אין מלך בישראל
אחרי מות יהושע לא קם לישראל מנהיג. בתולדות חייה הקצרים, לא היתה מוכרת לאומה מציאות חיים כזו. מאז היינו לעם זכינו שהקב"ה עצמו העמיד לנו מנהיגים בבחירה ישירה ומפורשת. אל משה נגלה ה' בסנה - "ויאמר ה' ראֹה ראיתי את-עני עמי אשר במצרים… ועתה לכה ואשלחך אל-פרעה והוצא את-עמי בני-ישראל ממצרים"1(שמות ג ז-י.). כשקרב קצו של משה הדריכו הקב"ה במציאת ממלא מקום ובהכשרתו לתפקידו - "ויאמר ה' אל-משה קח-לך את-יהושע בן-נון איש אשר-רוח בו, וסמכת את-ידך עליו"2(במדבר כז יח.) ואילו בסוף ימי יהושע לא נתמנה ממשיך. גם יהושע עצמו לא ביקש מה' להעמיד לו יורש, כשם שעשה משה רבו, וגם העם לא חיפש מנהיג ולא התלכד מסביב למנהיג אחד.
בתחילת ספר שופטים מתוארת עדיין תקופה שבה היו בני-ישראל חדורים בתחושת שליחות להמשיך את מפעלו של יהושע ולהשלים את כיבוש הארץ. הם פנו אל ה' בשאלה "מי יעלה-לנו אל-הכנעני בתחלה להלחם בו" (שופטים א, א), אבל הם לא שאלו מי יהיה המנהיג, והקב"ה בתשובתו "קיבל" את הגישה ולא ייחד להם מנהיג, אלא קבע מי יהיה השבט הראשון שימשיך בטיהור הארץ מידי שוביה - "ויאמר ה' יהודה יעלה, הנה נתתי את-הארץ בידו" (שופטים א, ב). כאשר קיבלו בני-ישראל את תשובת ה' החל שבט יהודה בהכנות לקרב. אבל גם אז לא מינו בני שבט יהודה מנהיג שיצא ויבוא לפניהם למלחמה, כל שכן ששאלת המנהיג הלאומי הוזנחה. כך היה במשך כל תקופת השופטים, אם קמו מנהיגים לאומיים, הרי שהם קמו בעקבות מצוקה, וכשהמצוקה הסתיימה, התמסמסה גם המנהיגות.
בתשובת ה' לבני-ישראל "יהודה יעלה" אנו עדים לשינוי נוסף בהכוונה האלהית להמשך מפעלנו הלאומי: בימי יהושע למדנו שכיבוש הארץ חייב להיעשות על ידי כל ישראל. לאחר שיהושע הוציא למלחמת העי הראשונה שלושת אלפים לוחמים בלבד, וזאת על-פי ההערכה האסטרטגית של המרגלים שריגלו את העי3(יהושע ז ב-ד.), הוא זכה לביקורת אלהית. וכשהדריכו ה' כיצד לצאת לקרב, הוא ציוה עליו לקחת איתו את כל עם המלחמה4יהושע ח א, וראה בספר 'מעבור הארץ' עמ' 94., כי לשיתוף האומה כולה בכיבוש הארץ יש ערך אידיאי מוחלט. והנה כאן, ההדרכה האלהית ויתרה על שיתופו של כל העם בהמשך הכיבוש, ובני יהודה אף לא פנו אל בני השבטים האחרים בבקשה שיצטרפו עימם לקרבות מלבד פנייתם לבני שמעון אחיהם, פניה שהיה בה הן חשבון מוסרי והן חשבון אסטרטגי5ראה לקמן עמ' 25., אך כל שאר השבטים יכלו באותה שעה לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו.
אילו היו לעם קריטריונים ברורים לבחירת מנהיג, היינו יכולים להקשות מדוע בני-ישראל לא בחרו באותה תקופה מנהיג לאומי. אך מאחר שהתורה לא כתבה את הסיבות לבחירת משה ויהושע, יכלו בני-ישראל להבין, שבחירתם של אותם מנהיגים נבעה מערכם הסגולי ולא בגלל מעלה זו או אחרת באישיותם. כפי שלמדנו גם על אברהם אבינו, שצידקותו לא הוזכרה במקרא, כדי להדגיש שהבחירה בישראל היא בחירה בעצם ולא במקרה בגלל תכונה או מעשה מסוים6מהר"ל, נצח ישראל פרק יא ד"ה "וכבר הרחבנו".. אמנם בדברי חז"ל מוזכרות סיבות מדוע נבחרו משה ויהושע7(שמות רבה ב ב-ג, במדבר רבה כא יד.), אבל העובדה שהמקרא לא כתבן מעידה "כי מעלת משה היתה בעבורם (בעבור ישראל) כי האהבה לא היתה כי אם בהמון זרע אברהם יצחק ויעקב, ובחר במשה להגיע הטוב אליהם על ידו"8(כוזרי ב נו.) וכזו היתה גם בחירתו של יהושע, ומי יכול היה לדעת על ידי מי יגיע אליהם הטוב אחרי מות יהושע?
ושמא ירצה מישהו לבוא בתלונה כלפי יהושע על שלא הכין לו יורש כשם שעשה משה רבו, ולא רק בגלל שהיה עליו לכאורה ללכת בעקבותיו, אלא בגלל ש"שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה"9(סנהדרין כ:), ומדוע התעלם יהושע מהמצווה הראשונה למרות שהיה בידו לקיימה? אם אכן נזקף הדבר לחובתו, מדוע לא מבקרים אותו חז"ל על כך? יש אמנם דברי ביקורת על מנהיגים מאותה תקופה, אך היא אינה מופנית כלפי יהושע אלא כלפי הסנהדרין כולה. וכך אמרו חז"ל: "היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם, שיקשרו חבלים של ברזל במותניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל; יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית-אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ, בשנה, בשתים, בשלוש, בארבע, בחמש, עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו. הם לא עשו כן אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם, כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עליך נפשי, שלא להרבות הטורח"10(ילקוט שמעוני שופטים סח.). אין בדברי חז"ל אלו ביקורת כלפי עתניאל או יהושע, ואפילו הביקורת על פנחס היא בגלל היותו חלק מקבוצה. גם אם נאמר שספר שופטים כולו מהווה זעקה אחת גדולה על חוסר ההמשכיות בהנהגה בקריאה "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים כא, כח), הרי שהזעקה הזו מופיעה בסוף הספר כאילו רק אז הובן הצורך במנהיגות קבועה.
הצורך לתת ביטוי לכל תכונה שבטית
אם נעמוד על תפקידה של תקופת השופטים בחיי האומה, נבין מדוע שאלות אלו אינן שאלות כלל ועיקר. חז"ל למדונו "מכל השבטים יצאו שופטים ומלכים, ומשבט שמעון לא קם לא שופט ולא מלך בשביל החטא שעשה זימרי. עתניאל בן קנז משבט יהודה, אהוד משבט בנימין, דבורה וברק מהר אפרים ומקדש נפתלי, גדעון משבט מנשה ואבימלך בנו אחריו, תולע בן פואה משבט יששכר, יאיר הגלעדי מחוות יאיר משבט מנשה, וכן יפתח מיושבי גלעד, אבצן מבית לחם יהודה, אלון משבט זבולון, ועבדון בן הלל משבט אפרים, שמשון משבט דן, עלי ושמואל משבט לוי"11(ילקוט שמעוני שופטים מב.).
הצורך בשופט מכל שבט ושבט נובע מהמגמה להוציא אל הפועל את ייחודיותו של כל שבט. השופט ביטא באישיותו את אופיו הייחודי של שיבטו, וכשם שהמלך הוא הפרסוניפיקציה (האנשה) של כלל ישראל, השופט הוא פרסוניפיקציה של שיבטו. כהכנה להופעת המלכות בישראל היו חייבים להופיע במלואם כל הגוונים הייחודיים של שבטי האומה, ורק אחר כך יוכל המלך ליצור הרמוניה בין כל הגוונים הלאומיים. כל עוד לא בא לידי ביטוי אופיו הציבורי של כל שבט בשלמות, לא יוכל המלך למלא את תפקידו, ולא זו בלבד אלא יש גם סכנה בדבר. במצב כזה עלול מלך, ויהיה המלך העניו ביותר, לכפות את תכונת שיבטו על הכלל כולו והמלכות עלולה להפוך לרודנות רוחנית. תקופת השופטים נועדה לאפשר לכל שבט ושבט לבטא את אופיו הייחודי, להוציאו אל הפעל ולאפשר לאומה לגלות את שנים עשר הקווים השבטיים המבטאים יחדיו ובאיזון מלא את שלמות נשמת ישראל ומהות חייה.
המהר"ל12(גבורות ה' פרק יג.) מסביר שלכל גוף בעולמנו שנים עשר גבולים המגדירים אותו, ארבעה למעלה ארבעה למטה וארבעה בארבע רוחות. בשעה שכל שנים עשר הגוונים שבאומה הישראלית יתבטאו בשלמות ויצאו אל הפעל, הם ישרטטו את גבולותיה הרוחניים של האומה ואז יוכל המנהיג להיות ה"מנצח בנגינות". וכמו שלמנצח בתזמורת אין קול משלו אלא כל פעולותיו מכוונות ליצור את השילוב ההרמוני בין כל כלי הנגינה, כך גם תפקידו של מלך להנהיג את האומה כך שתדע לבטא את מהותה במילואה ההרמוני.
חז"ל מדמים את הנהגתו של משה לחמה ואת הנהגתו של יהושע ללבנה13(בבא בתרא עה. וראה בספר 'מעבור הארץ' פרק ב.), אם נמשיך את הדימוי, הרי תקופת השופטים יכולה להיחשב כתקופת הכוכבים. אופי השבטים היה צריך להתגלות ולבוא לידי ביטוי, ולכן כל שבט ושבט היה צריך לפעול בכוחותיו כדי להשלים את כיבוש הארץ
יהושע, כלבנה, הנחיל את הארץ בהכללה, והשופטים ככוכבים חייבים להאיר את הנקודות. על כל שבט היה לאזור את כל כוחותיו ולצאת בפעולות יזומות לכבוש את נחלתו, ותוך כדי כך להוציא אל הפועל את יחודו ואת תכונתו הייחודית של חבל נחלתו. כשלא עשינו זאת, אילץ אותנו ריבונו-של-עולם להוציא אל הפועל את מטרתנו זו, כי ברית כרותה היא לישראל: אם עושים תשובה נגאלים מיד, ואם לא, הקב"ה מעמיד עליהם מלך קשה כהמן, והוא מאלצם לעשות תשובה ולהיגאל14(סנהדרין צז:). המגמה האלהית שהיתה בבריאתם של ישראל המספרים את תהילות ה'15(ישעיהו מג כא.), תצא אל הפעל אם כך ואם כך. לכן, כשהתעכבנו מלכבוש את הארץ, הכריחו אותנו גויי הארץ לחשוף את טבע חיינו; בני מואב אילצו את בני בנימין לגלות את ייחודם, כנען את נפתלי, מדין את חצי המנשה שנחל בארץ ישראל המערבית, בני עמון הוסיפו ולחצו את בני מנשה שבעבר הירדן המזרחי, והם גילו את הפן הייחודי של חלק זה של האומה, ומי כפלשתים היה מתאים לגלות ולחשוף את יחודו של שבט דן?! ולכן כבר בתחילת תנופת הכיבושים יצאו השבטים כשבטים למשימתם, ולא התאגדו למערכה משותפת.
בעת ההיא אפילו את הנהגת השבט לא היה צריך למקד באיש אחד, כל השבט היה אמור לבטא את ייחודו ולהטביעו בעומק נשמת האומה. רק כשהחלו הקשיים, המפולות והמצוקות, נוצר הכרח לרכז את ההנהגה בידי אישיות מרכזית מבני השבט.
יהודה היה השבט שנועד לצאת בראש, ואילו היו השבטים האחרים ממשיכים בדרכו, יוזמים, פועלים ומטהרים את ארצנו, פיזית ורוחנית, מן המובלעות הזרות שבקרבנו, לא היינו משתעבדים להם ולא היינו נצרכים לתשועה ממצוקה. אך גם כך, תהליך התקדמותו של העם לא היה יכול להיעצר ומה שלא גילינו לכתחילה מתוך יוזמה, גילינו בדיעבד16ע"פ המאמר "ישראל של בדיעבד וישראל של לכתחילה", לנתיבות ישראל א'.. הדור המתרפה סבל, אבל גם מתוך הסבל והכאב נחשפו קווי האופי הייחודיים של השבטים עד שהושלמה הגלריה כולה.
משל יותם כמשל לתקופה
היטיב לתאר את תקופת השופטים וייעודה יותם בן גדעון במשלו "הלוך הלכו העצים למשֹח עליהם מלך" (ט, ח-טו): הם פנו לזית, אך הוא סרב בטענה "החדלתי את-דישני אשר-בי יכבדו אלהים ואנשים, והלכתי לנוע על-העצים". פנו העצים לתאנה וגם היא סירבה באמרה "החדלתי את-מתקי ואת-תנובתי הטובה והלכתי לנוע על-העצים". אז פנו לגפן בבקשה "לכי-את מלוכי עלינו, ותאמר להם הגפן החדלתי את-תירושי המשמח אלהים ואנשים, והלכתי לנוע על-העצים". רש"י מסביר, שיותם התכוון לעתניאל בדברו על הזית, לדבורה בדברו על התאנה ולגדעון כשדיבר על הגפן.
סירובם של עצי הפרי לקבל על עצמם את התפקיד נשמע לכאורה כאגואיזם רוחני שאינו מתאים למנהיגים באומה, שהרי מה היא התועלת בהמשכת תנובת הפרי האישי בשעה שאתה נקרא לתפקיד ממלכתי, ובייחוד כשקיימת סכנה שתיווצר אנרכיה שתמנע גם את המשך התנובה הפרטית. אבל לא כך הדבר. במשלו הבהיר יותם, שלשופטים היה תפקיד מוגדר אותו היה עליהם לבצע, כל אחד בדרכו הייחודית, על-פי אפיו וטעמו המיוחדים. אילולא עשו זאת, היה הגוון הספציפי שלהם חסר מכל האומה. ובנוסף לכך, מכיוון שלכל עץ פרי טבע ייחודי משלו, לא יוכל המנהיג לטשטש את ייחודו באופן מוחלט, גם אם יקבל על עצמו אחריות לכלל האומה ויכלא את פירותיו. יופיו של כל אחד מהעצים, גידולו וריחו, מיוחדים ושונים מהאחרים. אילו היה אחד מהם מולך על האומה, היה מטביע באומה את אופיו המיוחד ויוצר ערבוביה של גוונים שונים. ההרכבה בין המינים הייחודיים היא כלאיים. למלך ישראל אסור שיהא גוון וצבע משלו, הוא חייב לכלול את הכל. דוד אמר על עצמו "ולבי חלל בקרבי"17(תהלים קט כב.), והמלכות "לית לה מגרמיה כלום"18(זהר ח"א דף קמ, אורות הקודש ח"ג עמ' קיז.), כי כל כולה השתקפות של הכלל. עצי הפרי נמנעו מהמלוכה, משום שהבינו את ערכה.
לא רק הארגון המעשי לתועלת האומה מוטל על המלך והמלכות, אלא לאחד את מרחב הגוף וכוחות האומה ולאפשר לה לבטא את עצמה בכל גווניה, כשהם פועלים ומשולבים בהרמוניה. אם למלך יהיה גוון שיבטי עצמאי משלו, הוא עלול לכפות את אופיו במודע ושלא במודע על האומה, ולכן נמנעו עצי הפרי מלמלוך על כלל האומה.
המלך צריך לכלול את כל כוחות האומה בהרמוניה כזו שכל כח יקבל את מקומו הראוי. אמנם אנו יודעים שגם מי שיש בו הכל, יכול להיות דומה בחיצוניותו ללא כלום, ולפעמים אף ניתן לטעות ולחשוד במי שכולל את הכל, שאין בו עצמו דבר, שהרי הוא מתייחס לכל כח, חולף או נצחי, כמו זה שאין בו כלום, אך רחוקים הם הכל והלא-כלום זה מזה כמרחק שבין סוף המזרח לסופו של המערב.
עד להבשלתו של היער כולו ולהופעת גווניהם של כל אחד מן השבטים לא תיכון המלוכה, את זאת ידעו יהושע והשופטים הראשונים שעמדו אחריו. אבל האטד, אבימלך, שהשתרר בראש חבורת ריקים ופוחזים, חשב עצמו מתאים למלכות. לא היו בו טעם וריח אלא רק צל, וכח להכריח את כולם לחסות תחת קוציו, ובזאת חשב שיוכל למלא את ייעודה של המלכות.
בלימוד ספר השופטים ננסה לעקוב אחרי הגוונים הייחודיים של כל שבט ושבט ההולכים ונחשפים עד שהאומה תבשיל לגלות את תפארת מלכותה.