איומים רבים קמו לאורך השנים על מנהיגותו של משה, אך מרד קורח ועדתו היה הקשה והסבוך מכולם. המפרשים מצביעים על כך שבמרד השתתפו שלוש קבוצות נבדלות, שלכל אחת מניעים משלה.
היה, תחילה, קורח עצמו. מייחוסו המשפחתי, הנמסר לנו בתחילת הפרשה –
״קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי״ – למדו חז״ל מה הציק לו, ושחזרו את דבריו כך:
ארבעה אחים היו אחֵי אבא: ״וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל״ (שמות ו, יח). עמרם הבכור, זכה אהרן בנו לגדולה ומשה למלכות. מי ראוי ליטול את השניה? לא השני?... אני, בנו של יצהר, הייתי ראוי להיות נשיא על משפחות – והוא [=משה] עשה [=מינה] בנו של עוזיאל [=את אליצפן]. קטן של אחֵי אבא יהי גדול עלי? הריני חולק עליו ומבטל כל מה שנעשה על ידו!1במדבר רבה יח, ב.
קורח התמרמר על שדילגו על הענף שלו במשפחת קהת, ענף עמרם, כאשר מונה ל״נְשִׂיא בֵית אָב לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי״ דווקא ״אֶלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל״ (במדבר ג, ל). עוזיאל היה הצעיר בארבעת בני קהת. קורח היה בנו של יצהר, הבן השני אחרי עמרם. הוא כבר הרגיש מקופח מכך שמענף עמרם יצאו שני המנהיגים הבכירים של העם כולו, משה ואהרן; מינוי בעל התפקיד הבא ממשפחת עוזיאל ולא ממשפחת יצהר היה עלבון אחד יותר מדי. הוא הרגיש מושפל, וגמר אומר להדיח את משה
ואהרן.
שאיפה נכזבת הייתה גם המניע של שתי הקבוצות המורדות האחרות, בני ראובן ומאתיים וחמישים ״נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד״ מהשבטים האחרים. כדברי המלבי״ם (בפירושו לשני הפסוקים הראשונים בפרק טז):
דתן ואבירם ואון בן פלת... התלוננו על שניטלה הבכורה מראובן, שלפי מה שהיה ראובן הבכור ראוי שתצא ממנו המלוכה והכהונה... והתלוננו על שניתנה הכהונה ועבודת ה׳ לשבט לוי והמלוכה והקדימה בדגלים ליהודה וגם על שניתנה הבכורה ליוסף...
[ומאתיים וחמישים הנשיאים] טענו שהם נשיאי עדה קריאי מועד... רצו שהכהונה תינתן לנשיאי העדה הראויים לזה כפי מעלתם, לא שתינתן לשבט אחד כולו שיהיה בירושה מבלי הבט על מעלת הכוהנים ושלמותם. וגם יש לומר כמו שכתב הרב אברהם אבן עזרא, שהיו גם כן בכורים פטרי רחם וטענו שהכהונה מגיע[ה] להם.
ראובן היה בכורו של יעקב, אך על השבט שלו דילגו בשיטתיות בכל פעם שנתמנו אנשים לתפקידי מנהיגות – והדבר עורר בשבט תחושות קיפוח. מרמור שרר גם בקרב הבכורות בשבטים אחרים ובמשפחות אחרות מאז נלקחה הכהונה מהבכורות כולם וניתנה לבני שבט לוי.
בקיצור, כל אחת משלוש הקבוצות הונעה מקנאה וזדון כלפי שני אנשים, משה ואהרן, שלדידן ניכסו תפקידי מנהיגות לעצמם ולבני שבטם. התלונות היו שונות, ולא את כולם אפשר היה לרַצות. יתרה מכך, לו ויתר מי מהם על דרישתו, היה הדבר רק מעורר תלונות חדשות. הדבר שאיחד אותם – כפי שקורה הרבה בבריתות מוזרות בין קבוצות לא מרוצות – לא היה חזון משותף לעתיד, אלא אי־נחת מן ההווה.
פרטיו המדויקים של הסיפור סבוכים ועמומים משהו, אבל דבר אחד ברור כשמש: ההאשמה שהמורדים הפנו כלפי משה ואהרן.
וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם, ״רַב לָכֶם! כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה׳. וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה׳?״ (במדבר טז, ג)
שניים מהמורדים, דתן ואבירם, הרחיקו לכת מעבר לכך: ״הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר״, הטיחו, ״כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר?״ (טז, יג). לכאורה, היה בטיעון הזה היגיון משכנע. ה׳ הועיד את בני ישראל להיות ״מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ״ (שמות יט, ו), כלומר ממלכה שכל אחד מנתיניה הוא כוהן, אומה שכל בניה קדושים. אם כן, מדוע רק משפחה אחת משמשת בכהונה, ויש רק כוהן גדול אחד?
השופט והמצביא גדעון אמר, שנים רבות אחר כך, ״לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם. ה׳ יִמְשֹׁל בָּכֶם״ (שופטים ח, כג). מה אפוא ההצדקה לממשל של מנהיג ממונה אחד, כגון משה? מדוע לא לאמץ כבר במדבר דגם כגון זה שעתיד להיות בימי השופטים – אין מלך בישראל, אך מפעם לפעם, בשעת משבר, מובילה את העם דמות כריזמטית, ואז חוזרת לאלמוניותה? ובאמת, עוד במדבר, בפרשה הקודמת, עשה כך כלב. למה לא? הרי די לעם במנהיגותו של הקב״ה!
אחרי גדעון, בתום תקופת השופטים, הזהיר שמואל הנביא את העם מפני הסכנות שבמינוי מלך:
זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ... וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו... וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם, וְלֹא יַעֲנֶה ה׳ אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא. (שמואל א׳ ח, יא–יח)
זו הטרמה מקראית למימרתו המפורסמת של הלורד אקטון כי הכוח נוטה תמיד להשחית. למה אפוא לתת למשה ולאהרן את הכוח, לסוגיו השונים, שנראה כי החזיקו בו?
אבל הייתה למורדים טעות. היא טמונה בטענתו של קורח כי משה ואהרן מתנשאים ״על״ העם, ובאמירתם של דתן ואבירם כי משה ״משתרר״ עליו. המורדים ראו את המנהיגות כמעמד. מנהיג הוא זה המוצב מעל השאר: זכר האלפא, בעל הבית, השליט, המפקד העליון, זה שאנשים סוגדים לו ויראים מפניו. כאלה הם מנהיגים בחברות היררכיות.
אבל המנהיגות בתורה אינה כזאת, וכבר ראינו סימנים רבים לכך. על משה היא אומרת כי היה ״עָנָו מְאֹד, מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה״ (במדבר יב, ג). על אהרן והכוהנים, בתפקידם כמברכי העם, היא אומרת ״וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם״ (במדבר ו, כז). כלומר הכוהנים היו מעין צינור שדרכו שפעה ברכת ה׳. לא הכוהן ולא הנביא החזיקו בכוח אישי או בסמכות. הם היו מוסריהן של מילים שאינן שלהם. הנביא אמר את דבר ה׳ לזמן הזה. הכוהן אמר את דבר ה׳ לכל עת. אך לא זה ולא זה היו מקור הדברים. משום כך, הענווה לא הייתה תכונה מקרית שלהם, אלא תמצית תפקידם.
די היה בשמץ של רמז כי הם מפעילים סמכות משלהם, ואומרים דברים משל עצמם, או עושים מעשה מטעם עצמם, כדי להביא את כהונתם לידי סיום. אכן, כך נחתם גורלם של משה ואהרן, כשהעם התאונן והם אמרו ״שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים, הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?״ (במדבר כ, י). פירושים רבים הוצעו באשר לבעייתיות שבדבריהם אלו ושבהכאת הסלע, אבל אחד מהם, שוודאי יש בו אמת, הוא שהם ייחסו את הפעולה לעצמם ולא לה׳.2חזקוני על אתר.
אפילו המלך – תפקיד הכרוך מעצם טיבו בכבוד ובמעמד – מצוּוה בתורה להיות עניו. עליו לשאת איתו ספר תורה ולקרוא בו כל ימי חייו, ״לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה׳ אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם, לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו״ (דברים יז, יט–כ).3ראו גם רמב״ם, משנה תורה, הלכות מלכים ב, ו.
ביהדות, מנהיג אינו אדם השם עצמו מעל מונהגיו. זהו כשל מוסרי, לא סמל מעמד. היעדר היררכיה אין פירושו היעדר מנהיגות. מנהיג הוא מי שמתאם, שנותן מבנה וצורה למפעל המשותף, שמבטיח שכולם פועלים על פי אותו מרשם, מתקדמים לאותו כיוון, פועלים כצוות ולא כאוסף של פרימדונות.
מנהיג צריך שיהיה לו חזון, ועליו לדעת להנחילו. לפעמים עליו לכפות משמעת. בלי מנהיגות, אפילו הכישרונות המוזיקליים הנוצצים ביותר יפיקו יחד לא מוזיקה אלא רעש. היהדות ידעה זאת מימי קדם. ״בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה״ (שופטים יז, ו; כא, כה). זה מה שקורה כשאין מנהיגות.
לתורה, ולתנ״ך כולו, יש דרך מיוחדת לומר זאת. את הכבוד הנעלה ביותר קיבל משה כשזכה לכינוי ״עֶבֶד ה׳״. הוא נקרא כך פעם אחת במותו (דברים לד, ה), ולא פחות מ־18 פעם בתנ״ך כמכלול. ה׳ קורא לאברהם, ולאחר מכן גם לכלב, ״עַבְדִּי״ (בראשית כו, כד; במדבר יד, כד). יהושע מכונה פעמיים ״עֶבֶד ה׳״ (יהושע כד, כט; שופטים ב, ח). ביהדות, מנהיג הוא עבד ומנהיגות היא עבדות. מנהיגות שאינה כזאת אינה מנהיגות כפי שהיהדות מבינה מושג זה.
גם אנחנו, כולנו, עבדי ה׳. התורה אומרת זאת: ״כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים; עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״ (ויקרא כה, נה). כלומר משה איננו ישות מסוג שונה מזה שכולנו נועדנו להיות. כולנו עבדי ה׳ – ומשה רק מגלם זאת באורח עילאי. אצל עובד ה׳, ככל שיש פחות ״אני״ כך יש יותר אלוהים. משה היה הדוגמה המובהקת לעיקרון שטבע רבי יוחנן, ״כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב״ה אתה מוצא ענוותנותו״.4מגילה לא ע״א.
עיקרון זה התגלה כהרה גורל בתולדות ישראל בגלל מאורע מסוים. לקראת סוף ימי מלכותו של שלמה גאתה בעם תסיסה על רקע נטל המיסים והחובות הכבד שהושת עליו, בין היתר לשם בניית המקדש. כשהמלך מת נשלחה אל היורש, רחבעם בן שלמה, משלחת בראשות ירבעם שואף המנהיגות. בקשתם הייתה פשוטה וברורה: ״אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ, וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ״. רחבעם ביקש מהם לחזור אליו בעוד שלושה ימים, ופנה להתייעצויות. ״אֵיךְ אַתֶּם נוֹעָצִים לְהָשִׁיב אֶת הָעָם הַזֶּה דָּבָר?״, שאל את יועציו הזקנים של אביו המנוח. תשובתם מאלפת: ״אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם וַעֲנִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים, וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים״ (מלכים א׳ יב, ד–ז).
משימתו של המלך היא לדבריהם לשרת את העם, לעובדו – לא להכביד עליו עול. זו הייתה עצה חכמה. אך למרבה הצער, רחבעם הצעיר והפזיז לא שמע לה. הוא פנה לחבריו בני גילו שאיתם גדל. עצתם הייתה הפוכה. הם אמרו לו, בעצם: תראה להם מי הבוס. תגיד להם, ״קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי. אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד, וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם, אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים״ (יב, י–יא).
וכך עשה רחבעם. התוצאה הייתה לא מפתיעה. רוב העם הלך אחר ירבעם. הממלכה נקרעה לשתיים. זו הייתה תחילת הסוף של הממלכה. מנהיגות סמכותנית – שבה המנהיג מציב את עצמו מעל עמו ומשתרר עליו – מעולם לא הייתה מקובלת על עם ישראל.
ישנו מושג חשוב, שהונחל לרבים בידי רוברט ק׳ גרינליף (1904–1990): ״מנהיגות משרתת״.5Robert K. Greenleaf, Servant Leadership, New York: Paulist Press, 2002. בהשראת רומן מאת הרמן הסה שיש בו נימות בודהיסטיות, הוא פיתח את התפיסה שמנהיג הוא משרתם של מונהגיו. ליהדות יש גרסה שונה מעט לרעיון זה, והיא שהמנהיג הוא עבד ה׳, לא עבד העם; אבל בכל מקרה, הוא אינו האדון. רק אלוהים אדון. המנהיג אינו ״מעל״ העם: הוא והעם שווים. הוא המורה של העם, המדריך, הסנגור והמגן. משימתו היא להזכיר לעם בלי לאות את ייעודו, ולעורר בו השראה להיות נאמן לייעוד זה.
ביהדות, מנהיגות אינה קשורה לפופולריות: ״תלמיד חכם שבני עירו אוהבים אותו, אין זה משום שהוא מעולה אלא משום שאינו מוכיח אותם בענייני שמיים״.6כתובות קה ע״ב, בתרגום לעברית. מנהיג אמיתי גם אינו שש על תפקידו. כמעט כל המנהיגים הגדולים במקרא היססו ליטול עליהם את עול ההנהגה. רבן גמליאל סיכם זאת באומרו לשני חכמים שהוא רצה למנות לתפקיד: ״מדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!״7הוריות י ע״א–ע״ב.
מנהיג אמיתי הוא עבד, לא אדון. הוא אינו מנסה להעמיד עצמו מעל אחרים או להשתרר עליהם. למנהיגות ככוח, כשליטה, כאדנות או כשררה אין מקום ביהדות. להפך: ההישג הגדול ביותר של מנהיג הוא לשרת את ה׳ ולעזור לאחרים לעשות זאת. את זאת הבין משה – ולא הבינו קורח ועדתו.