בענין זכותם של הכהנים ליטול חלק בקדשים, סוכם כי כל כהן (מאותו בית אב העובד באותה שעה במקדש) נוטל חלק בבשר הקדשים, ובתנאי שיהא ראוי לעבודה משעת זריקת הדם של קרבן זה ועד שעת הקטר החלבים. ומכל מקום, גם אם היה ראוי לעבודה, אך אינו ראוי לאכילה (כגון כהן גדול אונן, שמותר לעבוד אך אסור לאכול בקדשים) — אינו נוטל חלק בקדשים. וכל שלא היה ראוי במשך זמן זה, וכגון שהיה טמא או אונן — אינו נוטל חלק, למרות שיהא ראוי לאכילת קדשים בערבו של אותו יום. ומכל מקום, כהנים בעלי מומים, בין מומים קבועים ובין מומים עוברים — נוטלים חלק בבשר הקדשים, למרות שאינם ראויים לעבודה.
דיון ארוך דנה הגמרא בעניינו של אונן, שמדין תורה אסור בהקרבה ואכילת קדשים ביום פטירת קרובו, וכן אסור האונן (גם אם אינו כהן) לשלח קרבנו. ונחלקו חכמים מה דינו של הלילה שלאחר מכן, האם מן התורה הוא. וסוכם שאינו אלא מדברי חכמים. ומשום כך, אף שאין האונן נוטל חלק בקדשים, ואינו משלח קרבנו ביום, אם היה זה ארבעה עשר בניסן, יום הקרבת קרבן פסח, הואיל ועיקר דינו של קרבן הפסח להיאכל בלילה — התירו חכמים במקרים מסויימים להקריבו ולאוכלו בלילה. כן סוכם כי כל עוד לא נקבר המת, עד סוף יום הקבורה חלים עליו דיני אנינות מדברי חכמים. תוך כדי דיון זה עסקה הגמרא באריכות בבירורה של פרשת היום השמיני למילואים, יום פטירת נדב ואביהו, ממנה התבררו שיטות התנאים בהלכות אלו.
לגבי זכות הכהנים בעור הקרבן, סוכם כי לא רק בקרבן עולה שנתפרש בו דין זה, אלא בכל קרבן שזכאים הכהנים לבשרו הריהם נוטלים את העור (חוץ מקדשים קלים, שהם של בעליהם). וכל כהן הזכאי לבשר הקרבן זכאי לחלק עור, ומי שאינו זכאי לבשר — אף אינו זכאי לעור.
כן נתברר כי רק עולה שזכה המזבח בבשרה — זכאים הכהנים לעורה, ואפילו זו שנשחטה שלא לשמה. אבל עולה פסולה — אין הכהנים זכאים לעורה. כן סוכם כי אף שנאמר בענין זה ״עולת איש״, מכל מקום גם עולת נשים גרים ועבדים בכלל זה, ולא הובא כתוב זה אלא למעט עולת הקדש.
אף שאין הכהנים זכאים לעורה של עולה שנפסלה — נחלקו חכמים בענין עולה שהופשטה ולאחר מכן אירע בה פסול, האם זריקת הדם מרצה על העור בפני עצמו להתירו לכהנים. וכן נחלקו בזו שלאחר שהופשטה ונזרק דמה נתגלה שהיתה טריפה, האם זכו הכהנים בעורה. והוכרע שלא זכו בו הכהנים, ודינו לשריפה עם הבשר. ומכל מקום בבכור בעל מום הנאכל בגבולין, גם אם נתברר שהיה טריפה — זכאים הכהנים בעורו.
חטאות הפנימיות, אלו שהוזה דמן בהיכל, כשהן נשרפות כמצוותן — צריך להוציא אותן חוץ לשלושה מחנות (במדבר, ובמקדש — חוץ לירושלים), ולשורפן בבית הדשן. ולגבי מה שנאמר שהשורף אותן מטמא בגדים שעליו, למדו חכמים מדרשות הכתובים, כי לא רק השורף בבית הדשן מטמא בגדים שעליו, אלא כי כבר משעה שיצאו מן העזרה, שהיא מחנה שכינה נטמאים בגדיהם של הנושאים אותן ושל המתעסקים בשריפתן, עד שייעשו אפר.
תוך כדי הדיון בחטאות אלו, המיוחדות משאר קרבנות במה שאינן קרבות על המזבח ואינן נאכלות, דנה הגמרא האם יחול על בשרן דין פיגול ודין לינה, שהוזכר בכתובים דווקא בהקשר של אכילת מזבח ואכילת אדם. וכן האם יחול עליהן פסול יוצא קודם שהגיע זמנן לצאת. ולא הוכרעו הדברים בתלמוד.
אלו עיקרי הדיון בפרק זה, ומהם נסתעפו דיונים אחרים בענייני טומאה וטהרה, וכן דיון במעמד המיוחד של משה רבינו ושל פנחס ככהנים (גדולים) בזמן הקמת המשכן ולאחר מכן.