״וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה׳ בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה׳. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה״ (דברים לד, ה–ו). במילים אלו באים אל סופם חייו של גדול מנהיגי ישראל בכל הדורות.
התורה נגמרת כפי שהתחילה, בפעולה אלוהית של רוך. בתחילתה נפח אלוהים רוח חיים בגופו של אדם הראשון, ועתה, בסוף חמשת חומשי תורת משה, הוא קובר את האדם הדגול מכולם בצאת נשימתו האחרונה. זה סוג של חיתום, של גאולה, של תיקון: אדם וחוה לא הורשו לאכול מעץ החיים, המקנה חיי נצח, אבל משה נתן את התורה – ״עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר״ (משלי ג, יח) – לישראל, וכך הטעימם מטעם הנצח. אך יש במעגל הזה, של ראשית וסוף, גם נופך של גלות ושל אי־השלמה: כשם שאדם וחוה נאלצו לעזוב את גן עדן, כך נמנעה ממשה הכניסה לארץ ישראל.
שני הסיפורים חותרים במהותם לשאלה מהו להיות אדם. השם ״אדם״ עצמו בא מן המילה ״אדמה״. משחק המילים הזה מופיע בתורה גם לגבי אדם וגם לגבי משה. על אדם נאמר, ״וַיִּיצֶר ה׳ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה״ (בראשית ב, ז). ועל משה נאמר, ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד, מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה״ (במדבר יב, ג).
ההקבלה מופלאה. אף כי כל אחד מאיתנו עשוי ״בצלמו וכדמותו״ של אלוהים (על פי בראשית א, כו), אנחנו גם ״עפר מן האדמה״, נשמות שנתגלמו בגוף, חלק מעולם הטבע, ומתוך כך כפופים לחוקים בל־יופרו של צמיחה, קמילה ושקיעה. איננו יכולים לחיות לנצח, ולכלל הזה אין יוצאי דופן – גם לא אדם הראשון, שאת צורתו צר אלוהים עצמו, ולא הגדול בבני האדם, שראה את ה׳ ״פנים אל פנים״. לכל אחד מאיתנו יש ירדן שהוא לא יחצה, מסע שהוא לא ישלים, גן עדן שהוא לא יזכה לו בימי חייו.
כל תקופה – ודמות משה שלה. בקרב חז״ל, אלה הקרובים יותר אל המיסטיקה ראו במשה את האיש שעלה לשמיים בעת מתן תורה, ושם היה עליו להתווכח עם המלאכים שהתנגדו לרעיון שמתנה יקרה זו תימסר לילוּד אישה. ה׳ אמר למשה לענות להם, ולמשה היה מענה מכריע: ״כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות [שבת]?... מה כתיב בה? ׳כבד את אביך ואת אמך׳; אב ואם יש לכם? שוב, מה כתיב בה? ׳לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב׳: קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?״,1שבת פח ע״ב – פט ע״א. זהו משה המתווכח עם מלאכים ויכול להם.
אחרים מבין חכמינו ראו בו את ״משה רבּנו״: רב ומורה הלכה. בתפקידו זה הם זיהו סמכות עצומה; כדי כך, שאמרו במדרש כי כאשר התפלל משה לה׳ שיסלח לעם על חטא העגל, ה׳ ענה שאינו יכול: ״משה, כבר נשבעתי: ׳זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם׳ (שמות כב, יט), ודבר שבועה שיצא מפי איני מחזירו״. משה ענה: ״ריבון העולם, ולא נתת לי הפרה של נדרים?... דין הוא שתתיר את נדרך כאשר צִוִּיתני להתיר לאחרים״. ממשיך המדרש ומספר: ״מיד נתעטף בטליתו וישב לו כזקן, והקדוש ברוך הוא עומד כשואל נדרו״. עד כדי כך: משה, כמעין דיין, התיר לה׳ את נדרו.2שמות רבה מג, ד.
בעיניו של פילון האלכסנדרוני, הפילוסוף היהודי בן המאה הראשונה לספירה, משה היה מלך־פילוסוף מהסוג שתואר בהמדינה לאפלטון.3בספרו של פילון חיי משה. הוא מושל באומה, מחוקק את חוקיה, מייסד את טקסיה, ומתנהל בכבוד ובהוד. הוא חכם, שקול וקר רוח. זהו משה היווני, שביטוי חזותי למהותו יש אולי בפסלו המפורסם של מיכלאנג׳לו ״משה״.
אבל המרגש כל כך בדמותו של משה בתורה אינו אחד מאלה. המרגש מכול הוא שמשה מופיע לעינינו כאדם במהותו. אין דת המתעקשת ביֶתר עמקות ושיטתיות מן היהדות על השוני המוחלט בין אל לאדם, בין שמיים לארץ, בין המוחלט לסופי. תרבויות אחרות טשטשו את הגבול, והניחו לבני אדם מסוימים להצטייר כדמויי אלים, כמושלמים, כנטולי פגמים. גם בתוך היהדות התקיימה תמיד נטייה כזאת, אף כי בשוליים: לראות את החכמים כקדושים ואת גדולי התורה כמלאכים, להתעלם מספקותיהם ומחסרונותיהם ולהופכם להתגלמויות על־אנושיות של שלמוּת. אבל התנ״ך גדול מכך. הוא מספר לנו שאלוהים, שלעולם אינו מחסיר מהיותו אלוה ולו כמלוא נימה, אף פעם אינו מבקש מאיתנו בני האדם שנהיה יותר מאשר רק־בני־אדם.
משה הוא אדם. אנחנו רואים אותו בייאושו, כשהוא שואל את נפשו למות. אנחנו רואים אותו מאבד את עשתונותיו. אנחנו רואים אותו על סף אובדן אמונתו בעם שהוא נועד להנהיג. אנחנו רואים אותו מתחנן שיורשה לו לעבור את הירדן ולהיכנס לארץ. משה הוא גיבורם של אלה הנאבקים עם המצב הקיים, עם העולם כפי שהוא והאנשים כפי שהם, ויודעים כי ״לא עליך המלאכה לגמור – ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה״.4משנה, אבות ב, טז.
התורה מדגישה ״וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה״ כדי שקברו של משה לא ייעשה לאתר צליינות או פולחן. קל מדי להפוך בני אדם, אחרי מותם, לקדושים ולאלים־למחצה. משה מתקיים ביהדות לא כמוקד לפולחן אלא כדמות מופת שכל אחד מאיתנו מוזמן לשאת אליה עיניים. הוא הסמל הנצחי לאדם שעלה לגדולה בזכות מה ששאף אליו, לאו דווקא בזכות הישגיו הממשיים. התארים שהתורה מצמידה לשמו – ״הָאִישׁ מֹשֶׁה״ (במדבר יב, ג), ״עֶבֶד ה׳״ (דברים לד, ה), ״אִישׁ הָאֱלֹהִים״ (דברים לג, א) – מרשימים דווקא בשל צניעותם. משה ממשיך לשאוף.
העוצמה בסיפורו של משה מצויה דווקא בכך שהוא מאשר לנו את היותנו בני תמותה. יש הסברים רבים מדוע לא הורשה משה להיכנס לארץ היעודה, אבל אחד המשכנעים בהם הוא זה שנתן פרנץ קפקא:
כל ימיו הוא נושא את עיניו לכנען. לא יאומן כי לא יראה את הארץ אלא לפני מותו. רק משמעות אחת יכולה להיות למבט אחרון זה – להראות במה לא־שלמים הם חיי־האדם, לא־שלמים משום שחיים כאלה יוכלו להימשך עד לאין קץ ובכל זאת לא יהיו אלא הרף־עין אחד. משה אינו בא לארץ כנען לא משום שחייו היו קצרים מדי, אלא משום שחייו היו חיים אנושיים.5פרנץ קאפקא, יומנים: 1914–1923, מגרמנית: חיים איזק, תל אביב: שוקן, תשל״ט, עמ׳ 162, רשומה מיום 19.10.1921.
משה לא היה אברהם: מבשר שלום, שלֵו, מיושב, אדם המתרחק מגעש הפוליטיקה ויחסיו עם האל פרטיים. לא הוא. הוא השתייך לשלב מאוחר יותר בהיסטוריה, כשישראל כבר לא היה משפחה ולא שבט אלא עם, על כל המשתמע מכך באשר לעימותים ומריבות. הוא היה איש העומד בין שמיים לארץ, מביא את דבר האלוהים אל העם ואת דבר העם אל האלוהים, נאבק תכופות עם זה ועם זה, מנסה לשכנע את העם לשמוע בקול ה׳ ואת ה׳ לסלוח לעם.
לא רק שמשה פגש את ה׳ בסנה הבוער; הוא היה סנה בוער, דולק בתשוקת צדק, אשר (שלא כאחיו אהרן) מעדיף את העיקרון על פני הפשרה. רש״י מציין שהאבל על אהרן היה נרחב מהאבל על משה (על אהרן נאמר כי ביכה אותו ״כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל״ [במדבר כ, כט]; בפסוק המקביל, על מות משה, חסרה המילה ״כל״ [דברים לד, ח]), מפני שאהרן היה איש שלום, ומשה איש אמת. אנחנו אוהבים שלום, ואילו את האמת קשה לפעמים לשאת. לאנשי אמת יש אויבים, לא רק חברים.
חמש פעמים מכנה התורה את משה ״איש״.6שמות יא, ג; לב, א, כג; במדבר יב, ג; דברים לג, א. משה היה הגדול בבני עמנו בכל הדורות, אבל הוא היה ונשאר בן אדם. עניין זה מודגש בפרקים האחרונים בתורה. התורה רומזת לאקסיומה הנמצאת בתשתית חזונה: אם אלוהים הוא אלוהים, האנושות יכולה להיות אנושית. אסור לטשטש את הגבול. גיבורי היהדות אינם אלים בצורת אדם. להפך: השגב המוחלט של אלוהים משמעותו אחריות מוחלטת של בני האדם.
ביהדות, יותר מבכל אמונה אחרת בהיסטוריה, האדם מגיע למלוא קומתו, כבודו וחירותו. לא הוכתמנו בחטא קדמון. איננו מחויבים להכנעה גמורה. אלו הן דרכים מכובדות לראות את המצב האנושי, אבל הן אינן הדרך היהודית. משום כך היהדות הייתה, ותמיד תהיה, קול מובחן וייחודי בשיחה האנושית.
האיש משה: בן תמותה, מסוגל לחטא, מלא ספקות לגבי עצמו, מתוסכל תכופות, כועס מפעם לפעם, ופעם אחת אפילו נופל לתהום הייאוש. זהו משה המוביל את העם לחופש ובתוך כך מרחיב ללא הרף את אופקי השאיפות שלו, וכך מטביע בו את חותמו. משה שאנו פוגשים בתורה איננו דמות מיתית, גיבור אפּי, אב טיפוס, מי שפגמיו מטואטאים מתחת לשטיח הסיפורי כדי לעשותו למושא הערצה. לא ולא. משה הוא אנושי. אנושי לתפארת.
הרמב״ם כתב, בהצהרתו הגדולה על הרצון החופשי של האדם: ״כל אדם ואדם [שימו לב: לא רק כל יהודי] ראוי להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם״.7משנה תורה, הלכות תשובה ה, ב. לו נטען כך על מייסדה של כל אמונה אחרת, היה הדבר נשמע אבסורד. אך משה, עצם האנושיות שלו מקרבת אותו אלינו ומזמנת אותנו אל הגדוּלה. הגבול הברור, המוחלט, האונטולוגי, בין שמיים לארץ – משמעותו היא שאלוהים אינו מבקש מבני האדם אלא שיהיו בני אדם, לא פחות ואף לא יותר.
זו השקפת עולם קפדנית, אך היא גם הצלולה ביותר המוכרת לי, ובסופו של דבר האנושית ביותר. היא הצלולה ביותר מפני שהיא מתעקשת על הבחנה חדה בין האינסופי לסופי, בין הנצחי לחולף, בין אלוהים לבינינו. היא האנושית ביותר כי היא מאצילה על כל אחד מאיתנו, במידה שווה, הוד בקנה מידה נצחי. אנחנו, כולנו, עשויים בצלמו של אלוהים וכדמותו. איננו צריכים שום תיווך כדי לדבר אל ה׳. איננו צריכים שום כומר או מליץ יושר שמימי כדי שה׳ יסלח לנו. כולנו בניו ובנותיו.
המרחק בינינו לבין ה׳ אינסופי, אבל יש גשר מעל התהום הזאת והוא השפה, המילים, התקשורת. ה׳ מדבר אלינו בהתגלות. אנחנו מדברים אליו בתפילה. שיחה משותפת זו היא אשר אפשרה לאברהם, המכנה עצמו ״עָפָר וָאֵפֶר״ (בראשית יח, כז), לומר לה׳ ״הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?״ (שם, כה). אפשרות זו של דיאלוג היא אשר אפשרה למשה לומר לה׳ ״וְעַתָּה, אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם – וְאִם אַיִן, מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ״ (שמות לב, לב). הדיאלקטיקה המתמשכת בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, בין דבר ה׳ לפרשנות האנושית, חבקה אבות ונביאים, חכמים וסופרים, משוררים ופילוסופים, מפרשׁים ופוסקים, ולא חדלה מימי משה ועד ימינו.
לא טעתה אפוא המסורת היהודית כאשר, בבקשה לחלוק למשה כבוד עילאי, לא קראה לו משה המשחרר, משה המחוקק, משה מייסד האומה, משה המצביא או אפילו משה הנביא, גדול הנביאים – אלא כינתה אותו פשוט משה רבנו. ״תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב״ (דברים לג, ד). מילים אלו – לא רק מילים, אלא כתב ברית שעיצב את דפוסי החיים היהודיים ואת מבנה ההיסטוריה היהודית – הן, בכל דור ודור, חוליית הקישור שבינינו לבין היושב במרומים. לעולם אין היא מתקלקלת, מתאפסת, אובדת או מתיישנת. ה׳ עשוי להסתיר את פניו, אבל אף פעם אינו מושך מאיתנו את דבריו.
בהיפרדנו ממשה, והוא מאיתנו, אנו משווים לנגדנו תמונה בל־תימחה: תמונת האיש שהתקרב לכלל ייאוש אך הותיר מורשת נצחית של תקווה; תמונת האיש שמת מבלי שהשלים את מסעו, אך הוסיף ללכת עִם עַם ישראל במסעותיו מאז ועד היום. האנושיות שלו היא הבוהקת מתוך גווילי התורה. לפעמים קרינה זו חזקה כל כך שאנו יראים להביט, אך הוא בן אנוש, בן תמותה, בר כישלונות, צינור שדרכו ה׳ דיבר, שליח שבאמצעותו ה׳ פעל. דמותו האנושית של משה היא תזכורת נצח לכך שאף על פי שגם אנחנו בני תמותה, גם אנו יכולים להגיע לגדולה: אם ניתן לשכינת ה׳ לשפוע בעדנו, כשמילותיו מדריכות אותנו ורוחו מפיחה בנו חיים.
הערת העורך: המהדורה העברית של שיעורים במנהיגות
נושא המנהיגות תמיד היה בעל חשיבות גדולה לרב זקס זצ״ל, והוא חלחל לרבים מספריו וחיבוריו על הפרשות. בשנת תשע״ד החליט הרב זקס להפוך את המנהיגות לנושא המרכזי של הדרשות השבועיות שלו על הפרשה, ואלו יצאו מאוחר יותר בהוצאת מגיד באנגלית תחת הכותרת שיעורים במנהיגות (Lessons in Leadership). הגרסה האנגלית של שיעורים במנהיגות התגלתה כספר פרשת השבוע הפופולרי ביותר מכל ספרי הרב זקס על הפרשות עד כה. הוצאת מגיד מבית קורן עם עמותת מורשת הרב זקס נרגשות להביא את הספר הזה לקהל דוברי העברית.
חלק מהדרשות המקוריות בגרסה האנגלית כבר תורגמו לעברית ופורסמו בספרו של הרב זקס שיג ושיח (מגיד, 2017). משום כך, החלטנו להחליף חלק מהדרשות הללו בדרשות מוקדמות יותר של הרב זקס, שגם בהן מופיעה המנהיגות כמוטיב מרכזי, ולא פורסמו עד כה בעברית. להלן הדרשות שאינן מופיעות במהדורה האנגלית של שיעורים במנהיגות:
יחד עם זאת, בדרשות הבאות מופיעים כמה מהרעיונות החשובים ביותר על אודות מנהיגות במשנתו של הרב זקס, ולכן החלטנו לכלול אותן בספר הנוכחי, אף שהן כבר פורסמו בעברית בשיג ושיח: