את המילה. בשר החופה את העטרה. ואינו אוכל בתרומה. ואם הוא בעל בשר. מתקנו מפני מראית העין. מל ולא פרע כאילו לא מל. ואמרי' בגמרא א"ר אבינא אמר ר' ירמיה בר אבא בשר החופה רוב גובהה של עטרה. פי' דלא תימא רוב העטרה דקת' מתני' רוב הקיפה אלא אפילו רוב גובהה במקום אחד מעכב את המילה: פי' ציצין. רצועות של בשר שנשארו מן הערלה. עטרה. היא שפה גבוהה המקפת את הגיד סביב וממנה משפע ויורד לראשו. ואינו אוכל בתרומה אם כהן הוא. דילפי' ביבמות ערל אסור בתרומה. ואם היה בעל בשר שהיה שמן ונראה בשר של מעלה מערלתו לאחר שניטלה ערלה כולה כאילו אותו בשר חוזר וחופה את הגיד. מתקנו ומשפע באיזמל אותו עובי. מפני מראית העין. שלא יהיה נראה כערל. פרע. גילה: אמר שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו כל זמן שמתקשה ונראה מהול אינו צריך למולו. ואם לאו צריך למולו. במתנית' תנא. רשב"ג אומר קטן כל זמן שמתקשה ואין נראה מהול צריך למולו. ואם לאו אין צריך למולו. מאי בינייהו. איכא בינייהו נראה ואינו נראה: פי' מסורבל. פלטריץ ב'. לשון מסורבלין בשר כדוב. בריש ע"ז:
ת"ר המל אומר אשר קדשנו ב"ו על המילה: אבי הבן אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. העומדים שם אומרי' כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה לחופה ולמעשים טובים: