הקדמות לתלמוד הבבלי, יומא, הקדמה לפרק ו׳

וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֵשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי: וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר. (ויקרא טז, כ-כב)

וְאֵת חֵלֶב הַחַטָּאת יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה. וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה. וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם. (ויקרא טז, כה-כז)

פרק זה עוסק בעיקרו בדיני השעיר המשתלח לפרטיהם. תחילת ענינו היא בצירוף שבין שני השעירים — שעיר החטאת לה׳ והשעיר המשתלח. שני שעירים אלה צריכים לפי ענינם להיות ראויים מתחילתם לשתי המטרות, ורק הגורל קובע מי מהם לה׳ ומי לעזאזל. יתר על כן, קיים קשר בין השעיר הנשחט והשעיר לעזאזל, העדרו של אחד מהם פוגם בעבודתו של השני, ויש מקום לברר כיצד ועד מתי נשמר קשר מיוחד זה.

וידויו של השעיר הזה וכן גם הדברים שהוא מכפר עליהם, יתר על החטאות, הם נושא אחר של בירור.

אף שילוחו של השעיר לעזאזל כרוך בכמה בעיות. מקצת הבעיות הן עקרוניות ועיוּניות — מה מקומו של שעיר זה במערכת הקרבנות בכללה, ומה משמעותו. שהרי השעיר הזה איננו כלל קרבן, שכן אינו נשחט ואינו קרב במקדש, ויש צורך בהבחנה והגדרה של שילוח זה, שלא יהא בו משום שמץ פולחן למהות אחרת. ואולם יש בעיות מעשיות רבות, כגון: כיצד הוצא שעיר זה מן המקדש, וכיצד שולח למקום הראוי לו. ובתוך כך יש צורך לברר את משמעו של המונח ״עזאזל״ — האם יש בו ציון של מקום או מטרה, כיצד נקבע מקום זה, ומהו המעשה המסיים את שילוחו של השעיר.

השאלות הללו, בין בעיקרן ובין בכמה פרטים מעשיים הנוגעים להן — בחירתו של משַלח השעיר, הכנות הנעשות לסייע לו בדרכו הארוכה — הן עיקר ענינו של פרק זה.